נסיון הסבר מדוע שתקו הת"ח בעת שקמצא זרק את בר קמצא מהסעודה

[במבי]

אולי שתקו הת"ח מכיוון שאנשי ירושלים לא היו מסבים בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עימהם, ומסתמא בר קמצא שאחר הסעודה רץ להאכיל קורצא את אנשי ירושלים לא היה הכוס תה שלהם, ולכן הם שתקו.
 

[זקן ויושב בישיבה]

אולי שתקו הת"ח מכיוון שאנשי ירושלים לא היו מסבים בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עימהם, ומסתמא בר קמצא שאחר הסעודה רץ להאכיל קורצא את אנשי ירושלים לא היה הכוס תה שלהם, ולכן הם שתקו.

אין בזה הסבר איך לא שתקו על מעשה השחיתות.
ה'הסבר' היחיד הוא שהם היו אורחים ופיחדו מבעל הבית, או בנוסח אחר הם פיחדו שגם אותם הוא יזרוק. ואכן זה גופא היה החטא שלהם. ועיין מהרש"א שכתב שזה היה דור של חנופה.
דרך אגב. מסתבר שגם בעל הבית ידע שהם לא ימחו בו...
 

[ייעוץ תורני]

אולי לא ידעו מי נגד מי ומה וכמה ולמה הוא עשה לו לפני כן
ובסה"כ היה להם שכל לא להתערב בפזיזות באמצע הסיפור...

הרב שך היה אוהב לספר על בעל ואשה שישבו להתדיין אצל הרב/היועץ.
ופתאום 'בום' היא דוחפת את הבעל דחיפה הגונה.
אומר הבעל:
הרב אתה רואה איך היא מתנהגת!
אומרת האשה בדמעות:
אם הרב היה יודע איזו צביטה הגונה חטפתי הרגע מתחת לשולחן...

והיה אומר הרב שך - לרבנים ליועצים לקרובים ולמתערבים:
לפני שבטוחים שאכן אנו זוכים במצוה הגדולה להציל עשוק מיד עושקו
צריך לוודא היטב שהסיפור >כולו< אכן הגיע לידינו.

[HaimL]

לא קמצא גירש את בר קמצא.

מסתימת הלשון, אפשר להבין שקמצא היה אביו של בר קמצא. ואיך ייתכן שיהיה האב אוהב (דרחמיה קמצא) והבן שונא (ובעל דבביה בר קמצא). אם בר קמצא לא שמע לאביו, להיות אוהבו של בעה"ב, ואם קמצא היה יכול לאהוב ולשבת בסעודה שאין בנו רשאי להיות בה, מחמת השנאה מצד בעל הבית, א"כ אין תימה דאזל בר קמצא ואכל קורצא בי מלכא. ואח"כ כמדומני שמצאתי חבר לטעמי בין המפרשים, אבל אני צריך לעיין בזה שוב

ואם ליישב את תמיהתו של פותח הנושא, אפשר לבאר, שמאחר והייתה מחלוקת בין האב לבן, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, מסתמא, לא היה ניחא לקמצא שבנו יהיה בסעודתו של אוהבו, ולכן חכמים צידדו באב, שהרי ממילא בר קמצא בנו חייב בכבודו, וצריך לצאת.

[ששמואל]

שמעתי פעם מר' שלמה לוינשטיין שמסביר כך (בקצרה):
הרי קמצא ידע שבעל הסעודה מסוכסך איתו ולמרות זאת הוא הגיע כי הוא חשב שבעל הבית רוצה להתפייס איתו ולבקש מחילה וא"כ כשהתברר לו הטעות למה הוא לא ניסה מעצמו להתפייס הרי מבחינתו הוא מוכן להשלים? אלא מאי הוא לא יכול לבקש מחילה ולרצות אותו למרות שבעצם הוא מוכן להשלים ולכן הוא מוכן לשלם את המנה שלו, חצי סעודה ואפי' את כל הסעודה העיקר לא לבקש סליחה!!!!
פלא שחכמים לא מצאו מקום להתערב בכזה ויכוח?

