"מנהג ירושלם" בלויות

יצחק

משתמש ותיק
ידוע מנהג ירושלם בלויות שהצאצאים לא הולכים אחרי המיטה. לאחרונה יש לי את הרושם שהמנהג הזה נעשה פופולארי גם במקומות נוספים,
לכאורה המנהג הזה תמוה מאד, הרי עיקר החיוב בכבוד המת מוטל על הקרובים, הם החייבים בקבורה הם החייבים בכבוד המת הם החייבים בלוית המת, הרי כשהתורה באה לציין את החיוב הגדול של כה"ג שלא להטמא למתים התורה אומרת שאפילו לאביו ולאמו לא יטמא ועל זה כתוב ומן המקדש לא יצא שלא ילך אחרי המת אפילו שהוא אביו. ודאי שהמשמעות היא שהבן מלוה את אביו. ומסברא אפילו לא צריך לומר את זה.
מאי אמרת, יש סיבות שלא ללכת, רוצים למנוע מהמזיקים שנבראו ממנו להזיק לו, זה דבר שאמנם יכול להצדיק מנהג במקום שנהגו אבל לא לעשות מזה מנהג לכתחילה במקום שלא נהגו.
אומרים "מנהג ירושלם" מנהג קדוש, ודאי שהוא מנהג קדוש שהנהיגו אנשים קדושים, אבל מה עם "מנהג צפת" (מסתמא הקהילה הכי חשובה שהיתה אי פעם בגלות היא קהילת צפת של תקופת הבית יוסף היה שם ריכוז נדיר של גדולי עולם, האם הם נהגו כך?) מה עם מנהג אר"צ שבסוריה, מה עם מנהג איזמיר הרי היו "חכמי איזמיר" מה עם מנהג וילנא קרקוב, איפה חכמי ברודי?! איפה חכמי התוספות איפה נהגו כמנהג ירושלם.
בקיצור אני רוצה להבין למה מנהג ירושלם הפך להיות סוג של חומרא שכל אחד שמח לאמץ אותה כמו איזה אתרוג מהודר, זה בסך הכל מנהג מוזר מאד נגד הסברא הפשוטה של כל אדם שהבן צריך ללכת אחרי המיטה של אבא שלו אז במקום שנהגו נהגו ובמקום שלא נהגו לכאורה צריך לעשות כל טצדקי להתחמק מהמנהג הזה, למשל לפי דעתי בשכונה חדשה כמו רמות וכיו"ב היה כדאי שלא ינהגו את המנהג הזה.
מי שיודע להליץ בעד המנהג או שיודע להראות שנהגו את המנהג הזה בקהילות חשובות נוספות חוץ מירושלם מתבקש לציין זאת.
יה"ר שיקויים בנו ובלע המות לנצח
 

הראני

משתמש ותיק
יצחק אמר:
ידוע מנהג ירושלם בלויות שהצאצאים לא הולכים אחרי המיטה. לאחרונה יש לי את הרושם שהמנהג הזה נעשה פופולארי גם במקומות נוספים,
לכאורה המנהג הזה תמוה מאד, הרי עיקר החיוב בכבוד המת מוטל על הקרובים, הם החייבים בקבורה הם החייבים בכבוד המת הם החייבים בלוית המת, הרי כשהתורה באה לציין את החיוב הגדול של כה"ג שלא להטמא למתים התורה אומרת שאפילו לאביו ולאמו לא יטמא ועל זה כתוב ומן המקדש לא יצא שלא ילך אחרי המת אפילו שהוא אביו. ודאי שהמשמעות היא שהבן מלוה את אביו. ומסברא אפילו לא צריך לומר את זה.
מאי אמרת, יש סיבות שלא ללכת, רוצים למנוע מהמזיקים שנבראו ממנו להזיק לו, זה דבר שאמנם יכול להצדיק מנהג במקום שנהגו אבל לא לעשות מזה מנהג לכתחילה במקום שלא נהגו.
אומרים "מנהג ירושלם" מנהג קדוש, ודאי שהוא מנהג קדוש שהנהיגו אנשים קדושים, אבל מה עם "מנהג צפת" (מסתמא הקהילה הכי חשובה שהיתה אי פעם בגלות היא קהילת צפת של תקופת הבית יוסף היה שם ריכוז נדיר של גדולי עולם, האם הם נהגו כך?) מה עם מנהג אר"צ שבסוריה, מה עם מנהג איזמיר הרי היו "חכמי איזמיר" מה עם מנהג וילנא קרקוב, איפה חכמי ברודי?! איפה חכמי התוספות איפה נהגו כמנהג ירושלם.
בקיצור אני רוצה להבין למה מנהג ירושלם הפך להיות סוג של חומרא שכל אחד שמח לאמץ אותה כמו איזה אתרוג מהודר, זה בסך הכל מנהג מוזר מאד נגד הסברא הפשוטה של כל אדם שהבן צריך ללכת אחרי המיטה של אבא שלו אז במקום שנהגו נהגו ובמקום שלא נהגו לכאורה צריך לעשות כל טצדקי להתחמק מהמנהג הזה, למשל לפי דעתי בשכונה חדשה כמו רמות וכיו"ב היה כדאי שלא ינהגו את המנהג הזה.
מי שיודע להליץ בעד המנהג או שיודע להראות שנהגו את המנהג הזה בקהילות חשובות נוספות חוץ מירושלם מתבקש לציין זאת.
יה"ר שיקויים בנו ובלע המות לנצח
מנ"ל שחובה ללוות את המת? ומנ"ל שעל הקרובים? לווית המת זה ללכת אחר המיטה? או לדאוג לקבורתו?
 

