שירת דבורה - ובגדר עבירה לשמה

יפה מראה

משתמש ותיק
אות א' 

 
שופטים פרק ד'​
(א) ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת:​
(ב) וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרשת הגוים:​
(ג) ויצעקו בני ישראל אל ה' כי תשע מאות רכב ברזל לו והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה:​
ויש לעיין במה לחץ במיוחד יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא.​
שופטים פרק ה​
(ו) בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות והלכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות:​
(ז) חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל:​
(ט) לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה':​
(י) רכבי אתנות צחרות ישבי על מדין והלכי על דרך שיחו:​
(יא) מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' צדקת פרזנו בישראל אז ירדו לשערים עם ה':​
ופירש רש"י ​
(ו) בימי שמגר בן ענת בימי יעל - מלמד שאף יעל שפטה את ישראל בימיה:​
חדלו ארחות - היו יראים ישראל לצאת לדרכם מפני הע"ג והיו הולכים דרך עקלתון בהחבא:
(ז) חדלו פרזון - ערי הפרזי שאין להם חומה חדלו מהיות יושבים בהם מפני הע"ג ונאספו אל ערי המבצר:​
שערים - כמו כי ימצא בקרבך בא' שעריך עיירות:​
(ט) לבי - אני דבורה לחוקקי ישראל לאהוב את חכמי ישראל שהתנדבו בעם לאמר ברכו את ה' ושובו אליו:​
(י) רוכבי אתונות צחורות - הסוחרים והשרים שירכבו מעתה על אתונות לבנות החשובות מבלי יראה ודאגת עו"ג ואותן שיושבין על מדין לשון דיינים שהיו יראים לעשות משפט בפרהסיא וכן תרגם יונתן דהוו מתחברין למיתב על דינא ואותן שהולכין רגלי על דרך, שיחו וספרו את התשועה הזאת אשר מקול המחצצים אתכם אורבים ליסטים ומוכסין היושבין גדודים במערכות לארוב בעברי המים שם יתנו עתה רוכבי האתונות והולכי על דרך את צדקות ה' ומה הן הצדקות צדקות פרזונו בישראל שהשקיט את ישראל לשכון פרזון ולצאת מפוזרים ביחידי שלא באסיפת עם:
אז ירדו לשערים - חזרו לערי מושבותם שברחו מהם ליאסף אל ערי המבצר:
(יא) מחצצים - פתר מנחם עורכי מלחמה וסודרי קרב וחברו עם מלך אין לארבה ויצא חצץ כולו לשון גדודים, ד"א מקול מחצצים בין משאבים כשהייתם הולכים בין משאבים לשאוב מים הייתם יראים מקול אבני' חלוקי הנחל קיזל"ש בלע"ז שהעובר עליהם נשמע קולם והייתם יראים שלא ירגישו בכם הע"ג מעכשיו אין לחוש על זאת ומש"ה מצוה עליכם ליתן הודיה לשמו:
נמצא שעם ישראל היה מפוחד ולא העז ללכת לשאוב מים לבד, וכן חששו לגור בפרזות וכולם גרו יחדיו בעיר מוקפת חומה.
נמצא שעם ישראל בתורת ציבור לא חשש, כל החשש של עם ישראל זה בשעה שהיו בודדים ויחידים. ודו"ק.

ויש לעיין מדוע נגזר על עם ישראל בדווקא שלא ללכת יחידי אלא רק בציבור ?


