בגדר מעלת התורה - וביאור בעבודת הקרבנות והתפילה.

יפה מראה

משתמש ותיק
שמות פרק כ'
(יט) ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם:
(כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם:
(כא) מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך:
(כב) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה:
(כג) ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו: 

ויש להתבונן בפסוקים הללו שהם הציווים הראשונים אחרי מתן תורה, מדוע הם בייחוד קשורים למתן תורה ?

וכדי להבין את ענין הפסוקים והקשר ביניהם נבארם תחילה אחד אחד.​



סעיף א'
שמות פרק כ'​
(יט) ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם:​
ויש לעיין מה המעלה בזה שראו שה' דיבר איתם מן השמים.​
ונראה לענ"ד שהכוונה למה שכתוב.​
שמות פרק כ​
(טו) וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק:​
ויש להבין איך שייך ענין של ראייה על קולות שהם מושגים רק בחוש השמיעה ולא בחוש הראייה.​
וכתב המלבי"ם שמות פרק כ פסוק טו​
ועז"א וכל העם רואים את הקולות ואמרו חז"ל שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה שזה ע"י החוש המשותף הפנימי. [ועי"ש בכל דבריו.]​
וכן כתב התורה תמימה שמות פרק כ' הערה צ"ט​
ודע דכמה מהמפרשים טרחו בבאור הלשון רואים את הקולות, אחרי דעל דבר השייך לחוש השמיעה לא יתכן לייחס חוש הראיה, ועיין בראב"ע, אבל האמת נ"ל כי כן הוא מדרך הלשון והכתובים להחליף יחוסי החושים בכזה, וכן ראה ריח בני (פ' תולדות) במקום שמע ריח, וכן (קהלת א') ולבי ראה במקום ידע או הבין, וכן הרבה, ואף הכא כן, וטעם הדבר הוא ע"פ מש"כ הטבעיים שיש חוש משותף לכל החושים:
[וע"ע בספר המוסר והדעת להגה"צ ר' אברהם יפהן חלק א' מאמר י"א "השיבנו אבינו לתורתך" דברים עמוקים.]
 


מאמר המוסגר


ולכאורה זה נסתר מדברי רש"י שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טו​
(טו) וכל העם ראים - מלמד שלא היה בהם אחד סומא. ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר (שמות יט ח) ויענו כל העם. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר נעשה ונשמע (שמות כד ז):
ומפשטות לשון רש"י נראה שעם ישראל ראה בעינים ממש כי א"כ איך מוכח שנרפאו הסומין.
ונראה ליישב לפי מה שכתב הגור אריה שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק טו
(טו) שלא היה בהן סומא כו'. טעם הדבר, כי התורה היא רפואה לכל גופו, כדכתתב (משלי ד, כב) "ולכל בשרו מרפא", וכדאי היה קבלת התורה לרפאות את גופם. וטעם הדבר הוא ידוע, כי המתדבק בתורה מתדבק במדריגה אשר אין שם חסרון רק שלימות, והבן זה היטב:
ומעתה מבואר היטב מזה שהתקדש במתן תורה בקדושת התורה החוש הפנימי שאוחז בכל החושים עד שאומרת ע"ז התורה לשון "ראייה", זה גרם שהתרפאו הסומים ממש . ודו"ק.




נמצא א"כ שבמתן תורה התקדש החוש הפנימי הסמוי שאינו נראה אבל הוא אוחז בכל החושים יחדיו,


