האם לאור דברי החת"ס ואליבא דהגרמ"ש פקעה לה קדושת העזרה בזה"ז מדין ביטול ברוב?

אח שלך

משתמש ותיק
1. החת"ס באו"ח קעח מחדש חידוש עצום לגבי ס"ת שנאבדה בו מילה שנכתבה בפסול - שבעצם מדאורייתא ישנו ביטול ברוב וכל הספר כשר כולל המילה הלזו.
(ואמנם ​​​​​מדרבנן זה חשוב ולא בטל, אבל לזה יש לו צירופים אחרים ע"ש).

2. לפי זה חשבתי שיוצא חידוש משונה במיוחד לגבי קדושת העזרה בזמן הזה.
שכל מי שמסופק ולא סומך מעיקר הדין אפילו במקרי דיעבד ושעת הדחק*** על המסורת לגבי מקום קוה"ק המובאת במ"ב שזה על גבי אבן השתיה (תחת כיפת הזהב)
א"כ לשיטתו/ספקו הרי חל על שטח זה חלות ביטול ברוב כמו בס"ת, וקדושת העזרה בטלה מדאורייתא ונשאר רק דין דרבנן שדבר חשוב לא בטל. 

3. מה שכתבתי 'אליבא דהגרמ"ש' - התכוונתי לרבי משה שטרנבוך שכ' בתשוה"נ להסתפק ולפקפק ולפלפל אולי מקום קודש הקדשים זה בכלל לא שם אלא אולי מול הכותל או משהו דומה, ורצה להרויח בזה ליישב מנהג עוילם גוילם שלא מתפללים באלכסון לכיוון אבן השתיה אלא ישר
​​​​​​(אף שבאמת לא חסר הסברים פשוטים כגון שלא נוח להם להתפלל באלכסון ולא חשבו כלום ולא ראו היכן זה וחושבים שהכותל הוא המקום אשר בחר ה' וכו' וכו').
​​​​​​(ואגב: ​​​​​​הוא מסתמך שם ובונה את ספקותיו על חידושים של חוקרים בודדים ושוליים נגד רוב רובם של המומחים הגדולים ואכמ"ל)
וא"כ לשיטתו מכח הספק הלזה יהיה ביטול ברוב והכל יהיה מותר מכל וכל, שהרי שטח הר הבית הוא גדול יותר מהעזרה, וממילא שטח העזרה יתבטל במיעוטו כיון שהוא מסופק. 
(ואמנם הביטול רק מדאורייתא כנ"ל, ויאסר מדרבנן מכח שזה דבר חשוב שאינו בטל וכמו בס"ת כנ"ל)



*** והמחמיר בזה הוא דלא כהגריש"א שסבר שבעקרון אנו כן יודעים הגבולות ורק מהדרים להחמיר ולהזהר ולהתרחק כאילו לא יודעים מכמה סיבות.
ולכן אמר הגרי"ש במענה לחייל השואל (אני כלי שלישי) שמותר לו להיות למטה בהר הקודש לכל צורך ממשי, ושיטבול קודם כל אימת שאינו פקוח נפש במה שמשתהה לטבול.
והוסיף לו שלא יעזוב יחידה זו כי בעוד הוא עושה כדין כפי יכלתו, הרי אם יעזוב יבוא תחתיו חייל אחר שיכנס בטומאה ח"ו ללא צורך ויעלה בחוסר דעת במדרגות לרמה המוגבהת (= למקום העזרה ההיכל וקוה"ק) גם בלי פיקוח נפש, ויתחייב כרת לדעת הרמב"ם רח"ל.
 
 
 

אח שלך

משתמש ותיק
פותח הנושא
הדגשה נחוצה:
החת"ס עצמו (יו"ד ב' רלו) כותב לרעק"א בפשיטות בלי צד שני שהמקום הוא אכן בדיוק תחת הכיפה, ולכן לשיטתו אין שאלה כזו של ביטול.
כל הנידון הוא רק לאור חידושו בביטול בס"ת, ורק לשיטת הגרמ"ש בלבד!
 

HaimL

משתמש ותיק
אח שלך אמר:
1. החת"ס באו"ח קעח מחדש חידוש עצום לגבי ס"ת שנאבדה בו מילה שנכתבה בפסול - שבעצם מדאורייתא ישנו ביטול ברוב וכל הספר כשר כולל המילה הלזו.
(ואמנם ​​​​​מדרבנן זה חשוב ולא בטל, אבל לזה יש לו צירופים אחרים ע"ש).

2. לפי זה חשבתי שיוצא חידוש משונה במיוחד לגבי קדושת העזרה בזמן הזה.
שכל מי שמסופק ולא סומך מעיקר הדין אפילו במקרי דיעבד ושעת הדחק*** על המסורת לגבי מקום קוה"ק המובאת במ"ב שזה על גבי אבן השתיה (תחת כיפת הזהב)
א"כ לשיטתו/ספקו הרי חל על שטח זה חלות ביטול ברוב כמו בס"ת, וקדושת העזרה בטלה מדאורייתא ונשאר רק דין דרבנן שדבר חשוב לא בטל. 

3. מה שכתבתי 'אליבא דהגרמ"ש' - התכוונתי לרבי משה שטרנבוך שכ' בתשוה"נ להסתפק ולפקפק ולפלפל אולי מקום קודש הקדשים זה בכלל לא שם אלא אולי מול הכותל או משהו דומה, ורצה להרויח בזה ליישב מנהג עוילם גוילם שלא מתפללים באלכסון לכיוון אבן השתיה אלא ישר
​​​​​​(אף שבאמת לא חסר הסברים פשוטים כגון שלא נוח להם להתפלל באלכסון ולא חשבו כלום ולא ראו היכן זה וחושבים שהכותל הוא המקום אשר בחר ה' וכו' וכו').
​​​​​​(ואגב: ​​​​​​הוא מסתמך שם ובונה את ספקותיו על חידושים של חוקרים בודדים ושוליים נגד רוב רובם של המומחים הגדולים ואכמ"ל)
וא"כ לשיטתו מכח הספק הלזה יהיה ביטול ברוב והכל יהיה מותר מכל וכל, שהרי שטח הר הבית הוא גדול יותר מהעזרה, וממילא שטח העזרה יתבטל במיעוטו כיון שהוא מסופק. 
(ואמנם הביטול רק מדאורייתא כנ"ל, ויאסר מדרבנן מכח שזה דבר חשוב שאינו בטל וכמו בס"ת כנ"ל)



*** והמחמיר בזה הוא דלא כהגריש"א שסבר שבעקרון אנו כן יודעים הגבולות ורק מהדרים להחמיר ולהזהר ולהתרחק כאילו לא יודעים מכמה סיבות.
ולכן אמר הגרי"ש במענה לחייל השואל (אני כלי שלישי) שמותר לו להיות למטה בהר לכל צורך ממשי, ושיטבול קודם כל אימת שאינו פקוח נפש.
והוסיף לו שלא יעזוב יחידה זו כי בעוד הוא עושה כדין כפי יכלתו, הרי אם יעזוב יבוא תחתיו חייל אחר שיכנס בטומאה ח"ו ללא צורך ויעלה במדרגות לרמה המוגבהת ששם העזרה גם בלי פיקוח נפש ויתחייב כרת לדעת הרמב"ם רח"ל.
 
זה לא קבוע, וכמחצה על מחצה דמי?
 
 

נהירו דאנפין

משתמש רגיל
אח שלך אמר:
1. החת"ס באו"ח קעח מחדש חידוש עצום לגבי ס"ת שנאבדה בו מילה שנכתבה בפסול - שבעצם מדאורייתא ישנו ביטול ברוב וכל הספר כשר כולל המילה הלזו.
(ואמנם ​​​​​מדרבנן זה חשוב ולא בטל, אבל לזה יש לו צירופים אחרים ע"ש).

2. לפי זה חשבתי שיוצא חידוש משונה במיוחד לגבי קדושת העזרה בזמן הזה.
שכל מי שמסופק ולא סומך מעיקר הדין אפילו במקרי דיעבד ושעת הדחק*** על המסורת לגבי מקום קוה"ק המובאת במ"ב שזה על גבי אבן השתיה (תחת כיפת הזהב)
א"כ לשיטתו/ספקו הרי חל על שטח זה חלות ביטול ברוב כמו בס"ת, וקדושת העזרה בטלה מדאורייתא ונשאר רק דין דרבנן שדבר חשוב לא בטל. 