אות ב'

עוד יש להתבונן מדוע עתה ה' שלח את סיסרא שילחץ את עם ישראל יותר מקודמיו.​
שופטים פרק ב
(טז) ויקם ה' שפטים ויושיעום מיד שסיהם:
(יז) וגם אל שפטיהם לא שמעו כי זנו אחרי אלהים אחרים וישתחוו להם סרו מהר מן הדרך אשר הלכו אבותם לשמע מצות ה' לא עשו כן:
(יח) וכי הקים ה' להם שפטים והיה ה' עם השפט והושיעם מיד איביהם כל ימי השופט כי ינחם ה' מנאקתם מפני לחציהם ודחקיהם:
(יט) והיה במות השופט ישבו והשחיתו מאבותם ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ולהשתחות להם לא הפילו ממעלליהם ומדרכם הקשה:
(כ) ויחר אף ה' בישראל ויאמר יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם ולא שמעו לקולי:
(כא) גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת:
(כב) למען נסות בם את ישראל השמרים הם את דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם אם לא:
(כג) וינח ה' את הגוים האלה לבלתי הורישם מהר ולא נתנם ביד יהושע: ​
שופטים פרק ד' פסוק א'
ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת:
שופטים פרק ד
(א) ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ואהוד מת: 
ופירש המלבי"ם שופטים פרק ד' פסוק א'
ויוסיפו לעשות הרע. זה היה עוד בחיי אהוד כנ"ל: אהוד מת. שכ"ז שחי הגין זכותו 
ונראה שנתמלא סאתם של עם ישראל, וכל החזרה בתשובה שלהם הייתה חיצונית ולא פנימית מספיק ולכן כשמת המנהיג חזרו לרעתם.

ונראה לבאר ביתר ביאור 

שופטים פרק ה' פסוק ב'
בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה': 
ופירש רש"י 
בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם - כשבא פרצות על ישראל שפרצו בהם העובדי כוכבים על עזבם את ה' והתנדב העם לשוב בתשובה מעתה ברכו את ה' על התשועו' שעשה: 
מבואר שעם ישראל תמיד רק חזרו בתשובה, אבל לא הודו ולא שרו להקב"ה.

ונראה מעתה שעם ישראל תמיד חזרו בתשובה רק מיראה ולא מאהבה, ולכן הם לא הודו ולכן זה לא העמיק לקדש את פנימיותם.

ומעתה נבין מה שכתוב שופטים פרק ה
(ג) שמעו מלכים האזינו רזנים אנכי לה' אנכי אשירה אזמר לה' אלהי ישראל:
(ד) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים:
(ה) הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל: 
ופירש רש"י 
(ג) אנכי, אנכי - כפול שמעתי מדרש אגדה לא קפח הקדוש ברוך הוא שכר תבור וכרמל שבא למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבשת הפנים אמר להם הקדוש ב"ה סוף שאני פורע לכם כפלים נאמר בסיני אנכי ה' אלהיך בתבור יאמר אנכי אנכי, נאמר בסיני אנכי ה' אלהיך בכרמל יאמר כפול ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים בימי אליהו:
(ד) ה' בצאתך משעיר - זה מתן תורה כמה שנאמר וזרח משעיר למו, ומה עניינה לכאן כך אמרה דבורה קשה היא התורה לפרוש ממנה וטובה היא לדבק בה שהרי במורא ובגבורה נתנה ולכך נמסרו ישראל ביד העובדי כוכבים על פרישתם הימנה וכשהתנדבו לעסוק בה נושעו כל זה יש ללמוד מתרגומו של יונתן: 
ויש להבין מדוע בשירה מוזכר מתן תורה.
ונראה תמיד שבכל המלחמות עם ישראל חזרו מיראה וכמו שהיה במתן תורה יראה, אבל עתה במלחמה של דבורה עם סיסרא עם ישראל חזר בתשובה בשמחה, ולכן עתה אמרו פעמיים אנכי קודם אנכי לה' בעשיית מצוות ואח"כ אנכי אשירה שגם ישירו על עשיית המצוות.


