הערות קצרות לאור רבותינו: בענין הכיור - ומראות הצובאות.

יפה מראה

משתמש ותיק
אות א' - במשנתו של הבעל הטורים

א.
 
בעל הטורים שמות פרק ל' פסוק י"ח
ועשית כיור. סמך כיור לפרשת שקלים לומר שהגשמים נעצרים בשביל פוסקי צדקה ואינן נותנין (תענית ח ב):
לרחצה. ד' במסורה. (להלן מ ל, דה"י ב ד ו (תרי)). שכל כיור שאינו מחזיק כדי שירחצו ממנו ארבעה כהנים כאחד אינו כיור (זבחים יט ב): 
ואולי אפשר לפרש הטעם שנסמכה פרשת עשיית הכיור לפרשת שקלים, לפי שבפרשת שקלים עם ישראל מתאחד בנתינת מחצית השקל שכל אחד הוא רק חצי, וכך גם המים שבכיור חוץ ממה ששמשו את הכהנים לרחוץ ידים ורגלים הם גם שמשו להשקאת מי סוטה,
ומי סוטה נהג רק בזמן שכל עם ישראל היה מאוחד,
דאיתא תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א
משרבו המנאפים פסקו המים המרים, ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם.  
וענין הניאוף עם אשת איש זה ענין של בן אדם לחברו.
כמו שכתוב במלכים א' פרק ח' פסוק ל"א
את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלתו ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה 
ופירש רש"י 
(לא) אשר יחטא איש לרעהו - בועל אשת איש:
ונשא בו אלה - כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו:
ונשא בו - לשון נושה:
ובא אלה לפני מזבחך - והעמיד הכהן את האשה לפני ה' (במדבר ה' י"ח): 
ולכן דווקא אחרי פרשת שקלים שעם ישראל מאוחד נכתב פרשת כיור.
עוד אפשר לומר שאע"פ שעם נתנו שקלים ונדבה לבניית המשכן והמקדש ואין המשכן שורה ונמצא אלא רק שעם ישראל שומר מצוות ומתקדש עכ"פ הכהנים צריכים ליטול את ידיהם לפני שעובדים בבית המקדש.


ב.
עוד כתב הבעל הטורים שמות פרק לח פסוק ח
(ח) במראות. ד' במסורה. במראות הצובאות. ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה (בראשית מו ב). במראות אלהים תרי ביחזקאל (ח ג, מ ב). שאלו הנשים סרו מתאות העולם ונתנו מראותיהן לנדבת המשכן ונחה עליהם מראות אלהים: 
הצבאות. ב'. במראות הצובאות. אשר ישכבון את הנשים הצובאות (ש"א ב כב) גבי בני עלי. כמו התם ישכבון הנשים הצובאות גם בכאן ע"י מראות היו שוכבין הנשים, כדאיתא במדרש (תנחומא פקודי ט) שהיו מתקשטות במראות ומשדלות לבעליהן ונזקקין להם: 
תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד א
אמר רבי יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים, גלוי עריות ובזיון קדשים. גלוי עריות - דכתיב ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מועד. ואף על גב דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל האומר בני עלי חטאו - אינו אלא טועה, מתוך ששהו את קיניהן מיהא מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום 
ולכאורה קשה איך הבעל הטורים מדמה למה שהנשים צבאו פתח אהל מועד שהיה מצווה למה שעשו חפני ופנחס שהיה בזה חטא.

ונראה לבאר שכמו שכאן הנשים תרמו את המראות והלכו לאהל מועד ללמוד תורה והיו צובאות, ככה גם חפני ופנחס הכהנים בזה שעכבו את הנשים כוונתם הייתה לשם שמים כדי שילמדו ופחות התעסקו בהבלי עוה"ז, ומה שנתבעו חפני ופנחס זה היה חטא דק, שנגרם מזה קצת ענין של גילוי עריות מכיון שאדרבה זה שהאשה לא לומדת תורה ואדרבה מתקשטת במראה לכבוד בעלה בזה היא מתייחדת עם בעלה והמונע זאת נחשב כגילוי עריות קצת. ודו"ק.

