המטה של אלישע - והמטה של משה רבינו - וחזון העצמות היבשות

יפה מראה

משתמש ותיק
אות א' - קדושה והמטה של אלישע הנביא. 

ויש להעמיק ענין החייאת המת שמצאנו אצל אליהו הנביא וגם אצל אלישע הנביא,
משנה מסכת סוטה פרק ט' משנה ט"ו
ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי טהרה וטהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים בא על ידי אליהו זכור לטוב אמן: 
וכן איתא בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב
מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך. 
בלשון הגמ' משמע שלא רק אליהו הנביא יכול להחיות מתים אלא כל אחד שמגיע למדרגה של אליהו הנביא יכול להחיות מתים אלא שאליהו הנביא היה בייחוד במדרגה הזאת של החייאת המת.
וידוע מה דאיתא
בשער הגלגולים (הקדמה ל''ח) שפעם אחת מת הרב ר' חיים ויטאל ז''ל והאריז''ל החייהו ובירך מוהרח''ו ברכת ''מחיה המתים'',

ויש לעיין מדוע רבינו הרמח"ל במסילת ישרים ביאר עד שער הקדושה ולא המשיך לבאר הלאה.
דאיתא בספר מסילת ישרים פרק כו
בביאור מדת הקדושה 
ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא משז"ל (יומא ל"ט): אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלהיו, ועל דרך זה נקראו הנביאים מלאכים, כענין שנאמר באהרן (מלאכי ב'): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואומר (ד"ה ב' ל"ו): ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגו', ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר (תהלים ס"ג): דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך. 
ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר, שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו, וכענין שנאמר (תהלים פ"ד): לא ימנע טוב להולכים בתמים, ועל כן אמרו במאמר שזכרתי אדם מקדש עצמו מעט - שהוא מה שיוכל האדם לקנות בהשתדלותו. מקדשים אותו הרבה - שהוא העזר שעוזר אותו השי"ת וכמו שכתבנו. וכו'

והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות ק"ה): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא ע"א): ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו הת"ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים (ספלים שהיו על גבי המזבח שהיו מנסכים לתוכם יין). ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): אר"י מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו 

ונראה לבאר מכיון שכבר במדרגת הקדושה עיקר המדרגה אין האדם משיג בכח עצמו אלא תחילתו השתדלות וסופו מתנה, א"כ רוח הקודש והחייאת המת אין האדם זוכה אלא כמה שהוא משתדל במדרגת הקדושה ורוח הקודש והחייאת המת זה כבר מתנה לפי ההשתדלות בקדושה. ודו"ק. ועי"ש היטב במסילת ישרים בסוף הפרק כן נראה לענ"ד.

ואכן אנו רואים שאלישע הנביא זכה להחיות שתי מתים לא בדרך רגילה של עבודת ה'.
שכתוב במלכים ב' פרק ב'
(ט) ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי:
(י) ויאמר הקשית לשאול אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהיה: 
ופירש הרד"ק 
פי שנים ברוחך אלי - פירשו רז"ל כפלים ממה שהיה באליהו והוא שהחיה שני מתים אחד בחייו ואחד במותו ולמי שאמר על רגליו עמד ולביתו לא הלך שרפא צרעת נעמן שהמצורע חשוב כמת שנאמר אל נא תהי כמת 
 
והנה פירש רש"י 
(י) הקשית לשאול - אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי:
אם תראה אותי לוקח מאתך - אז אוכל לעשות לך יותר ויותר: 
ובאמת צ"ע איך יכול להיות שאליהו הנביא יתן יותר ממה שיש לו.
 
ופירש מרן הנצי"ב זצוק"ל העמק דבר דברים פרק ל"ג פסוק א'
לפני מותו. דכבר נתבאר דבשירת האזינו לא היתה השכינה מדברת בקרבו, ועל כן לא קרא השירה אלא מספר תורה, מש"ה כשהקדים הכתוב לקרוא למשה איש האלהים, היינו שהשכינה מדברת בקרבו, הוצרך לפרש דמשום שהיה סמוך למותו, על כן התלקח בכחו היפה שלהבת יה אשר האיר בימי חייו, וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט, מכ"מ לפני רגע אחרון האש נאחזת ביסוד האש, והוא מתלקח בכח, כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ומוכנת להאחז בצרור החיים, הרי הוא מתעלה בכח היותר ראוי לנשמה זו.
וכך אמר אליהו לאלישע כשבקש ממנו פי שנים ברוחו [מלכים ב' ט'], והוא מדה יותר גבוהה מכח אליהו, השיב לו אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך, דמשום דאז יתעלה אליהו בעצמו פי שנים מאשר היה בגוף בשר ודם, ויהי אפשר להאציל מרוחו על אלישע זה הכח, וכך היה משה רבינו באותה שעה במעלה היותר גבוהה: 
מבואר שבשעה שאדם דבק ברבו הצדיק הוא יכול לקבל את הכח של רבו בצדקות וברוח הקודש וכדו'.
אבל אין האדם יכול לזכות בכח של החייאת מתים בדרך של עבודה ה' לבד בלי דביקות ברב, בלעדי שמתעלה במדרגת הקדושה.