[עניין]

אולי שתקו הת"ח מכיוון שאנשי ירושלים לא היו מסבים בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עימהם, ומסתמא בר קמצא שאחר הסעודה רץ להאכיל קורצא את אנשי ירושלים לא היה הכוס תה שלהם, ולכן הם שתקו.

כן איתא בחת"ס.

[פיילוט 0.4]

לא קמצא גירש את בר קמצא.

מסתימת הלשון, אפשר להבין שקמצא היה אביו של בר קמצא. ואיך ייתכן שיהיה האב אוהב (דרחמיה קמצא) והבן שונא (ובעל דבביה בר קמצא). אם בר קמצא לא שמע לאביו, להיות אוהבו של בעה"ב, ואם קמצא היה יכול לאהוב ולשבת בסעודה שאין בנו רשאי להיות בה, מחמת השנאה מצד בעל הבית, א"כ אין תימה דאזל בר קמצא ואכל קורצא בי מלכא. ואח"כ כמדומני שמצאתי חבר לטעמי בין המפרשים, אבל אני צריך לעיין בזה שוב

ואם ליישב את תמיהתו של פותח הנושא, אפשר לבאר, שמאחר והייתה מחלוקת בין האב לבן, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, מסתמא, לא היה ניחא לקמצא שבנו יהיה בסעודתו של אוהבו, ולכן חכמים צידדו באב, שהרי ממילא בר קמצא בנו חייב בכבודו, וצריך לצאת.

הפירוש היה יכול להיות יפה - אם לא שהוא מונח על כרעי התרנגולת
שלא הוזכר בשום מקום שהיו האב והבן בעלי מחלוקת, ובפרט שאין בכח האב לצוות על בנו לאהוב או להמנע.
 

[יענקלה הכונס]

אולי לא ידעו מי נגד מי ומה וכמה ולמה הוא עשה לו לפני כן
ובסה"כ היה להם שכל לא להתערב בפזיזות באמצע הסיפור...

הרב שך היה אוהב לספר על בעל ואשה שישבו להתדיין אצל הרב/היועץ.
ופתאום 'בום' היא דוחפת את הבעל דחיפה הגונה.
אומר הבעל:
הרב אתה רואה איך היא מתנהגת!
אומרת האשה בדמעות:
אם הרב היה יודע איזו צביטה הגונה חטפתי הרגע מתחת לשולחן...

והיה אומר הרב שך - לרבנים ליועצים לקרובים ולמתערבים:
לפני שבטוחים שאכן אנו זוכים במצוה הגדולה להציל עשוק מיד עושקו
צריך לוודא היטב שהסיפור >כולו< אכן הגיע לידינו.

סיפור יפה  מאוד, בא ללמדינו בהרבה מחלוקות ומריבות שקשה מאוד לשפוט ולדון עד שלא יודעים את כל האמת, והרי א"א באמת לדעת את כל האמת.
 

[בחור צעיר]

כמדומה שהעניין הוא שבר קמצא היה מן הצדוקים, אויביהם של החכמים, ולכן התירו מכך לעשות לו, ואפ"ה ארע בעקבות זה מה שארע.

[יכילנא למימר]

שמעתי פעם מר' שלמה לוינשטיין שמסביר כך (בקצרה):
הרי קמצא ידע שבעל הסעודה מסוכסך איתו ולמרות זאת הוא הגיע כי הוא חשב שבעל הבית רוצה להתפייס איתו ולבקש מחילה וא"כ כשהתברר לו הטעות למה הוא לא ניסה מעצמו להתפייס הרי מבחינתו הוא מוכן להשלים? אלא מאי הוא לא יכול לבקש מחילה ולרצות אותו למרות שבעצם הוא מוכן להשלים ולכן הוא מוכן לשלם את המנה שלו, חצי סעודה ואפי' את כל הסעודה העיקר לא לבקש סליחה!!!!
פלא שחכמים לא מצאו מקום להתערב בכזה ויכוח?

