פרשת פקודי: האם מותר לבנות בריכה בכסף שנתרם לצדקה

גל גל

משתמש ותיק
בס''ד

פרשת פקודי: האם מותר לבנות בריכה בכסף שנתרם לצדקה

פתיחה

בפרשת השבוע, מונה משה רבינו את החומרים שהביאו בני ישראל לבניין בית המקדש: זהב, כסף, נחושת ובדים. הגמרא במסכת בבא בתרא (ט ע''א) כותבת, שבמידה וגבאי הצדקה הם אנשים כשרים ונאמנים, לא צריך לבדוק אם הם מועלים בכספים, ורק אם הם אנשים בעיתיים, צריך לבדוק כדי לוודא שהם לא גנבו.

הטור הוסיף (יו''ד רנז), שטוב שגם גבאים כשרים יעשו מידי פעם דין וחשבון, כדי שהציבור יסמוך עליהם באופן מוחלט, וכך פסקו השולחן ערוך והרמ''א להלכה (שם, ס''ק ב). מהיכן הם למדו דין זה? הרי הוא לא הוזכר בגמרא. הב''ח (ס''ק א ד''ה גבאי) כתב, שככל הנראה הם למדו דין זה מפרשתנו, שלמרות שמשה רבינו היה אדם נאמן הוא פירט את הכסף שתרמו בני ישראל למשכן, ובלשונו:

''גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם, ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון: זה לא נמצא בפוסקים, ואולי למדו דבר זה ממשה רבינו עליו השלום שנתן חשבון בנדבות המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מהשם ומישראל.''

בעקבות כך נעסוק השבוע בדיני צדקה, ובעיקר בשאלה, האם כאשר גבאי צדקה אוספים כסף למטרה מסויימת, מותר להם לקחת את הכסף ולשנות אותו למטרה אחרת, למשל לבנות עם הכסף בריכה.

1. שינוי כספים

האם מותר לשנות כסף שנאסף לצדקה לצורך אחר? מדברי הגמרא בבא בתרא (ח ע''ב) עולה, שמותר לשנות. הגמרא פוסקת, שמותר לבני העיר לקחת את הכספים שיועדו לתמחוי (= מקום שבו העניים אכלו) או לקופת הצדקה של העיר, ולשנות אותם לאיזה צורך שהם ירצו. מה הגמרא מתכוונת כאשר היא אומרת לאיזה צורך שירצו? נחלקו בכך הראשונים:

א. שיטת רבינו תם

רבינו תם (תוספות ד''ה ולשנות) פירש, שמותר לקחת את הכסף שתרמו אנשים לצדקה, ולעשות בהם אפילו צורכי חול, וכן פסקו להלכה גם הרמב''ם (מתנות עניים ט, ז), הרא''ש (א, כט), המהרי''ק (שורש קכח) ועוד. התוספות מוסיפים שכך עשה רבינו תם בעצמו, ואת הכסף שהיו נותנים בני העיר לצדקה לעניים, הוא היה מחלק לשומרי העיר תמורת עבודתם.

על שיטה זו קשה מהגמרא במסכת ערכין (ו ע''ב). הגמרא במסכת ערכין פוסקת, שבמידה ותרמו מנורה לבית הכנסת וכבר לא זוכרים מי תרם אותה, מותר לקחת את המנורה ולהשתמש בה לצורך אחר. כפי שמדגישה הגמרא, אפשר לשנות את ייעוד המנורה רק לצורכי מצווה, אבל לדברי רשות אסור. דין זה קשה על רבינו תם, שהרי לשיטתו מותר לציבור לעשות מה שהוא רוצה עם הכסף!