אות ג' 

ועדיין נשאר לנו קושיה מאות א', וננסה קצת להרחיב עוד קצת את היריעה.
והנה כתוב שופטים פרק ד'
(יח) ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדני סורה אלי אל תירא ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה:
(יט) ויאמר אליה השקיני נא מעט מים כי צמאתי ותפתח את נאוד החלב ותשקהו ותכסהו:
(כ) ויאמר אליה עמד פתח האהל והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אין:
(כא) ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימת:
(כב) והנה ברק רדף את סיסרא ותצא יעל לקראתו ותאמר לו לך ואראך את האיש אשר אתה מבקש ויבא אליה והנה סיסרא נפל מת והיתד ברקתו: ​

ואיתא בתלמוד בבלי מסכת נזיר דף כ"ג עמוד ב'
אמר ר"נ בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דכתיב: תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל שרה, רבקה, רחל ולאה.
א"ר יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב וגו'. והא קא מתהניא מבעילה דיליה א"ר יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים.
מבואר שיעל ע"י תשמיש התיה את סיסרא וזה בגדר "עבירה לשמה", והוא נרדם מעייפות ואח"כ לקחה יתד והרגה אותו.

ונראה לענ"ד פשוט שאם יעל הרגה את סיסרא דווקא ע"י "עבירה לשמה" זה בדווקא ויש בזה לימוד. וצ"ע.
 
והנה כתב מרן הנצי"ב זצוק"ל זי"ע בהרחב דבר בראשית פרק כ"ז פסוק ט'
והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה, וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה, ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה. אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום, ולא דמי לעושה מצוה, דאע"ג שנהנה ג"כ, המצוה עומדת במקומה, משא"כ עבירה לשמה, ההנאה שמגיע להגוף מזה בע"כ הוא עבירה, וכמבואר ביבמות דק"ג א' ונזיר דכ"ג, גבי האי שאמרו גדולה עבירה לשמה וראיה מיעל ומקשה והא קא מיתהני מעבירה, ואף על גב שודאי רשאה היתה משום פקוח נפש כמש"כ התוס', מכ"מ לא היתה משתבחת ע"ז, משום דהנאה שבזה נחשבת לעון, וה"נ בעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק, ובודאי נצטער ע"ז.
כלומר דאיתא בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ס"ב עמוד ב'
וכדרב נחמן אמר שמואל דאמר המתעסק בחלבים ובעריות חייב, שכן נהנה.
מבואר שבחלבים ועריות מכיון שאדם נהנה אז ודאי נדבק סרח טומאה וחייב, ה"ה "בעבירה לשמה" לא מספיק רק כוונה לשמה, אלא צריך שהעבירה תהיה רעה לצדיק ושלא יהיה לו שום הנאה וככה ע"י שמכוון "לשמה" ובצירוף לזה גם אינו נהנה אז מקיים מצווה.

מעתה נראה שחיוב הודאה שהתחדש ע"י דבורה במלחמה עם סיסרא לא היה רק שעם ישראל ישירו ויודו להקב"ה, אלא שיהיה להם הנאה טבעית בלי מחשבה קודמת לתורה וככה ירגישו בצורך לתורה, וכאשר ירגישו כך יודו לה' בחפץ ובכל הלב מכיון שיכירו את הצורך בדבר. [האדם מודה באמת רק על דבר שמרגיש שהוא צריך.]

ולכן זכו לישועה בדרך של "עבירה לשמה" שמותר לעשותה רק אם האדם כל פנימיותו קדושה, ככה גם עם ישראל קידש במלחמה הזאת עם סיסרא את פנימיותו והודו לה',
ונראה שבדרגה הזאת של הודייה פנימית על רוחניות לכל אדם יש בזה יחידות ומיוחדות ואין אדם דומה לחברו, ולכן רק אחרי שהתעלו למדרגה של הודאה ביחידות נסתלק סיסרא ויכלו ללכת יחידים לשאוב מים ולהודות שם. [נמצא שע"י הודאה על רוחניות האדם הופך את פנימיותו לקדושה יותר אפילו עד בחינת "עבירה לשמה". ודו"ק.]
כמו שכתב רש"י בפסוק י'
רוכבי אתונות צחורות - הסוחרים והשרים שירכבו מעתה על אתונות לבנות החשובות מבלי יראה ודאגת עו"ג ואותן שיושבין על מדין לשון דיינים שהיו יראים לעשות משפט בפרהסיא וכן תרגם יונתן דהוו מתחברין למיתב על דינא ואותן שהולכין רגלי על דרך, שיחו וספרו את התשועה הזאת אשר מקול המחצצים אתכם אורבים ליסטים ומוכסין היושבין גדודים במערכות לארוב בעברי המים שם יתנו עתה רוכבי האתונות והולכי על דרך את צדקות ה' ומה הן הצדקות צדקות פרזונו בישראל שהשקיט את ישראל לשכון פרזון ולצאת מפוזרים ביחידי שלא באסיפת עם:

נמצא שחלוק שירת הים משירת דבורה. "שירת הים" הייתה בציבור דייקא, משא"כ "שירת דבורה" הייתה גם ביחידים ובה התחייבו עם ישראל להמשיך לשיר שהבאנו לעיל מרש"י שכתב שפעמיים מוזכר אנכי אנכי לה' וגם אנכי אשירה. ודו"ק.
מעתה נבין מה שכתב רש"י שופטים פרק ו' פסוק א'
ויעשו הרע - עד כאן נאמר ויוסיפו שהיה נצבר חטא על חטא אבל בשירה זו נמחל להם כל אשר עשו ועכשיו מתחילין לחטוא כך נדרש באגדת תהלים: 
שמכיון שעם ישראל חזר בתשובה מאהבה ממילא נמחלו כל העבירות מכיון שעם ישראל נהפך להיות "נהנה", וכל העבירות נהפכו לזכויות לבחינת "עבירה לשמה" וכמו שכתב מרן הסבא מקלם זצ"ל הובא במאמר המוסגר.




במאמר המוסגר 
וביתר ביאור כתב  מרן ה"סבא קלם" זצוק"ל זי"ע בספרו חכמה ומוסר חלק ב' סימן שכ"ו
ועוד יש ענין נפלא. והוא אז"ל (יומא פו ע"ב) "כי תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות". הענין, כי עיקר תכלית התורה הוא רצון השי"ת. ורצון השי"ת אין תלוי במעשה. כי הוא גבוה ממעשה. וכשאז"ל (הוריות י ע"ב) "עבירה לשמה". וזהו הענין שאז"ל (תנחומא שמיני ז) "מאי איכפת לי' להקב"ה אם שוחט מצוואר או מן העורף". הכוונה על רצון השי"ת.
וכמו שבהנהגת העולם הנה איש הצדיק הוא גבוה מדרכי הטבע, כמו"ש (תענית כה ע"א) "מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק", כן הוא בענין המצוות. כי הוא מסודר בחכמת הטבע הרוחני, שכל מי שיסגל תורה ומצוות הן לו שלמות הנפשי, ובלעדיהן אין מי שישלים נפשו בתפארת ההגונה לה. כי אין מי שיכיר בטבעה כמו השי"ת, שידע מה הם הדברים המסוגלים לטבעה. אכן מי שמפקיר גם נפשו בשביל רצון השי"ת, א"כ הרי הוא למעלה מן הטבע גם בענינים הרוחניים, וממילא אין צריך גם לטבע המסודר לתפארת הנפש - בתורה ומצוות, אלא גם בלא עמל הוא משיג זאת המדרגה שהי' יכול להשיגה. עכ"ד.





 
והנה איתא בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיח עמוד ב
דאמר רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי: מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף - מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד - כך מצריים עולים מצד אחר. אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר של ים: פלוט אותן ליבשה.
אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה, וחוזר ונוטל ממנו? - אמר לו: אתן לך אחד ומחצה שבהן. אמר לו: רבונו של עולם, יש עבד שתובע את רבו? אמר לו: נחל קישון יהא לי ערב. מיד פלט אותן ליבשה, ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. מאי אחד ומחצה שבהן? דאילו בפרעה כתיב שש מאות רכב בחור ואילו בסיסרא כתיב תשע מאות רכב ברזל.
כי אתא סיסרא [אתא עלייהו בדקרי דפרזלא, הוציא הקדוש ברוך הוא עליהם כוכבים ממסילותם דכתיב] מן שמים נלחמו הכוכבים, כיון דנחיתו כוכבי שמים עלייהו אקדירו הני דקרי דפרזלא, נחיתו לאקרורי, למיסחי נפשייהו בנחל קישון. אמר לו הקדוש ברוך הוא לנחל קישון: לך והשלם ערבונך.
מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים, שנאמר נחל קישון גרפם נחל קדומים. מאי נחל קדומים נחל שנעשה ערב מקדם. באותה שעה פתחו דגים של ים ואמרו: ואמת ה' לעולם.