 




 
במאמר המוסגר 

מצאתי בזה עוד שתי פירושים.
א.
המלבי"ם פירש מלכים ב פרק ב' פסוק ט'
ויהי כעברם. ואז ראה אליהו כי קרוב זמן הסתלקותו ויהי נא פי שנים. בקש שרוח אליהו תנוח עליו, כמ"ש נחה רוח אליהו על אלישע, ושבכ"ז תשאר לו גם ההשגה הקודמת שהיה לו עד עתה, בזה יהיה לו פי שנים, רוח עצמו, ורוח אליהו המצטרף עמו 
ב.
המשך חכמה בראשית פרק נ' פסוק י'
"ויהיו נא פי שניים ברוחך אלי" (מלכים - ב ב, ט). פירוש, כי הצדיק אחרי מותו אין בכוחו להשפיע רק מאור התורה, שיושבין ועוסקין בישיבה של מעלה, אבל מן המצוות נעשה חפשי, וזה "פי שניים" - תורה ומצוות. ואמר לו, "אם תראני לוקח מאתך", אז אני חייב במצוות כאדם חי. ולכך אמר בעירובין מג, א דהני שב שמעתתא, דאליהו אמרינהו וכו'. 'ואם לא, לא' - פירוש, כי אם אני נתהפך לרוחני כחנוך, אז אין אתה רואה אותי בעת הלקיחה, וכמו שפירשו הקדמונים על הפסוק (בראשית טז, יג) "אחרי רואי", עיין שם. וזה 'שימו לילות כימים, על משים לילות כימים', דאז ישפיע לכם קדושה מתורתו, הלומד כעת בישיבה של מעלה. 'הניעו ראש על צדיק כתמר', שזה אין לו כעת, כי במתים חפשי, ודו"ק:
ג.
לענ"ד נראה ליישב שמצד הבכח של אליהו הנביא היה בכוחו להחיות הרבה מתים וכמו שמשמע במס' סוטה שעד היום לאליהו הנביא יש כח להחיות מתים, אלא שבאותו זמן לא היה ראוי העולם והבריות להחיות עוד מתים, ולכן אליהו הנביא יכל לאלישע מפתח של תחיית המתים כפול מכיון שגם לאליהו הנביא היה אותו
ואם יראה אלישע הנביא את אליהו הנביא גם כשמסתלק מוכח שדבקותו גדולה באליהו הנביא ולכן יכול לזכות לא רק בבפועל של אליהו הנביא אלא גם בבכח של אליהו הנביא. ודו"ק. [ואולי חלוק צורת החייאת מתים של אליהו מאלישע כמו שיבואר לקמן. וה' יאיר עיני ואכמ"ל.]
 





והנה כל חידוש שיש באדם כגון מזקנה לנערות גם נחשב כהחייאת המת, ולקמן נראה עוד אופנים.

כמו שמצאנו גבי שרה אמנו שחזרה לנערותה שנחשב כתחיית המתים.

ספורנו בראשית פרק יח פסוק יב
(יב) ותצחק שרה. שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד, כענין אלישע (מ"ב ד, טז), לא נבואה ושליחות האל יתברך. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא, כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית. או בתפלה משגת חן מאתו:
והנה פירש ה"משך חכמה" הפטרות פרשת וירא
(שם שם פסוק כט).
הענין מבואר, דאלישע היה סבור דיחייה מת בשביל זכות הספקתו, וזה שאמר "ושמת משענתי על פני הנער" (פסוק כ"ט) - זכות שהשונמית היתה משענת להנביא במעון ומזונות.
אבל אינו כן, רק עיקר תחיית המת היתה באמונתה התמימה בהנביא, ובשביל האמונה, צדיק יחיה את בנה. לכן על ידי גחזי - שלא האמינה בו שידעה כמדרשם 'הוא קדש ואין משרתיו קדש', וכן אמרה (פסוק ל) "חי ה' (וחי נפשך) אם אעזבך (ויקם וילך אחריה)"- לכן לא החיה הנער. אבל אלישע שהאמינה בו, הוא החיה הנער. לכן לנסות גודל אמונתה בהנביא אלישע, עשה השם יתברך שהעלים ממנו, והוא שלח לשאול השלום לילד, ובכל זאת האמינה בו, לא נפל מלבבה שום חסרון אמונה בהנביא כי הבן אשר נתן לה יהיה בן קיימא, וחיה יחיה. לכן בזכות זה החיה בנה, ולכן לא נאמר "וישמע ה' בקול אלישע" כמו שכתוב באליהו, ודו"ק