מנין לך שהצד השני היה מוכן להתפיס
 

[איטשע מאיר לורנץ]

אימרא שמעתי על כך שאמרו חז"ל

מפני קמצא בר קמצא חרבה ירושלים

מילא בר קמצא מובן הדבר, אך מה אשם קמצא בכך שמשרתו של אותו בעל הבית טעה בשמו

וההסבר הוא, כי כאשר ידידך עושה שמחה, אינך צריך לחכות שיזמינך אלא בוא מאליך אליו

[איטשע מאיר לורנץ]

לא קמצא גירש את בר קמצא.

מסתימת הלשון, אפשר להבין שקמצא היה אביו של בר קמצא. ואיך ייתכן שיהיה האב אוהב (דרחמיה קמצא) והבן שונא (ובעל דבביה בר קמצא). אם בר קמצא לא שמע לאביו, להיות אוהבו של בעה"ב, ואם קמצא היה יכול לאהוב ולשבת בסעודה שאין בנו רשאי להיות בה, מחמת השנאה מצד בעל הבית, א"כ אין תימה דאזל בר קמצא ואכל קורצא בי מלכא. ואח"כ כמדומני שמצאתי חבר לטעמי בין המפרשים, אבל אני צריך לעיין בזה שוב

ואם ליישב את תמיהתו של פותח הנושא, אפשר לבאר, שמאחר והייתה מחלוקת בין האב לבן, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, מסתמא, לא היה ניחא לקמצא שבנו יהיה בסעודתו של אוהבו, ולכן חכמים צידדו באב, שהרי ממילא בר קמצא בנו חייב בכבודו, וצריך לצאת.

משמע כך היה שמו
מנין לך שהיה בנו?

[בחור צעיר]

מש"כ לעיל שבר קמצא זה היה מן הצדוקים, כ"כ בעל דורות הראשונים ח"א כרך חמישי, והדברים מבוארים מיניה וביה, כי מי מאנשי ירושלים הכשרים היה הולך להלשין לקיסר ולגרום לחורבן ירושלים, רק הצדוקים ובית אגריפס הרשעים, וא"כ מוכח שהוא היה רשע, וזו הסיבה ששתקו ואעפ"כ נתבעו על כך כי לא הגיע לו הבזיון הזה.
והדברים מתחברים עם דברי הנצי"ב הידועים בקדמת העמק שנדונו לאחרונה כאן, שהשנאת חינם היתה בין הקבוצות בירושלים.

[אוי טאטע זיסער]

אולי לא ידעו מי נגד מי ומה וכמה ולמה הוא עשה לו לפני כן
ובסה"כ היה להם שכל לא להתערב בפזיזות באמצע הסיפור...

הרב שך היה אוהב לספר על בעל ואשה שישבו להתדיין אצל הרב/היועץ.
ופתאום 'בום' היא דוחפת את הבעל דחיפה הגונה.
אומר הבעל:
הרב אתה רואה איך היא מתנהגת!
אומרת האשה בדמעות:
אם הרב היה יודע איזו צביטה הגונה חטפתי הרגע מתחת לשולחן...

והיה אומר הרב שך - לרבנים ליועצים לקרובים ולמתערבים:
לפני שבטוחים שאכן אנו זוכים במצוה הגדולה להציל עשוק מיד עושקו
צריך לוודא היטב שהסיפור >כולו< אכן הגיע לידינו.

לפי הסבר זה, הרי שצדקו בזה שלא התערבו.
למה אכן נענשו על זה?
 

[HaimL]

לא קמצא גירש את בר קמצא.