 
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ב' - במשנתו של הרמב"ן
רמב"ן שמות פרק לח
(ח) במראות הצובאות - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה. לשון רש"י:
והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד א) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד. ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין: 
הרמב"ן מתקשה מדוע משה רבינו לא רצה לקבל את המראות משא"כ את הכלים חח ונזם וטבעת וכומז הוא כן קיבל, וע"ז מתרץ מכיון שמהמראות עשו כלי שלם.
משא"כ חח נזם טבעת וכומז לא עשו מזה כלי שלם.
ונראה הביאור לפי מש"כ הרמב"ן שמות פרק ל פסוק י"ט
ורחצו אהרן ובניו וגו' - וכו' אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג ב), אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי: 
נמצא א"כ שלא היה צריך לעשות כלל כיור כדי שהכהנים ירחצו את ידיהם ורגליהם, והכיור נעשה ע"י הנשים כדי שיקחו ממנו מים לסוטה, וא"כ עיקר הכיור הוא להורות על טהרת האשה לבעלה, ומשה רבינו לא רצה לעשות כלי מיוחד שמראה ומזכיר את טהרת האשה ושנעשה ע"י מראות הצובאות, משא"כ חח נזם וכדו' לא נעשה מהם כלי שמורה עליהם. ודו"ק. [והשקאת מי סוטה מהכיור באה מכח קדושת הנשים בכלל ישראל. ודו"ק.]
וכמו שכתב הרמב"ן בסוף שמות פרק ל"ח פסוק ח'
וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן: 
ובסוף כתב הרמב"ן
ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד. ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין: 
הרמב"ן מתקשה מדוע הכתוב מזכיר את מה שהנשים "צבאו", אך צ"ע מה כוונת הרמב"ן בתירוץ.

ונראה לבאר שלכאורה איך היה מותר למשה רבינו לעשות כיור וכי אפשר לעשות כלים במשכן איזה שרוצים ואם לא נצטווה ע"ז איך עשה זאת.
וע"ז מתרץ הרמב"ן שהכיור התחדש ע"י הנשים ואז הם באו למשה רבינו "ועל פי הדיבור" הוא קיבל את המראות הצובאות לעשות מהם כיור ואולי לכן יצא הרמב"ן לחדש שאהל מועד אין הכוונה למשכן אלא לאהל של משה רבינו מכיון שעשיית הכיור היה צריך שיהיה בהוראת משה רבינו מכיון שלא נצטוו עליו.

ולכן הכתוב מזכיר מה שצבאו הנשים פתח אהל מועד כדי לומר שזה לא התחדש בתחילה מפי הגבורה, אלא התחדש בתחילה ע"י הנשים שצבאו על אהל מועד ורק אח"כ הסכים משה רבינו לקבל על פי הדיבור. [נמצא שהכיור התחדש באתערותא דלתתא של הנשים והבעל הטורים לעיל כתב שהכיור היה בבחינת גשם וגם הגשם בא רק באתערותא דלתתא כאשר האדם מתפלל כמו שכתב רש"י בחומש בראשית.]

 
 