מעתה נראה לומר שמה שזכתה שרה אמנו לחזור לנערותה שזה כמו תחיית המתים, זה בזכות שהיא הייתה משענת למלאכים שבאו לבקר את אברהם אבינו.

סיכום: רק כאשר אדם עובד על עצמו במדת "הקדושה" זוכה כמתנה מן השמים ברוח הקודש ואפילו להחיות מתים, ואין יכולת בכח כל אחד להשיג זאת אך אם הוא עושה את עצמו משענת לצדיק ומארחו אז הוא זוכה בכח קדושתו של הצדיק או שמאמין בצדיק.
והנה החייאת מתים אין הכוונה דווקא ממוות לחיים אלא מזקנה לנערות ועוד כמו שיבואר לקמן גם נחשב החייאת מתים. 

ונמצא שבמטה של אלישע הנביא היה כח להחיות מתים.
וכדאיתא בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח עמוד א
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: עתידים צדיקים שיחיו מתים שנאמר עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים וכתיב ושמת משענתי על פני הנער. 


אות ב' - המטה של משה רבינו.

ונראה שגם במטה של משה רבינו היה את הכח להחיות מתים.
שמות פרק ד פסוק ב
יאמר אליו ה' מזה מה זה בידך ויאמר מטה: 
ופירש ספורנו שמות פרק ד פסוק ב
מה זה בידך. הנה המטה הוא דבר שאין בו רוח חיים, והיד היא דבר שיש בו רוח חיים, ואני אמית ואחיה, כי אמית היד בצרעת, ואתן רוח חיים במטה המת:
והאריך לבאר המלבי"ם שמות פרק ד פסוק ב
(ב) ויאמר ה'. לכן מסר ה' בידו ג' מופתים, שישנה הטבע לעשות מן העץ היבש בע"ח מתנענע שהוא להחיות מתים, ולהמית היד הבריאה ע"י צרעת שחשוב כמיתה, וכן היה בכ"א, גם ההפך ששב הנחש מטה, והיד המתה חיתה, וגם להפך היסוד הפשוט לדם שאין לכ"ז מבוא בדרך הטבע והתולדות, אמנם היו לאותות האלה גם איזה יחוס אל משה בדרך הרמז, ה' אמר לו מה זה בידך ויאמר מטה, כי המטה יקרא בג' לשונות מקל, מטה, משענת, המשענת עשוי לחולים ולזקנים להשען עליהם, כמ"ש אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים [זכריה], המקל עשוי להכאה ודרך הרועים להיות בידם מקל על הצאן והכלבים והחיות רעות, והמטה היה עשוי לכבוד, והיה בו ציון המעלה והמשרה וכבוד המשפחה כמו מטה לוי, מטה בית אבותם,
ובאשר משה היה זקן והיה יכול לקראו בשם משענת, והיה רועה בצאן והיה יכול לקראו בשם מקל, והיה מצוין ביחוסו ומשפחתו ויוכל לקראו בשם מטה, כששאל ה' מה זה בידך השיב שאינו לא מקל ולא משענת רק מטה, עפ"ז הוכן המטה הזה לציין מעלת משה ועצמותו וגדולתו, ואחר שמשה הי' איש אלהים נעשה המטה מטה האלהים לציין שבו יעשה פלאות ואותות ומופתים שזה מציין כח משה וענינו,
וכבר בארנו בפי' מע"ב (סוף פ"ב בהערה) שהאדם מורכב מג' חלקים המצוינים שם בשם איש, אשה, נחש, שהנשמה האלהית וחלק הרוחני והשכלי שבו הוא האיש, וכוחות הנפש הנתלים בחומר היא האשה שבו יודע טוב ורע, וכחות העפריים הבשר ותאוותיו ויצרי מעלליו הוא הנחש, ומשה אשר משל על כחותיו החומריים וכולם היו קדש לה' מתרוממים מן הארצית אל הרוחנית והאלהית, אחז את הנחש בידו ובכחו ויהי למטה האלהים בידו כולו קדש הלולים, עפ"ז אמר ה' אליו:
המטה הידו של משה רבינו בא לעשות החייאת מתים פורתא.

