לשה"ר על עצמו

[מישהוא]

האם מותר לבן אדם לספר לשה"ר על עצמו?

[ששמואל]

יש סיפור מפורסם שהח"ח היה פעם ברכבת וזילזל בעצמו בפני אדם שלא ידע שזה הוא ולכן האדם כעס עליו שהוא מבזה ת"ח ובייש אותו, אח"כ כשהכירו בא לבקש מחילה ולהתנצל והחפץ חיים אמר לו שבזכותו הוא למד שאסור לאדם להגיד לשון הרע על עצמו ואח"כ הוא כתב כן בספרו.
אם הסיפור היה או לא לא יודע אבל חיפשתי פעם בח"ח ולא מצאתי ואדרבה משמע באיזה מקום שאין בעיה (לא זוכר בדיוק היכן, אשתדל לחפש שוב)

[HaimL]

האם מותר לבן אדם לספר לשה"ר על עצמו?

ברכות ל"ד:
ואמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר {תהילים לב-א} אשרי נשוי פשע כסוי חטאה:

קצת משמע מכאן שמותר, רק שבלה"ר של עבירות הוא נחשב חצוף כלפי שמיא, אבל אין בו איסור מעיקר הדין.

[רוצה להתעלות]

יש סיפור מפורסם שהח"ח היה פעם ברכבת וזילזל בעצמו בפני אדם שלא ידע שזה הוא ולכן האדם כעס עליו שהוא מבזה ת"ח ובייש אותו, אח"כ כשהכירו בא לבקש מחילה ולהתנצל והחפץ חיים אמר לו שבזכותו הוא למד שאסור לאדם להגיד לשון הרע על עצמו ואח"כ הוא כתב כן בספרו.
אם הסיפור היה או לא לא יודע אבל חיפשתי פעם בח"ח ולא מצאתי ואדרבה משמע באיזה מקום שאין בעיה (לא זוכר בדיוק היכן, אשתדל לחפש שוב)

הבקיאים בהלכות לשה"ר סוברים שמותר וכם מוכיחים מהח"ח בכמה מקומות ומעשה זה כנראה לא היה או שבדרך שחוק אמר.

[אחד התלמידים]

לא מובן איזה איסור שייך בדיבור מעשה על עצמו.
אם סיפור המפורסם יש בו אמת, יתכן שהוא התחרט היות שהאיש שדיבר איתו לא ידע שהוא מדבר על עצמו, והוא הכשיל אותו באיסור לשה"ר, בבחינת התכווין לאסור בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.

[נדיב לב]

האם מותר לבן אדם לספר לשה"ר על עצמו?

זכורני שרבי יצחק הוטנר כותב בהאי גוונא להתיר נגד דעתו של החפץ חיים. כמדומני שהוכחתו ממעשה מרים שנצטרעה, יבואו אחרים ויחשפו את מקור הדברים בפחד יצחק שכעת נעלם ממני.

[יהודה בן יעקב]

הבקיאים בהלכות לשה"ר סוברים שמותר וכם מוכיחים מהח"ח בכמה מקומות

אינני בקיא, אבל אעתיק מתוך מש"כ ע"ד הח"ח [הל' לשה"ר במ"ח ס"ק טו]

(טו) גינה את עצמו וכו' ואפילו הקדים וכו'. ממה שמצינו בישעיה כשאמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. ואף שישעיה לא כיון חס ושלום לגנות בזה את ישראל, רק היה מתאונן על עצמו ואומר אוי לי כי נדמיתי וגו' וביארו כמו שפירש רש"י והמפרשים הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה לא מצד מעשי ולא מצד מעשה אבותי, וגם הקדים לבזות לעצמו וכמו שאמר כי איש וגו', ואפילו הכי נענש על-זה כמו שכתוב שם ויעף אלי וגו' ובידו רצפה, ואמרו חז"ל שאמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני. וגם על שאמר כי איש וגו' השיבו הקדוש ברוך הוא עליך אתה רשאי לומר ואי אתה רשאי לומר עליהם וכמו דאיתא בילקוט שם (ישעיה רמז תו). 

משמע דמותר לומר לשה"ר על עצמו. אך יתכן לדחות דכיון שאמר כן לקב"ה הוי כאמירת וידוי דשרי.

