בל תאחר בצדקה לבית כנסת


פותח הנושא
גל גל
משתמש ותיק
הודעות: 200
הצטרף: 14 יוני 2018, 08:40
נתן תודה: 1 פעמים
קיבל תודה: 72 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

בל תאחר בצדקה לבית כנסת

שליחה על ידי גל גל » 21 יולי 2019, 13:59

בס''ד

מטות: לתת בלי נדר מתנה לבית הכנסת

פתיחה

בפרשת השבוע עוסקת התורה בדיני נדרים. הגמרא במסכת נדרים (ח ע''א) כותבת, שבמידה ואדם מתחייב ללמוד תורה 'נדר גדול נדר לאלוקי ישראל', ונחלקו הראשונים האם צריך להגיד בכל עניין בלי נדר בשביל לא לנדור:

א. הרא''ש (א, ח) פירש, שגם אם אדם התחייב בלי להגדיר 'אני נודר', עדיין הוא מחייב לקיים את דבריו. מדוע? הוא סבר שמדובר בנדרי הקדש וצדקה, כלומר נדר שיש בו מימד של מצווה. נדר כזה לשיטתו חל גם בלי להגיד עם נדר. כך פירש גם הרמב''ם (נדרים א, כט), וכך פסקו להלכה השולחן ערוך (יו''ד רג, ד) והש''ך (שם):

''צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור, ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר: בלא נדר (ש''ך: רוצה לומר שיאמר בפירוש בלא נדר, אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוה נדר).''

ב. מדברי הר''ן (תענית ב ע''ב בדה''ר) נראה שהוא חולק על דבריהם, לפחות כאשר אדם מקבל על עצמו תענית. הגמרא במסכת תענית (יב ע''א) כותבת, שבמידה ואדם מתחייב להתענות מספר ימים, ואחד מהימים של התענית נופל על ימי שמחה שאסור להתענות בהם, יום השמחה מבטל את התענית.

מקשים הראשונים במקום ובניהם הר''ן, מדוע יום השמחה מבטל את קבלת התענית?! הרי במידה ותענית יוצאת בשבת שהיא מדאורייתא צריך ללכת לחכם לבטל את קבלת התענית, אז קל וחומר ימי שמחה שהם רק מדרבנן שצריך ללכת לחכם ושהתענית לא תתבטל מאליה!

מתרץ הר''ן, שקבלת התענית אינה נדר ממש, אלא קבלה טובה לדבר מצווה, לכן לא צריך לחכם שיפר את התענית, לעומת זאת כאשר אדם נודר בפירוש להתענות, אז גם שבת החמורה לא דוחה את הנדר, וצריך ללכת לחכם לבטלו. לעיל ראינו בדברי הרא''ש שגם קבלה לדבר מצווה (בפשטות גם של תענית) נחשבת נדר גמור, מדברי הר''ן עולה לא כך, ורק נדר להתענות בפירוש נחשב נדר .

בעקבות העיסוק בפרשת השבוע בדיני נדרים, נעסוק השבוע בשאלה, מתי אדם שמתחייב להביא קרבן לבית המקדש ולא הביא אותו עובר על איסור, ומתוך כך בשאלה, תוך כמה זמן אדם שנדר לתת צדקה צריך להביא אותה.

זמן הבאת הקרבן

כאשר אדם חטא ומתחייב להביא קרבן בבית המקדש, או שמרצונו הטוב הוא מתנדב להביא, הוא חייב להביא אותו תוך פרק זמן מסויים. כל האמוראים מודים (למעט ר' מאיר), שיש מצוות עשה להביא את הקרבן ברגל הקרוב (וכך נפסק ברמב''ם), נחלקו האמוראים ובעקבותם הראשונים במסכת ראש השנה (ד ע''א), מתי הנודר עובר בלאו של 'בל תאחר:

א. דעה ראשונה המובאת בגמרא, היא דעתו של רבי שמעון ור' שמעון בר יוחאי. הם סברו, שרק במידה ועובר סבב של שלושה רגלים, שבו חג הפסח ראשון, נודר הקרבן חוטא בלאו של בל תאחר. לכן במידה והוא התחייב לפני שבועות, אז יעברו חמישה רגלים עד שהוא יעבור בבל תאחר (שבועות, סוכות, פסח, שבועות, סוכות). לפני סוכות - ארבעה, וכן על זה הדרך.