3. מה שכתבתי 'אליבא דהגרמ"ש' - התכוונתי לרבי משה שטרנבוך שכ' בתשוה"נ להסתפק ולפקפק ולפלפל אולי מקום קודש הקדשים זה בכלל לא שם אלא אולי מול הכותל או משהו דומה, ורצה להרויח בזה ליישב מנהג עוילם גוילם שלא מתפללים באלכסון לכיוון אבן השתיה אלא ישר
​​​​​​(אף שבאמת לא חסר הסברים פשוטים כגון שלא נוח להם להתפלל באלכסון ולא חשבו כלום ולא ראו היכן זה וחושבים שהכותל הוא המקום אשר בחר ה' וכו' וכו').
​​​​​​(ואגב: ​​​​​​הוא מסתמך שם ובונה את ספקותיו על חידושים של חוקרים בודדים ושוליים נגד רוב רובם של המומחים הגדולים ואכמ"ל)
וא"כ לשיטתו מכח הספק הלזה יהיה ביטול ברוב והכל יהיה מותר מכל וכל, שהרי שטח הר הבית הוא גדול יותר מהעזרה, וממילא שטח העזרה יתבטל במיעוטו כיון שהוא מסופק. 
(ואמנם הביטול רק מדאורייתא כנ"ל, ויאסר מדרבנן מכח שזה דבר חשוב שאינו בטל וכמו בס"ת כנ"ל)



*** והמחמיר בזה הוא דלא כהגריש"א שסבר שבעקרון אנו כן יודעים הגבולות ורק מהדרים להחמיר ולהזהר ולהתרחק כאילו לא יודעים מכמה סיבות.
ולכן אמר הגרי"ש במענה לחייל השואל (אני כלי שלישי) שמותר לו להיות למטה בהר לכל צורך ממשי, ושיטבול קודם כל אימת שאינו פקוח נפש.
והוסיף לו שלא יעזוב יחידה זו כי בעוד הוא עושה כדין כפי יכלתו, הרי אם יעזוב יבוא תחתיו חייל אחר שיכנס בטומאה ח"ו ללא צורך ויעלה במדרגות לרמה המוגבהת ששם העזרה גם בלי פיקוח נפש ויתחייב כרת לדעת הרמב"ם רח"ל.
 
הרה"ג @אח שלו:
לא הבנתי ולו תחילת דבריך.
מה הכוונה "בטלה קדושת העזרה"? למה שתתבטל הקדושה בגלל ספק שיש לאנשים אודות מיקומה? 
מה שהחת"ס אומר, שמאחר שהאות הפסולה אינה ניכרת, לפיכך היא בטלה ברוב כמו מיעוט 'סכך פסול' בסוכה וכיו"ב, שאנו אומרים בכך "הלך אחר הרוב", וגם בס"ת שיש בו מיעוט אותיות פסולות אנו אומרים "הלך אחר הרוב", ולכן הס"ת נחשב כס"ת כשר.
מה זה נוגע לקדושת העזרה? איך תאמר בה "הלך אחר הרוב"? היכן מצאת בה מיעוט פסול ורוב כשר?
דבריך נדמים לי כחידה תורנית מפולפלת, או שקצרה בינתי הקטנה מהבין עומק דבריך.
 

אברהם העברי

משתמש ותיק
נהירו דאנפין אמר:
דבריך נדמים לי כחידה תורנית מפולפלת, או שקצרה בינתי הקטנה מהבין עומק דבריך.
לא חידה לא תורנית ולא מפולפלת
עליך לעבור דחוף קורס ללימוד בדיחות...
או שמא מחוסר היכרותך עם הרב @אח שלך באת לידך טעות זו...
(רק חבל שמושא הבדיחה הוא הגרמ"ש שלא בא אלא לדחוק מנהג העולם ותו לא)
 

הכהן

משתמש ותיק
אח שלך אמר:
ורצה להרויח בזה ליישב מנהג עוילם גוילם שלא מתפללים באלכסון לכיוון אבן השתיה אלא ישר
הגרא"י נבנצל שליט"א כנראה בתוך הקטגוריה הזו
 

אח שלך

משתמש ותיק
פותח הנושא
נהירו דאנפין אמר:
אח שלך אמר:
1. החת"ס באו"ח קעח מחדש חידוש עצום לגבי ס"ת שנאבדה בו מילה שנכתבה בפסול - שבעצם מדאורייתא ישנו ביטול ברוב וכל הספר כשר כולל המילה הלזו.
(ואמנם ​​​​​מדרבנן זה חשוב ולא בטל, אבל לזה יש לו צירופים אחרים ע"ש).

2. לפי זה חשבתי שיוצא חידוש משונה במיוחד לגבי קדושת העזרה בזמן הזה.
שכל מי שמסופק ולא סומך מעיקר הדין אפילו במקרי דיעבד ושעת הדחק*** על המסורת לגבי מקום קוה"ק המובאת במ"ב שזה על גבי אבן השתיה (תחת כיפת הזהב)
א"כ לשיטתו/ספקו הרי חל על שטח זה חלות ביטול ברוב כמו בס"ת, וקדושת העזרה בטלה מדאורייתא ונשאר רק דין דרבנן שדבר חשוב לא בטל. 

3. מה שכתבתי 'אליבא דהגרמ"ש' - התכוונתי לרבי משה שטרנבוך שכ' בתשוה"נ להסתפק ולפקפק ולפלפל אולי מקום קודש הקדשים זה בכלל לא שם אלא אולי מול הכותל או משהו דומה, ורצה להרויח בזה ליישב מנהג עוילם גוילם שלא מתפללים באלכסון לכיוון אבן השתיה אלא ישר
​​​​​​(אף שבאמת לא חסר הסברים פשוטים כגון שלא נוח להם להתפלל באלכסון ולא חשבו כלום ולא ראו היכן זה וחושבים שהכותל הוא המקום אשר בחר ה' וכו' וכו').
​​​​​​(ואגב: ​​​​​​הוא מסתמך שם ובונה את ספקותיו על חידושים של חוקרים בודדים ושוליים נגד רוב רובם של המומחים הגדולים ואכמ"ל)
וא"כ לשיטתו מכח הספק הלזה יהיה ביטול ברוב והכל יהיה מותר מכל וכל, שהרי שטח הר הבית הוא גדול יותר מהעזרה, וממילא שטח העזרה יתבטל במיעוטו כיון שהוא מסופק. 
(ואמנם הביטול רק מדאורייתא כנ"ל, ויאסר מדרבנן מכח שזה דבר חשוב שאינו בטל וכמו בס"ת כנ"ל)



*** והמחמיר בזה הוא דלא כהגריש"א שסבר שבעקרון אנו כן יודעים הגבולות ורק מהדרים להחמיר ולהזהר ולהתרחק כאילו לא יודעים מכמה סיבות.
ולכן אמר הגרי"ש במענה לחייל השואל (אני כלי שלישי) שמותר לו להיות למטה בהר לכל צורך ממשי, ושיטבול קודם כל אימת שאינו פקוח נפש.
והוסיף לו שלא יעזוב יחידה זו כי בעוד הוא עושה כדין כפי יכלתו, הרי אם יעזוב יבוא תחתיו חייל אחר שיכנס בטומאה ח"ו ללא צורך ויעלה במדרגות לרמה המוגבהת ששם העזרה גם בלי פיקוח נפש ויתחייב כרת לדעת הרמב"ם רח"ל.
 
הרה"ג @אח שלו:
לא הבנתי ולו תחילת דבריך.
מה הכוונה "בטלה קדושת העזרה"? למה שתתבטל הקדושה בגלל ספק שיש לאנשים אודות מיקומה? 
מה שהחת"ס אומר, שמאחר שהאות הפסולה אינה ניכרת, לפיכך היא בטלה ברוב כמו מיעוט 'סכך פסול' בסוכה וכיו"ב, שאנו אומרים בכך "הלך אחר הרוב", וגם בס"ת שיש בו מיעוט אותיות פסולות אנו אומרים "הלך אחר הרוב", ולכן הס"ת נחשב כס"ת כשר.
מה זה נוגע לקדושת העזרה? איך תאמר בה "הלך אחר הרוב"? היכן מצאת בה מיעוט פסול ורוב כשר?
דבריך נדמים לי כחידה תורנית מפולפלת, או שקצרה בינתי הקטנה מהבין עומק דבריך.
למה כל כך קשה להבין? החת"ס מדבר בבירור על ביטול ברוב. 
ולא כפי שטעו לחשוב שהנושא הוא הלך אחר הרוב. 

