האם ניתן להקל על פי סברא חזקה באיסור דאורייתא

איש ווילנא

משתמש ותיק
התרומת הדשן סימן נז דן אי יש איסור בורר בשבת בדברים גדולים וכתב וז"ל 

אמנם נראה דמאוד נגד סברת הלב דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שיהא ברירה שייכא בהו דלשון המרדכי וכו' 
אפס הואיל וכתב הסמ"ג דהבורר פסולת מתוך אוכל ואפילו בורר לאלתר חייב חטאת אין לחלק להקל בלא ראיה ברורה. עכ"ל 

הנה למדנו שאף שהיה זה מאוד נגד סברת הלב של התרומת הדשן לומר שיש ברירה בחתיכות גדולות מכל מקום כיון שזה נוגע לאיסור דאורייתא אין להקל בלא ראייה ברורה 

ולכאורה יש ללמוד מכאן הוראה כללית שאף במקום שיש סברא חזקה להקל וזה נגד סברת הלב שלא להקל אין לסמוך על זה באיסור דאורייתא וצריך עיון אם אכן נהגו כן. 
 
 

אמת מארץ תצמח

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
יש ללמוד מכאן הוראה כללית שאף במקום שיש סברא חזקה להקל וזה נגד סברת הלב שלא להקל אין לסמוך על זה באיסור דאורייתא
שם משמע שלולי שהסברא היתה נגד סמ"ג מפורש היה אפשר לסמוך.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אמת מארץ תצמח אמר:
איש ווילנא אמר:
יש ללמוד מכאן הוראה כללית שאף במקום שיש סברא חזקה להקל וזה נגד סברת הלב שלא להקל אין לסמוך על זה באיסור דאורייתא
שם משמע שלולי שהסברא היתה נגד סמ"ג מפורש היה אפשר לסמוך.

בסמ"ג לא מדבר על ברירה בחתיכות גדולות. מדברי הסמ"ג רק למד שפסולת מתוך אוכל לאלתר זה אסור מהתורה ויש עליו חיוב חטאת וממיילא לא הקל בחתיכות גדולות 
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אמת מארץ תצמח אמר:
צודק, אם כי אין הסברות שוות יש סברא פשוטות ויש שצריכות ראיות.
ברור שיש דרגות שונות בין הסברות 
אבל תשים לב שהתרומת הדשן כותב שזה "מאוד נגד סברת הלב" משמע שמדובר בסברא חזקה מאוד 
 
 

yosf

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
אמת מארץ תצמח אמר:
צודק, אם כי אין הסברות שוות יש סברא פשוטות ויש שצריכות ראיות.
ברור שיש דרגות שונות בין הסברות 
אבל תשים לב שהתרומת הדשן כותב שזה "מאוד נגד סברת הלב" משמע שמדובר בסברא חזקה מאוד 
מ"מ ממה שכתב אח"כ טעם לדבריו מלשון המרדכי נראה דרצה בזה דעיקר הקושי בסברא זו היינו דלשון המרדכי לא יסבול דבר זה ונגד סברת הלב להעמיס גם זה באיסור לפי המבואר במרדכי,
ולפי"ז ברור דאם יש משמעות והוכחה כל בתר איפכא מדברי הסמ"ג א"כ הרי דסברא זו יש לה מקום ואינה כ"כ נגד סברת הלב, ודו"ק.
ועי' בלשונו שכ' "אפס הואיל וכ' בסמ"ג וכו' דמוכח כדכתיבנא
 
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
לא הבנתי - איך תמיד פסקו בדיני דאורייתא אם לא על פי סברא, וכי לכל שאלה היה הלכה למשה מסיני? כשמביאים ראיה מאיזה ראשון או אחרון לאיזה דין, איך ידע אותו ראשון או אחרון שזה הדין אם לא מסברא?