א. להמית את היד בצרעת וחיתה ב. להפוך את המים לדם ולהבריאם ג. להפוך את העץ הדומם לחי מתנענע ובולע את שאר המטות. ודו"ק.

[ואולי אפשר לפרש שיש שלושה סוגי מוות א. מצד הבריאה כמו שהמים נהפך לדם. ב. שאדם הולך אחרי נחשים וכשפים כמו חרטומי מצרים ולא הולך בתמימות עם ה' ואז התם נהפך למת כמו שכתב המהר"ל ואכמ"ל. ג. מה שאדם מובדל מחבריו ע"י צרעת
וכמו שידוע הוורט של ר' חיים שמואלביץ זצ"ל דאיתא בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א
ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב וגו' - אמר רבי יצחק: קשה צערו של שטן יותר משל איוב, משל לעבד שאמר לו רבו: שבור חבית ושמור את יינה. 
וצ"ע א"כ מדוע נשארו לאיוב החברים, אלא ע"כ שחברים זה עצם החיים ובזה השטן לא הורשה לגעת.]
ויש לעיין בזכות מה עם ישראל לצאת ממצרים ע"י מטהו וקדושתו של משה רבינו.
ונראה לפי הנ"ל שזכו זאת בזכות שהאמינו במשה רבינו כמו שמצאנו בהרבה פסוקים,
אך נראה להוסיף לפי מה שכתב הטור אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תי"ז
ושמעתי מאחי הר"י טעם לדבר לפי שהמועדים נתקנו כנגד אבות פסח כנגד אברהם דכתיב (בראשית יח) לושי ועשי עוגות ופסח היה. 
נמצא שעם ישראל בשעה שדבק בדרכו של אברהם אבינו "מדת חסד" ומכניס אורחים ונהיים משענת לעני ולצדיק אז זוכה למדרגת קדושתו כמו ששרה אמנו זכתה בקדושת המלאכים במה שהכינה עוגות וזוכים ללידה מחדש שהוי כעין החייאת מתים ששורשו במדרגת הקדושה. ודו"ק.
ואיתא תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף י עמוד ב
תניא, רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק
ונראה לפי הנ"ל שמכיון שיצחק אבינו ע"י נס כעין תחיית המתים לכן נולד דווקא בפסח שזה הזמן מסוגל ללידה מחדש כמו שיבואר עוד לקמן. 
והנה איתא בפרקי דרבי אליעזר פרק מ'
רבי לוי אומר המטה שנברא בין השמשות, נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך מסרו לנח, ונח מסרו לשם, ושם מסרו לאברהם, ואברהם מסרו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב, ויעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף בנו. וכשמת יוסף נשלל [נ"א: נלקח] כל ביתו ונתן בפלטרין של פרעה. והיה יתרו [נ"א: פרעה] אחד מחרטמי מצרים, וראה את המטה ואת האותות אשר עליו, וחמד אותם בלבו, ולקחו והביאו ונטעו בתוך גן ביתו של יתרו. וראה את המטה, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד. וכשבא משה לביתו נכנס לגן ביתו של יתרו, וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו, ושלח ידו ולקחו. וראה יתרו את משה ואמר זה עתיד לגאל את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאשה, שנאמר [שמות ב, כא] ויואל משה לשבת את האיש וגו'. 
נמצא שגם יתרו זכה לחתן כמשה רבינו וגם למטה שיהיה נטוע בחצרו לא בגלל שהיה במדרגת הקדושה של המטה ושל משה רבינו אלא מצד שהכניס אורחים דהיינו את משה רבינו.
וכמו שכתוב שמות פרק ב' פסוק כ'
ויאמר אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם: 

אך עדיין צ"ע אם למשה רבינו היה כח להחיות מתים וכדו' מדוע הוא היה צריך לעשות את זה דווקא עם מטה ?
ולפי הנ"ל [הספורנו ועוד] רצה להוכיח לעם ישראל שגם אם מרגישים כמו מטה דומם בלי שום לחלוחית יראו שכמו שאפשר להכניס רוח למטה שהוא דומם ק"ו בן בנו של ק"ו שאפשר להכניס רוח חדשה בבני האדם.

