האם צריך להפריש חלה ולברך ברכת המזון על קוגל

גל גל

משתמש ותיק
בס''ד    
           
פנחס: האם צריך להפריש חלה ולברך ברכת המזון על קוגל

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שביום הראשון של החודש השביעי (חודש תשרי), אין עושים מלאכה. הגמרא במסכת ראש השנה (כט ע''ב) לומדת מדברי הפסוק, שרק מלאכה לא עושים, אבל לתקוע בשופר ולרדות את הפת מהתנור מותר, מכיוון שזה לא מלאכה, אלא חכמה. נחלקו הראשונים בביאור הגמרא:

א. הרשב''א (שם ד''ה יצאת) כתב, שכוונת הגמרא לומר שלא מדובר במלאכה מדאורייתא, אבל איסור דרבנן ישנו. ראייה לדבריו הוא הביא מהגמרא במסכת שבת (ד ע''א) שכותבת, שבמידה ואדם הכניס לחם לתנור בשבת, מותר לו להוציא אותו לפני שהוא ייאפה ויעבור על איסור בישול. אם אין איסור ברדיית הפת אומר הרשב''א, מדוע צריכה הגמרא לציין שמותר לרדות את הלחם לפני האפייה?! פשיטא, הרי אין בכך שום איסור! מוכח שאיסור כלשהו כן יש, ובלשונו:

''יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. ומיהו (= ומכל מקום) מדרבנן אסורין וכדאמרינן בריש פרק קמא דשבת: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת, דאלמא (= הרי) שמדרבנן אסירא.''

ב. רבינו חננאל (שבת ד ע''ב) חלק על ביאור הרשב''א וכתב, שאין שום איסור ברדיית פת בשבת. את הראייה ממסכת שבת הוא דוחה, שהגמרא הייתה צריכה לציין שמותר לרדות את הפת מהתנור, מכיוון שיש חשש שתוך כדי הוצאת העיסה המוציא בטעות ילוש אותה, אבל לא בגלל שעצם הרדייה עצמה מהתנור אסורה.

בעקבות העיסוק בדיני לחם, נעסוק השבוע בשתי שאלות הקשורות אחת לשנייה שעוסקת בדיני לחם: א. האם צריך להפריש חלה כאשר אופים קוגל אטריות או סופגנייה. ב. האם צריך לברך על אכילת קוגל המוציא לחם מן הארץ.

1. הפרשת חלה

איזו עיסה חייבת בחלה? התורה בפרשת שלח (טו, יט) כותבת, שרק כאשר אוכלים 'מלחם הארץ' יש חובה להפריש חלה. לכן רק עיסה שנעשתה מחמשת מיני דגן חייבת בחלה, עיסה שנעשתה מאורז וכדומה פטורה מחלה: ''חמישה דברים חייבים בחלה החיטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון''

אמנם, לא כל עיסה שנעשתה בחמשת דיני דגן חייבת בהפרשת חלה. המשנה במסכת חלה (א, ד) פסקה, שכל עיסה שאינה מוגדרת כלחם פטורה מחלה. למשל, עיסה שטיגנו אותה עם דבש ('דובשנין') פטורה מהפרשת חלה. כמו כן, עיסה שהיא דלילה כמו ספוג ('סופגנין') פטורה מחלה, כי גם היא לא נחשבת לחם.

עיסת המסורות

חלה נוספת שפטורה מעיסה היא חלת המסורת. מה הכוונה עיסת המסורות? הגמרא מביאה את דברי ר' יהושע בן לוי שמפרש, שהכוונה לבצק שבושל באמצעות מים רותחים או שמן. מכיוון שבדרך כלל עיסה מכינים בתנור, במידה וטיגנו אותה במחבת היא לא נחשבת לחם, ופטורה מהחלה. נחלקו הראשונים על איזה סוג של עיסה דיברה הגמרא:

א. דעת רבינו תם (רא''ש שם ב, טז), שהגמרא בפסחים מדברת על עיסה רכה, כמו של בלינצ'ס, אבל במידה ומדובר בעיסה עבה כמו של לחם, סופגניות ופסטה, אז למרות שמטגנים אותה לבסוף במים או בשמן היא חייבת בחלה. הסברא שלו היא, שמכיוון שעיסה עבה כן בדרך כלל חייבת בחלה (כאשר אופים אותה ללחם), אז גם אם אחר כך יטגנו אותה במים, זה לא יבטל ממנה את החיוב שנקבע כבר בשעת היותה העיסה.