 ​


סעיף ב'
 ​
ועתה נבוא לבאר את המשך הפסוקים.  
(כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם:
(כא) מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך:
ואיתא בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו' עמוד א'
ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. 
מבואר בשעה שבן אדם לומד תורה אז מתקיים בו הפסוק "כל מקום אשר אזכיר את שמי" וכו', מכיון שעיקר קדושת התורה לא באה מצד החושים אלא מצד הנפש החוש הפנימי שהוא מקודש ולא משנה היכן האדם נמצא החוש הזה לא נפגם ונשאר בקדושתו ובכוחו לקדש כל מקום.
וביתר אריכות כתב הגאון ה"משך חכמה" זצ"ל  [שמות פרק י"ב פסוק כ"א]
והברור, דההרגשות כולם בנויות מהטבע, והמוחש אשר תתרגש מהם לב האדם, כמו האהבה והיופי והגבורה. והעמים הקדמונים הקדישו כל כוחות הטבע בהתרגשם מכל זה, והעריצום וקראו להן שמות אלילים, לאליל היופי, לאליל הגבורה, אליל האהבה, כידוע. ומי שהיה לו בזה הפלגה הקדישוהו, וקראוהו בן אלקי. ועד היום העמים מציירים תמונות ומקדישים המוחשים. ואף הישמעאלים מקדשים קבר משיחם במעקא וכיוצא בזה. נמצא דההרגשות מסייעים לאמונתם הבנוי על המוחש והמצוייר. לא כן ה'! שעמד אברהם והתבונן שאינו חלק מהנבראים, ולא כוח בגשם, ואינו מתואר ואינו מצויר ואינו מושג, שאילו היה מתואר או מצויר היה נגדר בדבר מה, והיה לו תכלה, וכל שיש לו תכלה יש לו תחילה, והוא מחוייב המציאות, ממציא כל המציאות בלעדי האפשרויות מאין מוחלט. יחיד שאין כיחודו, שאילו היה יותר מאחד היה חלוק ביניהם באיזה צד, והיו בעלי גבול, שזה נגבל מחברו, וכל המציאות כולה רחוקה מהממציא האחד יתברך. וזה עיון אמיתי ומושכל, אבל מי יוכל להשיגו עד כי כתב רבנו בחיי הזקן (חובת הלבבות שער היחוד פרק ב) שלא יעבדהו באמת רק הפילוסוף או הנביא.
ובכל זאת, כל ישראל מאמינים באמת מציאותו ואחדותו ענין מושכל כזה, ומלעיגים לכל ההרגשות וההתפעלות שמרגישים מצד הטבע, ומבינים שהמה כולם הווים ונפסדים, אפשרי המציאות, וכגרזן ביד החוצב. ועל זה ביארו מאמרם ז"ל 'מפני מה זכו ישראל לקרות את שמע, שהן בני אברהם יצחק ויעקב' - מבינים ענין פילוסופי כזה, וילעגו לכל ההרגשות. ולכך כביכול בחכמתו שרצה שכל ישראל יתעצמו בעיון ושכל שיאמינו באחדותו, וכל ההרגשות והמוחשים לא ידעו להם ולא יזיקו למושכלותם, מה עשה לדרכי ההטעאה מכוחות המדמה והמתעה? - הרבה להם תורה מושכלות רבות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, לחנך כוח השכל להיות קיים ועומד ומתגבר על המדמה. ועל ההרגשות המתעות ומביאות להתפעל מהטבע ולשכוח היוצר בראשית ולתת כבוד לנבראים,
הרבה להם במצוות, לחזק להם ההרגשות כמו, האהבה: - אהבת רעים, חיי משפחה, אהבת האומה, נקמה - לנקום בשונאי ה', חסד - לעשות עם חבירו. וכל ההרגשות מקום להן במצוות, יופי: - "פרי עץ הדר", ואך על זמן, ואחרי החג נזרק, וכיוצא בזה. וזה 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' [פירוש, נקיון מלשון "זכיתי לבי"], ולהעמידם על הדת הפילוסופי, ולבלי להתפתות מהציורים המוחשים, הרבה להם "תורה" - מושכלות [כמו שאבאר בסייעתא דשמיא מאמר הגמרא נזהא דתורא בסמוך] לגעור בכוח המדמה, "ומצוות" - ליקח כל המוחשים וההרגשות למצוות ומעשים טובים שלא יפתו את האדם לרע. ולכן נשא הציץ על הראש, והיה כתוב (שמות כח, לו) "קודש לה'" - שהשכל כולו קודש. אמנם על הלב, מקור ההרגשות כתיב "בני ישראל", להורות שההרגשות יהיו אל המצוות, שרובן המה התאחדות האומה, כמו בית הבחירה וביאה ברגל לירושלים, ולקט שכחה ופאה ומעשר ותרומה, שזה התאחדות האומה, ולכן יהיו ההרגשות עסוקים במצוות, ולא יתפתו להטבע להעריץ מה שהלב מתרגש מהם לעבוד עבודה זרה. ולכן 'אפוד מכפר על עבודה זרה' (זבחים פח, ב). 
[נ.ב. ולפי"ז נבין מדוע בקריאת שמע יש מצווה גם להשמיע לאוזניים כדי ששני החושים הדיבור והשמיעה יקבלו עול מלכות שמים ואז ביתר שאת התקדש החוש הפנימי שאוחז בשאר החושים. ודו"ק.]
ועתה נבין את האיסור "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשון".