אות ג' - חזון העצמות היבשות.
כתוב שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן ת"צ סעיף ט'
שבת שחל בחול המועד, ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו של שבת,וכו' ומפטירים היתה עלי. 
וכתב טור אורח חיים הלכות פסח סימן תצ
והכי אמר רב האי שמעתי מפי חכמים כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונצחת גוג ומגוג בתשרי ומש"ה בניסן מפטירין העצמות היבשות ובתשרי ביום בא גוג. 

ואמנם בפשטות עיקר ההפטרה עוסקת בתחיית המתים של הגוף, אך מלשון הכתוב נראה שמדובר בתחיית המתים רוחנית.
יחזקאל פרק לז
(א) היתה עלי יד ה' ויוצאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות: (ב) והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד:
(ג) ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואמר אדני ה' אתה ידעת: (ד) ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר ה':
(ה) כה אמר אדני ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם: (ו) ונתתי עליכם גדים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני ה': (ז) ונבאתי כאשר צויתי ויהי קול כהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו: (ח) וראיתי והנה עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם: (ט) ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח כה אמר אדני ה' מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו: (י) והנבאתי כאשר צוני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד: ס

(יא) ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו: (יב) לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר אדני ה' הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל: ס (יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי: (יד) ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה': פ 
ופירש רש"י יחזקאל פרק לז פסוק י"א
העצמות האלה כל בית ישראל המה - רמז ודוגמא לכל בית ישראל בצרותם המה שהרי הם אומרים יבשו עצמותינו בצרות אבדה תקותינו ומה נוחיל לתשועה. ע"כ. 
והרד"ק פירש 
(יא) ויאמר אלי, העצמות האלה כל בית ישראל המה - אם הענין הזה משל אמר לו זה שהראיתי לך במראה הנבואה העצמות היבשות שחיו וקמו על רגליהם זהו משל לכל בית ישראל שהיו בגלות זה כמה עד שנואשו מן הגאולה ואמרו יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו וגו' כלומר הרי אנו כעצמות יבשות שאין להם עוד תקוה. 
(יב) לכן - אם הענין משל ארצות הגוים והגלות הם הקברות. 
כלומר עם ישראל בגלות היו במצב של יאוש, שלא האמינו שיצליחו לתקן את דרכם וממילא יזכו לגאולה, ובשביל בא חזון העצמות היבשות.

שכמו שהחיה יחזקאל את העצמות ככה יכולים עם ישראל להחיות את עצמם רוחנית ולהיות בשמחה ולא בעצבות.
וכמו שכתב העמק דבר בראשית פרק ב' פסוק ז'
אבל הענין דשורש חי בלשון הקדש משמעו פעם חי ולא מת ופעם חי ולא עצב, והיינו שהוא בתכלית השלימות שאפשר באותו בריה, וכמ"ש התוס' במס' עבודת כוכבים (ד' ה' א' ד"ה אלא) בריא וזריז כו', ובס' שמות א' ט"ז בארנו דיש נ"מ באותיות השרש, היינו דחי ולא מת שרשו חיי, וחי ולא עצב שרשו חיה. 
והנה כתב רש"י יחזקאל פרק ל"ז פסוק א'
והיא מלאה עצמות - רבותינו אמרו שהיו משבט אפרים שיצאו ממצרים לפני הקץ והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כמו שאמור בדברי הימים: 
ויש לעיין מה הטעם שהחיה יחזקאל דווקא את בני אפרים.
ואפשר עפ"ד אפשר שרצה הקב"ה להראות שאפילו שבט אפרים שלא האמינו שה' יגאל אותם כלומר בהנהגה ניסית, אלא הלכו בכח הזרוע דהיינו הנהגה גשמית ולכן נהרגו, אפילו הכי בכוחו של הקב"ה להכניס גם בבני אפרים שהלכו בדרך הגשמיות רוחניות, וק"ו שגם אלו שעתה בגלות ולא בוטחם בכוחם ובטבעם אין להם להתייאש וכו'.

יהי רצון שהפסח הזה יזכו עם ישראל ברוח קדושה כפי יכולתם ויצאו מכל רוח אפילו
קטנה של יאוש, ומי שאין ידו משגת עכ"פ יכניס אורחים צדיקים וידבק בקדושתם או שעכ"פ יאמין בצדיקים וככה יהיה דבוק בקדושתם והתקיים בנו לידה מחדש ונסלק כל יאוש.