ופירש המהרש"א חידושי אגדות מסכת פסחים דף קיח עמוד ב
דגים שבים אמרוהו כו' דגים לאו בעלי דבור הם ומצינו בפ' שירה דכל המינים הנבראים אומרים שירה ואפשר דהיינו שר ומלאך שלהם דכל מין יש לו מלאך ושר מיוחד למעלה וכדקאמר לקמן א"ל הקדוש ברוך הוא לשר כו':
מבואר שעם ישראל בשעה שעמד על ים סוף היה מקטני אמנה ועדיין חשב שהקב"ה לא הושיע אותו לגמרי מיד המצרים, ולמצרים יש כח עליון שיכול להגן עליהם גם מקריעת ים סוף, ורק עתה במלחמת סיסרא שעיקר המלחמה היה כנגד השר של מצרים ושל מלכי כנען ושרו ישראל שירה בזה נשלם הישועה.

ונראה לבאר לפי מה שכתבנו שהשירה בציבור בים סוף זה נגרם רק מצד הציבור אבל לא היה ביחידי, ועתה התחדש שירה גם ביחידי שזה מורה על אמונה גמורה ועל ביטול גם הכח העליון השר שיש לאומות העולם ואפילו הדגים אמרו שירה פירושו שהשר שממונה על הדגים אמר שירה. ודו"ק היטב.

ועוד יש להוסיף 
מה שכתוב שופטים פרק ה פסוק כו
ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו:
ופירש רש"י מסכת נזיר דף נט עמוד א
ד"ה תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה - וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה).
והנה נשים לאו בנות מלחמה בצורה חיצונית כמו גברים ואינם נושאות כידון וחרב, אבל בצורה פנימית מצד כוחם הם בנות מלחמה ולכן יעל השתמשה עם כחה הפנימי עכ"פ כדי לקחת יתד ולהרוג את סיסרא. וזה כמו שבארנו שיעל היה כוחה גדול מצד הפנימיות.
ודווקא הדגיש הכתוב שלקחה "יתד" ולא חרב וחנית ועדיין שמרה על צניעותה ולא כלי גבר עליה, וזה מראה את גודל צניעותה וכל מלחמתה הייתה בדרך של אשה ולא בדרך של גבר ומגודל צניעותה היה מותר לה גם לשכב עם סיסרא ולעשות "עבירה לשמה". ודו"ק.
מעתה נבין מה שכתוב בשופטים פרק ה' פסוק כ"ד
מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך.
מכיון שלעשות פעולה של "עבירה לשמה" צריכה להיות האשה צנועה כמו האמהות ושתהיה בעלת פנימיות עד שלא יהיה לה שום הנאה מעבירה. ודו"ק.
 

יפה מראה

משתמש ותיק
פותח הנושא
אות ד'
 
והנה מי שהנהיגה את עם ישראל באותה תקופה הייתה דבורה הנביאה, ננסה קצת להבין את דרכה.​
ותחילה יש להבין.
א.
מהו שכתוב שופטים פרק ה' פסוק ז'
חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל: ​
ויש להבין מדוע באמת תפקיד "האמהות" התבטל בעם ישראל עד שבאה דבורה והקימה וחדשה את האמהות בעם ישראל. [ועי' שם פסוק ל' ברש"י.]