וחי בהם

משתמש ותיק
אני מעתיק כאן מה שכתבתי בשנה שעברה בענין זה:
ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד (שמות לח ח). וברש"י: בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך וכו', וזהו שנאמר 'במראות הצובאות', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו וכו', כך דרש רבי תנחומא (פקודי פ"ט). עכ"ל.
והקשה הרמב"ן איך קיבל הכומז דמאיס טפי. ותירץ ששם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. אך תירוצו צ"ע, שהרי מה שעשה מהם כלי מיוחד זה היה רק אחרי שאמר לו הקב"ה לקבלם ולעשות מהם הכיור (עיין תנחומא שם), אבל לפני שאמר לו הקב"ה לקבל המראות היה יכול לערבם עם שאר הנחושת, ומדוע לא רצה לקבלם.
ובשפתי חכמים תירץ דכומז היה כדי לבטל היצר הרע ולמנוע שלא יוכלו לבוא לידי זימה. ולכאורה אין דבריו נראים, דא"כ היה להם לעשות ברזל בעלמא ולא זהב. שוב מצאתי במשכיל לדוד שג"כ הקשה על הרמב"ן והשפתי חכמים כעין הנ"ל, ועיי"ש מה שכתב מדידיה ליישב בדוחק מ"ש הכומז מהמראות.
ולענ"ד נראה לתרץ שבודאי גם משה ידע שע"י המראות הרבו צבאות במצרים, אלא שאדרבה דווקא משום כך לא רצה לקבלם, שהרי סוף סוף ע"י המראות היה קצת חלק גשמי של יצר הרע בזיווגם וזה גרם שהוולדות לא יהיו מזוככים לגמרי ועי"ז שלט בהם היצר לעשות העגל, וכמו שרואים ששבט לוי שלא היו בשיעבוד ולא הוצרכו להשתמש במראות לא חטאו בעגל, וא"כ כיון שכל נדבת המשכן היה כפרה על העגל (שמו"ר מח ה) שפיר תמה משה איך קטיגור גדול כ"כ יוכל להיות סניגור.
והקב"ה השיב למשה שאלו חביבין עליו מן הכל, כי בדווקא ברא השי"ת את האדם בעוה"ז במקום חומר, כדי שישתמש בזה האדם לשם שמים ובכל דרכיך דעהו. ואה"נ שיש צדיקים גדולים שהם כמלאכים, אבל לגבי שאר צבאות ישראל רוצה הקב"ה שיהיו מורכבים מחומר ויצטרכו להלחם כל חייהם עם היצר הרע אשר שולט בהם מעט (עיין תניא פרק כז), ולכן זה הדבר החביב ביותר על הקב"ה יותר מכל נדבת המשכן.
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ג' - במשנתו של מרן ה"משך חכמה" זצ"ל. 

 
משך חכמה שמות פרק ל' פסוק י"ח
ועשית כיור וכו' ונתת אותו וכו' ונתת שמה מים. היה צריך לומר "ונתת בו מים". והעיקר דכל כלי שרת ראוין לקדש מהם ידים ורגלים, וכמו שאמרו פרק ב דזבחים דף כב. רק הקידוש צריך להיות במקום הזה - מקום שבין אהל מועד ובין המזבח, ובין המזבח משוך קימעא כלפי דרום. וזהו שאמרו בירושלמי פרק טרף בקלפי (יומא פרק ד סוף הלכה ה): מתניתא פליגא הכיור והכן מעכבין, פתר לה מקומן מעכבין. פירוש שאין מקדשין ידים ורגלים רק במקום הזה. ולכן כתב "ונתת שמה מים" שזה היה מעכב אף אם אין המים נתונים בכיור ודו"ק. וכן כתוב בעשייה בפקודי "ויתן שמה מים וכו'" (להלן מ, ל).
כלומר אין הכיור מעכב לרחיצה ומהני כל כלי שרת, אלא בעינן שהקידוש יהיה במקום בין אהל מועד ובין המזבח. וחלק מזה כבר כתב הרמב"ן כמו שמובא לקמן. 
וצע"ג דאיתא בתלמוד בבלי מסכת זבחים דף יט עמוד ב
דאמר רבי יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו, שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו. 
ואם אין דין לעשות כיור כלל ומהני כל כלי שרת כמו שכתב הרמב"ן לעיל מהו שנתנו חכמים שיעור שהמים יהיה בהם שיעור לקדש ארבעה כהנים.

