בהנחה שהשכנים בישלו רק מאכלים כשרים, זוהי חומרת הרמ''א ביו''ד סי' צג אליה נתכוון הרב
@דרומאי ככל הנראה, ואציג כאן מה שכתבתי בנושא (אם תרצה אביא גם את המקורות). וכל זה על מכסה ולא על סיר, וכל כשהמכסה אינו בן יומו:
הניח כיסוי קדרה נקי חלבי או בשרי שאינו בן יומו על סיר ובו תבשיל מהמין השני (ואם התבשיל פרווה יתבאר בסמוך), מן הדין דינו כקדרה עצמה בכל סוג כיסוי שהוא (רמ"א בתחילת ההג"ה) ואפילו אם התחיל להזיע (משמעות ש"ך סק"ד ודוק שהחומרא הייתה בזיעה, ודו"ק).
ולכן (כביאור מעדני השלחן אות י) אם אין הכיסוי בן יומו אפילו הניחו על סיר רותח והעלה אדים מחמת הכיסוי שאז תתאה גבר, מן הדין לא היה אוסר, לפי שהטעם שקיבל הסיר אינו בן יומו. והכיסוי עצמו נאסר בכל אופן לבשל בו בשר או חלב.
אלא שיש מחמירים להחשיב אף כיסוי שאינו בן יומו כדין כיסוי בן יומו שיתבאר דינו בסמוך, וכן נוהגים במקצת מקומות וכן נהג הרמ"א מפני אותו מנהג, אלא שכתב שהוא חומרא בלא טעם, ושבהפסד אפילו מועט או לצורך שבת או שיש צד היתר אחר להתיר, יש להחשיב כיסוי כדין הקדרה שאם אינו בן יומו מותר. והספרדים לא נהגו חומרא זו (כה"ח אות כ).
והט"ז (תחילת סק"ב וכן משמעות הכרעת באר הגולה שהעתיקו) והש"ך (סק"ד, והגר"א אות ז) כתבו בביאור דעת האוסרים שמדובר באופן שיש בראש הכיסוי שקע [כבסירים חד פעמיים שבזמננו שיש ידית למכסה ומהצד הפנימי ישנו חלל] עד שמצטבר שם אדים ולכלוך שא"א לנקותו [וכן במכסה בצורת קונוס אם א"א לנקותו], שאז יש שם ממשות איסור, ועל ממשות איסור לא נאמר דין נותן טעם לפגם, ולכן גם כשהכיסוי אינו בן בן יומו דינו ככיסוי בן יומו.
והט"ז התיר במקום שיש ששים ביחס לממשות האיסור שבשקע. והש"ך (כביאור השפ"ד) כתב שמ"מ אין להחמיר יותר ממה שכתב הרמ"א שהקל אפילו בהפסד מועט והחמיר באין הפסד מועט לשער ששים ביחס לכיסוי.
ואם הכיסוי רחב ככיסויים שלנו, או שהוא נקוב מלמעלה, או שיש צד אחר להתיר, יש להתיר (ש"ך שם, ראה פתחי מגדים עמ' טו).
וכשבא לפנינו אחד ושואל על הכיסוי, ישאלנו אם היה הכיסוי בן יומו או לא (פת"ש סי' קכב סק"ו).