אם אות בתוך שטח הס"ת יכולה להתבטל רק בגלל שלא יודעים את מיקומה  - אז גם העזרה יכולה, היפלא מה' דבר? 
​​​​​​(ולאלו שדמיינו שהתכוונתי לבדיחה - אז אני מתחשב במחשבתם ומוסר מודעה שבהודעה זו שאתם קוראים כעת, רק 3 המילים האחרונות הם בדיחה)
 
 

אח שלך

משתמש ותיק
פותח הנושא
הכהן אמר:
אח שלך אמר:
ורצה להרויח בזה ליישב מנהג עוילם גוילם שלא מתפללים באלכסון לכיוון אבן השתיה אלא ישר
הגרא"י נבנצל שליט"א כנראה בתוך הקטגוריה הזו
אכן הפתעתני, כי הוא האדם האחרון שמתאים לו לטעות בזה. 
ואולי ע"פ המ"ב שכ' בדיוק על כעין זה שמי שמתפלל במקום שהציבור לא מתפללים לכיוון המקדש - יצדד את עצמו רק קצת ותו לא.
(כנראה שלא יראה כמתפלל למישהו אחר ח"ו)
 
 

אברהם העברי

משתמש ותיק
אח שלך אמר:
(ולאלו שדמיינו שהתכוונתי לבדיחה - אז אני מתחשב במחשבתם ומוסר מודעה שבהודעה זו שאתם קוראים כעת, רק 3 המילים האחרונות הם בדיחה)
אני עדיין חושב שהתכוונת לבדיחה - צר לי אך זכיתי להכירך ואת דעותיך
 

אח שלך

משתמש ותיק
פותח הנושא
אשמח אם תסביר מה כוונתך.
אם התכוונת שבאמת אינני מאמין שזה יתכן - אתה בהחלט צודק.
אבל אם התכוונת שגם אני חושב שזו אפילו לא קושיה/בעיה/תסבוכת לשיטת הגרמ"ש - אז טעית.
ואדרבה תסביר אתה למה אין שום צד של ביטול.
 

אח שלך

משתמש ותיק
פותח הנושא
אם תקל עלינו בכתיבת תמצית מדבריהם - אני מודה לך מראש בשם כל ניקי וחכמי פורומינו.
(ומי שלא מודה - הריהו בטל ברוב... כאן צוחקים)
 

סלקא דעתך

משתמש ותיק
אח שלך אמר:
3. מה שכתבתי 'אליבא דהגרמ"ש' - התכוונתי לרבי משה שטרנבוך שכ' בתשוה"נ להסתפק ולפקפק ולפלפל אולי מקום קודש הקדשים זה בכלל לא שם אלא אולי מול הכותל או משהו דומה, ורצה להרויח בזה ליישב מנהג עוילם גוילם שלא מתפללים באלכסון לכיוון אבן השתיה אלא ישר
​​​​​​(אף שבאמת לא חסר הסברים פשוטים כגון שלא נוח להם להתפלל באלכסון ולא חשבו כלום ולא ראו היכן זה וחושבים שהכותל הוא המקום אשר בחר ה' וכו' וכו').
​​​​​​(ואגב: ​​​​​​הוא מסתמך שם ובונה את ספקותיו על חידושים של חוקרים בודדים ושוליים נגד רוב רובם של המומחים הגדוליםואכמ"ל)
תימה גדולה מדוע הזלזול הגדול בדעת המומחים השוליים שהרי אפי' הרב זלמן קורן שליט"א שלכו"ע נחשב מומחים גדולים נשאר בספק, והאמת שזה לא משנה כמה גדול הוא החוקר או כמה הוא בטוח שהראיות המתחילות בקושי הם ראיות - האמת היא שתקבע.
שהרי ישנם רק שתי ראיות למומחים והשאר הדיונים מתייחסים למקורות.
א. הטופוגרפיה בשטח שנמדדה ע"י חוקר לפני למעלה ממאתיים שנה, ואנו צריכים להאמין שזה היה מדוייק לגמרי.
ב. הזוית המזרחית של הרמה, שאיננה סברא כל כך מוצלחת לטעמי, (אפשר להתווכח אבל לא לזלזל בצד שכנגד)

אינני יודע כיצד להעלות קבצים אז העלתי את כל המכתב של הרב קורן שליט"א (שלא עלה בעצמו מעולם)
 
שלום וברכה למו"ר הרב קורן שליט"א
אבוא בשאלה קצרה, ברשות כת"ר:
לאחרונה נתרבו העולים להר הבית מקרב הציבור החרדי, ואחד מהמצדדים בעניין אמר לי בטעם הדבר כי נתברר כיום בבירור גמור מפי מומחים, כמו הרב זלמן קורן, שניתן לדעת ברמה קרובה לדיוק שלם את מקום המזבח, וממילא בטל טעם בטלה תקנה.

ובזה רצוני לדעת הכצעקתה והאם אכן נתברר בירור גמור.

כל טוב סלה

**
אתה כתבת כי מדובר בשאלה קצרה, אלא שהתשובה לכך אינה קצרה, ומשום כך התמהמהתי במתן התשובה.

 

א. שאלת זיהוי הצכרה כאבן השתיה מוכרעת אצלי שנים רבות וכפי שפרסמתי את הדברים כבר בשנת תשל"ז בספרי חצרות בית ה'. ובתחום זה לא נשתנה הרבה, מטבע הדברים נוספו מאז עוד כמה ידיעות, אך לא נודעה לי מאז שום ידיעה דרמטית הקשורה לעצם הזיהוי. אלא שבספרי אז התמודדתי עם טענות של כאלה שדימו בעת ההיא למצוא מקום אחר לבית המקדש, ודחיתי את דבריהם. מאז ועד היום צצו דברים נוספים, והיו ששמעו ממני גם דחיות לטענות המחודשות, אך עיקרן של הדחיות לא פורסם עדיין (אבל פרסמתי לא מזמן בכתובים את הדחיות לטענות כאילו ממקורות ספרותיים שונים ניתן להוכיח את שלילת זיהויה של הצכרה, וכדלקמן).

עלי לציין כי ההוכחה המכרעת שאותה מצאתי בשעתו (ואשר אותה פרסמתי בפרסומים שונים), לזיהוי הצכרה כאבן השתיה, מבוססת על כך שהמרחק בין הצכרה לבין השפה המזרחית של הרמה מתאים למרחק שבין הכותל המזרחי של העזרה לבין קודש הקודשים (על פי מה שמפורש במשנה במידות). אלא שהוכחה זו קיימת דווקא בהתאמה לשיעור האמה הגדול שגם מתאים לרוחב הר הבית הקיים ממזרח למערב, וגם לרוחבו של שער ברקלי. ניתן להתאים את המרחקים גם לשיעור אמה קטן במעט, אך בוודאי לא לשיעור של 48 ס"מ. בכ"ע תחומין כרך ט (תשמ"ח) פרסם ד"ר זכריה דור שב מאמר שבו ביקש לקבוע כי את מידות הר הבית אמנם מדדו לפי אמה גדולה, אך את מידות העזרה מדדו לפי אמה קטנה, ואת הקושי בהתאמה בין האמה הקטנה לבין המרחק שמשפת הרמה עד הצכרה יישב בזה שטען שהכותל המזרחי של העזרה עמד על גבי הרמה, והוא היה כותל עבה במיוחד, וכך הקטין את המרחק שמן הפנים המערביות של אותו כותל עד לצכרה באופן שיתאים לאמה בשיעור 48 או אף 47 ס"מ. באותו כרך פרסמתי תגובה על עצם דבריו. אך לנדון דידן שהוא השאלה האם באמת עניין זהוי הצכרה כאבן השתיה מוכרע בעקבות מחקרי, חייב אני לציין כי אמנם לדידי כן הוא. אך מי שמבקש להקטין את שיעור האמה, יכול אמנם לתרץ בדוחק את העניין בדרכו של ד"ר דור שב, אך בזה על כל פנים בטלה הראיה המכרעת שהבאתי אני לזיהוי הצכרה כאבן השתיה. (כלומר אילו נודע למאן דהו ברוח הקודש שהצכרה היא אבן השתיה, וגם היה נודע לו ששיעור האמה הוא 48 ס"מ, כי אז על כרחו היה צריך לומר שהכותל המזרחי של העזרה עמד על הרמה, וכי הוא היה כותל עבה, אך כמובן לא היה אותו אדם יכול לומר שמכיוון שהיה שם כותל עבה, מוכח שהצכרה היא אבן השתיה).