ואולי הגם שאין בכיור שום מצווה עכ"פ ודאי שיש בזה הידור גם לדעת הרמב"ן [וה"משך חכמה"]. 
דאיתא בתלמוד בבלי מסכת יומא דף לז עמוד א
בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היה לו אלא שנים. [ומזכירין אותו לשבח.] 
והנה כתב הרמב"ן שמות פרק ל פסוק י"ט
ורחצו אהרן ובניו וגו' - וכו' אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה, כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג ב), אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי: 
ואולי אפשר לפרש בקצרה על דרך הרמז שבן קטין היה כה"ג כדאיתא שם במס' יומא, והכה"ג משרה שכינה על כל אחיו הכהנים ההדיוטים תחתיו ובן קטין שהיה כה"ג לכן הכין כיור לכל הכהנים, נמצא שיש כח מיוחד לכה"ג בכיור ולכן ביום הכיפורים היו מכינים לכבודו כיור מיוחד. והכל ענין של טהרה. ודו"ק.

[נ.ב. יש לחקור האם בעינן שהכיור יחזיק בשיעור כזה מים וזה דין שיעור בכלי אע"פ שאין בו מים או בעינן שיהיה בפועל שיעור ככה של מים בכלי, ועי"ש ברש"י ובשפת אמת וברמב"ם הלכות בית המקדש פ"ה הי"ג] 
עוד כתב המשך חכמה שמות פרק מ' פסוק י"א
(יא) ומשחת את הכיור וכו' וקידשת אותו. לא כתוב "והיה קודש" בכיור וכן בכהן גדול כתוב (פסוק יג) "והלבשת (... ומשחת אותו וקדשת אותו"). הענין מפני שלדעתי מי כיור אין מועלים בהם, דניתנו לרחיצה ולהנות לכהנים, וכן בגדי כהונה אין מועלין בהן דניתנו ליהנות בהן, כדאמר קידושין נג א ודו"ק.
והנה בפרק שני מדות אמר דמדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ, ולכן בירוציהם קדוש. ולכן נראה דהכיור צוה השם יתברך לתת בו מים (פסוק ז) ואחרי זה למושחו (פסוק יא) אם כן לא נמשח מבפנים רק מבחוץ, ובו לא היו בירוצים, דאין בירוצים למים. ולכן כתוב הכיור בפני עצמו (פסוק יא) ולא נכתב בכלל כלי המזבח (פסוק י), משום דהוא נמשח מבחוץ לבד. והוא נכלל בכלל כלים יעויין זבחים נט, א. צפונה - שיהא צפון פנוי מכלים - וכיור כלי הוא, רש"י ודו"ק.

ונראה שה"משך חכמה" אזיל לשיטתו שס"ל שאין דין שיהיה כיור אלא בעינן רק לרחוץ באותו מקום, וזה מוכיח שקדושת המים קלישא. ואכמ"ל.
 
משך חכמה שמות פרק מ' פסוק ל'
ויתן שמה מים לרחצה. פירוש דמים חיים נובעים הוי מידי דחזי לאדם לשתות. אבל מי גשמים מכונסים אינם ראויים לשתית אדם רק לבהמה, וכדאמר פרק עושין פסין לא התירו פסי ביראות אלא מים חיים בלבד, מידי דחזי לאדם. ולכן לשתיית סוטה הוה אמינא דחזי לאדם, לכן אמר שנתן "מים לרחצה", והמה של שאר מימות דלא קיימה לאדם. כחכמים החולקים על ר' ישמעאל דאמר מי כיור מי מעיין הם ודו"ק:
ואולי מכיון שהסוטה עשתה מעשה חמור כמבואר במס' סוטה [דף ט"ו:] לכן גם המי כיור היו מים שאינם ראויים לאדם אלא רק לבהמה.
[ואולי הכיור בא לטהר את האדם ממדרגת חמור לכן לא נתקדשו כ"כ.]
 
