מבואר ברמ"א יו"ד סי' רמ ס"ח די"א דאם יכול למנוע אביו לזרוק מעותיו יכול למנוע בעדו. אבל אם כבר זרק, אסור ליה לאכלומי ויכול לתובעו בבית דין.
ולכאורה הלא כשיתבענו בבי"ד זה גופא הכלמתו, ומעין מה שאמרו בגמרא גבי אשה דמיכספא לאתויי לבי דינא [ואולי באמת אצל איש אי"ז בזיון, ויל"ע בבן התובע את אביו].
וצריך לומר דאין הכי נמי שייכלם, אבל כיון שקי"ל כיבוד אב אינו משל בן, להכי מותר לו לתבוע ולהוציא ממונו אף אם ייכלם עי"ז, ורק להכלימו קודם לכן שהוא ללא צורך אסור.
ולפ"ז לכאורה היכן שההכלמה היא עפ"י היתר, ועביד איניש דינא לנפשיה, שרי להכלימו.
ובסי"א איתא היה רואה אביו עובר על דבר תורה לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך. ולדידן אם אביו לא מבין וצריך לומר לו באופן ברור שאתה עוברעל ד"ת כדי למנוע ממנו איסורים, צריך לעשות כן, ואי"ז נכנס בגדר של דחיית עשה של כיבוד אב לצורך קיום מצוה אחרת, מאחר ולא נאמר איסור ההכלמה אלא כשהוא לא לצורך, וכנ"ל.
מה אומרים החו"ר ע"ז?
ולכאורה הלא כשיתבענו בבי"ד זה גופא הכלמתו, ומעין מה שאמרו בגמרא גבי אשה דמיכספא לאתויי לבי דינא [ואולי באמת אצל איש אי"ז בזיון, ויל"ע בבן התובע את אביו].
וצריך לומר דאין הכי נמי שייכלם, אבל כיון שקי"ל כיבוד אב אינו משל בן, להכי מותר לו לתבוע ולהוציא ממונו אף אם ייכלם עי"ז, ורק להכלימו קודם לכן שהוא ללא צורך אסור.
ולפ"ז לכאורה היכן שההכלמה היא עפ"י היתר, ועביד איניש דינא לנפשיה, שרי להכלימו.
ובסי"א איתא היה רואה אביו עובר על דבר תורה לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך. ולדידן אם אביו לא מבין וצריך לומר לו באופן ברור שאתה עוברעל ד"ת כדי למנוע ממנו איסורים, צריך לעשות כן, ואי"ז נכנס בגדר של דחיית עשה של כיבוד אב לצורך קיום מצוה אחרת, מאחר ולא נאמר איסור ההכלמה אלא כשהוא לא לצורך, וכנ"ל.
מה אומרים החו"ר ע"ז?