ראייה לדבריו מביא רבינו תם מהמשנה במסכת חלה (א, ה) שכותבת, שעיסה נפטרת מהפרשת חלה רק כאשר 'תחילתה סופגנין וסופה סופגנין', כלומר, שבמשך כל תהליך האפייה היא לא נחשבת לחם, אבל במידה ויש שלב שבו העיסה כן נחשבת לחם, כמו במקרה של עיסה עבה, אז היא חייבת בחלה. כדבריו פסקו גם הסמ''ג והסמ''ק (בית יוסף שכט), ובלשון המרדכי (רמז תקצב):

''פירש רבינו ורבינו אליעזר ממיץ דמיירי (= שמדובר) בתחלתו סופגנין, אבל תחלתו עיסה אפילו לא אפייה בתנור הוי לחם דתנן במסכת חלה (א, ה) וכולן שתחילתו עיסה וסופו סופגנין תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה, ואותה עיסה שלשין לקרעפלי"ך ולפשט"ד ורמזל"ש היינו תחילתו עיסה וסופו סופגנין וחייבים בחלה.''

ב. ר' שמשון משאנץ (חלה א, ה) חלק על רבינו תם וכתב, שהגמרא בפסחים שפוטרת עיסה שטוגנה במים או בשמן מהפרשת חלה, מדברת גם על עיסה עבה. ראייה לדבריו הוא מביא מדברי הגמרא במסכת ברכות (לז ע''ב) שפוסקת, שבמידה ואדם עשה עיסה על מנת לבשלה בשמש (כותח), היא פטורה מחלה. מוכח שלמרות שהעיסה היא עבה, אם לא מבשלים אותה בתנור היא פטורה מחלה . 

כיצד הוא מתמודד עם ראיית רבינו תם מהמשנה, שרק עיסה שהיא סופגנין מתחילה ועד סוף פטורה מחלה? הוא תירץ, שהמשנה מדברת על אדם שכאשר הוא לש את העיסה, הוא תכנן לאפות אותה בתנור, כמו עיסה רגילה שחייבת בחלה, ורק לאחר מכן הוא התחרט ובישל אותה במים או שמן, לכן היא חייבת בחלה. אבל עיסה שמלכתחילה תוכנן לטגן אותה - פטורה מחלה.

הלכה למעשה 

להלכה פסק השולחן ערוך (שכט, ג) כדעת הר''ש משאנץ, שסופגנייה ופסטה פטורים מחלה, מכיוון שגם הרמב''ם (ביכורים ו, יב) והרא''ש (שם) הלכו בשיטתו. הש''ך (ס''ק ד) חלק על דבריו וכתב, שמכיוון שהרבה פוסקים סוברים שיש להפריש חלה גם מעיסה כזאת וכשיטת רבינו תם, לכן יש להחמיר ולהפריש חלה ללא ברכה, וכך נוהגים למעשה, ובלשונו של הילקוט יוסף (יו''ד שכט, ב):

''אין חיוב להפריש חלה אלא מעיסה העומדת לאפייה, אבל עיסה שבלילתה עבה, אך מיועדת לטיגון בשמן, כסופגניות וכדומה, או מיועדת לבישול במים, כמו אטריות, מעיקר הדין פטורה מהפרשת חלה. אולם יש אומרים, שמאחר ועיסה זו בלילתה עבה, הרי היא חייבת בהפרשת חלה, ועל כן יש להחמיר ולהפריש חלה מעיסה זו בלא ברכה.''

אפשרות נוספת לצאת ידי חובת כל הדעות, שגם נפסקה להלכה בשולחן ערוך (יו''ד שכט, ד) מופיעה במהר''ם (מובא ברא''ש שם ומקור הדברים בירושלמי). המהר''ם הורה לבני ביתו, שבמידה והם מטגנים עיסה במים או בשמן, שייקחו חלק (אפילו קטן) מהעיסה שיועדה לבישול ויאפו אותה בתנור, במקרה כזה כל העיסה מתחייבת בהפרשת חלה. הסיבה לכך היא, שחששו שמא יימלך האופה ויאפה את כל העיסה, לכן כדי לצאת מכל ספק תקנו לו להפריש חלה .