ונפסק בשולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמא סעיף ד
אסור לצייר צורות שבמדור שכינה, כגון ד' פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת. וכן צורת אדם לבדו, כל אלו אסור לעשות אפילו הם לנוי.
והנה כתב רש"י שמות פרק כ' פסוק כ'
אלהי כסף - בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות:
ואלהי זהב - בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב:
לא תעשו לכם - לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם: 

ויש להבין מדוע בבית המקדש הותר לעשות כרובים משא"כ בחוץ שאסור לעשות כרובים.

ונקדים קודם את דברי המגיד מדובנא [בפרשת שמיני] מש"כ לבאר בטעם האיסור שהכהנים אסורים לשתות יין ושכר.

 ​
וידבר ה׳ אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת וכו׳ בבואכם אל אוהל מועד כו׳. ראוי לקרב אל השכל למה נאסר היין ושכר דוקא בבואם אל אהל מועד. ויבואר ע״פ מאמר חז״ל במדרש [סוף פקודי] כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל שמבקש לחשוב הולך לשם למה שלא יחשוב בירושלים ויצטער לפי שנקרא משוש כל הארץ ע״כ.
וכן המקדש כמאמר שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך והיין נברא רק בעבור לנחם בו אבלים אל מי שהגיעו רעה לא יוכל שאת אותה כמאמר [משלי ל״א] תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. 
משל בזה לשני הולכי דרכים פגעו זה את זה. אחד היה רופא ואחד היה נחתום ושניהם הלכו לתור בארץ לבקש להם מקום לפרנסתם ויהי כי נועדו יחדיו ויאמר הרופא אל הנחתום הלא כבר נאמר טובים השנים מן האחד. עתה נלכה נא יחד ונבקש לנו מקום נאות לפרנסתינו. אמר הנחתום אל הרופא מה לי ולך ללכת יחד כי אתה תבקש למצוא עיר מלאה חולים מוטלים על ערש דוי הצריכים לרופא ולרפואות ואני מבקש ההפכי עיר מלאה אנשים בריאים וחזקים כראי מוצק שיבלו ימיהם באכילה ושתיה. ואני אעשה לפניהם מאכלים יקרים ותהי מלאכתי מתברכת בהם.
הנמשל המקדש והיין הנה מקומו של זה לא מקומו של זה וכמו שאמרנו לכן יפה אמר יין ושכר אל תשת וכו' בבואכם אל אהל מועד דייקא.​
ונראה לומר שבית המקדש זה מקום של גילוי שכינה ולא צריך שם האדם לראות את השכינה והמקום בריא ורק יש עבודה לאדם בתורת תוספת כמו שביאר המגיד מדובנא, ולכן אסור שם יין, ופעם ראיתי כמדומני בפירוש מרן ה"חתם סופר" זצ"ל שהוסיף ביאור שבבית המקדש האדם עצמו צריך להיות קדוש ולעבודאת ה' ולא לקבל עזרה מ"יין" וכדו' שזה בחינה של אש זרה,
ולכן אפשר שפיר לעשות כלים וכרובים כדי שיוסיף האדם בעבודת ה' ובהשראת השכינה.
משא"כ מחוץ לבית המקדש שהאדם עצמו "מזכיר את ה'" ע"י החוש הפנימי ואינו מתייחס לחושים החיצוניים שאינם מורים כלום, שם אסור לעשות כלים וכדו' מכיון שעיקר השראת השכינה היא מהאדם מהקדושה שטמונה בתוכו בלי קשר לחושים. ודו"'ק.