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ד' - במשנתו של רבינו הרש"ר הירש זצ"ל
רש"ר הירש שמות פרק ל' פסוק י"ח - כ'.
כל חלקי הגוף, פרט לידיים ולרגליים, מתקדשים בתכונה הסמלית של הכהונה על - ידי לבישת בגדי הכהונה (עי' פרק כח). רק הידיים והרגליים, שבהן מבצע האדם את עיקר מעשיו ושאיפותיו, אינן מכוסות בגדים, ובמקום זה ירחצו אותן מים מתוך הכיור. וכו'. אולם יחד עם זאת מתחוור מדינים אלה, כי רחיצה סמלית זו אין לה המשמעות של הטבילה הסמלית, דהיינו שקיעה במים, שאין בה אלא משום שיבה שלילית אל מצב ראשוני, שהטומאה אינה יכולה להגיע אליו (עי' פי' לעיל כט, ד). בניגוד גמור לטבילה, הרחיצה חייבת להיעשות בכלי, דהיינו בכלי שרת שהמים מתקדשים בו ונפסלים בלינה - ככל דבר שנתקבל בכלי שרת. הכיור לא היה מעכב, ואפשר היה לקדש ידים ורגלים בכל כלי שרת אחר, אבל המים היו צריכים להיות מעצם המקדש, ולא "בו" - אלא ממנו ירחצו את ידיהם ואת רגליהם במי המקדש, והמים ילבישו אותן בקדושת המקדש, כדרך שבגדי הקודש קידשו את שאר חלקי הגוף. לפיכך כהן "שלא רחוץ ידים ורגלים" - דינו ככהן "מחוסר בגדים" (עי' זבחים יט ע"ב, וראה פי' לעיל כח, מג).
כבר לעיל רמז ה"משך חכמה" שבגדי כהונה ורחיצה בכיור דומים.
עוד כתב רבינו הרש"ר הירש זצ"ל שמות פרק ל"ח פסוק ח'
במראת הצבאת. המחשת רעיון בחומר מתאים מובע בצירוף "עשה ב -". כך לעיל לא, ד: "לחשב מחשבת לעשות בזהב וגו'". דברי הכתוב: ויעש את הכיור וגו' במראת וגו' מציינים אפוא את הצורה והתכלית של הדברים, שמהם הותקן הכיור, כחשובים לא פחות מהחומר עצמו - לגבי הרעיון שיש להמחישו. טעם עמוק יש בעובדה, שאותו כלי הקודש שהיה מיועד ל"קידוש ידים ורגלים", כלומר ל"קידוש מוסר המעשה והשאיפה" (עי' פי' לעיל ל, יז), היה עשוי ממראות, היינו מכלים שתכליתם להבליט את הופעתו החושנית - גופנית של האדם כדבר שיש להתבונן בו במיוחד. נמצאנו למדים, שהחושניות שבהווייה האנושית הגופנית - לא זו בלבד שאינה מוצאת מכלל הקידוש הבא מן המקדש, אלא דווקא היא הדבר הראשון והעיקרי שהקידוש חל עליו. יתר על כן, החושניות היא ביסודו של דבר אותה תכונה של ההווייה האנושית, המאפשרת בראש ובראשונה את החירות המוסרית של השאיפה לקדושה. דבר זה בולט בדברים שבהם מתאר הכתוב את הכיור בפרשת הסוטה (עי' פי' במדבר ה, יז), ויש לכך משמעות גדולה. ושמא פירוש הביטוי "במראת הצבאת" הוא, שהמראות אף לא הותכו, אלא הכיור הורכב מן המראות כך שצורתן כמעט שלא שונתה, ועדיין ניתן היה להכיר אותה בכיור. בדרך כלל מן הנמנע למסור כלי הדיוט למלאכת גבוה ללא שינוי צורה, אולם נראה שכאן נעשה הדבר כיוצא מן הכלל, משום הרעיון המוסרי העמוק שבא בו לידי ביטוי. וראה אליה - רבה, אורח - חיים קמז, א, ס"ק ד.
ולקמן אולי אבאר יותר בעזרתו התברך. 

 
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ה' - במשנתו של בעל התורה תמימה.
 
