אפילו זרק מעותיו של בנו לים

אוריאל

משתמש ותיק
מבואר ברמ"א יו"ד סי' רמ ס"ח די"א דאם יכול למנוע אביו לזרוק מעותיו יכול למנוע בעדו. אבל אם כבר זרק, אסור ליה לאכלומי ויכול לתובעו בבית דין.
ולכאורה הלא כשיתבענו בבי"ד זה גופא הכלמתו, ומעין מה שאמרו בגמרא גבי אשה דמיכספא לאתויי לבי דינא [ואולי באמת אצל איש אי"ז בזיון, ויל"ע בבן התובע את אביו].
וצריך לומר דאין הכי נמי שייכלם, אבל כיון שקי"ל כיבוד אב אינו משל בן, להכי מותר לו לתבוע ולהוציא ממונו אף אם ייכלם עי"ז, ורק להכלימו קודם לכן שהוא ללא צורך אסור.
ולפ"ז לכאורה היכן שההכלמה היא עפ"י היתר, ועביד איניש דינא לנפשיה, שרי להכלימו.
ובסי"א איתא היה רואה אביו עובר על דבר תורה לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך. ולדידן אם אביו לא מבין וצריך לומר לו באופן ברור שאתה עוברעל ד"ת כדי למנוע ממנו איסורים, צריך לעשות כן, ואי"ז נכנס בגדר של דחיית עשה של כיבוד אב לצורך קיום מצוה אחרת, מאחר ולא נאמר איסור ההכלמה אלא כשהוא לא לצורך, וכנ"ל.
מה אומרים החו"ר ע"ז?
 

אוריאל

משתמש ותיק
פותח הנושא
עוד שם בסכ"ה, "אם האב רוצה לשרת את בנו מותר לקבל ממנו אא"כ האב בן תורה", והוא מן הגמרא דחלש דעתיה דאבוך.
וצ"ב א"כ על מה אנו סומכים שאברכים ת"ח משרתים את בניהם, מכינים להם אוכל, מספרים אותם, ושאר תשמישים? [וצ"ב בגדר ה"שירות"].
 

ענבשהל

משתמש רגיל
יראה לי שיש לחלק בין אישה לאיש לעניין בי"ד. שהרי אין אישה רשאית להעיד ולדון, וכן כבוד בת מלך פנימה ואין זה באיש. ולכן י"ל שבאיש אין כלימה בביאה לפני בי"ד, אלא דווקא ההפך - מכיוון שבי"ד מבררים את האמת עפ"י דין תורה, הרי יש כאן מעין לימוד תורה. וא"כ לענ"ד הלימוד הפוך ממה שכת"ר כתב - ההיתר לתבוע לדין את אביו הוא משום "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" שהרי האב חייב בלימוד תורה ושמירה על המצוות, ובהבאת הבן את אביו לדין תורה הרי הוא מוכיחו על עבירת גזל. ועיין עוד בשרשי הים א שורש תוכחה (עמ' טו) המביא שאם רבו עובר עבירה במזיד יש להוכיחו ככל אדם, וכן ייראה לי באביו. אבל זהו חידוש שלא מצאתי ברבותינו, שדין בי"ד הרי הוא כלימוד תורה וצ"ע.
 

ענבשהל

משתמש רגיל
אחרי שכתבתי נראה לי להביא ראיה קצת מדברי רש"י שמות י"ח פס' י"ג: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו עוסק בתורה כל היום כולו" לעיין בדברי גור אריה שם. וכן יש עוד לחלק בין כבוד שאינו חייב לכבודו בשלו לבין צער שיש מי שאומר שאסור לצער את אביו ואילו בשלו ועיין עוד בדברי הבאר היטב על הרמ"א שם בס' רמ.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
דין תורה זה בזיון? יש הוכחה לזה? (זכורני מסנהדרין דאיכא זילותא דבי דינא אבל לא עיינתי כעת, והעלתי סברתי הדלה).
האם כשיש ספק והולכים לשאול רב זה בזיון? וכשיש דין ודברים בין שנים והולכים לבי"ד שיכריעו זה בזיון?
ואם אחד אינו רוצה ללכת, הרי הוא זה שמבזה את עצמו...
 
חלק עליון תַחתִית