בן ישיבה

משתמש ותיק
יצחק אמר:
ידוע מנהג ירושלם בלויות שהצאצאים לא הולכים אחרי המיטה. לאחרונה יש לי את הרושם שהמנהג הזה נעשה פופולארי גם במקומות נוספים,
לכאורה המנהג הזה תמוה מאד, הרי עיקר החיוב בכבוד המת מוטל על הקרובים, הם החייבים בקבורה הם החייבים בכבוד המת הם החייבים בלוית המת, הרי כשהתורה באה לציין את החיוב הגדול של כה"ג שלא להטמא למתים התורה אומרת שאפילו לאביו ולאמו לא יטמא ועל זה כתוב ומן המקדש לא יצא שלא ילך אחרי המת אפילו שהוא אביו. ודאי שהמשמעות היא שהבן מלוה את אביו. ומסברא אפילו לא צריך לומר את זה.
מאי אמרת, יש סיבות שלא ללכת, רוצים למנוע מהמזיקים שנבראו ממנו להזיק לו, זה דבר שאמנם יכול להצדיק מנהג במקום שנהגו אבל לא לעשות מזה מנהג לכתחילה במקום שלא נהגו.
אומרים "מנהג ירושלם" מנהג קדוש, ודאי שהוא מנהג קדוש שהנהיגו אנשים קדושים, אבל מה עם "מנהג צפת" (מסתמא הקהילה הכי חשובה שהיתה אי פעם בגלות היא קהילת צפת של תקופת הבית יוסף היה שם ריכוז נדיר של גדולי עולם, האם הם נהגו כך?) מה עם מנהג אר"צ שבסוריה, מה עם מנהג איזמיר הרי היו "חכמי איזמיר" מה עם מנהג וילנא קרקוב, איפה חכמי ברודי?! איפה חכמי התוספות איפה נהגו כמנהג ירושלם.
בקיצור אני רוצה להבין למה מנהג ירושלם הפך להיות סוג של חומרא שכל אחד שמח לאמץ אותה כמו איזה אתרוג מהודר, זה בסך הכל מנהג מוזר מאד נגד הסברא הפשוטה של כל אדם שהבן צריך ללכת אחרי המיטה של אבא שלו אז במקום שנהגו נהגו ובמקום שלא נהגו לכאורה צריך לעשות כל טצדקי להתחמק מהמנהג הזה, למשל לפי דעתי בשכונה חדשה כמו רמות וכיו"ב היה כדאי שלא ינהגו את המנהג הזה.
מי שיודע להליץ בעד המנהג או שיודע להראות שנהגו את המנהג הזה בקהילות חשובות נוספות חוץ מירושלם מתבקש לציין זאת.
יה"ר שיקויים בנו ובלע המות לנצח

אם איני טועה מנהג זה הוא ממנהגי ערי הקודש , בארץ ישראל היו ארבעה ערים שנקראו בשם ערי הקודש צפת טבריה חברון וירושלים, לערי הקודש היו הרבה מנהגים משלהם שנהגו בערי הקודש עם הזמן כאשר נתבטל ערים אלו, ונשאר רק ירושלים התחילו לקרוא למנהגים אלו מנהגי ירושלים אבל במקור הם מנהגי ערי הקודש,
הן אמת כי יש מנהגים אשר היה רק בירושלים (מושבת פתח תקוה קיבלו עליהם מנהגי ירושלים), ואלו אכן היו מנהגי ירושלים, וזו גם היתה הסיבה ומכאן נשתרבב הטעות אשר עם הזמן התחילו לקרוא למנהגי ערי הקודש גם בשם מנהגי ירושלים,
אם איני טועה הרי שמנהג זה יסודו בערי הקודש כך שמעתי פעם מאחד מחברי החברא קדישא,
אני מאמין כי בספר גשר החיים מובא המקור למנהג זה, אך אין זה תחת ידי
 

