הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא ליעביד ביה מצוה אחריתי - חקירה דוגמאות ומקורות.


פותח הנושא
עמוס חדד
הודעות: 119
הצטרף: 20 ספטמבר 2018, 11:26
מיקום: טבריה, ישראל.
נתן תודה: 46 פעמים
קיבל תודה: 39 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא ליעביד ביה מצוה אחריתי - חקירה דוגמאות ומקורות.

שליחה על ידי עמוס חדד » 02 אוקטובר 2018, 00:34

מצו"ב מאמר שכתבתי בנושא הכותרת:

אמנם אני חדש כאן ואין לי זכות לבקש שום דבר, ובכ"ז ישראל קדושים, חכמי ורבני אתרא קדישא הדין, אודה מאד אם תוכלו להגיב ולבקר מאמר זה.

הדבר יהיה לי לתועלת מרובה [המאמר אמור להתפרסם בירחון חשוב, והייתי רוצה לשמוע חוו"ד קודם לכן].

בתודה מראש, עמוס.
אין לך את ההרשאות המתאימות על מנת לצפות בקבצים המצורפים להודעה זאת.

סמל אישי של משתמש

דוד ריזל (הפרסומאי)
משתמש ותיק
הודעות: 681
הצטרף: 05 פברואר 2017, 12:10
נתן תודה: 175 פעמים
קיבל תודה: 199 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא ליעביד ביה מצוה אחריתי - חקירה דוגמאות ומקורות.

שליחה על ידי דוד ריזל (הפרסומאי) » 03 אוקטובר 2018, 00:10

כדי להקל על הקוראים אני מעלה את התוכן של הקובץ בהודעה:
הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא - נעביד ביה מצוה אחריתי
אי אמרינן 'הואיל ואתעביד' רק בשתי מצוות, או דנימא כן אף במצוה אחת.