ב. יש לעיין במה שכתוב​
שופטים פרק ד' פסוק ט'
ותאמר הלך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא ותקם דבורה ותלך עם ברק קדשה: ​
מהיכן ידעה דבורה שהנצחון לא יבוא מהאנשים אלא מנשים.

לא מצאנו הרבה בדברי חז"ל על דבורה,​
עיקר דברי חז"ל נמצאים בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד עמוד א
דבורה - דכתיב ודבורה אשה נביאה אשת לפידות. מאי אשת לפידות - שהיתה עושה פתילות למקדש. והיא יושבת תחת תמר, מאי שנא תחת תומר? - אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד. דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד - אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים. ​
נמצא א. שדבורה הייתה עושה פתילות למקדש, ויש להבין מה הטעם.
ב. שהיא הייתה יושבת תחת התומר ולא בביתה משום ייחוד, וכן על דרך הרמז שהיה לכל עם ישראל באותו דור לב אחד לאביהם שבשמים.

ויש להבין טעם כל הענין.
והנה כתב המקובל האלוקי הרמ"ק זי"ע בספרו תומר דבורה פרק ט
היאך ירגיל האדם עצמו במדות המלכות, ראשונה לכולן שלא יתגאה לבו בכל אשר לו וישים עצמו תמיד כעני ויעמיד עצמו לפני קונו כדל שואל ומתחנן, ולהרגיל עצמו במדה זו אפילו שיהיה עשיר יחשוב שאין דבק עמו מכל אשר לו מאומה והוא נעזב צריך לרחמי הבורא תמיד שאין לו כל דבר אלא הלחם אשר אכל ויכניע לבבו ויעני עצמו ומה גם בעת תפלותיו שזו סגולה נפלאה ולהפך מזה נאמר ורם לבבך ושכחת שהשכחה החצונית מצויה שם,
ודוד התנהג במדה זו הרבה שאמר כי יחיד ועני אני שהרי כל אנשי ביתו כל אחד ואחד צריך להעזר לעצמו, מה כלם אליו, אפילו אשתו ובניו מה יועילוהו בהיותו נשפט לפני הבורא או בעת סילוק נשמתו כלום ילווהו אלא עד קברו, מה הם לו בעת דיניו מפתח הקבר ואילך, לפיכך ישפיל ויתקן עצמו בסוד המדה הזאת. 
עוד שניה
פירשו בספר הזוהר והיא חשובה מאד, יגלה ממקום למקום לשם שמים ובזה יעשה מרכבה אל השכינה הגולה, וידמה עצמו הרי אני גליתי והרי כלי תשמישי עמי מה יעשה כבוד גבוה שגלתה שכינה וכליה אינם עמה שחסרו בסבת הגלות ולזה ימעט בכליו בכל יכלתו כדכתיב כלי גולה עשי לך ויכניע לבבו בגולה ויתקשר בתורה ואז שכינה עמו, ויעשה לעצמו גירושין ויתגרש מבית מנוחתו תמיד כדרך שהיה מתגרש רבי שמעון וחבריו ועוסקים בתורה, ומה גם אם יכתת רגליו ממקום למקום בלי סוס ורכב עליו נאמר שברו על ה' אלקיו ופירשו בו לשון שבר שהוא משבר גופו לכבוד גבוה. ​

ונראה שגדר ספירת "מלכות" שאדם ירגיש שהוא גר בארץ, ואין לו שום דבר בלי תפילה מהבורא התברך, וכן שלא ידבק בגשמיות אלא ידבק את עצמו ברוחניות ולכן יפרוש מביתו וילמד תורה, [נ.ב. ע"י שיבין שכל דבר הוא צריך לבקש מה' והוא כמו עני ויבין שהוא גר אז הוא יחפש להיות אחוז ביתד בל ימוט וילך לדבוק ברוחניות שאיננה תלויה בגשמיות.]