כדעה זו נקטו להלכה רוב הראשונים, וביניהם הרי''ף (א, א בדה''ר), המאירי (ד''ה אחד הנודר), הריטב''א (ד''ה אמר רב), התוספות רי''ד (ד''ה ולרגלים) ועוד. הסיבה שהם פסקו כך היא, שהמשנה בתחילת מסכת ראש השנה מביאה את דעתו של ר' שמעון ללא כל חולק, ומשמע שהלכה כמותו, ובלשונו של התוספות רי''ד:

''תניא ר' שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, וכך היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: רגלים פעמים שלשה, פעמים ארבעה, פעמים חמשה, כיצד? נדר לפני הפסח הרי כאן שלשה, לפני עצרת (שבועות) הרי כאן חמשה, לפני החג (סוכות) הרי כאן ארבעה. והכי קיימא לן (= וכך אנו פוסקים) דהלכתא כסתם משנה.''

ב. דעה שניה בגמרא, היא דעתו של ר' אליעזר בן יעקב. הוא סבר, שבשביל לעבור על לאו של בל תאחר צריך להשהות את הבאת הקרבן שני רגלים (ולא משנה סדרם, יכול להיות פסח - שבועות. שבועות - סוכות וכו').

למרות שהמשנה פוסקת כדעת ר' שמעון, היראים (שצג, דפוס חדש) פסק כשיטתו. הסיבה לכך היא, שהגמרא במסכת עירובין (סב ע''ב) כותבת שמשנת ר' אליעזר בן יעקב 'קב ונקי', כלומר לא גדולה (קב זו מידה מועטת), אבל נקייה משיבושים שיכולים להצטבר בעקבות העברת המסורת בעל פה מדור לדור, לכן יש לנקוט כמותו אפילו כנגד המשנה.

ג. דעה שלישית בגמרא שגם נפסקה להלכה ברמב''ם (מעשה הקורבנות יד, יג), היא דעתו של תנא קמא. הוא סובר, שבמידה ואדם השהה את קורבנו שלוש רגלים, הוא עובר על לאו של בל תאחר. ההבדל בין שיטתו לשיטת ר' שמעון שראינו לעיל, שר' שמעון סופר את השלושה רגלים דווקא מפסח, ואילו לפי תנא קמא, מתחילים את הספירה מכל רגל.
הסיבה שהרמב''ם פסק כמותו ולא כר' שמעון שהמשנה כמותו, ולא כר' אליעזר שמשנתו קב ונקי היא, שבהמשך המסכת (ו ע''א) הגמרא מביאה את דברי רבא ממנו משמע שההלכה כדעת תנא קמא, לכן יש לפסוק כמותו .

נתינת צדקה

עד כה ראינו את מחלוקת הראשונים, מתי עוברים על לאו כאשר משהים קרבן. כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, לא רק בקרבן עוברים בלאו של בל תאחר, אלא גם בנתינת צדקה - אדם שהתחייב לתת צדקה ולא מביא אותה, עובר על לאו של בל תאחר. תוך כמה זמן הוא עובר? יש בכך סתירה בגמרא במסכת ראש השנה:

מצד אחד הגמרא בדף ו' כותבת, שבמידה ואדם משהה את הצדקה שהוא התחייב לתת, הוא עובר מיד על איסור. מצד שני, בדף ד' הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בשאלה זו (כמו בבל תאחר בקרבן שראינו לעיל), כאשר למסקנה לדעת הרי''ף עוברים על בל תאחר תוך שלושה רגלים כאשר חג הפסח תחילה, לסמ''ג תוך שני רגלים, ולרמב''ם תוך שלושה רגלים! כיצד יש ליישב את הסתירה?