המעיין בדברי התרוה"ד יראה שמיד אחר כך כותב להתיר מסברא לקחת משני המינים לצורך סעודה אחרת כיון שלקיחה משני מינים חשיב כלקיחה ממין אחד, ולא חשש להתיר מסברא איסור דאורייתא. הביאור בדבריו הקודמים מבואר למעיין היטב מתחילת הקטע, שמביא אחד מהגדולים שנזהר לברור דווקא מה שהיה אוכל עתה, והוכחתו מדברי ר"ח שנחשב ברירה אם לוקח את המין שאינו רוצה לאכול, ובפשטות מיירי גם באופן שניכרים שני המינים זה מזה. אלא שהתרוה"ד עצמו רוצה לחלוק על דבריו ולומר שלא מסתבר לו שנחשב ברירה באופן שניכר זה מזה, ומ"מ מאחר ומדובר באיסור דאורייתא כמבואר בסמ"ג א"כ אינו רוצה לחלוק בלא ראיה ברורה.

ואעתיק לשונו לתועלת המעיינים:

שאלה: חתיכות דגים מונחים על לוח אחד, או בקערה מפורדות זו מזו, כמו שרגילין להניח כך. ובשבת כשבא לאכול מהן רוצה לאכול מקצתן, ולשייר מקצתן לסעודה אחרת היאך יברור אלו מאלו שלא יבא לידי חיוב בורר? 
תשובה: יראה דלא צריך לדקדק כ"כ בדבר, כמו שאבאר לקמן אף על גב דאחד מהגדולים היה נזהר לברור דווקא אותו שהיה רוצה לאכול עתה, ואותן שהיה רוצה לשייר עד סעודה אחרת הניח מונחים על הלוח. וראייתו מהא דכתב אשירי פ' כלל גדול: ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל כו'; ומסיים דבורר ואוכל לאלתר, ושיעור לאלתר פירש ר"ח ז"ל, שיעור מה שמסיב לאותה סעודה על השולחן. ודווקא אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל אסור, והבורר שני מיני אוכלין אותו שרוצה לאכול עתה מיקרי אוכל, ואידך מיקרי פסולת ע"כ. מוכח דבנ"ד חשיב ברירה...
אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אף על גב דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה, ולא להתיר אלא שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן שיאכל עתה. ונראה דבכה"ג לא חשיב בורר, הואיל ובורר משני המינים הוה כאלו בורר ממין אחד 
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
פותח הנושא
מבקש אמת אמר:
לא הבנתי - איך תמיד פסקו בדיני דאורייתא אם לא על פי סברא, וכי לכל שאלה היה הלכה למשה מסיני? כשמביאים ראיה מאיזה ראשון או אחרון לאיזה דין, איך ידע אותו ראשון או אחרון שזה הדין אם לא מסברא?

המעיין בדברי התרוה"ד יראה שמיד אחר כך כותב להתיר מסברא לקחת משני המינים לצורך סעודה אחרת כיון שלקיחה משני מינים חשיב כלקיחה ממין אחד, ולא חשש להתיר מסברא איסור דאורייתא. הביאור בדבריו הקודמים מבואר למעיין היטב מתחילת הקטע, שמביא אחד מהגדולים שנזהר לברור דווקא מה שהיה אוכל עתה, והוכחתו מדברי ר"ח שנחשב ברירה אם לוקח את המין שאינו רוצה לאכול, ובפשטות מיירי גם באופן שניכרים שני המינים זה מזה. אלא שהתרוה"ד עצמו רוצה לחלוק על דבריו ולומר שלא מסתבר לו שנחשב ברירה באופן שניכר זה מזה, ומ"מ מאחר ומדובר באיסור דאורייתא כמבואר בסמ"ג א"כ אינו רוצה לחלוק בלא ראיה ברורה.