ונאמין באמונה שלימה שהמשיח בדרך ואפילו אם אתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. ואין יאוש בעולם כלל.
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ד' - בגדר יאוש מהגאולה
שיעורי דעת חלק ב - מעלות התורה שיעור ה
כענין זה אמרתי על מה דמצינו בגמ' (סנהדרין צ"ז) אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה שנא' "ואפס עצור ועזוב" כביכול אין סומך ועוזר לישראל כי הא דר' זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי בי' אמר להו במטותא בעינא מנייכו לא תרחקוה. דתניא שלשה באין בהיסח הדעת אלו הם משיח, מציאה ועקרב.
ולכאורה אין הדבר מובן א) שמביא דאין משיח בא אלא כשיתייאשו ממנו מהא דתניא דג' דברים באים בהיסח הדעת משיח, מציאה ועקרב, והנה מזה משמע רק דמשיח כמציאה, והלא גם במציאה אין המחשבה מפסידה ואין היאוש מועיל למצא את המציאה ולמה אמרו שצריכים להתיאש ולהביא את עצמו לידי היסח הדעת, ב) איך אפשר לומר שעלינו להתיאש מן הגאולה הלא נצטוינו לחכות על הגאולה "ואם יתמהמה חכה לו" (חבקוק ב') ואחת מן השאלות ליום הדין היא "צפית לישועה"? ובכל תפלה ערב ובקר וצהרים ובברכת המזון תקנו לנו חז"ל להזכיר בנין ירושלים ומלכות בית דוד ובזכות זה מבקשים אנו שיגאלנו "ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך" ואיך אפשר לומר שעלינו להתיאש מן הגאולה. וכו'

וזהו דאמרינן אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה, היינו עד שיתיאשו מלבקשה ולחפשה על ידי השתדלות עצמנו, כי זאת לא תצלח ועל זה מביא מר' זירא דכי הוה משכח לרבנן דמיעסקו בה, לא נאמר שמדברים אדותה אלא שמעסקי שהיו עסוקים איך לקרב את הגאולה - אף אם האמצעים נעלים וקדושים הם כיאות לרבנן - אמר להו במטותא בעינא מינייכו אל תרחקוהו כי אין למצא תחבולות לגאולה ובזה עצמה הנכם מתרחקים ממנה, באשר תלכו בדרך אחרת מנגד לדרך לגאולה האמיתית, אמנם זה ודאי כי דרוש לאחוז באמצעים הכללים להחזיק בתורת ה' ולהתחזק באמונתו לחכות לגאולה ולצפות לישועת ה' לדעת ולהאמין כי רק בה' מבטחנו לו ניחל ואליו תקותנו וזה ה' שקוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. 

והנה גם אדם שמחפש אשה, שאשה נקראת בכתוב בלשון "מציאה",
כמו שכתב בעל הטורים בראשית פרק כ"ד פסוק ס"ג.
לשוח בשדה. היינו תפלה שיצחק תיקן תפלת המנחה (ברכות כו ב) ואז נזדמנה לו רבקה. והיינו דכתיב (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, דהיינו אשה דכתיב (משלי יח כב) מצא אשה מצא טוב (ברכות ח א): 
וכן איתא תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ב עמוד ב
דתניא, ר"ש אומר: מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה, ולא כתב כי תלקח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו. 
עיקר צורת החיפוש הוא בעשיית מעשים טובים, ויש לו לאדם להתייאש מלעשות תחבולות כדי למצוא אשה.

השתא דאתינא להכי נראה לבאר מש"כ הרמח"ל שהקדושה "תחילתו השתדלות וסופו מתנה" שגם ההשתדלות איננה מביאה באופן ישיר את המתנה וכמו בנישואין ובמשיח ההשתדלות היא בדברי תורה וממילא זוכה במציאה ובמתנה, נמצא שכל השתדלות שבקדושה היא דווקא בהיסח הדעת ולא בצורה של סיבה ומסובב, אלא בהליכה בתמימות עם הקב"ה.


 
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ה' - צרעת גחזי
מלכים ב פרק ה'
(כה) והוא בא ויעמד אל אדניו ויאמר אליו אלישע מאן מאין גחזי ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה:
(כו) ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות:
(כז) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצרע כשלג:

ויש להבין מהו הלשון "כאשר הפך איש מעל מרכבתו".