מקור הדין - לברך ולבצוע על פת של עירוב:
אמרינן בגמרא (ברכות לט:), 'רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא [פת] דערובא [שערבו בו אתמול ערובי חצרות - רש"י], מברכינן עליה 'המוציא לחם מן הארץ', אמרי, הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי'. עד כאן.
ובשבת (קיז:) הדרינן להא שמעתא בנוסח שונה קמעא, 'רבי אמי ורבי אסי כי מקלע להו ריפתא דערובא שרו [ברכו] עילויה, אמרי, הואיל ואתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחרינא'. עד כאן.
ונחלקו הראשונים באיזו פת מיירי הגמרא;
דעת רש"י (ברכות שם ד"ה ריפתא) דמיירי בפת של ערובי חצרות. ודעת הרא"ה (שם ד"ה רב) דמיירי או בפת של ערובי חצרות או בפת של ערובי תחומין. ודעת המאירי (שם ד"ה מגדולי) שאי אפשר לפרש כן, אלא מיירי בפת של ערובי תבשילין.
ונחלקו נמי מתי נאכלה הפת, ואם כן, מהי המצוה השניה שנתקיימה בה;
לדעת רש"י הפת נאכלה לאחר השבת, ולכן מפרש שהמצוה שקיימו בה היא שברכו עליה ברכת 'המוציא'. ולדעת המאירי הפת נאכלה בשבת, וקיימו בה מצות לחם משנה, וסעודת שבת. ועיין שם באורך, ואין כאן מקום להאריך.
והרמ"א (או"ח סי' שצ"ד סעי' ב' בהגה) פסק לדינא את דברי הגמרא הללו, וזו לשונו, 'ויש לבצוע עליו [על העירוב] בשחרית בשבת'. וכתב עליה הט"ז (שם סק"א), 'הטעם, הואיל ואתעביד חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת'. עד כאן.
וביאור הדברים הוא כך;
כאשר עשו על פת מצוה של עירוב [חצרות, תחומין, תבשילין], יש ענין לעשות בה מצוה נוספת, ולבצוע עליה במקום מצוה [ברכת 'המוציא', לחם משנה, סעודת שבת]. שכיון שנעשתה בה מצוה אחת, ראוי לעשות בה מצוה נוספת .
והוא בית אב לכל דין 'הואיל ואתעביד', דילפינן ממעשה דרב אמי ורב אסי לכל חפץ שנעשתה בו מצוה, שיש ענין לעשות בו מצוה נוספת, וכדלקמן;
חקירה ביסוד הדין אי הוי בשתי מצוות או אפילו במצוה אחת:
ויש לנו לחקור ולשאול, האם אמרינן 'הואיל' רק כאשר אנו באים לקיים בחפץ מצוה נוספת, או שמא אף לקיים בו אותה מצוה נאמר 'הואיל'.
לדוגמא;
אם יש לפני אדם שני זוגות תפילין, ושניהם שווים ברמת כשרותם ואף בהידורם, אך זוג אחד הוא חדש ומעולם לא הונח על יד אדם. ואילו השני הונח כבר ונעשתה בו מצות תפילין, האם נאמר דמדין 'הואיל' בעינן להניח התפילין שהונחו מכבר.
או דילמא לא, ורק בשתי מצוות שונות כמו עירוב וברכה וכדו', אמרינן 'הואיל'.
וכבר ראיתי ששאל כעין זה הרב פינחס שוורץ שליט"א , דיש להסתפק אם יש לאדם להעדיף ללמוד בספר שכבר למדו בו הרבה או אפילו קצת, מטעמא ד'הואיל ואיתעביד' .
נפקא מינה לדינא בחקירה:
ואי נימא, דמהיות טוב יניח התפילין שהונחו מכבר, וישתמש בספר שלמדו בו, ומאי איכפת ליה.
יש לדון ביהודי תושב העיר טבריא תובב"א שרכש סט ארבעת מינים מהודר, ובחול המועד סוכות רצונו לראות את מלכו ולעלות ולראות בכותל המערבי, האם נטריחו להיטלטל בדרכים עם ארבעת מיניו, או שמא יוכל לרכוש סט חדש בעיר ציון.
וכן יש לחקור בגוונא הנ"ל כאשר יש מעט הידור בתפילין שלא הונחו מעולם, אי עדיף הידור מועט או דילמא עדיף תפילין ד'הואיל'.
מנהגים שנהגו מדין 'הואיל':
ובכדי לידע הדין בחקירה הנ"ל, יש לנו לחפש ולמצוא את כל אותם המקומות שהוזכרו בפוסקים, ראשונים ואחרונים, דאמרינן בהו 'הואיל', ובדרך זו אולי נוכל לדעת מהי דעת רבותינו בהאי ענינא.