רבינו תם עמד על קושיה זו ותירץ, שרק כאשר הכסף מגיע לאנשי העיר, אפשר לשנות את ייעוד הכסף לצרכי חולין, מכיוון שמי שנותן לציבור כסף, נותן אותו על דעת כך שהם יעשו איתו מה שהם רוצים. אבל כאשר נודרים לבית כנסת, אז לא מדובר בתרומה לציבור אלא בתרומה פרטית לצורך מסויים, ולכן גם יהיה אסור להשתמש בכסף לצורך רשות, ובלשונו:

''נראה לרבינו תם דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות, אף על גב דאמרינן בערכין (דף ו ע''ב) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא (= מי שתרם מנורה לבית הכנסת) אסור לשנותה לדבר הרשות... הכא שבני העיר משנים את הצדקה שאני (= שונה), לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי, וכן היה רבינו תם נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר, לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם.''

ב. שיטת הר''י מיגאש

הר''י מיגאש (ד''ה לעשות), הרא''ם והי''ד רמה (מובאים בריטב''א ד''ה ורשאין) חלקו על דבריהם. הם טענו, שברגע שהאחראים על הצדקה קיבלו את הכסף, הם זכו בו בשביל העניים. לכן מותר יהיה לקחת כסף שיועד לתמחוי להפוך אותו לכסף של קופת העיר, מכיוון ששניהם משמשים לצורך העניים, אבל אם ייקחו כסף שיועד עניים ולא ישתמשו בו לצורכם, זה ממש גזל (ועיין תוספות ערכין ו ע''ב).

ראיה לדבריהם הם מביאים מהמשנה במסכת שקלים (ב, ה) שפוסקת, שבמידה וגבו כסף לצורך עניים או לצורך פדיון שבויים ונשאר מעט כסף שאין בו שימוש, אז נותנים את גם שאר הכסף לעני או השבוי שאספו בשבילו, ולא לשאר דברים. מוכח, שאת מותר הצדקה אפשר לתת רק לעניים, ולא לשאר צרכים (כיצד הם יישבו את הגמרא מערכין, שמתירה לשנות את המנורה לכסף אחר? עיין בדף שצורף).

כיצד רבינו תם ושאר הראשונים יתמודדו עם ראייתם? הם נתנו לפחות שתי תירוצים:

א. הרא''ש (א, כט) חילק בין מגבית חד פעמית למטרה מסויימת, לבין כסף שתורמים בדרך כלל לקופת העיר. כאשר עושים מגבית לצורך מטרה מסויימת, אז התורמים נתנו כסף דווקא בשביל אותה מטרה, ויהיה אסור לשנות את הכסף לצורך אחר (ובמקרה כזה עוסקת המשנה במסכת שקלים). לעומת זאת כאשר תורמים לקופת העיר, אנשי העיר תורמים על דעת כך שהאחראים של הקופה יעשו עם הכסף מה שנראה להם נכון, ולכן מותר לשנות את ייעוד הכסף לכל ייעוד שהוא.

ב. רבינו יונה (ד''ה ת''ר) תירץ, שמתי הותר לשנות את שנתרם לעניים לצרכי הרשות? רק כאשר מתעוררת סיטואציה שאין ברירה ואי אפשר להשיג עוד כסף, אבל במידה ויש אפשרות להשיג כסף ממקור אחר, אז ברור שלכתחילה צריך להשתמש עם הכסף שנתרם לעניים רק לצרכי העניים ולא לצרכים אחרים.

לכן כאשר המשנה בשקלים אומרת שצריך להשתמש במותר הכסף לצדקה, היא מדברת במצב שבו יש אפשרות להשיג כסף לצורכי הרשות ממקום אחר, ולכן הכסף שנשאר מהמגבית מיועד לעניים בדווקא.

להלכה

להלכה נפסק בשולחן ערוך (יו''ד רנו, ד) כדעת רבינו תם, שמותר לציבור לשנות את הכסף אפילו לדברי הרשות. הרמ''א הוסיף בשם המהר''י וייל (סי' כו), שבמידה ונותן הצדקה אומר בפירוש שהוא נותן את הכסף למטרה מסויימת, אסור לשנות את ייעוד הצדקה:

''רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותם לכל מה שירצו מצרכי צבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו... הגה (= רמ''א): אבל אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה.''