ואכן כל יהודי צריך לדאוג לקדש לא רק את החושים הגלויים ע"י מעשה המצוות, אלא לקדש את החוש הפנימי שמחובר להכל, ולהכיר גם בשעה שנמצא מחוץ לבית המקדש ומקום של קדושה שה' נמצא בכל מקום, וזה ע"י שילמד תורה או התפלל בציבור כמו שיבואר לק' ואח"כ כשיוצא החוצה יזכור את קדושתו הפנימית. ויכיר שלית אתר פנוי מיניה כלל, וכל מקום אשר "מזכיר" ונזכר בשמו של הקב"ה אז ה' נמצא.


 


מאמר המוסגר



והנה מדרשות חז"ל נראה שרק במקום מיוחד לקדושה אז יש השראת שכינה, 
ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד
אשר תזכיר לא נאמר אלא אשר אזכיר, מכאן שצריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפלה 
ועוד איתא בתלמוד בבלי מסכת סוטה דף לח עמוד א
הרי הוא אומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, בכל מקום ס"ד אלא מקרא זה מסורס הוא: בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה. 
ועוד איתא תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א
אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. 

מבואר שעיקר שמו של הקב"ה נמצא רק בבית הכנסת או בבית הבחירה, ולא בכל מקום.
אך החילוק פשוט שאלו הגמרות עוסקות בקרבנות או בתפילה ושם כדי שתשרה שכינה צריך דווקא בית הכנסת או בית הבחירה, אבל הגמ' במסכת ברכות עוסקת בלימוד תורה, ולימוד התורה הקדושה שהתחדש במתן תורה בכוחו לקדש כל מקום בלי הגבלה וצמצום. ודו"ק.






 

סעיף ג'
(כב) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה:
(כג) ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו: 
 
ופירש רש"י שמות פרשת יתרו פרק כ
ותחללה - הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך. ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחומרע ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות: 

[נ.ב. עי' ב"דעת תורה" למשגיח הגה"צ ר' ירוחם זצ"ל שביאר את ענין האיסור בארוכה עמ' ר"א. אך לענ"ד אולי אפשר לפרש שהמזבח לא בא רק ללמד את האדם לאהוב את השלום, אלא המזבח בא ללמד את האדם "לרדוף אחרי השלום" כלומר שכל מגמת פניו יהיה להרחיב ולעשות שלום, ולכן הרחיקו כ"כ את החרב כי מי שכל מגמתו לעשות שלום לא צריך שיהיה לידו כלל "כלי ברזל".]​
עוד פירש רש"י 
אשר לא תגלה ערותך - שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה: 
ואמנם יש מרבותינו שפרשו את האיסור "לא תעלה במעלת על מזבחי" שיש כאן אביזרייהו דגלוי עריות.

אך לענ"ד נראה מלשון רש"י ששני האיסורים "לא תבנה אתהן גזית", "ולא תעלה במעלת על מזבחי", הם אביזרייהו דשפיכות דמים. שבאים ללמד את האדם לרדוף שלום ולהרחיק את עצמו מהחרב וכן שלא לבזות את חברו. ודו"ק.


ויש להבין מדוע שני איסורים הללו קשורים למתן תורה.

ונראה שאחרי מתן תורה שהתחדש "שכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", וע"י לימוד התורה שהאדם מתקדש ממילא כל מקום מתקדש,
א"כ לכאורה אין מקום כלל להקרבת קרבנות שזה ענין של השחתה וצער בעלי חיים ושפיכות דמים,