ואעתיק לשונו לתועלת המעיינים:

שאלה: חתיכות דגים מונחים על לוח אחד, או בקערה מפורדות זו מזו, כמו שרגילין להניח כך. ובשבת כשבא לאכול מהן רוצה לאכול מקצתן, ולשייר מקצתן לסעודה אחרת היאך יברור אלו מאלו שלא יבא לידי חיוב בורר? 
תשובה: יראה דלא צריך לדקדק כ"כ בדבר, כמו שאבאר לקמן אף על גב דאחד מהגדולים היה נזהר לברור דווקא אותו שהיה רוצה לאכול עתה, ואותן שהיה רוצה לשייר עד סעודה אחרת הניח מונחים על הלוח. וראייתו מהא דכתב אשירי פ' כלל גדול: ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל כו'; ומסיים דבורר ואוכל לאלתר, ושיעור לאלתר פירש ר"ח ז"ל, שיעור מה שמסיב לאותה סעודה על השולחן. ודווקא אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל אסור, והבורר שני מיני אוכלין אותו שרוצה לאכול עתה מיקרי אוכל, ואידך מיקרי פסולת ע"כ. מוכח דבנ"ד חשיב ברירה...
אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אף על גב דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה, ולא להתיר אלא שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן שיאכל עתה. ונראה דבכה"ג לא חשיב בורר, הואיל ובורר משני המינים הוה כאלו בורר ממין אחד 
מה פתאום. בר"ח אין שום משמעות שמדבר גם במינים גדולים. הרי הר"ח מדבר על הגמ' ומסכם את דברי הגמ' ואין שום משמעות בדבריו. הוא לא הביא מהר"ח רק את עצם הדין שפסולת מתוך אוכל אסור אפילו לאלתר ולא הביא שום משמעות שגם בדברים גדולים יש בורר. להגיד שכך משמעות לשונו זה כמו לומר שכתוב ברמב"ם שאסור לברור. ולא חילק בין גדולים לקטנים סימן שגם גדולים אסור. 

מה שכתב אחר כך להקל כשלוקח משני המינים יש לומר שזה סברא חד משמעית שלא ניתן לערער אחריה. ומה גם שיש כאן צירוף של שני הסברות

בקשר לשאלתך איך הכריעו הראשונים והאחרונים עצמם אכן זה שאלה גדולה. צריך לבדוק זאת במשך הדורות. מסתבר שהתרומת הדשן כוונתו רק על דורו ולא על דורות הראשונים שקדמו לו. כמובן שאי אפשר להביא ראיות מנושאים של שעת הדחק כמו עגונות. הפסד גדול וכיוצא בזה שאפשר שזהו שעת הדחק שמקילים בו 
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
מבקש אמת אמר:
לא הבנתי - איך תמיד פסקו בדיני דאורייתא אם לא על פי סברא, וכי לכל שאלה היה הלכה למשה מסיני? כשמביאים ראיה מאיזה ראשון או אחרון לאיזה דין, איך ידע אותו ראשון או אחרון שזה הדין אם לא מסברא?

המעיין בדברי התרוה"ד יראה שמיד אחר כך כותב להתיר מסברא לקחת משני המינים לצורך סעודה אחרת כיון שלקיחה משני מינים חשיב כלקיחה ממין אחד, ולא חשש להתיר מסברא איסור דאורייתא. הביאור בדבריו הקודמים מבואר למעיין היטב מתחילת הקטע, שמביא אחד מהגדולים שנזהר לברור דווקא מה שהיה אוכל עתה, והוכחתו מדברי ר"ח שנחשב ברירה אם לוקח את המין שאינו רוצה לאכול, ובפשטות מיירי גם באופן שניכרים שני המינים זה מזה. אלא שהתרוה"ד עצמו רוצה לחלוק על דבריו ולומר שלא מסתבר לו שנחשב ברירה באופן שניכר זה מזה, ומ"מ מאחר ומדובר באיסור דאורייתא כמבואר בסמ"ג א"כ אינו רוצה לחלוק בלא ראיה ברורה.