2. אין צורך בכסף

עד כה ראינו שכולם מסכימים שכאשר נותנים את הכסף למטרה מוגדרת מראש, אסור לשנות את ייעוד הכסף. מה יהיה הדין במקום שבו תרמו את הכסף למטרה מסויימת, אבל לפני שהספיקו להשתמש בכסף כבר לא היה בו בצורך? למשל גבו כסף לפדיון שבויים, ולפני שפדו את השבוי הוא מת. נחלקו בכך הראשונים:

א. הרשב''א בתשובה כתב (ד, נה), שגם אם לא השתמשו כלל בכסף, עדיין צריכים לתת את הכסף לשבוי או ליורשיו. מה סברתו? כפי שראינו במשנה בשקלים, במידה וגבו כסף לצורך עניים ונשאר כסף, הוא הולך לעניים ולא חוזר לתורמים (והוא הדין אם גבו כסף לצורך פדיון שבויים ונשאר כסף, הוא הולך לשבוי או ליורשיו).

טוען הרשב''א, מה ההבדל בין מקרה שבו לא השתמשו כלל בכסף לבין מקרה שהשתמשו והותירו?! הרי לכאורה גם כאשר גבו לצורך פדיון שבויים, התורמים נתנו רק בשביל הפדיון ולא בשביל שהכסף יילך ליורשי השבוי, ולמרות זאת אנו פוסקים, ששאר הכסף כן הולך ליורשי השבוי! לכן, כמו שבמקרה כזה הכסף הולך לעני, גם כאשר לא השתמשו כלל בכסף הוא הולך לעני.

מדוע באמת כאשר נשאר כסף מהגבייה, הוא לא חוזר לתורמים? מסביר הרשב''א, שברגע שנתנו התורמים את הכסף לצדקה, אז כבר ברגע הנתינה העני זוכה בכסף והוא שייך לו לכל דבר ועניין, לכן ברור שגם אם נשאר כסף או שלא השתמשו בו כלל, עדיין הוא יהיה שייך לעני או לשבוי שבשבילו אספו אותו, ובלשונו:

''שאלת: גבאים שגבו מעות לפדיון שבוים ידוע, ואחר כך שבאו מעות לידם מת אותו שבוי עד שלא נפדה. מעות הללו מה יעשה בהם, של יורשין הם או לא כיוון שלא נפדה? תשובה: דבר ברור הוא דליורשים הם מהמשנה דשקלים ששנתה מותר שבוי לאותו שבוי, מותר המת ליורשיו, וכמו שאמרת גם אתה. ותמה אני אם יש חולק בדבר הזה, דהא טעם הדבר משום דמשעת גוביינא זכו לו גבאין (= שמשעת הגבייה זכו בשביל העני). ומה לי נפדה ולא הוצרך להם מה לי מת ולא הוצרך?!''

ב. הרא''ש (כלל לב, ו) חלק על הרשב''א. הוא דן במקרה, שאמא נתנה לקהילה סכום כסף גדול לפדות את הבת שלה מהישמעלים שחטפו אותה. עוד לפני שהספיקו לפדות אותה התברר, שאותה הבת התחתנה עם ישמעאלי אחד והולידה לו שני ילדים, והיא כבר לא רוצה לחזור. האמא תובעת את כספה בחזרה כי אין בו כבר צורך, ואילו הקהילה דורשת שישתמשו בכסף לפדות שבויים אחרים.

הרא''ש פסק, שמכיוון שלא השתמשו כלל בכסף הוא חוזר חזרה לתורם, ובמקרה הזה אמא של הנערה. הוא כתב שאין להשוות בין המקרה של המשנה בשקלים למקרה הזה, מכיוון שבמשנה בשקלים השתמשו בחלק מהכסף, לכן לא מחזירים את הכסף לתורמים, לעומת זאת כאשר לא השתמשו בכסף בכלל? ברור שהוא חוזר לתורמים.