כלומר אדם צריך לחיות את החיים לא כדי להשיג איזה דבר גשמי, אלא כדי להשיג איזה שהו מעלה רוחנית.
והנה להיות בבחינת גר לגלות מהבית מצאנו אצל "דבורה הנביאה" שישבה תחת התומר כדי להיות צנועה, ועיקר התפקיד של אמא בישראל שיחד עם הדאגה לגשמיות של הבית שהכל יהיה בבחינת "גר" דהיינו עראי ושאין בזה קביעות ושהילדים יבינו שכל הגשמיות נועדה לשמש את האדם שחי בשביל איזה שהו דדבר ומעלה רוחנית, 
ואפשר שזה הכוונה במה שהכינה פתילות למקדש שהמעלה הרוחנית שהאיש בוחר לחיות בשבילה זה בבחינת "האור של הנר", אך הפתילה זה הבחינה הגשמית והיא ידעה לעשות כמות ואיכות בגשמיות שאין האדם נשבה בה אלא האדם נשאר עדיין גר ועראי בה. ודו"ק.

[וידוע במקובלים שנשים שייכות לספירת "מלכות" יודע מהגברים, וכן אפשר שדבורה מלשון דבור שזה שייך לספירת מלכות והאות ה' בסופה שגם מורה ע"ז וזה הפירוש שלאותו דור היה לב אחד לאביהם שהלב הוא המלך שבאברים ואותו הדור השיגו שאין טעם בחיים בשביל גשמיות אלא כל הגשמי צריך להיות עוזר לרוחניות דהיינו ללב.]


והנה ממה שחשש ברק בן אבינועם לצאת למלחמה לבד מזה ידעה שעיקר הזכויות עתה בעם ישראל זה ע"י הנשים וגם מצד שעיקר הנהגתה היה לתקן את הנשים כמו שפרשנו.

והנה עם ישראל חוץ ממה שהיה משועבד במצרים הוא גם הרגיש גר,
כמו שכתוב שמות פרק כ"ב פסוק כ'
וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים: ​
והנה כאשר עם ישראל יצא מארץ מצרים במקום להיות ולהרגיש גר מצד המצרים הוא צריך להרגיש גר מצד הקב"ה, [כמו שמצאנו גבי העבדות מעבדי פרעה נהפכו להיות עבדי ה'.] ולהיות בארץ ישראל כמו גר ולא לשקוע בגשמיות ולעשות את ארץ ישראל כמקום קבע,
אבל עם ישראל היפך את היוצרות ועשה את ארץ ישראל הרוחנית להיות כגשמית וקבע אותה.

ולכן הביא עליהם ה' את סיסרא ולחץ אותם כדי שלא ירגישו כקבועים בארץ ישראל אלא כארעים.

והנה התיקון הכי גדול לזה, הוא בשעה שעם ישראל אוהב את הגר, כי אהבה שייך כאשר שני בני אדם מרגישים שווים ויש להם את אותם בעיות, ובשעה שעם ישראל מכיר את עצמו כגר שאין לו שייכות כ"כ לחומר אלא הוא חי בשביל איזה שהו מעלה רוחנית, אז הוא כמו גר ויש ביניהם אהבה כי שניהם אינם קבועים בחומר וכל מגמת חייהם היא בשביל איזה מעלה רוחנית, ודו"ק.
ויש להוסיף גם מה שכתוב תהלים פרק לט פסוק י"ג
שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי: 
ופירש המלבי"ם 
שמעה תפלתי, מצד התפלה שהיא שפיכת הנפש כוונת הלב והתנשאות הרוח אל האלהים, ושועתי האזינה מצד שאני צועק לישועה, ואל תחרש אל דמעתי כי שערי דמעה לא ננעלו, שהם מעוררים הרחמים, כי גר, ר"ל שמצד שני החלקים שמהם הורכבתי, מצד א' שהוא מצד הנפש שבו, אנכי עמך חלק מעצמותך, מצד זה אני גר בארץ הזאת, כי הנפש היא מעולם הרוחני והיא כגר בארץ הגשמי הלז רחוקה משרשה וממקומה, אבל אנכי תושב מצד הגוף, אשר בו אני תושב ככל אבותי, כי בהגוף ששרשו מצד אבותיו המולידים אותו הוא תושב, ובהנפש ששרשו מאלהים אלהי הרוחות הוא גר, ושע"כ יגברו כחות הגוף על כחות הנפש כי הם תושבי הארץ ומושלים בה, על כן אבקש.
מעתה נבין כפתור ופרח שהישועה באה דווקא מצאצאי גרים דהיינו יעל שהייתה חבר אשת הקיני, כלומר צאצאים של יתרו שהיה גר. ודו"ק.