עברי

משתמש רגיל
הראני אמר:
יצחק אמר:
ידוע מנהג ירושלם בלויות שהצאצאים לא הולכים אחרי המיטה. לאחרונה יש לי את הרושם שהמנהג הזה נעשה פופולארי גם במקומות נוספים,
לכאורה המנהג הזה תמוה מאד, הרי עיקר החיוב בכבוד המת מוטל על הקרובים, הם החייבים בקבורה הם החייבים בכבוד המת הם החייבים בלוית המת, הרי כשהתורה באה לציין את החיוב הגדול של כה"ג שלא להטמא למתים התורה אומרת שאפילו לאביו ולאמו לא יטמא ועל זה כתוב ומן המקדש לא יצא שלא ילך אחרי המת אפילו שהוא אביו. ודאי שהמשמעות היא שהבן מלוה את אביו. ומסברא אפילו לא צריך לומר את זה.
מאי אמרת, יש סיבות שלא ללכת, רוצים למנוע מהמזיקים שנבראו ממנו להזיק לו, זה דבר שאמנם יכול להצדיק מנהג במקום שנהגו אבל לא לעשות מזה מנהג לכתחילה במקום שלא נהגו.
אומרים "מנהג ירושלם" מנהג קדוש, ודאי שהוא מנהג קדוש שהנהיגו אנשים קדושים, אבל מה עם "מנהג צפת" (מסתמא הקהילה הכי חשובה שהיתה אי פעם בגלות היא קהילת צפת של תקופת הבית יוסף היה שם ריכוז נדיר של גדולי עולם, האם הם נהגו כך?) מה עם מנהג אר"צ שבסוריה, מה עם מנהג איזמיר הרי היו "חכמי איזמיר" מה עם מנהג וילנא קרקוב, איפה חכמי ברודי?! איפה חכמי התוספות איפה נהגו כמנהג ירושלם.
בקיצור אני רוצה להבין למה מנהג ירושלם הפך להיות סוג של חומרא שכל אחד שמח לאמץ אותה כמו איזה אתרוג מהודר, זה בסך הכל מנהג מוזר מאד נגד הסברא הפשוטה של כל אדם שהבן צריך ללכת אחרי המיטה של אבא שלו אז במקום שנהגו נהגו ובמקום שלא נהגו לכאורה צריך לעשות כל טצדקי להתחמק מהמנהג הזה, למשל לפי דעתי בשכונה חדשה כמו רמות וכיו"ב היה כדאי שלא ינהגו את המנהג הזה.
מי שיודע להליץ בעד המנהג או שיודע להראות שנהגו את המנהג הזה בקהילות חשובות נוספות חוץ מירושלם מתבקש לציין זאת.
יה"ר שיקויים בנו ובלע המות לנצח
מנ"ל שחובה ללוות את המת? ומנ"ל שעל הקרובים? לווית המת זה ללכת אחר המיטה? או לדאוג לקבורתו?
הרואה את המת ואינו מלווה עובר משום לועג לרש.
תוס' בכתובות כ' שבשעת הוצאת המת כל העיר חייבת לבוא.
לווית המת "כפשוטו".
גם בשו"ע נפסק ללוות ובפוסקים שלפחות ד"א.
זכורני איך שפוסקי זמנינו מחפשים סיבות למה לא נוהגים ללכת לכל לוויה של איש מישראל כשהוא יודע לקרות.
לתנא ומתנא מבואר אפי' שישים ריבוא, ולמי שלא תנא ומתנא כמדומה מקפידים על עשרה לפחות.
ולעניין הקרובים,
טען הרב "יצחק" שמהמקראות נראה שהקרובים הם עיקרי החייבים במצוות קבורה.

ולגוף העניין, שמעתי פעם שבקהילות מרוקו נוהגים שהבנים מלווים ד"א ומפסיקים ללוות, והנכדים מלווים על הלוויה. מי שיודע לאמת/להפריך אודה לו.
 