 

ב. לפני שנים אחדות בעת חפירה שנערכה בסמוך לכיפת הסלע לצורך הנחת קו חשמל, היה מקום לקוות שבהתאם לתוואי החפירה ניתן יהיה לראות איזה שריד של קטע מיסודות חומת העזרה (בהנחה שהצכרה היא אבן השתיה), חפירה דומה נערכה גם למרגלות הכותל המזרחי, במקום שבו לכאורה היה צריך להיתקל בקיר של עזרת נשים. החפירה נעשתה תוך מעקב רופף של רשות העתיקות, ומאידך מבין הדתיים העולים להר הבית, עקב אחרי החפירה גם האדריכל מר גדעון חרל"פ (מר חרל"פ הסתמך על מי שמתיר לטמאי מת להיכנס בזמן הזה לאזור החיל, אך הוא נזהר מלהיכנס לשטח המשוער של העזרה עצמה). שרידי כתלים לא נמצאו, ובמקומות שהגיעה החפירה לסלע, גם לא נמצאו שרידי תעלות יסוד של כתלים. ממצא (או לייתר דיוק חוסר ממצא) זה, הביא את מר חרל"פ למסקנה שאכן בזמן שבית המקדש היה קיים, לא הייתה שם חומה. אלא שהוא סבר (עפ"ל) שהמשנה במסכת מידות לא תיארה בצורה נכונה את המקדש כפי שהוא באמת היה. בעוד אשר באמת אם מסקנתו הארכיאולוגית היא נכונה, צריך היה כל בן דת להסיק ממנה שהצכרה איננה אבן השתיה. ב"דרך האתרים" היו ויכוחים על תוקף הקביעה הארכיאולוגית של מר חרל"פ , ואכמ"ל. ואמנם לדעתי מסקנתו בעניין הכתלים אינה מוכחת, ומשום כך אינני רואה סיבה לסגת מעיקר הקביעה שקבעתי בעניין הצכרה, אך לאור החפירות הנ"ל ניתן לקבוע כי מי שסבור שכיום הזיהוי נעשה ודאי יותר, אינו יודע מה הוא שח.

 

ג. השאלה ההלכתית העיקרית הנוגעת לנו בזמן הזה שאנו טמאי מתים היא כמובן גבול החיל. בכך נגעתי כבר בספרי חצרות בית ה', ואחר כך בהרחבה בכ"ע מעלין בקודש גליון י"ד. ושוב אחרי שנים עיינתי בנושא והגעתי למסקנות שונות במקצת, ופרסמתי את הדברים במאמר גדול במעלין בקודש גליון כ"ז. מסקנותי בגליון כ"ז הכבידו מאוד על הדתיים שעולים להר הבית, והיו על כך תגובות וויכוחים בגליון כ"ח. תגובה נוספת, וגם תשובה נוספת שלי, נכתבה במעלין בקודש גליון ל"ב.

 

ד. בשנת תשס"ב במעלין בקודש גליון ה' פרסם הרה"ג ר' אביגדור נבנצאל תגובות לדברים שפורסמו בגליון ד', ובין השאר טען שאין לסמוך בעניין זיהוי הצכרה על תשובת הרדב"ז, כי מעיון בגוף התשובה נראה שהיא משובשת. באותו גליון הגבתי על דבריו וזאת אך ורק בתיחסות לנקודה אותה ציין כהוכחה לכך שהתשובה משובשת. עם זאת כבר בספרי חצרות בית ה' עמדתי על כך שבתשובת הרדב"ז קיימות קביעות שונות שסותרות זו את זו, ושם כתבתי כי הסתירות נובעות מכך שהוא עצמו ראה את המקום מבחוץ, ומנקודת מבטו לא ידע שהוא מנסה לקיים זה בצד זה דברים שסותרים זה את זה, ונגעתי שם בשאלה כיצד יש לנהוג במקרה בו מוצאים תשובה של קדמון שאנו יודעים שיש בתוכה סתירה פנימית. אלא שבספר חצרות בית ה' לא יכולתי להאריך בפרטים השונים שבתשובה, וזאת עשיתי רק כעבור שנים רבות וכדלהלן.

 

ה. בגליון ל' של מעלין בקודש (אלול תשע"ה) פרסמתי מאמר ארוך (לייתר דיוק קונטרס או שמא ספר ממש המשתרע על גבי 120 עמודים) המוקדש כולו לתשובת הרדב"ז על כל מרכיביה. מאמר זה לא הפך את זיהוי הצכרה ליותר ודאי או פחות ודאי (אם כי מטבע הדברים הוא גם כלל ריכוז של המקרות שלדעתי נוגעים לעניין, מהם כאלה שהתחדשו לי במהלך השנים), אבל עיקרו של המאמר היה בנסיון להתחקות אחרי ההגיון שבכל אחת מן הקביעות הסותרות שבדברי הרדב"ז. מדובר בעקרון שאני נוקט בו בכל התחומים בלימוד דברי רבותינו. על פי עקרון זה יש לברר תחילה את המשמעות המדויקת של עצם הדברים שאותם אמרו רבותינו, כפי שהיא משתמעת מלשונם. ואחר כך יש להעמיק ולברר מה היה ההגיון הפנימי שעליו בנו את דבריהם, ורק אחר כך, במקום שבו מדובר על עניין מציאותי יש מקום וגם צורך לברר האם עצם הדברים עומדים במבחן המציאות, ובמידה וקיימת איזו סתירה, יש צורך לדון גם בשאלה המעשית כיצד יש לנהוג. וכל זאת היפך גישתם של רבים שלצורך הצדקת עצם הדברים של הקדמונים, הם מוכנים לומר שרבותינו היו עלגי לשון, וגם כתבו את דבריהם שלא על סמך בסיס הגיוני מוצק, ובלבד שלא תהיה סתירה בין דבריהם לבין המציאות הידועה לנו.

אני מבין שיש רבים שלא ירדו כלל לעומק הדברים, ולא התבוננו כלל במשמעותם המתודולוגית. ודי היה להם בזה שבמאמר זה ניתן הסבר לעצם דברי הרדב"ז, כדי לקבוע כאילו כעת כבר הותרו כל הספיקות, וזאת אף על פי שבאמת במאמר יש גם הסבר לקביעות שמי שמכיר את המקום יודע שאי אפשר לקיימן זו לצד זו.

 

ו. הרב ישראל אריאל ואחרים ניסו להתווכח עם הקביעות שלי באותו מאמר, שכן לפי דעתו של הרב ישראל אריאל, הרדב"ז עצמו היה בתוך הר הבית, ולכך יש משמעות רבה מנקודת מבטם של המבקרים בהר בזמן הזה, שאותם מתאר הרב אריאל כממשיכי דרכו של הרדב"ז. תגובתה ארוכה שלו פורסמה במעלין בקודש גליון ל"א, וגם תגובתי על תגובתו ועל תגובתם של אחרים פורסמה באותו גליון (והיה לכך עוד מעט המשך בגליון לב). חלק מן המאמר של הרב אריאל עסק גם בחובה הקדושה שיש לדעתו בעליה להר הבית בזמן הזה, וזה אילץ אותי להגיב גם על דברים אלו. (למעשה כבר במבוא לספרי חצרות בית ה' כתבתי מדוע כיום אי אפשר להתיר בפועל את העליה להר הבית שלא לצרכי בטחון, ומאמר שלי בנושא פורסם גם ב"עטורי כהנים" של עטרת כהנים גליון 238, ועד). מאידך יש לציין כי בגליון הנ"ל היה גם מי שהגיב בכיוון הפוך, וטען שהדרך בה ביקשתי להראות במאמר שקביעתו של הרדב"ז שהצכרה היא אבן השתיה היא בעלת תוקף יותר גדול מאשר קביעתו שהכותל המערבי הקיים הוא כותל העזרה (קביעה שהיא כמובן סותר את הקביעה שהצכרה היא אבן השתיה), אינה מספקת כדי לנהוג על פיה הלכה למעשה.

