הטרוד לדעת
משתמש רשום
אבקש את עזרת הציבור, בעניין המנהג הנהוג אצל חלק היהודים, שכשיש שעת צרה שצריך רחמי שמים [כגון אשה הכורעת ללדת], עושים עיסה גדולה במיוחד כדי שיעור הפרשת חלה, ומקדישים המצווה לזכות היולדת וכדו'.
א. מהו מקור המנהג, האם מבוסס על דברי המשנה שעל ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן, ואחד מהם הפרשת חלה, וכנגד זה עושים לזכות?
ב. האם ידוע באמת על הדור הקודם שעשו כן, או שזה מנהג טרי, [אולי מקורו מעדות המזרח]?
ג. עיקר קושייתי משום שהלומד את דברי המשנה בחלה [פ"ב מ"ג] יראה, שבפשטות בימינו אין לעשות בכוונה עיסה גדולה כדי להפריש חלה, [אלא העושה עיסה גדולה לצרכו, חייב להפריש חלה, וגם זה לא מוסכם כדלהלן].
דהנה נחלקו תנאים האם העושה עיסה בטומאה, יפריש בטומאה או יעשה קבין קבין, ונחלקו הראשונים כמי ההלכה, [עיין חזו"א זרעים ליקוטים הל' חלה סו"ס ג', שכתב שם שהמנהג להפריש בטומאה, עיי"ש מש"כ 'שלא תשתכח'], ופירוש הדברים, שיש בעיתיות להפריש בטומאה, ויש כנגד בעייה להיפטר בידים מהחיוב, ונחלקו מה הרע במיעוטו.
אולם לעשות בידים עיסה גדולה במיוחד בשביל המצווה, לכאו' לכו"ע אסור, דמפריש בטומאה, [וראיתי הערה זו בספר 'זהב התרומה'].
ד. אולם צ"ב בזה מדברי הרמ"א ריש הלכות שבת שכתב שהמנהג לעשות עיסה כדי שיעור חלה לכבוד שבת, ואין לשנות. וביארו שם האחרונים שזה מהווה תיקון לחטא חוה שהחטיאה את אדם שהיה חלתו של עולם, והיה ביום השישי. הרי לנו שגם בזמן הרמ"א שהיו טמאי מתים, נראה דסבר לעשות עיסה בדווקא בשיעור חלה.
ה. וע"כ נפשי בשאלתי, האם אני מערער כאן על מנהג קדמון של זקנות הדור הקודם, או שהם לא עשו כן במיוחד, אלא כשהזדמן להם עיסה גדולה, גם השחילו תפילה אגב ההפרשה??
ו. על הצד שזה מנהג קדום, האם באמת עלי לעשות כמוהו? האם גם בנושא הלכתי מובהק כזה יש משקל לדברי הזקנות? [כדברי הרשב"א בשו"ת שכתב באיזה מקום על אמונת הזקנות, ולא עסק שם במנהגי הזקנות כנגד מסקנות הסוגיא].
ז. אולי באמת הצורה להיות זהירים בהפרשת חלה, היא דווקא לא להפריש חלה בטומאה, ובזכות זה לא ימותו הנשים בשעת לידתן.
אשמח להארת עיני בזה!
א. מהו מקור המנהג, האם מבוסס על דברי המשנה שעל ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן, ואחד מהם הפרשת חלה, וכנגד זה עושים לזכות?
ב. האם ידוע באמת על הדור הקודם שעשו כן, או שזה מנהג טרי, [אולי מקורו מעדות המזרח]?
ג. עיקר קושייתי משום שהלומד את דברי המשנה בחלה [פ"ב מ"ג] יראה, שבפשטות בימינו אין לעשות בכוונה עיסה גדולה כדי להפריש חלה, [אלא העושה עיסה גדולה לצרכו, חייב להפריש חלה, וגם זה לא מוסכם כדלהלן].
דהנה נחלקו תנאים האם העושה עיסה בטומאה, יפריש בטומאה או יעשה קבין קבין, ונחלקו הראשונים כמי ההלכה, [עיין חזו"א זרעים ליקוטים הל' חלה סו"ס ג', שכתב שם שהמנהג להפריש בטומאה, עיי"ש מש"כ 'שלא תשתכח'], ופירוש הדברים, שיש בעיתיות להפריש בטומאה, ויש כנגד בעייה להיפטר בידים מהחיוב, ונחלקו מה הרע במיעוטו.
אולם לעשות בידים עיסה גדולה במיוחד בשביל המצווה, לכאו' לכו"ע אסור, דמפריש בטומאה, [וראיתי הערה זו בספר 'זהב התרומה'].
ד. אולם צ"ב בזה מדברי הרמ"א ריש הלכות שבת שכתב שהמנהג לעשות עיסה כדי שיעור חלה לכבוד שבת, ואין לשנות. וביארו שם האחרונים שזה מהווה תיקון לחטא חוה שהחטיאה את אדם שהיה חלתו של עולם, והיה ביום השישי. הרי לנו שגם בזמן הרמ"א שהיו טמאי מתים, נראה דסבר לעשות עיסה בדווקא בשיעור חלה.
ה. וע"כ נפשי בשאלתי, האם אני מערער כאן על מנהג קדמון של זקנות הדור הקודם, או שהם לא עשו כן במיוחד, אלא כשהזדמן להם עיסה גדולה, גם השחילו תפילה אגב ההפרשה??
ו. על הצד שזה מנהג קדום, האם באמת עלי לעשות כמוהו? האם גם בנושא הלכתי מובהק כזה יש משקל לדברי הזקנות? [כדברי הרשב"א בשו"ת שכתב באיזה מקום על אמונת הזקנות, ולא עסק שם במנהגי הזקנות כנגד מסקנות הסוגיא].
ז. אולי באמת הצורה להיות זהירים בהפרשת חלה, היא דווקא לא להפריש חלה בטומאה, ובזכות זה לא ימותו הנשים בשעת לידתן.
אשמח להארת עיני בזה!