והנה מצאנו בשתי פסוקים שהשבט שהיה הכי שותף במלחמה זה שבט יששכר.
דכתיב שופטים פרק ה'
(ט) לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה':
(י) רכבי אתנות צחרות ישבי על מדין והלכי על דרך שיחו:

(טו) ושרי ביששכר עם דברה ויששכר כן ברק בעמק שלח ברגליו בפלגות ראובן גדלים חקקי לב: ​
ויש להבין מדוע דווקא שבט יששכר.
דברי הימים א פרק יב פסוק לג
ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם: ס ​
ופירש רש"י 
יודעי בינה לעתים. היו יודעים לתת עצות על מעשה בני ישראל לפי הזמן 
וכעין זה פירש מלבי"ם 
ומבני יששכר יודעי בינה לעתים - שיודעים לתת עצה לפי הענין של מעשה שצריך לדוד להתיעץ היאך יחזק המלכות מפני בני שאול: 
ונראה שעצות לפי הזמן והמקום זה כאשר בן אדם חושב שהו גר ואין הגשמיות רק עראי, וככה יודע לחשב כמה גשמיות לתת, וזה דבר שמשתנה מאד בין עת לעת ומאדם לאדם, ושבט יששכר היו מיוחדים בזה לכן הם היו שייכים והצטרפו בדווקא עם דבורה הנביאה שגם היא הייתה בבחינה הזאת. ודו"ק. [וע"ע בספר דעת תורה למשגיח ר' ירוחם זצ"ל בראשית עמ' רפ"א דברים נפלאים.]

סיכום:
דבורה הנביאה הושיעה את עם ישראל בזה שלמדה שגם ישיבה בארץ ישראל היא איננה קבע, והאדם צריך לעשות את עצמו כמו גר שעיקר מגמתו וחיותו הוא כדי להשיג איזה מעלה רוחנית, וכל שאר הדברים בטלים לעומת זה, וממילא שהישיבה בארץ ישראל לא תהיה קבע אלא תהיה עראית.
וזה ההבדל הגדול בין שירת הים לשירת דבורה, שירת הים עסקה בעבדות של בני ישראל שיצאו מעבדי פרעה להיות עבדי ה', ואילו שירת דבורה עסקה בדבר יותר גבוהה וזה בגירות של עם ישראל שיצאו מלהיות גרים בגלל מצרים, אלא להיות גרים בגלל הקב"ה וכאשר האדם משעבד את מקומו דהיינו שלא קובע לעצמו מקום בדווקא ובשביל התורה הקדושה הוא מוכן לגלות לעזוב את מקומו, נמצא שאדרבה ככה מתחבר לקדושת המקום ולקדושת ארץ ישראל.
וכל זמן שעם ישראל לא הגיע לארץ ישראל לא היה שייך עדיין שילמד ענין גירות גם מצד המקום, כי במדבר לא היה לו באמת אפשרות לקביעות כי ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו. ודו"ק.

[ואולי אפשר להוסיף שדבורה הנביאה גלתה לשבת תחת התומר מצד איסור ייחוד שהטומאה מהייחוד הוא מצד המקום המשותף, ודו"ק ואכמ"ל.]


יהי רצון שנזכה לקבוע את מקומנו בדבר רוחני, ונשקבל סיפוק מדבר רוחני ולא נרדוף אחרי ההבל הגשמי שלא נשאר ממנו כלום בסוף ואין הנשמה שבעה ממנו כלל.
 ​
 ​
 
חלק עליון תַחתִית