 

ז. בתשעה באב תשכ"ז ניכנס הרב גורן דרך שער המוגרבים להר הבית למרחק מטרים בודדים, ותקע בשופר. מעשה זה זעזע את עולם התורה כולו, ובעקבותיו בחודש אלול תשכ"ז פרסמו רבני ישראל מכל שדרות הציבור את הכרוז שלהם אודות האיסור הגורף בכניסה להר הבית (הגרי"י קנייבסקי והגראא"מ שך זצ"ל אמנם לא הוסיפו את חתימתם לכרוז שבראשו חתומים הרב אונטרמן, הגר"י אברמסקי והרב ניסים, אך פרסמו בנפרד את דעתם בעניין חומר האיסור בעליה להר הבית בזמן הזה). בכרוז אמנם נזכר חוסר ידיעת תחומי העזרה כנימוק לאיסור, אך למעשה ברור היה גם אז לכל מתחיל (גם ללא המחקרים שלי ושל אחרים), שאין ספק בכך שכניסה של מטרים ספורים מזרחה משער המוגרבים איננה כניסה לעזרה. (למעשה כל מי שמתיר להגיע לכותל המערבי, יודע שמן הצד השני של שער המוגרבים נמצא שטח שמשתייך אולי להר הבית, אך לא יותר מזה). אלא שכל מי שיש לו אפילו מעט ידיעות בלשונות חכמים היה צריך להבין שמדובר במודעה שמטרתה היא מגדר מילתא, אשר לכל הדעות היא בסמכות ואף בחובת גדולי הדור כאשר השעה צריכה לכך (ולדעת רוב הראשונים, בכוח זה ניתן גם כיום לגזור מיתה בפועל על עבריין אם השעה צריכה לכך, וכפי שנפסק להלכה בשו"ע חו"מ סי' ב). ומשום כך הטענה כאילו מחמת הבירור הנוסף שהתברר בזמן הזה "בטל טעם בטלה תקנה" היא חסרת שחר, ולמעשה ההנחה שמדובר במגדר מילתא מפורשת בדבריהם של כמה מן החכמים שכתבו אז בזה בספריהם, אף כי לא הזכירו זאת בכרוז.

 

(וזו אכן הייתה דרכם של חז"ל במקומות שונים בהם הוצרכו להורות הוראות שעה. עיין במשנה בכריתות (פ"א מ"ז): "מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב, אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין! בסוף נכנס לב"ד ולמד: האשה שיש עליה ה' לידות ודאות, ה' זיבות ודאות – מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים". נמצא שפסק כאילו מדין תורה אין השאר עליה חובה, כאשר לפי האמת הייתה זו רק הוראת שעה. ולהנהגה שכזאת יש עוד דוגמאות, עיין ב"ב ה ע"א: "זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כרב הונא אליבא דרבי יוסי", ובתוספות שם ד"ה זיל פייסיה, וכן בסוכה לד ע"ב: "דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא: אשוו וזבינו, ואי לא – דרישנא לכו כרבי טרפון" עסקו בזה. ושם בתוספות אמנם ביקשו להוכיח ששמואל אמר זאת מעיקר הדין, אך גם הם הסכימו עקרונית שיש ביד החכם את הרשות להציג את הדברים בעת הצורך, שלא כפי פסק ההלכה האמיתי שהיה פוסק באותו עניין ללא הצורך).

 

ח. הרב גורן עצמו התמנה אחר כמה שנים לרב ראשי, ולכאורה היה צפוי שהוא בתפקידו זה יתיר את הכניסה כפי שנהג בעצמו בתשעה באב תשכ"ז. אך בפועל הדבר לא קרה. וכפי שפרסמתי במקומות השונים, מעיון בפרוטוכולים של הרבנות (יש בידי עותקים), התברר מפי גיסו הרב שאר ישוב כהן שהטעם שבגללו נמנע הרב גורן מלעשות זאת היה מפני שהבין שתהיה לו בעיה ציבורית בנושא זה עם הנשים. מובן שהוא לא העלה על דעתו שנשים (ובוודאי לא פנויות) תטבולנה בכניסתן להר, אך חשש כי עצם הקביעה שלהר הבית למקומות מסוימים (כמה מטרים מזרחה משער המוגרבים) יכולים להיכנס רק גברים שטבלו, יכולה ליצור בעיות ציבוריות. כיום המציאות היא שגם פנויות דתיות (שבמקרה הטוב טובלות!!!) עולות להר הבית, כך שברור בעליל שכיום הסיבה למגדר מילתא קיימת ביתר שאת, וד"ל.

 

ט. מה שהשתנה באמת מזמן כתיבת הכרוז של תשכ"ז הוא פטירתו של הרצי"ה קוק זצ"ל שלחם בכל תוקף בכל המזלזלים במורא מקדש. כי אותו כמובן לא יכלו להאשים בחוסר הבנה בענייני הלכי גאולה באמצעות אתערותא דלתתא, ובעיני גודל השעה וכו'. כך לאט לאט יכלו כמה חכמים מהחוגים הדתיים לאומיים לטעון כאילו כביכול כיום גם הוא היה מודה שצריך להתיר את הדבר (דבר שהוא מופרך לחלוטין לכל מי שהתעמק בשיטתו בעניין, וביסודותיה). ואחרי כן הלכו לעולמם גם הרב שאול ישראלי והרב מרדכי אליהו (שכתב במפורש שצריך לאסור את הדבר משום מגדר מילתא) והרב אברהם כהנא שפירא, ובזה נפרצו אצל חלק מן הדתיים הלאומיים גדרות שגדרו חכמים, ומפני כבודם של כמה ת"ח ששגו בזה לא אכנס לפרטים. אך הדברים מזכירים לי במידה ידועה את שאלת החליבה בשבת שבנוגע אליה כתב הגרח"ע (שו"ת אחיעזר חלק ג סימן לד), כי "יסוד הדבר הוא מהלאומים הפורצים אשר אצלם עבודה עברית דוחה שבת".

 

י. אשר לחרדים, גם הם שרויים בשנים האחרונות במשבר מנהיגותי. ועל כל פנים ראוי לציין כי אחד החרדים העולה שנים רבות להר הבית, החליט לפני שנים שניסוך המים בחג דוחה את הטומאה, ואפשרי בזמן הזה גם ללא מזבח (כמובן, על מקום המזבח). וכי דחיית הטומאה היא גם כאשר ניסוך המים איננו נספח להקרבת הקרבן. וכך אחרי שמצא כהן שהתאים במידותיו לבגדי כהונה שנמצאים במכון המקדש, עלה איתו עם שני כלי כסף שהוקדשו לכלי שרת, ושם במימי הכלי האחד רחץ הכהן את ידיו ורגליו, ומן הכלי השני שפך מים על מקום המזבח. (הדבר נעשה בראשון לחול המועד סוכות תשמ"ח, ושוב אחרי התחמקות משוטרים, גם באחד מימי חול המועד סוכות תשמ"ט וכן תש"נ, עד שצווי הגבלה מנעו זאת מהם. והדברים מתועדים בגליונות "יבנה המקדש" מן הזמן ההוא).

כפי שבררתי בשעתו, אותה שפיכת מים על מקום המזבח, נעשתה כאשר הכהן ההדיוט היה חגור באבנט פשתן שהיה רקום עליו איזה "איקס" קטן של תכלת מארגמון כהה קוצים, אך כמובן לא היה שם זכר לארגמן ולא לתולעת שני, כך שאותו חוט תכלת שהיה רקום בבגד, היה מספיק כדי לחייב את הכהן מלקות על לבישת כלאים, אך השאיר אותו במצב של "מחוסר בגדים" שעבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים, כך שמלבד האיסור של עבודה בחסרון בגדים, הרי הוא חייב כרת במצב זה על עצם הכניסה בטומאה לעזרה, גם אם נניח שניסוך המים ללא קרבן ממש דוחה את הטומאה. ומובן גם כן שלשיטת הראב"ד שבזמן הזה המקום לא מקודש, אמנם הנכנס לא התחייב כרת, אך התחייב מלקות על לבישת כלאיים, אפילו אילו לבש אבנט כשר למהדרין. לדעתי אותו חרדי לא היה מוכן להגיס ליבו בהוראה על סמך סברות שכאלה, אם היה מדובר ח"ו בטלטול מוקצה או איזה שבות אחרת שאין בה כלל דין של "מורא" כפי שקיים בנוגע למקדש, אך כפי שניתן להבין, יש גם חרדים שאצלם איזו אידיאולוגיה פסדו דתית לאומית היא נר לרגלי ההלכה. כאמור המשטרה מנעה הישנות של הדבר, אך זו הדגמה לעומק הפרצה הנובעת מן ההנהגה הנלוזה של כביכול "כיבוש המקדש" על ידי רמיסת חצריו, ומנטילת כתר ההוראה על ידי מי שלא שימש כל צרכו.