ואעתיק לשונו לתועלת המעיינים:

שאלה: חתיכות דגים מונחים על לוח אחד, או בקערה מפורדות זו מזו, כמו שרגילין להניח כך. ובשבת כשבא לאכול מהן רוצה לאכול מקצתן, ולשייר מקצתן לסעודה אחרת היאך יברור אלו מאלו שלא יבא לידי חיוב בורר? 
תשובה: יראה דלא צריך לדקדק כ"כ בדבר, כמו שאבאר לקמן אף על גב דאחד מהגדולים היה נזהר לברור דווקא אותו שהיה רוצה לאכול עתה, ואותן שהיה רוצה לשייר עד סעודה אחרת הניח מונחים על הלוח. וראייתו מהא דכתב אשירי פ' כלל גדול: ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל כו'; ומסיים דבורר ואוכל לאלתר, ושיעור לאלתר פירש ר"ח ז"ל, שיעור מה שמסיב לאותה סעודה על השולחן. ודווקא אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל אסור, והבורר שני מיני אוכלין אותו שרוצה לאכול עתה מיקרי אוכל, ואידך מיקרי פסולת ע"כ. מוכח דבנ"ד חשיב ברירה...
אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אף על גב דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה, ולא להתיר אלא שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן שיאכל עתה. ונראה דבכה"ג לא חשיב בורר, הואיל ובורר משני המינים הוה כאלו בורר ממין אחד 
מה פתאום. בר"ח אין שום משמעות שמדבר גם במינים גדולים. הרי הר"ח מדבר על הגמ' ומסכם את דברי הגמ' ואין שום משמעות בדבריו. הוא לא הביא מהר"ח רק את עצם הדין שפסולת מתוך אוכל אסור אפילו לאלתר ולא הביא שום משמעות שגם בדברים גדולים יש בורר. להגיד שכך משמעות לשונו זה כמו לומר שכתוב ברמב"ם שאסור לברור. ולא חילק בין גדולים לקטנים סימן שגם גדולים אסור. 

בקשר לשאלתך איך הכריעו הראשונים והאחרונים עצמם. צריך לבדוק זאת במשך הדורות. מסתבר שהתרומת הדשן כוונתו רק על דורו ולא על דורות הראשונים שקדמו לו. כמובן שאי אפשר להביא ראיות מנושאים של שעת הדחק כמו עגונות. הפסד גדול וכיוצא בזה שאפשר שזהו שעת הדחק שמקילים בו 

אני מבין שהפשטות היא שהמדובר גם במינים שניכרים זה מזה, שהרי לא חילקו בשום מקום בזה ואסרו בסתם כל שני מינים. אלא שהתרוה"ד רוצה לחדש דדווקא אם אינו ניכר, אבל לא ברירא ליה ההיא סברא להקל בדאורייתא.

מזמן התרוה"ד ועד ימינו אף פעם לא הקילו מסברא בדיני דאורייתא? אם כן איך פסקו את כל השאלות שאין בהם דין מפורש בגמ' וראשונים?
צריך לזכור שגם כשמביאים ראיה לצד כזה או אחר הראיה נשענת על סברא, שהרי כמעט תמיד אפשר לדחות את הראיה באיזו צורה, והשאלה מסברא האם מסתבר שזו ראיה או לא.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
פותח הנושא
טיעון חזק מה שאתה טוען וכי לא בררו הלכות על פי סברות וראיות אבל בגלל זה לא צריך לעוות את הפשט בתרומת הדשן ועדיף לישאר בקושיא. אין שום משמעות בשום מקום שיש ברירה בדברים גדולים.