תורה תמימה שמות פרק ל
(יט) ורחצו - מכאן אמרו (ברכות ט"ו א') נטילת ידים לתפלה [תשובת הרשב"א סי' קצ"א]: 

הערה ל"ב
ר"ל משום דתפלה הוי כנגד קרבן, כמ"ש בברכות כ"ו ב'. 
ועי' ברמב"ם פ"ד ה"ג מתפלה כתב וז"ל, בכל התפלות צריך לרחוץ ידיו לבד, ובתפלת שחרית צריך לרחוץ גם רגליו, ותמה הראב"ד וכתב לא ידעתי רגליו מנ"ל, והמפרשים טרחו הרבה בישוב הדברים. ולי נראה פשוט, דתפס הרמב"ם בשיטתו של הרשב"א דמקור חיוב נטילת ידים לתפלה ילפינן מקרבן כמבואר לפנינו, וא"כ מכיון דכאן כתיב ורחצו את ידיהם ואת רגליהם א"כ גם בתפלה כן, וניחא מאוד מה שחילק בזה בין תפלת שחרית לשארי תפלות היום ע"פ מש"כ הוא בריש הלכות תפלה דמן התורה הוי חיוב התפלה רק פעם אחת ביום, ולכן באותה הפעם בתפלה ראשונה של יום שהיא תפלת שחרית צריך לרחוץ כמו שרחצו הכהנים קודם הקרבה, היינו הידים והרגלים, משא"כ שארי תפלות היום שאינן אלא מדרבנן והוי הקפידא רק אנקיותא בעלמא צריך לרחוץ רק הידים לבד מפני שהידים עסקניות הן, ודו"ק. 
וזה פלא עצום שבעל התורה תמימה מביא רק חלק מהדברים ממה שכתב הרשב"א בשו"ת. וצ"ע וה' יאיר עיני.
וכ"כ בשו"ת הרשב"א חלק א סימן קצא
שאלת עוד למה תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית? שברכה זו לא נתקנה אלא על הפת בשעת סעודה. 

תשובה איברא כך נהגו בכל מקום לברך בשחר על נטילת ידים ומקפידים בה בכל תנאי הנטילה כבשעת סעודה. ואני לא מצאתי בשום מקום דבר מבורר /ברור/ שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית בכלי. דאי משום שיבתא ובת מלך די ברחיצה. ואי משום תפילה וקרית שמע די ברחיצה או בנקיון עפר וצרורות. וכדאמרינן מידי (תהלים כ"ו) ארחץ במים כתיב בנקיון כתיב בכל דבר דמנקה. וגרסינן בברכות (פ"ג דף כ"ב) רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. אלא שיש לי קצת דמדומי ראייה לחיוב הנטילה בכלי בשחר ממה שאמרו בפרק כל הבשר (דף ק"ו ב). אמר רב נוטל ידיו שחרית ומתנה עליו כל היום. כלומר מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו לסעודה. ואילו לאכילה נטילה בכלי בעיא. ומדקאמר נוטל ידיו שחרית לכאורה משמע דהכי קאמר באותה נטילה שנוטל אדם ידיו שחרית יכול להתנות שתעלה לו כל היום ואפילו לאכילה. ועוד אמרו בפרק היה קורא (דף ט"ו ב) אמר רבי יוחנן הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קרית שמע זו היא קבלת מלכות שמים שלימה. מדקאמר נוטל ידיו ולא קאמר רוחץ ידיו כמו שאמרו בערב רוחץ פניו ידיו ורגליו. משמע לכאורה שצריך בשחר ליטול ידיו בכלי.
ואם תשאל מאי שנא תפילת השחר מתפילת מנחה וערבית. יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך וכמו שבא להם ז"ל במדרש. וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ומשכשך ידיו בתוך הכלי בין בשחר בין בשעת אכילה שפיר דמי. מדאמרינן בכיור (שמות ל) ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא בתוכו. שמע מינה הכא הוא דכתיב ממנו הא בעלמא אפילו בתוכו שפיר דמי. וכן נמי להטביל ידיו בנהר שפיר דמי. וכאן וכאן מברך על נטילת ידים וכמו שכתבתי למעלה. 
הרשב"א מיישב שפיר את שיטת הרמב"ם ואומר שתפילת שחרית היא מכוונת ופועלת על כל היום משום שאז האדם נעשה כבריה חדשה, ולכן כתב הרמב"ם שלפני תפילת שחרית רוחץ גם את ידיו וגם את רגליו. ודו"ק.




 
 
חלק עליון תַחתִית