כיום משפחתו של אותו חרדי מספיק גדולה כדי לספק תמונות סנסציוניות לרשתות חברתיות. לכך יש להוסיף כי קיימים גם כהנסיטים רשמיים ומתחכמים מעין כהניסטים ש נמצאים בתוך החברה החרדית ומתלבשים כחרדים, אך אין עליהם אימת רב כי הם חכמים בעיניהם יותר מכל חכמי הדורות של חמישים השנה האחרונות. וכך קבוצה לא גדולה בלבוש חרדי טענה ביום שלישי שעבר בסרט שהופץ ב"דרך האתרים" (היא הדרך שבה בא עמלק) כי הם עולים להר הבית להתפלל לשלומו של הגראי"ל שטיינמן שליט"א!!! ובדרך זו ייתכן ובעתיד גם יוכלו לטעון כי קבוצת חרדים מחסידי הגראי"ל שטיינמן עלתה להר הבית. ומובן כי בדברי ליצנות אלו ודאי לא קיימו מצוות מורא מקדש.

 

בברכה

זלמן מ. קורן

 

נ. ב. לדעתי, דעת הכפתור ופרח היא שללא סורג קיים, אסור לטמא מת להיכנס להר הבית כולו. (על משמעות דבריו בעניין האיסור הגורף של כניסה להר הבית עמדו כבר המהרי"ט ובעל דרך הקודש ועוד, וגם תמהו עליו, אבל בחזון נחום כתב שלדבריו יש בזה סוג של גדר ונימק את דבריו, ומדברי הרמ"ע מפאנו שגם ציטט את הכפתור ופרח נראה שהגדר הוא שיש בזה איסור בהעדר סורג, וכי הסורג נעשה "להתיר" כניסת טמאי מתים (וכבר נגע בדברי הרמ"ע בעל המנחת יצחק). ויש לי אריכות דברים בעניין, ועדיין לא ערכתי את הדברים לפרסום.

שלום וברכה למו"ר הרב קורן שליט"א
אבוא בשאלה קצרה, ברשות כת"ר:
לאחרונה נתרבו העולים להר הבית מקרב הציבור החרדי, ואחד מהמצדדים בעניין אמר לי בטעם הדבר כי נתברר כיום בבירור גמור מפי מומחים, כמו הרב זלמן קורן, שניתן לדעת ברמה קרובה לדיוק שלם את מקום המזבח, וממילא בטל טעם בטלה תקנה.

ובזה רצוני לדעת הכצעקתה והאם אכן נתברר בירור גמור.

כל טוב סלה

**
אתה כתבת כי מדובר בשאלה קצרה, אלא שהתשובה לכך אינה קצרה, ומשום כך התמהמהתי במתן התשובה.

 

א. שאלת זיהוי הצכרה כאבן השתיה מוכרעת אצלי שנים רבות וכפי שפרסמתי את הדברים כבר בשנת תשל"ז בספרי חצרות בית ה'. ובתחום זה לא נשתנה הרבה, מטבע הדברים נוספו מאז עוד כמה ידיעות, אך לא נודעה לי מאז שום ידיעה דרמטית הקשורה לעצם הזיהוי. אלא שבספרי אז התמודדתי עם טענות של כאלה שדימו בעת ההיא למצוא מקום אחר לבית המקדש, ודחיתי את דבריהם. מאז ועד היום צצו דברים נוספים, והיו ששמעו ממני גם דחיות לטענות המחודשות, אך עיקרן של הדחיות לא פורסם עדיין (אבל פרסמתי לא מזמן בכתובים את הדחיות לטענות כאילו ממקורות ספרותיים שונים ניתן להוכיח את שלילת זיהויה של הצכרה, וכדלקמן).

עלי לציין כי ההוכחה המכרעת שאותה מצאתי בשעתו (ואשר אותה פרסמתי בפרסומים שונים), לזיהוי הצכרה כאבן השתיה, מבוססת על כך שהמרחק בין הצכרה לבין השפה המזרחית של הרמה מתאים למרחק שבין הכותל המזרחי של העזרה לבין קודש הקודשים (על פי מה שמפורש במשנה במידות). אלא שהוכחה זו קיימת דווקא בהתאמה לשיעור האמה הגדול שגם מתאים לרוחב הר הבית הקיים ממזרח למערב, וגם לרוחבו של שער ברקלי. ניתן להתאים את המרחקים גם לשיעור אמה קטן במעט, אך בוודאי לא לשיעור של 48 ס"מ. בכ"ע תחומין כרך ט (תשמ"ח) פרסם ד"ר זכריה דור שב מאמר שבו ביקש לקבוע כי את מידות הר הבית אמנם מדדו לפי אמה גדולה, אך את מידות העזרה מדדו לפי אמה קטנה, ואת הקושי בהתאמה בין האמה הקטנה לבין המרחק שמשפת הרמה עד הצכרה יישב בזה שטען שהכותל המזרחי של העזרה עמד על גבי הרמה, והוא היה כותל עבה במיוחד, וכך הקטין את המרחק שמן הפנים המערביות של אותו כותל עד לצכרה באופן שיתאים לאמה בשיעור 48 או אף 47 ס"מ. באותו כרך פרסמתי תגובה על עצם דבריו. אך לנדון דידן שהוא השאלה האם באמת עניין זהוי הצכרה כאבן השתיה מוכרע בעקבות מחקרי, חייב אני לציין כי אמנם לדידי כן הוא. אך מי שמבקש להקטין את שיעור האמה, יכול אמנם לתרץ בדוחק את העניין בדרכו של ד"ר דור שב, אך בזה על כל פנים בטלה הראיה המכרעת שהבאתי אני לזיהוי הצכרה כאבן השתיה. (כלומר אילו נודע למאן דהו ברוח הקודש שהצכרה היא אבן השתיה, וגם היה נודע לו ששיעור האמה הוא 48 ס"מ, כי אז על כרחו היה צריך לומר שהכותל המזרחי של העזרה עמד על הרמה, וכי הוא היה כותל עבה, אך כמובן לא היה אותו אדם יכול לומר שמכיוון שהיה שם כותל עבה, מוכח שהצכרה היא אבן השתיה).

 

ב. לפני שנים אחדות בעת חפירה שנערכה בסמוך לכיפת הסלע לצורך הנחת קו חשמל, היה מקום לקוות שבהתאם לתוואי החפירה ניתן יהיה לראות איזה שריד של קטע מיסודות חומת העזרה (בהנחה שהצכרה היא אבן השתיה), חפירה דומה נערכה גם למרגלות הכותל המזרחי, במקום שבו לכאורה היה צריך להיתקל בקיר של עזרת נשים. החפירה נעשתה תוך מעקב רופף של רשות העתיקות, ומאידך מבין הדתיים העולים להר הבית, עקב אחרי החפירה גם האדריכל מר גדעון חרל"פ (מר חרל"פ הסתמך על מי שמתיר לטמאי מת להיכנס בזמן הזה לאזור החיל, אך הוא נזהר מלהיכנס לשטח המשוער של העזרה עצמה). שרידי כתלים לא נמצאו, ובמקומות שהגיעה החפירה לסלע, גם לא נמצאו שרידי תעלות יסוד של כתלים. ממצא (או לייתר דיוק חוסר ממצא) זה, הביא את מר חרל"פ למסקנה שאכן בזמן שבית המקדש היה קיים, לא הייתה שם חומה. אלא שהוא סבר (עפ"ל) שהמשנה במסכת מידות לא תיארה בצורה נכונה את המקדש כפי שהוא באמת היה. בעוד אשר באמת אם מסקנתו הארכיאולוגית היא נכונה, צריך היה כל בן דת להסיק ממנה שהצכרה איננה אבן השתיה. ב"דרך האתרים" היו ויכוחים על תוקף הקביעה הארכיאולוגית של מר חרל"פ , ואכמ"ל. ואמנם לדעתי מסקנתו בעניין הכתלים אינה מוכחת, ומשום כך אינני רואה סיבה לסגת מעיקר הקביעה שקבעתי בעניין הצכרה, אך לאור החפירות הנ"ל ניתן לקבוע כי מי שסבור שכיום הזיהוי נעשה ודאי יותר, אינו יודע מה הוא שח.