ברור שאם לא סומכים על סברא בדאורייתא גם לא נשענים על כל ראיה בדאורייתא רק ראיה מפורשת שסומכים עליה כמו שוודאי שסומכים על סברא חד משמעית
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
כמדומה שעיקר טענת התרומת הדשן הינה בגלל שגם אם החלוקה עצמה ברורה, מ"מ הגבולות אינם ברורים, דהיינו ממתי זה נקרא כבר חתיכה גדולה שאינה מעורבת, ולכן בסיפור המסוים שהוא מדבר עליו לא רצה לחתוך שזה לא תערובת, (שהרי גם הוא מודה בשני חתיכות שמונחות על שולחן אחד שאינם תערובת ורק כאן לא רצה להקל מפני שהוא בכלי אחד )
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
פותח הנושא
האחד בא לגור אמר:
כמדומה שעיקר טענת התרומת הדשן הינה בגלל שגם אם החלוקה עצמה ברורה, מ"מ הגבולות אינם ברורים, דהיינו ממתי זה נקרא כבר חתיכה גדולה שאינה מעורבת, ולכן בסיפור המסוים שהוא מדבר עליו לא רצה לחתוך שזה לא תערובת, (שהרי גם הוא מודה בשני חתיכות שמונחות על שולחן אחד שאינם תערובת ורק כאן לא רצה להקל מפני שהוא בכלי אחד )
מכל מקום משמע שאפילו שיש לו סברת הלב חזקה אף על פי כן לא רצה להקל 
שני חתיכות על השולחן בזה שזה חד משמעי ברור שגם התרומת הדשן מקל. ברור שעל סברא חד משמעית שלא ניתנת לערעור סומכים 
מכל מקום התרומת הדשן לא רצה להקל בחתיכות דגים מעורבות אף שזה מאוד נגד סברת הלב להחמיר בכל זאת החמיר משום שהוא דאורייתא
 
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
האחד בא לגור אמר:
כמדומה שעיקר טענת התרומת הדשן הינה בגלל שגם אם החלוקה עצמה ברורה, מ"מ הגבולות אינם ברורים, דהיינו ממתי זה נקרא כבר חתיכה גדולה שאינה מעורבת, ולכן בסיפור המסוים שהוא מדבר עליו לא רצה לחתוך שזה לא תערובת, (שהרי גם הוא מודה בשני חתיכות שמונחות על שולחן אחד שאינם תערובת ורק כאן לא רצה להקל מפני שהוא בכלי אחד )
מכל מקום משמע שאפילו שיש לו סברת הלב חזקה אף על פי כן לא רצה להקל 
שני חתיכות על השולחן בזה שזה חד משמעי ברור שגם התרומת הדשן מקל. ברור שעל סברא חד משמעית שלא ניתנת לערעור סומכים 
מכל מקום התרומת הדשן לא רצה להקל בחתיכות דגים מעורבות אף שזה מאוד נגד סברת הלב להחמיר בכל זאת החמיר משום שהוא דאורייתא
אני מסכים עם דברך (דהיינו שהגם שהיתה לו סברת הלב ברורה להקל - בכל אופן לא רצה להקל )  , רק באתי לומר שאין כאן שייכות כללית למושג להכריע על פי סברת הלב, רק במקרים שהסברא באה לקבוע גבולות  .
 
 

יהודה1

משתמש ותיק
זה עניין של משקל. נראה לי שכל פוסק שוקל על פי נטיית ליבו.
מפורש בגמרא שאפשר להתיר על ידי סברא.
קידושין יג.
"אלא מיתת הבעל מנלן סברא הוא הוא אסרה והוא שרתה" והגמרא דוחה שאינו סברא, אבל לא שאי אפשר להתיר מסברא.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
פותח הנושא
יהודה1 אמר:
זה עניין של משקל. נראה לי שכל פוסק שוקל על פי נטיית ליבו.
מפורש בגמרא שאפשר להתיר על ידי סברא.
קידושין יג.
"אלא מיתת הבעל מנלן סברא הוא הוא אסרה והוא שרתה" והגמרא דוחה שאינו סברא, אבל לא שאי אפשר להתיר מסברא.
כל פוסק פוסק על פי סברת לבו. וודאי. השאלה אם עד כמה אפשר לסמוך על שיקול הדעת להקל באיסור דאורייתא. אם ברור לך שמנהג הרבנים להקל בזה הרי זה נגד תרומת הדשן שכותב שגם בסברא חזקה מאוד אי אפשר להקל באיסור דאורייתא. מכל מקום ברור שבסברא חד משמעית ניתן להקל, 