מה סברתו? מדבריו משמע, שהחילוק הוא בדעת בני אדם. כלומר, כאשר אנשים תורמים כסף לצדקה, הם מעלים על דעתם שלא יצטרכו את כל הכסף שגבו, והכסף הנותר ישתמשו בו לצרכים אחרים. לעומת זאת כאשר לא השתמשו בכסף כלל, ברור שלא על דעת כך התורמים נתנו את הכסף, ולכן צריך להחזיר להם את הכסף (ועיין באור זרוע הל' צדקה סי' ז).

להלכה

להלכה השולחן ערוך (יו''ד רנג, ו – ז) הביא את שתי הדעות, אך הכריע להלכה לבסוף כדעת הרא''ש, שבמידה והשתמשו בחלק מהכסף אז הוא נשאר אצל העני או השבוי, אבל במידה ולא השתמשו כלל בכסף הוא חוזר לתורמים, והסכים איתו להלכה הרמ''א:

''ו. עני שגבו לו להשלים לו די מחסורו והותירו על מה שצריך, המותר שלו. ואם גבו לעניים סתם והותירו, ישמרו לעניים אחרים. וכן מותר שבוי, לאותו שבוי. ז. מעות שגבו לפדיון שבוי, ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר שהם של יורשיו (=רשב''א), ויש מי שאומר שלא זכו בהם יורשיו (= רא''ש), ולזה הדעת נוטה בזמן הזה, דאמדינן דעתייהו (= שאומדים את דעתם) שלא התנדבו על דעת כך. הגה (= רמ''א) והוא הדין אם נדר אחד ליתומה מעות להשיאה ומתה, דלא זכו בהם יורשים. (מרדכי).''

אמנם יש לסייג את הדברים. במידה ובשביל לאתר את התורמים כדי להחזיר להם את הכסף או בשביל לממן את דמי המשלוח, יצטרכו לבזבז חלק ניכר מהכסף, פסק הרא''ש (שם), שעדיף שישתמשו בכסף למטרה דומה שלשמה נתרם הכסף מלכתחילה.

דין הכסף שהוחזר

אם כן נפסק להלכה, שבמידה ולא השתמשו בכלל עם הכסף הוא חוזר לתורמים. מה דין הכסף? האם התורמים יכולים להשתמש בו לצרכי חולין, או שבגלל שהם התכוונו לתת אותו לצדקה, גם אם הוא חוזר אליהם הם חייבים להשתמש בו לצדקה?

א. האור זרוע טען (הל' צדקה סי' ז), שמכיוון שהכסף הופרש לצדקה, הוא הוקדש לצדקה. משום כך, לא זו בלבד שאסור להשתמש בכסף לצרכי חולין, אסור להשתמש בכסף לצדקה ברמה פחותה ממה שהתכוונו מלכתחילה, מכיוון שבכהאי גוונא התורם מוריד את הכסף מקדושתו. לכן אם תרמו את הכסף להשיא יתומה, צריך בכסף שהוחזר להשיא יתומה או מצווה גדולה מכך.

ב. רבינו שמחה (מובא באור זרוע) חלק וכתב, שרק כאשר מפריש הצדקה נתן את הצדקה לצורך פדיון שבויים, ולא אמר שהוא רוצה לפדות את איש פלוני, אז הוא חייב לתת את הכסף שחזר אליו לפדיון שבויים. אבל במידה והוא ייחד את הכסף לפדיית איש פלוני, אז כאשר אין צורך לפדות אותו הכסף הופך להיות חולין, והוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה.

מוזמנים להגיב, מצורף גם כקובץ וורד, הרבה יותר נוח לקריאה...
 

קבצים מצורפים

  • 11. פקודי - צדקה.docx
    28.9 KB · צפיות: 0
חלק עליון תַחתִית