מסתימת הלשון, אפשר להבין שקמצא היה אביו של בר קמצא. ואיך ייתכן שיהיה האב אוהב (דרחמיה קמצא) והבן שונא (ובעל דבביה בר קמצא). אם בר קמצא לא שמע לאביו, להיות אוהבו של בעה"ב, ואם קמצא היה יכול לאהוב ולשבת בסעודה שאין בנו רשאי להיות בה, מחמת השנאה מצד בעל הבית, א"כ אין תימה דאזל בר קמצא ואכל קורצא בי מלכא. ואח"כ כמדומני שמצאתי חבר לטעמי בין המפרשים, אבל אני צריך לעיין בזה שוב

ואם ליישב את תמיהתו של פותח הנושא, אפשר לבאר, שמאחר והייתה מחלוקת בין האב לבן, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, מסתמא, לא היה ניחא לקמצא שבנו יהיה בסעודתו של אוהבו, ולכן חכמים צידדו באב, שהרי ממילא בר קמצא בנו חייב בכבודו, וצריך לצאת.

הפירוש היה יכול להיות יפה - אם לא שהוא מונח על כרעי התרנגולת
שלא הוזכר בשום מקום שהיו האב והבן בעלי מחלוקת, ובפרט שאין בכח האב לצוות על בנו לאהוב או להמנע.

עיין במהרש"א
 

[HaimL]

לא קמצא גירש את בר קמצא.

מסתימת הלשון, אפשר להבין שקמצא היה אביו של בר קמצא. ואיך ייתכן שיהיה האב אוהב (דרחמיה קמצא) והבן שונא (ובעל דבביה בר קמצא). אם בר קמצא לא שמע לאביו, להיות אוהבו של בעה"ב, ואם קמצא היה יכול לאהוב ולשבת בסעודה שאין בנו רשאי להיות בה, מחמת השנאה מצד בעל הבית, א"כ אין תימה דאזל בר קמצא ואכל קורצא בי מלכא. ואח"כ כמדומני שמצאתי חבר לטעמי בין המפרשים, אבל אני צריך לעיין בזה שוב

ואם ליישב את תמיהתו של פותח הנושא, אפשר לבאר, שמאחר והייתה מחלוקת בין האב לבן, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, מסתמא, לא היה ניחא לקמצא שבנו יהיה בסעודתו של אוהבו, ולכן חכמים צידדו באב, שהרי ממילא בר קמצא בנו חייב בכבודו, וצריך לצאת.

משמע כך היה שמו
מנין לך שהיה בנו?

עיין במהרש"א
 

[חסידי קדמאי]

לא קמצא גירש את בר קמצא.

מסתימת הלשון, אפשר להבין שקמצא היה אביו של בר קמצא. ואיך ייתכן שיהיה האב אוהב (דרחמיה קמצא) והבן שונא (ובעל דבביה בר קמצא). אם בר קמצא לא שמע לאביו, להיות אוהבו של בעה"ב, ואם קמצא היה יכול לאהוב ולשבת בסעודה שאין בנו רשאי להיות בה, מחמת השנאה מצד בעל הבית, א"כ אין תימה דאזל בר קמצא ואכל קורצא בי מלכא. ואח"כ כמדומני שמצאתי חבר לטעמי בין המפרשים, אבל אני צריך לעיין בזה שוב

ואם ליישב את תמיהתו של פותח הנושא, אפשר לבאר, שמאחר והייתה מחלוקת בין האב לבן, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, מסתמא, לא היה ניחא לקמצא שבנו יהיה בסעודתו של אוהבו, ולכן חכמים צידדו באב, שהרי ממילא בר קמצא בנו חייב בכבודו, וצריך לצאת.

הפירוש היה יכול להיות יפה - אם לא שהוא מונח על כרעי התרנגולת
שלא הוזכר בשום מקום שהיו האב והבן בעלי מחלוקת, ובפרט שאין בכח האב לצוות על בנו לאהוב או להמנע.

הוזכר והוזכר בכמה מהמפרשים על הגמ' גיטין שם

[בן יקר]

בבן יהוידע כתב שלא ראו [הת"ח] שהוציא אותו ורק הוא בעצמו חשב ששמו לב ע"ש