 

ג. השאלה ההלכתית העיקרית הנוגעת לנו בזמן הזה שאנו טמאי מתים היא כמובן גבול החיל. בכך נגעתי כבר בספרי חצרות בית ה', ואחר כך בהרחבה בכ"ע מעלין בקודש גליון י"ד. ושוב אחרי שנים עיינתי בנושא והגעתי למסקנות שונות במקצת, ופרסמתי את הדברים במאמר גדול במעלין בקודש גליון כ"ז. מסקנותי בגליון כ"ז הכבידו מאוד על הדתיים שעולים להר הבית, והיו על כך תגובות וויכוחים בגליון כ"ח. תגובה נוספת, וגם תשובה נוספת שלי, נכתבה במעלין בקודש גליון ל"ב.

 

ד. בשנת תשס"ב במעלין בקודש גליון ה' פרסם הרה"ג ר' אביגדור נבנצאל תגובות לדברים שפורסמו בגליון ד', ובין השאר טען שאין לסמוך בעניין זיהוי הצכרה על תשובת הרדב"ז, כי מעיון בגוף התשובה נראה שהיא משובשת. באותו גליון הגבתי על דבריו וזאת אך ורק בתיחסות לנקודה אותה ציין כהוכחה לכך שהתשובה משובשת. עם זאת כבר בספרי חצרות בית ה' עמדתי על כך שבתשובת הרדב"ז קיימות קביעות שונות שסותרות זו את זו, ושם כתבתי כי הסתירות נובעות מכך שהוא עצמו ראה את המקום מבחוץ, ומנקודת מבטו לא ידע שהוא מנסה לקיים זה בצד זה דברים שסותרים זה את זה, ונגעתי שם בשאלה כיצד יש לנהוג במקרה בו מוצאים תשובה של קדמון שאנו יודעים שיש בתוכה סתירה פנימית. אלא שבספר חצרות בית ה' לא יכולתי להאריך בפרטים השונים שבתשובה, וזאת עשיתי רק כעבור שנים רבות וכדלהלן.

 

ה. בגליון ל' של מעלין בקודש (אלול תשע"ה) פרסמתי מאמר ארוך (לייתר דיוק קונטרס או שמא ספר ממש המשתרע על גבי 120 עמודים) המוקדש כולו לתשובת הרדב"ז על כל מרכיביה. מאמר זה לא הפך את זיהוי הצכרה ליותר ודאי או פחות ודאי (אם כי מטבע הדברים הוא גם כלל ריכוז של המקרות שלדעתי נוגעים לעניין, מהם כאלה שהתחדשו לי במהלך השנים), אבל עיקרו של המאמר היה בנסיון להתחקות אחרי ההגיון שבכל אחת מן הקביעות הסותרות שבדברי הרדב"ז. מדובר בעקרון שאני נוקט בו בכל התחומים בלימוד דברי רבותינו. על פי עקרון זה יש לברר תחילה את המשמעות המדויקת של עצם הדברים שאותם אמרו רבותינו, כפי שהיא משתמעת מלשונם. ואחר כך יש להעמיק ולברר מה היה ההגיון הפנימי שעליו בנו את דבריהם, ורק אחר כך, במקום שבו מדובר על עניין מציאותי יש מקום וגם צורך לברר האם עצם הדברים עומדים במבחן המציאות, ובמידה וקיימת איזו סתירה, יש צורך לדון גם בשאלה המעשית כיצד יש לנהוג. וכל זאת היפך גישתם של רבים שלצורך הצדקת עצם הדברים של הקדמונים, הם מוכנים לומר שרבותינו היו עלגי לשון, וגם כתבו את דבריהם שלא על סמך בסיס הגיוני מוצק, ובלבד שלא תהיה סתירה בין דבריהם לבין המציאות הידועה לנו.

אני מבין שיש רבים שלא ירדו כלל לעומק הדברים, ולא התבוננו כלל במשמעותם המתודולוגית. ודי היה להם בזה שבמאמר זה ניתן הסבר לעצם דברי הרדב"ז, כדי לקבוע כאילו כעת כבר הותרו כל הספיקות, וזאת אף על פי שבאמת במאמר יש גם הסבר לקביעות שמי שמכיר את המקום יודע שאי אפשר לקיימן זו לצד זו.

 

ו. הרב ישראל אריאל ואחרים ניסו להתווכח עם הקביעות שלי באותו מאמר, שכן לפי דעתו של הרב ישראל אריאל, הרדב"ז עצמו היה בתוך הר הבית, ולכך יש משמעות רבה מנקודת מבטם של המבקרים בהר בזמן הזה, שאותם מתאר הרב אריאל כממשיכי דרכו של הרדב"ז. תגובתה ארוכה שלו פורסמה במעלין בקודש גליון ל"א, וגם תגובתי על תגובתו ועל תגובתם של אחרים פורסמה באותו גליון (והיה לכך עוד מעט המשך בגליון לב). חלק מן המאמר של הרב אריאל עסק גם בחובה הקדושה שיש לדעתו בעליה להר הבית בזמן הזה, וזה אילץ אותי להגיב גם על דברים אלו. (למעשה כבר במבוא לספרי חצרות בית ה' כתבתי מדוע כיום אי אפשר להתיר בפועל את העליה להר הבית שלא לצרכי בטחון, ומאמר שלי בנושא פורסם גם ב"עטורי כהנים" של עטרת כהנים גליון 238, ועד). מאידך יש לציין כי בגליון הנ"ל היה גם מי שהגיב בכיוון הפוך, וטען שהדרך בה ביקשתי להראות במאמר שקביעתו של הרדב"ז שהצכרה היא אבן השתיה היא בעלת תוקף יותר גדול מאשר קביעתו שהכותל המערבי הקיים הוא כותל העזרה (קביעה שהיא כמובן סותר את הקביעה שהצכרה היא אבן השתיה), אינה מספקת כדי לנהוג על פיה הלכה למעשה.

 

ז. בתשעה באב תשכ"ז ניכנס הרב גורן דרך שער המוגרבים להר הבית למרחק מטרים בודדים, ותקע בשופר. מעשה זה זעזע את עולם התורה כולו, ובעקבותיו בחודש אלול תשכ"ז פרסמו רבני ישראל מכל שדרות הציבור את הכרוז שלהם אודות האיסור הגורף בכניסה להר הבית (הגרי"י קנייבסקי והגראא"מ שך זצ"ל אמנם לא הוסיפו את חתימתם לכרוז שבראשו חתומים הרב אונטרמן, הגר"י אברמסקי והרב ניסים, אך פרסמו בנפרד את דעתם בעניין חומר האיסור בעליה להר הבית בזמן הזה). בכרוז אמנם נזכר חוסר ידיעת תחומי העזרה כנימוק לאיסור, אך למעשה ברור היה גם אז לכל מתחיל (גם ללא המחקרים שלי ושל אחרים), שאין ספק בכך שכניסה של מטרים ספורים מזרחה משער המוגרבים איננה כניסה לעזרה. (למעשה כל מי שמתיר להגיע לכותל המערבי, יודע שמן הצד השני של שער המוגרבים נמצא שטח שמשתייך אולי להר הבית, אך לא יותר מזה). אלא שכל מי שיש לו אפילו מעט ידיעות בלשונות חכמים היה צריך להבין שמדובר במודעה שמטרתה היא מגדר מילתא, אשר לכל הדעות היא בסמכות ואף בחובת גדולי הדור כאשר השעה צריכה לכך (ולדעת רוב הראשונים, בכוח זה ניתן גם כיום לגזור מיתה בפועל על עבריין אם השעה צריכה לכך, וכפי שנפסק להלכה בשו"ע חו"מ סי' ב). ומשום כך הטענה כאילו מחמת הבירור הנוסף שהתברר בזמן הזה "בטל טעם בטלה תקנה" היא חסרת שחר, ולמעשה ההנחה שמדובר במגדר מילתא מפורשת בדבריהם של כמה מן החכמים שכתבו אז בזה בספריהם, אף כי לא הזכירו זאת בכרוז.