ונראה לבאר שהרי אלישע הנביא טיהר וסילק את הצרעת מנעמן וכמו שהבאנו לעיל שצרעת נחשב ממיתה ממילא סילוק צרעת נחשב כתחיית המתים פורתא וזה בא ממדת הקדושה של אלישע הנביא,
ומי שנמצא במדת הקדושה כמו של אלישע הנביא כל מה שמשיג בגשמיות הוא על דרך "מציאה" ולא של סיבה ומסובב, ולכן אלישע הנביא לא רצה לקחת שום דבר מנעמן, וזה כוונת הלשון "הפך איש מעל מרכבתו" שבשעה שגחזי תבע מנעמן שכר על סילוק הצרעת הוא היפך את היוצרות מכיון ששכר על סילוק הצרעת צריך לבוא ממילא כמו מרכבה שנוסעת ממילא, ובזה שתבע הוא הרס את נסיעת המרכבה שהיא ממילא.
וזה עומק כוונת המלבי"ם בלשונו הקצרה.
העת לקחת. ר"ל, א] שלא היה עתה העת המוכשר לכך כיון שע"י שלא לקחתי מאתו שכר נתקדש השם והכיר שהיה על ידי ה' לא באמצעות הטבע.
והנה איתא בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד ב
אמר רבי יצחק באותה שעה היה אלישע יושב ודורש בשמונה שרצים. נעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע. אמרה ליה ההיא רביתא דאישתבאי מארעא ישראל אי אזלת לגבי אלישע מסי לך. כי אתא אמר ליה זיל טבול בירדן. אמר ליה אחוכי קא מחייכת בי אמרי ליה הנהו דהוו בהדיה מאי נפקא לך מינה זיל נסי. אזל וטבל בירדנא, ואיתסי. אתא אייתי ליה כל הני דנקיט לא צבי לקבולי מיניה.
גחזי איפטר מקמיה אלישע, אזל שקל מאי דשקל ואפקיד. כי אתא חזייה אלישע לצרעת דהוה פרחה עלויה רישיה. אמר ליה רשע הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם, ויצא מלפניו מצרע כשלג. 
ויש לעיין מה כוונת אלישע במה שאמר לגחזי "אמר ליה רשע הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים".

ונראה לומר שהשכר על תורה הקדושה, הוא בא בדרך של מציאה ולא של סיבה ומסובב, ויבוא זמן אולי הכוונה לימות המשיח, שיוכל הלומד תורה לתבוע את שכרו על מה שלמד תורה והחיה והחזיק את כל העולם מאנשים שלא עסקו בתורה אך עתה השכר של הלומד תורה צריך לבוא ממילא ואסור לו לתבוע וכל שכרו צריך לבוא רק כמו "מציאה".
ורק לעתיד לבוא שכולם יראו בחוש את כוחו הגדול של הלומד תורה אז יוכל הלומד תורה לתבוע את שכרו.
ולעתיד לבוא הכוונה לימות המשיח
ולמה דאיתא בגמ' במס' עבודה זרה דף ב עמוד א
דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: כל הגוים נקבצו יחדו וכו'
נמצא שעיקר חטאו של גחזי הוא במה שחשב שיכול לתבוע את שכר התורה כבר עתה, ולא חשב שקדושת התורה תוכל להביא לאדם את שכרו רק בגדר מציאה.

מה שעדיין צ"ע מדוע הגמ' נקטה דווקא שכר של שמונה שרצים, ולא שכר תלמוד תורה בעלמא.
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
עוד יש לעיין מדוע אלישע הנביא החמיר כ"כ בעונשו של גחזי עד שנכנס תחת נעמן להיות מצורע.

ונראה לבאר שבסוגיה שמונה שרצים מוכח שאע"פ שבכל העולם יש טומאה עדיין היא איננה נכנסת לאדם, והאדם מוגן ממנה, ורק אם זה נכנס לאדם בצורה שמטמא דהיינו דרך הפה אז מקצת טומאה קטנה של שרץ האדם נטמא הרבה, וכמו שכתוב "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" ודרשו חז"ל אדם מטמא אותו קצת מטמאים אותו הרבה,
והטעם שנטמא הרבה מכיון שטימא את פיו שזה השער לכל הטומאה שבעולם.

ועתה נבוא לבאר שבאמת מעיקר הדין ודאי שנעמן היה צריך לתת תמורה לאלישע הנביא על מה שריפא אותו, אבל נעמן לא השכיל להבין שמכח קדושת התורה הוא התרפא וממילא השכר צריך לבוא כמציאה בלי שאלישע יהיה מסובב והיה צריך לתת ולשים את שכר גם כאשר אלישע מסרב מכיון שהוא משועבד לקדושה ואין אלישע הסיבה לשכר אלא הקב"ה הוא הסיבה שאלישע הקדוש יקבל שכר, אלא טעה וחשב שיש כח סגולי לאלישע הנביא,

ולכן אלישע לא לקח ממנו מכיון שנעמן לא הבין את הסיבה האמיתית, ואם היה לוקח אלישע הנביא את הכסף היה על הכסף הזה טומאה ולא היה מתקדש בקדושת התורה, ומזה היה פתח שיחול עוד הרבה טומאה, כי אם האדם מטמא אותו קצת מטמאים אותו הרבה.