וזה החלי בעזרת השם יתברך;
לברך במוצאי שבת על הדסים שניטלו עם הלולב:
כתב המאירי בספרו בית הבחירה (ברכות לט: ד"ה מגדולי), 'ממה שכתבנו למדנו בקצת תוספות, באגד ההדס שבלולב שמיחדים אותה לברך על הבשמים במוצאי שבתות'. עד כאן לשונו.
ופסקו הטור להלכה (או"ח סי' רצ"ז) וזו לשונו, 'ונהגו לברך [במוצאי שבת] על עצי ההדס [של לולב - ט"ז] ... ויש נותנין טעם לדבר, כיון דאתעביד ביה חדא מצוה של הלולב נעביד ביה מצוה אחריתי כדאיתא בעירובין (ירושלמי פ"ו ה"ז ) רב אמי ורב אסי כד מיקלע' וכו'. עד כאן לשונו .
לברך במוצאי שבת על פתילות שהודלקו בערב שבת:
ועוד כתב המאירי (שם) 'וכן שיירי פתילות של שבת, מדליקין אותן במוצאי שבת לברך בהן על האור'. עד כאן לשונו.
להשתמש בערב פסח בערבות של סוכות:
וכה כתב הבית יוסף (או"ח סי' תרס"ד ד"ה כתוב בהגהות) וזו לשונו, 'ורבי יהודה ב"ר קלונימוס היה נוהג בערבה [וכן בערבה של לולב ] שהיה מתקן ממנה עצים לקולמוסים, והיה מבער בהם חמץ בפסח כדאמרינן גבי עירוב' וכו'. עד כאן לשונו . (והו"ד בכף החיים סי' תרס"ד ס"ק ח"ן.)
ובדרכי משה (שם) הוסיף, 'וכן כתבו מהר"י ווייל (סי' קצ"א ) ומהרי"ל (הל' חג הסוכות סי' ט' והל' אפיית המצות סי' כ"ב) דאנשי מעשה נוהגין לאפות מצות בעצי הערבה , וכן הוא בהגהות אשיר"י בפרק בני העיר (סי' ב')'. עד כאן.
וכך פסק בהגהתו לשולחן ערוך (שם סעי' ט'), 'ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות כדי לעשות בה מצוה'. עד כאן.
ובשו"ת מהרש"ל (סי' פ"ז) הביא את שתי הדעות הנ"ל וכתב, 'וראיתי מאדוני מורי ורבי שהיה מקובל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות, ויש זורקין בתנור בעת אפיית המצות, אלו ואלו דברי אלקים חיים'. עד כאן.
ואף המהרי"ל (הלכות ערב פסח סי' ג') הביא את שתי הדעות וכתב 'וקורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים' . עד כאן.
ובכף החיים (סי' תרס"ד ס"ק ס') הכריע בין שתי הדעות וכתב, 'ומנהגנו ביום הושענא רבה לאחר התפלה ליקח הלולב כשהוא קשור עם הדס וערבה ... ובערב פסח לוקחין אותו להשליכו מחציתו בבוקר אל תוך שריפת החמץ, ומחציתו לתוך התנור שאופין בו המצות של מצוה ' וכו'. עד כאן לשונו .
פתילות ציצית שנפסקו:
במהרי"ל (מנהגים הל' ציצית אות ג') כתוב, 'מכל מקום ראיתי בשכונת מהר"י סג"ל נהגו בו [ציציות שנפסקו] כיון דאתעביד בהו מצוה, עשו בה אחרת, והחזיקם שמש העיר לקשור עם הנפסקים את בגדי צבעונים שמכסין בהן כסאות המילה ויש מסמנין בהן ספרים'. עד כאן לשונו.
והובאו דבריו בדרכי משה (או"ח סי' כ"א אות א') וזו לשונו, 'ובמהרי"ל [כתוב] שהוא היה נוהג לגונזם ולהניחם תוך ספר, או לעשות בהן שום מצוה'. עד כאן. והביאו המשנה ברורה (שם סק"ח).
להדליק נר חנוכה בדבר שנעשה בו מצוה:
בילקוט הגרשוני (סו"ס תרס"ד) כתוב, 'יש שנהגו להשתמש בשמן שהיה תלוי בסוכה לנר חנוכה, הואיל ואתעביד' וכו'. עד כאן.
ובמשנה ברורה (סי' תרע"ג סקכ"ז) כתב, 'ומצוה מן המובחר לקנות שעוה לנר חנוכה מן מה שנוטף מן הנרות בבית הכנסת, מאחר דאתעביד בהו חדא מצוה לתעביד בהו מצוה אחריתא'. עד כאן.
לברך בט"ו בשבט על אתרוג מארבעת המינים:
בכף החיים (סי' תרס"ד סק"ב) כתב, 'והאתרוג עושין אותו מרקחת בסוק"ר אחר החג להעלותו על השולחן בליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, בכלל הפירות שיברכו עליו מאנשי הבית איש או אשה, ומה גם אם היא הרה ללדת' וכו'. עד כאן לשונו.
להסיק תנור בסכך סוכה:
עוד הביא בכף החיים (סי' תס"א סק"ח) בשם חק יוסף (אות ו') דיש נוהגין להסיק את התנור לאפיית מצות בסכך של סוכה.
כוס של אליהו לקידוש:
במנהגי בעל החתם סופר (פ"י בהגהה אות ז') כתב בשם ליקוטי חבר בן חיים (ח"ה ח"ב דף ק"י טור ג') שהיה נוהג להניח כוס של אליהו מכוסה כל הלילה של ליל הסדר על השולחן, ובשחרית לקחו לקידוש היום.
וכתב, שבלא ספק, ראה הליקוטי חבר בן חיים מרבו החתם סופר שנהג כן, ונהג כמותו .
לעשות ציצית מצמר דראשית הגז:
בספר גז צאנך (עמ' 17-18) הביא, שנהגו האדר"ת, והגאון רבי אברהם ממונקאטש זקנו של האמרי אמת מספינקא, והרב הקדוש רבי שרגא פייבל בנו של התפארת שמואל מאלכסנדר, לעשות ציצית מצמר של ראשית הגז, שכיון שנעשתה בו מצוה אחת יעשו בו עוד מצוה.
ובדרך אמונה (ביכורים פ"י ס"ק קכ"ד) כתב גם, שיש שנהגו לעשות ציצית מראשית הגז.
והאמרי אמת כתב באגרת שנדפסה במכתבי תורה (סי' מ"ג במהדו"ח סי'' נ"א), שאינו יודע מה החשיבות לעשות ציצית מראשית הגז, אם לא מדין 'הואיל'.
ומאידך, בתשובות והנהגות (ח"ג סי' שמ"ב) חלק וכתב שאין כל ענין של 'הואיל' אלא רק בחפץ של מצוה כמו פת של עירוב, אך ראשית הגז הוא כמו צדקה, וכמו שלא תעלה על הדעת שהעני המקבל צדקה צריך להשתמש בה לדבר מצוה, כן אין הכהן צריך לעשות ציצית בצמר שניתן לו בראשית הגז.
מכל המנהגים הנ"ל נראה שאין 'הואיל' במצוה אחת:
ומכל המקורות הנ"ל נראה דיש ענין לקיים בחפץ שנעשתה בו כבר מצוה, מצוה נוספת 'אחרת'. ונראה, שאין מקור לקיים באותו חפץ פעמיים את אותה המצוה.
ואף ש'לא מצינו אינה ראיה', אכתי יש לברר מדוע לא מצינו כדבר הזה.
וכן יש להוכיח מלשון הגמרא 'נעביד בה מצוה אחריתי', דמשמע נעשה בה מצוה 'אחרת' דוקא, ולא את אותה המצוה.
שימוש חוזר בפתילות החנוכה מיום ליום:
והנה פסק השולחן ערוך בהלכות חנוכה (או"ח סי' תרע"ג סעי' ד') וזו לשונו, 'אין חוששין לפתילות [נרות חנוכה] להחליפם עד שתכלה'. עד כאן לשונו.
ומפשטות לשונו משמע, שאין ענין להדליק ביום שני דחנוכה באותן הפתילות שהדליק ביום הראשון, משום 'הואיל', אלא כתב רק ד'אין חוששין' לאיסור כלשהוא ומותר לעשות כן.
ובמשנה ברורה (שם סקל"א) כתב לבאר את דברי השולחן ערוך, דאין חוששין לביזוי מצוה , ומותר להדליק בפתילות משומשות.
ואם כן, אפשר לדחות את הדיוק מדברי השולחן ערוך, דבעלמא כן אמרינן 'הואיל' במצוה אחת, ורק הכא דהוה אמינא שיש חשש של ביזוי מצוה, מותר לעשות כן, אך אין ענין לעשות כן. דמי יימר לן מאי עדיפא כבוד המצוה או 'הואיל'.
והמשנה ברורה עצמו כתב דאדרבא, טוב להדליק בהן, משום שהן נוחות לידלק יותר .
ואף בדבריו אי אפשר לדייק ולומר שנקט רק טעם שנוחות לידלק טפי, ולא נקט טעמא ד'הואיל'. משום ד'הואיל' וכבוד מצוה שוים, ומאי אולמא דפתילות אלו מאלו, ולכן נקט טעם דנוחות לידלק טפי, וממילא גם מצד כבוד המצוה ראוי להשתמש בפתילות דאמש.
מאידך, בהגהת התעוררות תשובה כתב להדיא בביאור דברי השולחן ערוך דהא דאין חוששין להחליפם הוא מטעם דאמרינן 'הואיל ואתעביד' .