אברך

משתמש ותיק
מקור המנהג ופרטיו
(מתוך ספר דברי סופרים להגר"נ יברוב שליט"א, פרק יב סעיפים ה-י)

מנהג ירושלים שאם המת זכר אין צאצאיו הולכים אחר מטתו
[ה] מי שהוציא זרע לבטלה בחייו, נבראים מזה רוחות רעות, ואחרי מיתתו אינם מתפרדים ממנו ומלוים אותו, כי הם בניו, ואין לו צער גדול מזה רח"ל, ותיקונו להקיפו עשרה טבולי יום והם יריצוהו אל הבור, ויותר טוב שיחרים בשופר עם עשרה ת"ח ששום אחד מבניו לא ילווהו. וכן נוהגים בירושלים [שמחרימים בלא שופר ששום אחד מבניו לא ילווהו].
[ו] ודוקא בניו ובנותיו ונכדיו אין הולכים, אבל חתניו וכלותיו הולכים.
ודוקא כשהמת הוא זכר אבל באשה אין שייך זה.
[ז] וז"ל החיי אדם בצוואתו: שיצוה קודם מותו בתקיעת שופרות שכל בניו הנולדים לו אפילו מאשתו לא ילווהו אחר מטתו [וכן נכדיו ושאר יוצאי חלציו] ואז גם הנולדים מטיפת קרי לא ילווהו.
[ח] והגרע"א בצוואתו כתב ג"כ: "שלא ילכו אחרי בני ובנותי ובכלל זה בנים זרים" [ועשה כן בלא חרם].
[ט] ויש מקומות שאפילו לא החרים מחייו, לאחר מותו קודם שמוציאין אותו מהבית מכריזין בחרם שזרעו לא ילווהו ולא ילכו אחר מטתו, וקודם שמוציאין אותו אומרים בניו קדיש בתוך הבית. וכן נוהגים בירושלים.
[י] ויש שמכריזין בלא חרם שמא יש מי שיצא ויכשל בחרם.

מקורות
[ה] מי שהוציא וכו'. של"ה. [ובדברי סופרים הארוך] סימן שנ"ט ד"ס ס"ק א. והם יריצוהו אל הבור, ולכן יש מכריזין בשעת הלויה שמי שלא טבל שלא יגע במטה, ואין זה מספיק, אלא צריך שיקיפוהו עשרה טבולי יום שלובי יד וזהו חציצה, או שיכריזו שמי שלא טבל לא יכנס בד' אמות של המטה [הערת הגר"מ שטרנבוך]. וכן נוהגים בירושלים, בחיי אדם שם כתוב שכן המנהג בארץ ישראל שהבנים והנכדים אינם הולכים אחר מטת אביהם, והיום אין מקפידין בזה בא"י רק בירושלים ובפתח תקוה.
[ו] [דברי סופרים הארוך] סימן שנ"ט ד"ס ס"ק א.
[ז] וז"ל וכו'. [דברי סופרים הארוך] סימן שנ"ט ד"ס ס"ק א. וכן נכדיו וכו'. ח"א שם.
[ח] סימן שנ"ט עמ"ד ס"ק ד, ועי' בסמוך סעיף ט'.
[ט] מכריזין בחרם. אבל אם לא יחרימו, אף אם בניו לא ילכו לא יועיל כלום, כי עיקר התועלת הוא שמחמת החרם גם הרוחות הרעות שנקראים בניו אינם יכולים לילך אחר מטתו. והגרע"א שכתב בצוואתו שלא ילכו אחריו ועשה כן בלא חרם י"ל דצוואה ג"כ מועלת ועי עוד בסמוך סעיף י'.
[י] וצ"ע מה מועיל בלא חרם, וי"ל דכיון שכך נוהגים הו"ל כמו צוואה, דודאי דעתו שלא ישנו מהמנהג, וצוואה ג"כ מועלת וכמשנ"ת. ובספר ארחות רבנו (ח"א עמוד שי"ד אות ל"ב) משמע מדבריו דהוי כמו חרם הקדמונים על כל הדורות הבאים שלא ילכו, ועיי"ש עוד, ולא נהירא.
 

עברי

משתמש רגיל
מדהים, לא ידעתי שהמנהג כ"כ מבוסס, בחיי אדם וכן הגרע"א ביקשו זאת.
חן חן להרב "אברך" על הידיעה.
 

הראני

משתמש ותיק
אכן חן חן רבי אברך היקר,
שאלתי בעיקר מניין שעיקר החיוב הוא לקרובים...
מלבד זאת לכאו' אין בזה לועג לרש וכו' שהרי זה רצון המת וכבודו.
 
חלק עליון תַחתִית