ולכן כאשר גחזי לקח את הכסף תמורת סילוק הצרעת בלי הסיבה האמיתית אלא משום שנעמן חשב שיש כח סגולי לאלישע הנביא אז נדבק בכסף הזה כל הטומאה ולכן ממילא נצטרע גחזי משום שגחזי נדבק בו הטומאה של נעמן כי אין כזה דבר טומאה קטנה ובטומאה קטנה כבר מונח טומאה גדולה ובייחוד שבחטא של גחזי יש פריצת הגדר דהיינו חוסר משמעת לאלישע הנביא שהוא כגדר לעם ישראל מכל הטומאה. ודו"ק היטב.

ועפ"ד אפשר לבאר את הקשר שיש בין פרשת שמיני להפטרה.

שנמצא שבשעה שאדם יוצא מהמסגרת הקדושה שהוא היה חי בה אפילו מעט אז מטומאה קטנה נהיה כבר פתח לטומאה גדולה, עד שנענש בנגעים שמורה על יציאה מחוץ לתחום וקדושת מחנה ישראל.
ובהפטרה אנו קוראים שמואל ב פרק ז
(יג) הוא יבנה בית לשמי וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם:
(יד) אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם:
(טו) וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרתי מעם שאול אשר הסרתי מלפניך:
(טז) ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם:
(יז) ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד: ס 
וביאר ה"משך חכמה" הפטרות פרשת שמיני
(שמואל - ב, ז, יז) ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה כן דבר נתן אל דוד.
פירוש, שכמו שהבטיחו על בניו שאם "בהעותו יוכיחנו בשבט ובנגעים, וחסדו לא יסיר מאתו" (פסוקים יד - טו), כן דבר אל דוד בעצמו שיוכיחנו ויצטרע, וכמו שהיה כשהרג אוריה החתי נפרע ארבעתיים, ומגופיה אתפרעו, דששה חדשים נצטרע כדאמרו ביומא דף כב, ב יעויין שם. ורמז לדוד עצמו, רק שלא פירש אלא בבניו. כן נראה ביאור הלשון הזה אשר לא נמצא בתנ"ך דוגמתו
נמצא שדוד המלך ושלמה המלך לרוב גדלותם בשעה שהם יוצאים קצת מהקדושה אז נענשים הרבה בצרעת מכיון שאצל מלך ישראל יציאה קטנה כבר מונח בזה כל הטומאה, משא"כ הדיוט גם אם יצא מהמסגרת והרגליו עדיין יש מעליו צדיקים וכהנים ומלכים שהם שומרים עליו ולכן עדיין נשאר בתוכו ולא נענש בצורה חמורה של צרעת.
אבל מלך שאין ע"ג אלא ה' אם הוא נטמא קצת אין ברירה אלא שיענש בצרעת מכיון שביציאה קטנה כבר מונח כל הטומאה. ודו"ק היטב.


אני מצרף את דברי הגמ' ששיכים לשרשור הקודם אך א"א לעלות ע"כ אני מעלה את זה פה.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד ב
גחזי, דכתיב ויאמר נעמן הואל וקח ככרים (ויפצר) [ויפרץ] בו ויצר ככרים כסף וגו'. ויאמר אליו אלישע מאין גחזי ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות, ומי שקל כולי האי? כסף ובגדים הוא דשקל! אמר רבי יצחק: באותה שעה היה אלישע יושב ודורש בשמונה שרצים. נעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע. אמרה ליה ההיא רביתא דאישתבאי מארעא ישראל: אי אזלת לגבי אלישע - מסי לך. כי אתא אמר ליה: זיל טבול בירדן. - אמר ליה: אחוכי קא מחייכת בי? - אמרי ליה הנהו דהוו בהדיה: מאי נפקא לך מינה? זיל נסי. אזל וטבל בירדנא, ואיתסי. אתא אייתי ליה כל הני דנקיט - לא צבי לקבולי מיניה. גחזי איפטר מקמיה אלישע, אזל שקל מאי דשקל, ואפקיד. כי אתא - חזייה אלישע לצרעת דהוה פרחה עלויה רישיה. אמר ליה: רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים, וצרעת נעמן תדבק - בך ובזרעך לעולם, ויצא מלפניו מצרע כשלג 
 
חלק עליון תַחתִית