על כל פנים, מדבריו נראה בודאות שיש לקיים 'הואיל' גם במצוה אחת.
עירובי תבשילין לשלש סעודות:
ונחזור עתה למקור הדין בעירובי תבשילין;
כתב המשנה ברורה בהלכות יום טוב (סי' תקכ"ז סקמ"ח) דנכון להניח את העירוב ללחם משנה בסעודת ערבית, ובשחרית, ובסעודה שלישית ורק אז יבצע עליו משום 'הואיל'.
ונראה לכאורה בפשטות, לדייק מדברי המשנה ברורה שיש 'הואיל' גם במצוה אחת, שהרי אמר לברך גם בשחרית ובסעודה שלישית על פת שברכו עליה בסעודה ראשונה.
אך עדיין אין משם כל ראיה, דיתכן כיון שנעשתה בה מצוה אחת של עירוב, שוב מברכים עליה בשחרית משום העירוב, ושוב מברכים עליה בסעודה שלישית משום העירוב, ולא משום שברכו עליה בסעודה קודמת .
דעת המהרי"ל בענין עירובין:
ועמדתי ואתבונן בדברי המהרי"ל שכתב (הל' עירובי תבשילין סי' י') וזו לשונו, 'אך הנהיג מהר"י סג"ל להניח ככר העירוב ללחם משנה בליל שבת ובשחריתו [תחת הלחם שהיה בוצע עליו] ובסעודה שלישית היה בוצע עליו [ואכלו] [וכן כתב האגודה במסכת ברכות (סי' קמ"ב) לבצוע על ריפתא דעירוב בשבת הואיל ונתעבדה בו מצוה חדא, ליעבד בה מצוה אחרינא עד כאן לשונו]'.
וכבר כתבנו לעיל שאין לדייק מכך שיש 'הואיל' במצוה אחת, משום שהכא מיירי בפת של עירוב, ומשום כך יש ענין לברך עליה בכל פעם מחדש .
אך חשבתי לדקדק בדבריו לאידך גיסא, מדוע נקט הנהגה זו לברך על אותה פת בשלש סעודת רק בפת של עירוב, ואי נימא דיש 'הואיל' גם במצוה אחת, אם כן בכל שבת ושבת נברך על אותה פת בכל השלש סעודות. ולכאורה ניתן לדייק ממנהגו דרק בשתי מצוות שונות אמרינן 'הואיל'.
אך לאחר עיון נוסף מצאתי במהרי"ל (הל' שבת סי' י"ג) שנהג כן לא רק בעירובי תבשילין, אלא גם בעירובי חצירות וזו לשונו, 'מהר"י סג"ל ... בסעודה שלישית בשבת ... היה בוצע על ככר אחד שלם אותו שעירב בו עירובי חצרות בערב שבת, כאשר היה רגיל לעשותו בכל ערב שבת'. עד כאן לשונו.
וביתר פירוט כתב (הל' עירובי חצרות סי' ה'), 'והשיב [מהר"י סג"ל], מנהגי להניח עירובי חצרות ושיתוף מבואות בכל ערב שבת וערב שבת, ובליל שבת ובשחריתו אני מניחו ללחם משנה תחת הפת שאני בוצע עליו. ואמר דגם בליל שבת יכולין לאוכלו ... רק חביב עליו להרבות בו מצוה' .
הרי לן, שנהג לברך בכל השלש סעודות על אותה פת בכל שבתות השנה, שהרי נהג כן גם בפת של עירובי חצרות, ועירובי חצרות היה נוהג לעשות בכל יום שישי .
ומעתה, לא נוכל לדייק ממנהגו של מהרי"ל לא להאי גיסא ולא לאידך גיסא.
דעת הריטב"א בענין ברכת הפת בשלש סעודות:
מאידך כתב הריטב"א (שבת קיז: ד"ה כד) וזו לשונו, 'והוא הדין לככר שכבר ברכו עליו בסעודה אחת, שמצוה לבצוע עליו בסעודה שניה, אם הוא עדיין שלם, וכן כל כיוצא בזה'. עד כאן לשונו.
ונראה מבואר בדבריו בפירוש שאף לקיים את אותה מצוה פעמים הוי בכלל 'הואיל', ולא רק בשתי מצוות שונות .
ובאמת שהיה אפשר לדחוק בדבריו ולומר דמיירי רק בפת של עירוב, שהרי עליה מיירי בגמרא שם. או כמנהג מהרי"ל שהיה עושה כן בכל שבת על פת של עירובי חצרות שעשה בכל ערב שבת, אך הוא דוחק.
ומעתה יש להעיר ולעורר, דחזינן שלא נהגו עלמא להקפיד בזה, ואם נותרה חלה מליל שבת לא מקפידים לברך עליה בסעודה שניה וכן הלאה, ומפסידים בזה לקיים 'הואיל' על פי דעת הריטב"א .

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: זכרונות | 7 אורחים