 

(וזו אכן הייתה דרכם של חז"ל במקומות שונים בהם הוצרכו להורות הוראות שעה. עיין במשנה בכריתות (פ"א מ"ז): "מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב, אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין! בסוף נכנס לב"ד ולמד: האשה שיש עליה ה' לידות ודאות, ה' זיבות ודאות – מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים". נמצא שפסק כאילו מדין תורה אין השאר עליה חובה, כאשר לפי האמת הייתה זו רק הוראת שעה. ולהנהגה שכזאת יש עוד דוגמאות, עיין ב"ב ה ע"א: "זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כרב הונא אליבא דרבי יוסי", ובתוספות שם ד"ה זיל פייסיה, וכן בסוכה לד ע"ב: "דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא: אשוו וזבינו, ואי לא – דרישנא לכו כרבי טרפון" עסקו בזה. ושם בתוספות אמנם ביקשו להוכיח ששמואל אמר זאת מעיקר הדין, אך גם הם הסכימו עקרונית שיש ביד החכם את הרשות להציג את הדברים בעת הצורך, שלא כפי פסק ההלכה האמיתי שהיה פוסק באותו עניין ללא הצורך).

 

ח. הרב גורן עצמו התמנה אחר כמה שנים לרב ראשי, ולכאורה היה צפוי שהוא בתפקידו זה יתיר את הכניסה כפי שנהג בעצמו בתשעה באב תשכ"ז. אך בפועל הדבר לא קרה. וכפי שפרסמתי במקומות השונים, מעיון בפרוטוכולים של הרבנות (יש בידי עותקים), התברר מפי גיסו הרב שאר ישוב כהן שהטעם שבגללו נמנע הרב גורן מלעשות זאת היה מפני שהבין שתהיה לו בעיה ציבורית בנושא זה עם הנשים. מובן שהוא לא העלה על דעתו שנשים (ובוודאי לא פנויות) תטבולנה בכניסתן להר, אך חשש כי עצם הקביעה שלהר הבית למקומות מסוימים (כמה מטרים מזרחה משער המוגרבים) יכולים להיכנס רק גברים שטבלו, יכולה ליצור בעיות ציבוריות. כיום המציאות היא שגם פנויות דתיות (שבמקרה הטוב טובלות!!!) עולות להר הבית, כך שברור בעליל שכיום הסיבה למגדר מילתא קיימת ביתר שאת, וד"ל.

 

ט. מה שהשתנה באמת מזמן כתיבת הכרוז של תשכ"ז הוא פטירתו של הרצי"ה קוק זצ"ל שלחם בכל תוקף בכל המזלזלים במורא מקדש. כי אותו כמובן לא יכלו להאשים בחוסר הבנה בענייני הלכי גאולה באמצעות אתערותא דלתתא, ובעיני גודל השעה וכו'. כך לאט לאט יכלו כמה חכמים מהחוגים הדתיים לאומיים לטעון כאילו כביכול כיום גם הוא היה מודה שצריך להתיר את הדבר (דבר שהוא מופרך לחלוטין לכל מי שהתעמק בשיטתו בעניין, וביסודותיה). ואחרי כן הלכו לעולמם גם הרב שאול ישראלי והרב מרדכי אליהו (שכתב במפורש שצריך לאסור את הדבר משום מגדר מילתא) והרב אברהם כהנא שפירא, ובזה נפרצו אצל חלק מן הדתיים הלאומיים גדרות שגדרו חכמים, ומפני כבודם של כמה ת"ח ששגו בזה לא אכנס לפרטים. אך הדברים מזכירים לי במידה ידועה את שאלת החליבה בשבת שבנוגע אליה כתב הגרח"ע (שו"ת אחיעזר חלק ג סימן לד), כי "יסוד הדבר הוא מהלאומים הפורצים אשר אצלם עבודה עברית דוחה שבת".

 

י. אשר לחרדים, גם הם שרויים בשנים האחרונות במשבר מנהיגותי. ועל כל פנים ראוי לציין כי אחד החרדים העולה שנים רבות להר הבית, החליט לפני שנים שניסוך המים בחג דוחה את הטומאה, ואפשרי בזמן הזה גם ללא מזבח (כמובן, על מקום המזבח). וכי דחיית הטומאה היא גם כאשר ניסוך המים איננו נספח להקרבת הקרבן. וכך אחרי שמצא כהן שהתאים במידותיו לבגדי כהונה שנמצאים במכון המקדש, עלה איתו עם שני כלי כסף שהוקדשו לכלי שרת, ושם במימי הכלי האחד רחץ הכהן את ידיו ורגליו, ומן הכלי השני שפך מים על מקום המזבח. (הדבר נעשה בראשון לחול המועד סוכות תשמ"ח, ושוב אחרי התחמקות משוטרים, גם באחד מימי חול המועד סוכות תשמ"ט וכן תש"נ, עד שצווי הגבלה מנעו זאת מהם. והדברים מתועדים בגליונות "יבנה המקדש" מן הזמן ההוא).

כפי שבררתי בשעתו, אותה שפיכת מים על מקום המזבח, נעשתה כאשר הכהן ההדיוט היה חגור באבנט פשתן שהיה רקום עליו איזה "איקס" קטן של תכלת מארגמון כהה קוצים, אך כמובן לא היה שם זכר לארגמן ולא לתולעת שני, כך שאותו חוט תכלת שהיה רקום בבגד, היה מספיק כדי לחייב את הכהן מלקות על לבישת כלאים, אך השאיר אותו במצב של "מחוסר בגדים" שעבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים, כך שמלבד האיסור של עבודה בחסרון בגדים, הרי הוא חייב כרת במצב זה על עצם הכניסה בטומאה לעזרה, גם אם נניח שניסוך המים ללא קרבן ממש דוחה את הטומאה. ומובן גם כן שלשיטת הראב"ד שבזמן הזה המקום לא מקודש, אמנם הנכנס לא התחייב כרת, אך התחייב מלקות על לבישת כלאיים, אפילו אילו לבש אבנט כשר למהדרין. לדעתי אותו חרדי לא היה מוכן להגיס ליבו בהוראה על סמך סברות שכאלה, אם היה מדובר ח"ו בטלטול מוקצה או איזה שבות אחרת שאין בה כלל דין של "מורא" כפי שקיים בנוגע למקדש, אך כפי שניתן להבין, יש גם חרדים שאצלם איזו אידיאולוגיה פסדו דתית לאומית היא נר לרגלי ההלכה. כאמור המשטרה מנעה הישנות של הדבר, אך זו הדגמה לעומק הפרצה הנובעת מן ההנהגה הנלוזה של כביכול "כיבוש המקדש" על ידי רמיסת חצריו, ומנטילת כתר ההוראה על ידי מי שלא שימש כל צרכו.

כיום משפחתו של אותו חרדי מספיק גדולה כדי לספק תמונות סנסציוניות לרשתות חברתיות. לכך יש להוסיף כי קיימים גם כהנסיטים רשמיים ומתחכמים מעין כהניסטים ש נמצאים בתוך החברה החרדית ומתלבשים כחרדים, אך אין עליהם אימת רב כי הם חכמים בעיניהם יותר מכל חכמי הדורות של חמישים השנה האחרונות. וכך קבוצה לא גדולה בלבוש חרדי טענה ביום שלישי שעבר בסרט שהופץ ב"דרך האתרים" (היא הדרך שבה בא עמלק) כי הם עולים להר הבית להתפלל לשלומו של הגראי"ל שטיינמן שליט"א!!! ובדרך זו ייתכן ובעתיד גם יוכלו לטעון כי קבוצת חרדים מחסידי הגראי"ל שטיינמן עלתה להר הבית. ומובן כי בדברי ליצנות אלו ודאי לא קיימו מצוות מורא מקדש.

 

בברכה

זלמן מ. קורן

 

נ. ב. לדעתי, דעת הכפתור ופרח היא שללא סורג קיים, אסור לטמא מת להיכנס להר הבית כולו. (על משמעות דבריו בעניין האיסור הגורף של כניסה להר הבית עמדו כבר המהרי"ט ובעל דרך הקודש ועוד, וגם תמהו עליו, אבל בחזון נחום כתב שלדבריו יש בזה סוג של גדר ונימק את דבריו, ומדברי הרמ"ע מפאנו שגם ציטט את הכפתור ופרח נראה שהגדר הוא שיש בזה איסור בהעדר סורג, וכי הסורג נעשה "להתיר" כניסת טמאי מתים (וכבר נגע בדברי הרמ"ע בעל המנחת יצחק). ויש לי אריכות דברים בעניין, ועדיין לא ערכתי את הדברים לפרסום.

 


 
 
חלק עליון תַחתִית