ואדרבה התורה בעצמה ציוותה על צער בעלי חיים, ועל איסור השחתת עץ פרי, ושכל הבריאה זה בבחינת "מה רבו מעשיך ה'".​
ועוד איתא בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף מג עמוד ב
אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם ​
וא"כ מדוע התורה ציוותה על הקרבת קרבנות, שבזה יש השחתה למעשי ידיו של הקב"ה.
וכתב הגאון הרש"ר הירש שמות פרק כ' פסוק כ"א
וזבחת עליו. שחיטת הקרבן לא נעשתה על המזבח, אלא במכוון אליו, על מנת לעשות בו ועליו את עבודות הדם והאיברים, וכן את הקטרת האימורים. שחיטת הקרבן לא תהא מעשה השמדה, אלא מטרתה החיובית תהא התמסרות האדם של חזון העלאתו של דבר גשמי אל ה', חזון המיוצג על ידי המזבח. המשמעות הזאת אל ההתמסרות אל חזון המזבח עיקרית עד כדי כך, ש"מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין" (זבחים נט ע"א)! וכן: "מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה... קדשי קדשים... קדשים קלים" (שם ס ע"א). בלאו הכי מציין "זבח" הריגה לצורך אכילה ואינו מורה על קטילה במובן שלילי גרידא (השווה פי' בראשית ח, כ). "מזבח" אינו מקום טבח אלא מקום אכילה, ששם נעשה הקרבן ל"לחם אשה לה'". ​

אם נצרף גם מש"כ למעלה נראה הביאור שבהקרבת קרבנות "נקרא שמו" של הקב"ה, כלומר אין הקרבת הקרבנות מעשה ככל המצוות שעיקרם על החושים החיצוניים אלא הקרבת הקרבן היא על החוש הנסתר הפנימי,
ואחר שהאדם מבין שבכל מקום שכינה שורה ולית אתר פנוי מיניה כלל והכל מעשי ידיו של הקב"ה, אז הוא מקריב את אותו ניצוץ שיש בבריאה, הוא לא מבטל ומשחית את הבריאה, אלא מקריב על המזבח את אותה הבנה ומאמת שזה מעשי ידיו של הקב"ה, כלומר הוא לא מודה רק במחשבתו אלא מוסיף לזה גם מעשה במציאות.

ומעתה נראה לענ"ד שהתורה הקדושה מאד חששה שעבודת הקרבנות תהיה עבודה כעין השחתה ורציחה, ולכן היא ציוותה על שני האיסורים הנ"ל.

ואפשר שזה הביאור במה שדוד המלך לא בנה את בית המקדש.
דכתיב דברי הימים א פרק כב
(ח) ויהי עלי דבר ה' לאמר דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני:
(ט) הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו: ​
שאע"פ שכל מה שעשה דוד המלך זה ודאי היה מצווה, אבל מכיון שבזמנו היה הרבה מלחמות א"כ יש חשש שבניית בית המקדש ועבודת הקרבנות יהיו בגדר השחתה ולא יעלו לרצון. ודו"ק.

והנה כידוע תפילה כנגד קרבנות, ויש להבין איך ההגבלה לזה גם בתפילה.
ומצאתי שכתב המהר"ל גור אריה שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק כב
(כב) ובלשון כאשר הם משמשים. יש לפרש מה שכתב לשון "אם" אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך - אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך - אין זה דבר.
כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד - אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד', אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד. וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) "ולא ירע לבבך". וכן הקרבת העומר, שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז"ל (ויק"ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו,
אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות.
רבינו המהר"ל מפרש שכל ענין התפילה זה "הודאה" כלומר להודות על האמת שהקב"ה כל יכול וממנו הכל, וזה כעין ענין הקרבנות שכתבנו, וכמו שאנו אומרים בתחילת התפילה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" שכל ענין התפילה זה לשבח את ה', וגם הבקשות זה שבח שמורה שהקב"ה הוא המשפיע היחיד ואין בלתו.
ולכן א"א להתפלל בכפייה, ולפי"ז גם להקריב קרבן א"א בכפייה.

ולפי"ז הנ"ל נראה עומק ביאור בדברי המהר"ל שעיקר התפילה והקרבן זה רק אחרי שהאדם מכיר בכל הבריאה שהיא מעשי ידיו של הקב"ה ואז הוא מתפלל ומקריב, מרצונו החופשי אבל אם אינו מכיר לא שייך להתפלל וביותר לא שייך להקריב שאז כבר נעשה מעשה של השחתה. 

וזה שמצוות הקרבנות לא נאמר בלשון ציווי אלא הוי רשות, ומתוך ההבנה של האדם עצמו בזה נשמר וביותר מתראה אדרבה מעלת וכבוד האדם. ודו"ק.
 
חלק עליון תַחתִית