יש לציין כבדרך אגב, שלדעת רבינו תם מי שאוכל סופגניות צריך לברך עליהם המוציא, בדיוק מאותה סיבה שהוא צריך להפריש חלה. למעשה נפסק בשולחן ערוך (קסח, יג), שכמו שסופניות פטורות מהפרשת חלה כפי שראינו לעיל, כך הן פטורות מברכת המוציא. מכל מקום הוסיף השולחן ערוך, שמי שרוצה לצאת ידי חובה גם לשיטת רבינו תם, שיאכל לחם, ואז יאכל את הסופגניות. 

הפרשת חלה מקוגל

האם צריך להפריש חלה מקוגל? מצד אחד, כאשר הקוגל עוד היה אטריות הפירשו ממנו חלה ללא ברכה כפי שראינו לעיל בדברי הש''ך לעיל. מצד שני ההפרשה אז הייתה רק בתורת ספק כדי לצאת ידי חובת רבינו תם, אבל לדעת רבים מהראשונים כפי שפסק השולחן ערוך לא צריך להפריש חלה, ואולי אחרי שאפו את האטריות יש חובה להפריש חלה מחדש, ולמעשה נחלקו האחרונים:

א. המנחת יצחק  (ח, קח) טען, שאין צורך להפריש חלה מהקוגל. כפי שראינו לעיל בדברי המהר''ם, כאשר חלק מהעיסה מיועדת לאפייה, יש להפריש חלה מכל העיסה בודאי. אומר המנחת יצחק, בבית חרושת (בו מפרישים את החלה), מייעדים חלק מהפסטה לאפייה, ואם כן יוצא שמפרישים חלה על כל העיסה בודאי, ואין צורך להפריש חלה כאשר הופכים את הפסטה לקוגל.

ב. דעה חולקת מובאת בשם הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, ל) שטען, שמכיוון שהקוגל נאפה ונהפך ללחם (לשיטתו), לכן יש להפריש ממנו חלה. כפי שנראה בהמשך, יש הלשכה נוספת לשיטתו.

2. ברכה על אכילת קוגל 

כפי שהארכנו בעבר (עיין 'בהלכה בפרשה' בדף לפרשת בהעלותך שנה א'), במידה ואדם אוכל מאכל 'הבא בכיסנין', דהיינו שמתקיים בו אחד משלושה תנאים: א. רוב העיסה שלו מתבלינים וטעמם מורגש (כמו עוגה). ב. שהוא עשוי כעין כיס (כמו בורקס). ג. שהוא עשוי כקרקר, בשיעור קביעת סעודה , הוא חייב לברך אחריו המוציא  (ואם הוא יודע שהוא הולך לאכול כמות כזאת, הוא חייב ליטול ידיים לפני ולברך המוציא). 

לעומת זאת, גם אם אדם יאכל כמות ענקית של פסטה הוא לא יתחייב בברכת המזון, מכיוון שהפסטה טוגנה במים או בשמן, והוא הדין לכל מאכל שבושל כך.

מה דינו של הקוגל? מצד אחד, במקור מדובר באטריות שבושלו במים, כך שגם אם יאכלו ממנו הרבה לא יצטרכו לברך ברכת המזון. מצד שני, ייתכן שבעקבות כך שלבסוף אפו את הקוגל, הוא כבר לא נחשב דבר שטוגן במים, ובמידה ואדם יאכל קוגל בשיעור קביעת סעודה הוא יתחייב בנטילת ידיים, ברכת המוציא וברכת המזון, וכך הציג את הספק הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי ב, טו):

''אך יש שאלה מורכבת יותר, כיצד ינהג מי שאכל קוגל בשיעור קביעת סעודה, שהרי הקוגל הוא מאפה אטריות שבתחילה מבשלים אותו ולבסוף אופים אותו, אם נאמר שיש הבדל בין מאפה מזונות לתבשיל מזונות האם הקוגל נחשב לתבשיל או למאפה.''

מחלוקת האחרונים

א. דעה ראשונה, מובאת בשם הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, ל). פסקה הגמרא במסכת שבת (קנה ע''א), שאין בישול אחרי בישול. דהיינו במידה ואדם בישל למשל שניצל לפני שבת, מותר לו להניח אותו בשבת על הפלטה (בתנאי שיש את כל תנאי ההחזרה וכו') ואין בחימומו איסור. מרק לעומת זאת, מכיוון שהוא נוזלי, במידה והוא התקרר, אסור להניח אותו על הפלטה בשבת (למעט חלק מהתימנים).