אמנם בריטב"א יבמות [מט, ב] כתב:

וי"מ וסר עונך שאמרת איש טמא שפתים אנכי ועוד חטאתך תכופר לעתיד ממה שאמרת ובתוך עם טמא שפתים, ואין צריך לזה וכו'.

ומשמע דאסור.

[שמח בחור]

יש סיפור מפורסם שהח"ח היה פעם ברכבת וזילזל בעצמו בפני אדם שלא ידע שזה הוא ולכן האדם כעס עליו שהוא מבזה ת"ח ובייש אותו, אח"כ כשהכירו בא לבקש מחילה ולהתנצל והחפץ חיים אמר לו שבזכותו הוא למד שאסור לאדם להגיד לשון הרע על עצמו ואח"כ הוא כתב כן בספרו.
אם הסיפור היה או לא לא יודע אבל חיפשתי פעם בח"ח ולא מצאתי ואדרבה משמע באיזה מקום שאין בעיה (לא זוכר בדיוק היכן, אשתדל לחפש שוב)

הבקיאים בהלכות לשה"ר סוברים שמותר וכם מוכיחים מהח"ח בכמה מקומות ומעשה זה כנראה לא היה או שבדרך שחוק אמר.

בכה"ג שהשומע אינו יודע שהמספר מספר על עצמו, לכאורה לשומע (שלא יודע שמותר לשמוע את הלשון הרע) אסור לשמוע (אינו איסור מדינא היות ונשוא הסיפור מסכים שידברו עליו את הלשון הרע אין איסור. אלא רק שמתכווין לבשר חזיר ועולה בידו בשר טלה) אם כן המספר עובר על לפני עיוור. שגורם לשומע לחשוב שעובר על איסור. (הדברים נורא מחודשים ונראה לי שמקובל להורות לא כך. ז"א, שאין לפני עיוור על נתכווין לאכול וכו' אבל ליישב הסיפור אולי אפשר לומר שהחפץ חיים אחז שיש בעיה בלפני עיוור על נתכווין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה)
 

[משבט הכהונא]

לכאורה תליא בהא דחובל עצמו
גם מש"כ דמקלל עצמו לוקה
ועיין בספר המצוות לרס"ג
יש בזה אריכות דברים ואביא חלקו 
והיסוד היוצא דבושת בכלל חבלה דחובל עצמו 
ולכן נראה דה"ה לשון הרע
וכדאי לעיין בפנים יש שמה כמה חילוקי דברים בבניין מיוסד 

ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) לאוין ל"ת מז מח
 

וראיתי בתשו' הר"י מיגאש ז"ל (סי' קפ"ו) שכתב וז"ל תשובה. מי שנדר זה (שלא יאכל בשר ולא ישתה יין) עבר על דברי תורה וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו. והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו שהוא חייב מיתה או מלקות כמו שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון. וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' שציער עצמו מן היין וכו' עכ"ל עיין שם. וכוונתו פשוטה שהוקשה לו במאי דקיי"ל בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא. אמאי לא אמרינן כן גם לענין מיתה ומלקות. דאע"ג דאדם קרוב אצל עצמו. מ"מ כיון דכשמודה לחובתו אמרינן לענין ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמיא. אמאי לא נימא כן גם לענין מיתה ומלקות. והנה כבר הרגיש בקושיא זו גם בפירש"י (סופ"ב דיבמות כ"ה ע"ב) בד"ה ואין אדם משים עצמו רשע. וכתב שם וז"ל ואין אדם משים את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע. והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי. הני מילי לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא עכ"ל עיין שם. אבל לא נחית לבאר לן טעמא מאי. ואולי אפשר דרש"י לטעמיה אזיל דמשמע מדבריו (בפרק האומר דקידושין ס"ה ע"ב) בד"ה הודאת וכו' דמאי דאמרינן הודאת פיו כמאה עדים דמיא היינו מקרא דכתיב כי הוא זה דדרשינן למודה במקצת לחייבו שבועה. הרי שסמך על מקצת הודאתו עיין שם. וא"כ גזה"כ הוא בממון ואין לך בו אלא חידושו. דאיסורא ממונא לא ילפינן. וכ"כ בתשב"ץ (ח"א סי' ע"ו) דלרש"י הודאת בע"ד בממון כמע"ד גזירת הכתוב הוא עיין שם. והרמב"ם ז"ל (סו"פ י"ח מהלכות סנהדרין) כתב וז"ל גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים וכו' וכללו של דבר גזירת מלך היא עכ"ל עיין שם. מבואר דגם הוא ז"ל הרגיש בקושיא זו. אלא דס"ל לאידך גיסא. דמן הדין היה ראוי לומר גם במיתה ומלקות הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא לחובתו. אלא דגזירת הכתוב מדכתיב ע"פ שנים עדים יומת המת שלא תועיל הודאת הנדון. אבל רבינו הר"י מיגאש ז"ל שייר לו דרך לעצמו. וחידש לן דטעמא דמילתא היינו משום דלענין עונשי הגוף לא שייך לומר הודאת בע"ד כמאה עדים. משום דכיון דאיהו גופיה אסור לצער עצמו ולא נתנה לו תורה רשות לחבול בעצמו ואין הפרש בין מצער נפשו למצער חבירו. א"כ מבואר דלגבי צערא דגופיה הו"ל כאחר. ואנן הודאת בעל דין בעינן. והרי הוא לגבי צערא דגופיה איננו בעל הדין אלא כאחר חשוב. והילכך אין בהודאתו כלום לענין עונשי הגוף. משא"כ לענין ממון. דכיון דממונו ברשותו הרי הוא בעל הדין. והודאת בע"ד כמאה עדים דמיא לחובתו. אלא דאכתי קשה לטעם זה מה שהקשה רש"י ביבמות שם ממה שאינו נאמן אף לפסול עצמו לעדות. דבזה ליכא צערא דגופא. ואין לומר דמתוך שאינו נאמן ללקות לא מהימנינן ליה נמי למיפסל נפשיה. הא ליתא דהתינח אם הודה בעבירה שיש בה מלקות. אבל אם הודה ברבית או בגזל ואונאה וכיו"ב דמלקות ליכא בלא"ה. א"כ הו"ל לומר דמיפסל מיהת ע"פ עדותו. מיהו לזה י"ל דמ"מ כיון דאין לו רשות על גופו לחבול בו ולצערו אינו חשוב בעל דין על גופו כלל. דלאו בעליו הוא. כיון שאינו יכול לעשות בו כרצונו. והילכך לא חשיב הודאת בע"ד גם לענין למיפסל נפשיה. דלגבי גופו כאחר חשיב. גם י"ל דכיון דאמרה תורה אם לא יגיד וגו' ושיעבודא שעבדי' רחמנא לגופיה לגבי כל ישראל שאם יודע להם עדות חיובי מיחייב להגיד בב"ד. לאו כל כמיניה למיפסל נפשיה לעדות בהודאת פיו. דכל היכא דחב לאחריני לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא. כדאמרינן בקידושין (ס"ה ע"ב) ובשאר דוכתי עיין שם. אבל מה שאינו נאמן על עצמו למיתה ולמלקות היינו משום דאין זו הודאת בע"ד. דכיון דאין הפרש בין מצער נפשו למצער חבירו הו"ל לגבי גופו כאחר. אמנם יש לתמוה דלפ"ז א"כ למ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו יהא נאמן בהודאת פיו למות וללקות. והוא תימא דפשיטא דליכא למ"ד הכי כלל. והלכה רווחת היא לכולהו תנאי ואמוראי. גם יש לתמוה במש"כ דלסיבה זו דלא נתנה רשות לצער עצמו אין אדם מתחייב במה שמודה על עצמו שהוא חייב מיתה. והרי לענין מיתה כ"ע לא פליגי דאין אדם רשאי להמית עצמו. וכמבואר בסוגיא (סו"פ החובל) דאמרינן מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו אילימא האי תנא דתניא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ר"א אומר מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. דילמא קטלא שאני. אלא האי תנא וכו' עיין שם. הרי דבקטלא כ"ע מודו דאסור אפילו למ"ד אדם רשאי לחבול ולצער עצמו. וכן מלקות כבר העלה בתשו' רלב"ח שם דדינה כמיתה דכ"ע מודו עיין שם וא"כ מאי ענין זה לכאן. ואולי י"ל דס"ל להר"י מיגאש ז"ל דמדקאמר דילמא קטלא שאני. ולא קאמר בפשיטות קטלא שאני. משמע דאין זה דבר ברור. אלא דחויי בעלמא הוא דקמדחי ליה דמההיא אין ראיה דאפשר דגם ר"א לא קאמר אלא בקטלא. אבל בחבלה בעלמא מודה דרשאי. אבל לקושטא דמילתא ודאי הא בהא תליא דמאן דס"ל אדם רשאי לחבל בעצמו גם בקטלא ס"ל הכי. ובזה הוה ניחא הא דאמרינן (בפרק בתרא דכתובות ק"ג ע"ב) גבי ההוא כובס דסליק לאיגרא נפל לארעא ומית יצאתה ב"ק ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחהעה"ב עיין שם. וכבר נתקשה מהרי"ט ז"ל בחי' שם דהרי הו"ל מאבד עצמו לדעת ועליו הכתוב אומר ותהי עוונותם על עצמותם עיין שם מה שתי'. וכבר קדמוהו בזה בתוס' בשם רבינו קלונימוס ז"ל. כמו שהביא באס"ז שם עיין שם. אבל ודאי מתלמודין התם לא משמע הכי כלל. אמנם לפמש"כ לדעת הר"י מיגאש הוה ניחא בפשיטות. דסוגיא דתלמודין אזלא כמ"ד אדם רשאי לחבול בעצמו ואין בדבר עון. וההיא דירושלמי שהביאו שם י"ל דס"ל כמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. ולכך הוצרך לאוקמי ההיא עובדא בשבת ומשום חלול שבת ולפ"ז יש להוכיח מזה דקיי"ל כמ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו כיון דסתמא דתלמודין הכי ס"ל:
עכ"פ מבואר לן בהדיא בתוספתא זו דמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ס"ל דגם חבלה בעלמא. ואפילו בושת. הוא בכלל הך קרא דאך את דמכם לנפשותכם אדרוש. והיינו משום דס"ל דגם קטלא משום צערא דגופא הוא דאסור. והילכך לא נראה לחלק ולומר קטלא שאני אלא הכל בכלל. והא דמייתי בתוספתא קרא דאך את דמכם לנפשותכם. ולא מייתי מקרא דהשמר לך ושמור נפשך דשמעינן מיניה ג"כ מלקות דמיירי ביה ההוא תנא ברישא כמשכ"ל. אפשר דהיינו משום דרצה לכלול גם בני נח בעונש על זה. דב"נ אזהרתן זו מיתתן. ומעתה א"כ אתי שפיר הא דקאמר (בסוגיא דסו"פ החובל) שם דילמא קטלא שאני. אף על גב דלעיקר הדבר ודאי פשיטא דבקטלא לית מאן דפליג דאסור. מ"מ כלפי מאי דהוה בעי להוכיח מדר"א דדריש את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. לומר דס"ל אין אדם רשאי לחבל בעצמו. ע"ז שפיר קדחי דילמא קטלא שאני. כלומר כיון דר"א מקרא הוא שדורש. אבל אינו מבואר בדבריו כלל אם ס"ל דמהך קרא איכא למשמע כל מיני חבלה או בקטלא לחוד. א"כ דילמא ס"ל לר"א דקטלא שאני. דלא מטעם צערא דגופא הוא דאסרה הכתוב. אלא קטלא מצד עצמה אסורה. אבל צערא דגופא שרי. אבל תנא דתוספתא ודאי ס"ל דקטלא גופא רק משום צערא דגופא הוא. והילכך ס"ל דכל צערא בכלל. דאין אדם רשאי לחבל בעצמו כלום אפילו בושת לחוד. וחוץ מזה אפשר לומר דאע"ג דקאמר ודילמא מ"מ האמת כן הוא. דכבר כתבו התוס' (בפ"ב דחגיגה י"ח ע"ב) בד"ה כאן באכילה דלפעמים נקט לשון דילמא ואינו אלא לישנא קלילא. דקושטא הוא דגם לפי האמת כן הוא עיין שם. וכ"כ התוס' (בפ"ב דחולין ל"ג ע"ב) בד"ה ודילמא עיין שם. וכ"כ שאר ראשונים שם עיין שם. ובפ"ק דגיטין (ז' ע"ב) בתוס' ד"ה דילמא עיין שם ובשאר דוכתי. אלא דכאן אין צריך לידחק בזה. דבלא"ה ניחא ברווחא כמו שביארנו. שוב ראיתי מש"כ מהרד"פ ז"ל בח"ד על התוספתא הנ"ל עיין שם בדבריו: 