מה שאתה מביא מהגמ' לא קשור לענין, ברור שהגמ' משתמשת עם סברות. השאלה עד כמה אנו רשאים לסמוך על סברתינו ובתרומת הדשן מבואר שאפילו בדורו נמנע מלהקל באיסור דאורייתא על פי סברא [לא כי הסברא בוודאות שאינה נכונה אלא שאין לנו לסמוך על שיקול הדעת שלנו באיסור דאורייתא] 
 
 

יהודה1

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
[לא כי הסברא בוודאות שאינה נכונה אלא שאין לנו לסמוך על שיקול הדעת שלנו באיסור דאורייתא]
לא בגלל שיש לחשוש שהסברא אינה נכונה?
ואם כן יש לחלק בין סברא לסברא. גם אפשר שככל שיש יותר בסיס לזה בלי סברא הוא יותר סיבה להקל.
 

אמת מארץ תצמח

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
ברור שיש דרגות שונות בין הסברות 
אבל תשים לב שהתרומת הדשן כותב שזה "מאוד נגד סברת הלב" משמע שמדובר בסברא חזקה מאוד
משמע שסברת הלב בתרה"ד היא הרגשת הלב ומאוד נגד סברת הלב זה הרגש חזק.
ולא מדובר בסברא מוכרחת.
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אמת מארץ תצמח אמר:
איש ווילנא אמר:
ברור שיש דרגות שונות בין הסברות 
אבל תשים לב שהתרומת הדשן כותב שזה "מאוד נגד סברת הלב" משמע שמדובר בסברא חזקה מאוד
משמע שסברת הלב בתרה"ד היא הרגשת הלב ומאוד נגד סברת הלב זה הרגש חזק.
ולא מדובר בסברא מוכרחת.
אולי תסביר מה זה הרגשת הלב חזקה מאוד ומה זה סברא מוכרחת. זה ברור שעל סברא חד משמעית או חשבון ומתמטיקה אפשר לסמוך. 
 
 

אמת מארץ תצמח

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
אמת מארץ תצמח אמר:
איש ווילנא אמר:
ברור שיש דרגות שונות בין הסברות 
אבל תשים לב שהתרומת הדשן כותב שזה "מאוד נגד סברת הלב" משמע שמדובר בסברא חזקה מאוד
משמע שסברת הלב בתרה"ד היא הרגשת הלב ומאוד נגד סברת הלב זה הרגש חזק.
ולא מדובר בסברא מוכרחת.
אולי תסביר מה זה הרגשת הלב חזקה מאוד ומה זה סברא מוכרחת. זה ברור שעל סברא חד משמעית או חשבון ומתמטיקה אפשר לסמוך. 
יש לך דוגמא בתרה"ד הזה לומר שאין בורר  בתערובת חלקים בגודל שונה זה הרגש חזק. לומר שאין איסור בורר כשלוקח משני המינים זה מוכרח 
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אמת מארץ תצמח אמר:
איש ווילנא אמר:
אמת מארץ תצמח אמר:
משמע שסברת הלב בתרה"ד היא הרגשת הלב ומאוד נגד סברת הלב זה הרגש חזק.
ולא מדובר בסברא מוכרחת.
אולי תסביר מה זה הרגשת הלב חזקה מאוד ומה זה סברא מוכרחת. זה ברור שעל סברא חד משמעית או חשבון ומתמטיקה אפשר לסמוך. 
יש לך דוגמא בתרה"ד הזה לומר שלא נאמר איסור בורר  בין חלקים בגודל שונה זה הרגש חזק. לומר שאין איסור בורר כשלוקח משני המינים זה מוכרח 
בקיצור מוכרח הכוונה דבר שהוא פשוט ולא ניתן להתווכח איתו 
 
 
חלק עליון תַחתִית