אוריאל אמר:
לכאורה גם בלי רוב יש להתיר דכיון דהוי ספק א"כ סד"ר לקולא [וכ"ש בספק קנס], ומה שכתב לדון דיהא אסור מצד דשיל"מ, יש להעיר להנהו דסברי דבמילי דרבנן לא אמרי' דשיל"מ, א"כ מעשה שבת הא הוי איסור דרבנן להלכה.
אמנם ריהטת הפוסקים ופשטא דסוגיא דפ"ק דביצה דגם בדרבנן אמרי' הכי [וגם בסד"ר].
בספק דרבנן שאין לו טרחה כתב הר"ן פ' ע"פ לגבי ספק הסיבה, "הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא עיי"ש. וכ"כ שם המהר"ם חלאווה והוסיף "ואע"ג דספד"ר לקולא כיון דאפשר בלא טורח ובלא
הוצאה" עיי"ש. כך גם בנידו"ד אם אין לו הוצאה יתירה לרכוש של שומרי שבת.
עיין בפנ"י פסחים ט: כתב "אטו ספד"ר לקולא כלל גמור הוא, והרי בכמה דוכתין החמירו חכמים בספיקא אפילו באיסור דרבנן עיי"ש.
ובמקום רוב (כמו בנידו"ד על ההנחה שזה הרוב) אי אמרינן ספד"ר לקולא, ראה מה שדנו האחרונים (עיין רמ"א סי' קי"ד ס"י) אם אמרינן בספק קבוע דרבנן לקולא או לאו, אולם ברוב אזלינן לחומרא. ואפי' באיתחזק איסורא כתב השך יו"ד סי' סט ס"ק כד בנקודת הכסף לחלוק שם ע"ד הט"ז, וס"ל לאיסור.
זאת ועוד מה שיש לדון אי במקרה הנ"ל חשיב חסרון ידיעה, בזה ס"ל להמ"ב דלא אמרינן ספד"ר לקולא. המ"ב סי' קנ"ח ס"ק מז אם יש לו ספק גבי נטילה, אם המים כשיעור עיי"ש. וי"ל.
בנוגע לדבר שיל"מ בספק דרבנן, בגמ ביצה ד: מבואר בפשטות בדבר שיל"מ אף בספק דרבנן אזלינן לחומרא. דמשום טעם זה אסרו ביצה שיש בה ספק אם נולדה ביו"ט או מעיו"ט אחר שיש לה מתירין במוצ"ש. ושם הספק הוא במציאות וכך גם בנידו"ד ובזה אין חולקים. והשי' שהזכרת שמקילים בספד"ר כשיל"מ, ייתכן כוונתך בספיקא דדינא בדרבנן שיל"מ ובזה באמת יש פלוגתא בין האחרונים. עיין רעק"א בחי' שם מש"כ וברכות כב.