א. תירוץ ראשון ליישוב הסתירה מופיע התוספות (ד''ה צדקות). לשיטתם יש לחלק בין מצב בו יש עניים, למצב שאין. כאשר יש עניים לפני התורם, הוא חייב לתת את כספי הצדקה מיד, ואם הוא לא נותן הוא עובר בלאו. אם אין עניים באזורו, אז רק כאשר עוברים שלושה רגלים הוא עובר בלאו כמו בהפרשת קרבן שראינו לעיל (והוא צריך לחפש עניים על מנת לא לעבור על הלאו):

''וצדקות ומעשרות חייב עליהם תוך שלושה רגלים: והא דאמר רבא לקמן (דף ו ע''א) וצדקה מיחייב עלה לאלתר, הני מילי דקיימי עניים (= מדובר שיש עניים), אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו (= לחפש אחריהם) כל זמן שלא עברו שלושה רגלים.''

המרדכי (בבא בתרא תצא) הוסיף על דברי התוספות, שאין הכוונה שרק אם העניים נמצאים ממש מול עיניו של הנודר, זה נחשב מצב בו ישנם עניים והנודר יעבור על הלאו לאלתר. הוא טוען שאפילו אם הם נמצאים בעיר או סביבותיה, גם אז חובה לתת מיד.

מה הדין לשיטת התוספות כאשר אדם נדר לתת צדקה ויש גבאי שאחראי על כספי הצדקה? מתי הוא עובר על בל תאחר? במצב כזה אומר המרדכי, האחריות לגבות את הכסף מוטלת על הגבאי, וכל הוא לא תבע מהנודר את הכסף, הוא לא עובר על בל תאחר. אך במידה והוא תובע את הכסף, יש לתת אותו מיד (ועיין הערה ).

ב. שיטה שנייה לתרץ את הסתירה בין הגמרות, היא שיטתו של הרשב''א (ד''ה וצדקות), שפירש שיש לחלק בין איסור עשה ללאו. כאשר הגמרא בדף ד' אומרת שהמשהה את צדקתו חוטא לאחר שלושה רגלים, היא מדברת על לאו של בל תאחר. כאשר היא מדברת בדף ו' על חטא לאלתר, היא מדברת על איסור עשה. נמצא שלדעת הרשב''א, אין חילוק בין מצב בו יש עניים למצב שאין עניים וכמו שנקטו התוספות, ובכל מקרה מי שנדר לתת צדקה ולא נתן עובר מיד על איסור עשה, אפילו אם אין עניים.

מדוע הוא נטה מפירוש התוספות? אחת הסיבות לכך היא, שהוא תמה על דבריהם, מה זה משנה אם יש עניים או לא? כמו שאדם שמתחייב לתת קרבן עובר בלאו רק לאחר
שלושה רגלים גם אם המקדש נמצא מול עיניו, כך מי שמתחייב צדקה לעניים חוטא בלאו רק לאחר שלושה רגליים, גם אם יש עניים מולו (ועיין בריטב''א ו ע''א ד''ה אמר רבא).

ג. שיטה שלישית מופיעה ברמב''ם (מתנות עניים ח, מעשה הקרבנות יד) ובר''ן (א ע''ב בדה''ר). לשיטתם, כאשר הגמרא אומרת שהנודר עובר על בל תאחר לאחר שלושה רגלים, היא מתייחסת לאדם שנודר צדקה לבית המקדש, וכמו שאדם שנודר לבית המקדש חייב להביא את קורבנו תוך שלושה רגלים, כך גם בצדקה לבית המקדש. לעומת זאת, כאשר אדם מתחייב לתת צדקה לסתם עניים, אז הוא עובר על בל תאחר מיד, ובלשון הרמב''ם (שם):

''הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן... עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קורבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה, שנאמר: לא תאחר לשלמו.''