נחלקו הפוסקים, האם כמו שמותר לבשל מאכל שבושל, כך מותר לאפות מאכל שבושל, או לבשל מאכל שנקלה. דעת היראים (רעד), וכך פסקו להלכה הרמ''א (שיח, ה) והבן איש חי (בא), שיש בכך איסור, ויש בישול אחרי אפייה. לכן לדוגמא, יהיה אסור לערות מים חמים על קפה שחור, כי למרות שהוא נקלה בעבר, המים החמים מבשלים אותו, ויהיה מותר לשתותו רק בכלי שלישי (למקילים בכך).

אומר הרב אלישיב, הוא הדין בנידון דידן. למרות שהאטריות שבקוגל כבר בושלו בעבר, מכיוון שמאכל שבושל אפשר לאפות אותו אחר כך ויש בכך משמעות כפי שנפסק בהלכות שבת, אז כאשר אפו את האטריות והפכו אותם לקוגל הם נחשבות עכשיו כמו מאכל שנאפה, ולכן מי שיאכל מהם שיעור של קביעת סעודה, יתחייב בברכת המזון.

ב. דעה חולקת, מופיעה בשמירת שבת כהלכתה בשם הגרש''ז אויערבך (חלק ג' עמ' עג). הוא סבר, שמכיוון שבישלו את האטריות פעם אחת, נקבע שמם כמבושלים, וגם אם יאפו אותם אחר כך מעמדם לא ישתנה וכך פסק גם הרב בן ציון אבא שאול (ב, יב) שכתב: ''למרות שהאטריות נאפו לאחר הבישול, אינו מברך עליהם המוציא וברכת המזון, אף כשאוכל מהם שיעור קביעות סעודה''.

את ראיית הרב אלישיב מהלכות שבת יש לדחות בכך שנפרש, שהסיבה שחייבים בשבת על אפייה אחרי בישול היא שבישול של מאכל קלוי מוסיף טעם במאכל המבושל (סברת האשל אברהם שיח, יז). האיסור להוסיף טעם אמנם מהווה איסור בשבת, אבל לא מפקיע את המאכל משמו כמבושל, ולכן גם אם אדם יאכל כמות גדולה של קוגל עדיין הוא יהיה פטור מברכת המזון . 

ג. דעה ממוצעת מופיעה בדבריו של הרב אליהו (שם). הוא כתב, שמכיוון יש ספק מה דינו של קוגל  ויש מקום לומר שברכתו המוציא, אין לאכול ממנו יותר משיעור קביעת סעודה (שיעור ג' ביצים לשיטתו עיין הערה 2 בדף המצורף). אמנם, במידה ובכל זאת מישהו אכל יותר משיעור קביעת סעודה, עליו לברך ברכת על המחיה ולא ברכת המזון, מכיוון שספק ברכות להקל:

''ולכן דרכי לומר, שמי שאוכל קוגל בקידוש בבית הכנסת לאחר התפילה בשיעור קביעת סעודה, נוהג שלא כהלכה. שהרי הקוגל משביעו ולא יאכל את הפת בבית לתאבון כמצות עונג שבת, וכן הוא מכניס עצמו לספק גדול אם יברך ברכת המזון, לכן אין לאכול קוגל מעל 170 גרם  בשבת לפני הסעודה.''

שבת שלום! מצורף גם כקובץ וורד, יותר ברור ונוח לקריאה, כמו כן יש הערות בדף...

הצג קובץ מצורף 8. פנחס - קוגל.docx
 

עפר ואפר

משתמש ותיק
יש"כ. דעת הרב אלישיב למעשה זהו מאירי מפורש. אמנם יש טוענים שיש לחלק.
בחו"ב מיקל.
כמובן אין בקוגל המוציא, שהוא פהב"כ (אא"כ קובע סעודה).
 

גל גל

משתמש ותיק
פותח הנושא
עפר ואפר אמר:
יש"כ. דעת הרב אלישיב למעשה זהו מאירי מפורש. אמנם יש טוענים שיש לחלק.
בחו"ב מיקל.
כמובן אין בקוגל המוציא, שהוא פהב"כ (אא"כ קובע סעודה).

אתה יודע איפה נמצא המאירי הזה?
 

עפר ואפר

משתמש ותיק
גל גל אמר:
עפר ואפר אמר:
יש"כ. דעת הרב אלישיב למעשה זהו מאירי מפורש. אמנם יש טוענים שיש לחלק.
בחו"ב מיקל.
כמובן אין בקוגל המוציא, שהוא פהב"כ (אא"כ קובע סעודה).

אתה יודע איפה נמצא המאירי הזה?

פסחים ל"ז.
 
חלק עליון תַחתִית