הקושי בפירושם הוא, שלא משמע מהגמרא בדף ד' שהיא מדברת על בצדקה שמיועדת לבית המקדש, בפשטות מדובר בכל סוג צדקה שהיא. אמנם הר''ן עמד על קושי זה וכתב, שלכן רבא אמר בדף ו' את דבריו, כדי שלא נטעה ונחשוב שהצדקה שמופיעה בדף ד' כוונתה לכל סוג של צדקה אלא רק לצדקה שמיועדת לבית המקדש, אבל עדיין יש בתירוץ זה דוחק.

להלכה

להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד רנז, ג) כדעת הרמב''ם והר''ן, שכאשר אדם מתחייב לתת צדקה ולא נותן, הוא עובר מיד על לאו, ורק בקורבנות עוברים על לאו תוך שלושה רגלים.

הרמ''א (שם) הוסיף את דברי המרדכי שראינו לעיל, שבמידה ואדם מתחייב לתת צדקה לבית הכנסת, רק כאשר הגבאי תובע ממנו את הכסף והוא לא נותן יש בכך לאו (ואם הגבאי לא יודע שהוא התחייב, צריך לעדכן אותו). הרדב''ז צמצם את האיסור ופסק, שעוברים על לאו רק כאשר מדובר בכספי צדקה ממש, אבל במידה ואדם מתחייב לתת שמן למאור לבית כנסת אין בכך איסור:

''דנדרים ונדבות יש בהם מצוות עשה, ולפיכך עובר עליהם על בל תאחר, אבל הנודר שמן למאור נהי (= נכון) דצד מצוה יש בהם דכתיב על כן באורים כבדו ה', אבל מצוות עשה של תורה ליכא (= אין) ולפיכך מצווה יש לשלוח אבל אינו עובר על לאו אלא במה שנזכר בכתוב.''

יש לציין, שמותר לאדם להפריש כסף לצדקה על דעת כך שהוא יפריש מעט - מעט לצדקה כל פעם (למשל לשים בתפילין כדי לתת כל פעם שלושה מטבעות ויברך דוד). כמו כן, מותר להפריש כסף לצדקה על מנת לתת אותם לעני מסויים, אך כאשר הוא מגיע יש חובה לתת לו את הכסף מיד.

שבת שלום! מצורף כקובץ וורד, מוזמנים להגיב...

9. מטות - נדרים.docx
אין לך את ההרשאות המתאימות על מנת לצפות בקבצים המצורפים להודעה זאת.

ערכים:


פותח הנושא
גל גל
משתמש ותיק
הודעות: 200
הצטרף: 14 יוני 2018, 08:40
נתן תודה: 1 פעמים
קיבל תודה: 72 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: בל תאחר בצדקה לבית כנסת

שליחה על ידי גל גל » 24 יולי 2019, 08:24

נראה שהר''ן סובר שיש דין מיוחד בקבלת תענית: ''דקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור'', כך שבדרך כלל הוא מסכים שקבלה לדבר מצווה נחשבת נדר. כך עולה גם מדבריו במסכת נדרים (פא ע''ב) בשם ר' יהודה הכהן, שבמידה ואדם נדר שלא לאכול בשר או לשתות יין בזמן מסויים, מנהג זה תקף לגביו כנדר והוא צריך התרה. מכל מקום כל הראשונים מודים, שבמידה וקהילה או אדם נוהגים איסור בדבר מסויים שהם חושבים שהוא אסור מדינא, ומתברר להם שהדבר מותר, אין זה נחשב נדר ואינם צריכים התרה (עיין תוספות פסחים נא ע''א בעקבות הגמרא בחולין ו ע''ב).

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

מי מחובר

משתמש הגולש בפורום זה: אין משתמשים רשומים | 1 אורח