[שמח בחור]

יש ראיה מפורסמת שמותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו מהדין של באפי תלתא. שאם עשה מעשה באפי תלתא מותר לספר את היות ומוכח דלא אכפת ליה. ואי נימא שאדם אין רשאי לדבר לשון הרע על עצמו מה תועיל "הסכמתו" שידברו עליו.

[HaimL]

יש ראיה מפורסמת שמותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו מהדין של באפי תלתא. שאם עשה מעשה באפי תלתא מותר לספר את היות ומוכח דלא אכפת ליה. ואי נימא שאדם אין רשאי לדבר לשון הרע על עצמו מה תועיל "הסכמתו" שידברו עליו.

למיטב הבנתי, ההיתר של באפי תלתא הוא קצת שונה ואינו יכול לשמש כאן ראיה (ועיין בח"ח בעניין זה), אבל המספר את גנות עצמו באפי תלתא, לא מוכח שמסכים שיפרסמו את גנותו ברבים.

וּמַה שֶּׁנִּמְצָא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ (ב) בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ {שחברך חבר יש לו}, וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה לוֹמַר, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי.


 

[שמח בחור]

יש ראיה מפורסמת שמותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו מהדין של באפי תלתא. שאם עשה מעשה באפי תלתא מותר לספר את היות ומוכח דלא אכפת ליה. ואי נימא שאדם אין רשאי לדבר לשון הרע על עצמו מה תועיל "הסכמתו" שידברו עליו.

למיטב הבנתי, ההיתר של באפי תלתא הוא קצת שונה ואינו יכול לשמש כאן ראיה (ועיין בח"ח בעניין זה), אבל המספר את גנות עצמו באפי תלתא, לא מוכח שמסכים שיפרסמו את גנותו ברבים.

וּמַה שֶּׁנִּמְצָא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ (ב) בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ {שחברך חבר יש לו}, וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה לוֹמַר, בְּאֹפֶן 00שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי.

אני דיברתי אליבא בשיטת רש"י בסוגיא. שמסביר כך את הדין של באפי תלתא.

רש"י ערכין ט"ז א'
דמיתאמרא באפי תלתא - שהבעלים אמרוה בפני ג' המגלה אותה אינו לשון הרע שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופה להגלות דחברך חברא אית ליה וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע.

 

[HaimL]

יש ראיה מפורסמת שמותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו מהדין של באפי תלתא. שאם עשה מעשה באפי תלתא מותר לספר את היות ומוכח דלא אכפת ליה. ואי נימא שאדם אין רשאי לדבר לשון הרע על עצמו מה תועיל "הסכמתו" שידברו עליו.

למיטב הבנתי, ההיתר של באפי תלתא הוא קצת שונה ואינו יכול לשמש כאן ראיה (ועיין בח"ח בעניין זה), אבל המספר את גנות עצמו באפי תלתא, לא מוכח שמסכים שיפרסמו את גנותו ברבים.

וּמַה שֶּׁנִּמְצָא הֶתֵּר בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, הַיְנוּ (ב) בְּדָבָר שֶׁאֵינֶנּוּ גְּנַאי גָּמוּר וְהַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פָּנִים. וְעִנְיָן כָּזֶה יָדוּעַ שֶׁתָּלוּי לְפִי הַדִּבּוּר, שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַמְסַפֵּר בְּעֵת סִפּוּרוֹ, בָּזֶה הִתִּירוּהוּ חֲזַ"ל לוֹמַר בִּפְנֵי שְׁלֹשָה וְתָלוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁאוֹמֵר הַדְּבָרִים בִּפְנֵי שְׁלֹשָה, יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים לְאָזְנָיו, דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵהּ {שחברך חבר יש לו}, וְעַל כֵּן הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ בְּעֵת אֲמִירָה לוֹמַר, בְּאֹפֶן 00שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִנְכָּר מִלְּשׁוֹנוֹ לְשׁוֹן גְּנַאי.

אני דיברתי אליבא בשיטת רש"י בסוגיא. שמסביר כך את הדין של באפי תלתא.

דמיתאמרא באפי תלתא - שהבעלים אמרוה בפני ג' המגלה אותה אינו לשון הרע שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש דמידע ידע דסופה להגלות דחברך חברא אית ליה וזה מגלה לחבירו וזה לחבירו עד שיודע.

לדעתי, הח"ח למד כן גם בדעת רש"י. היינו שאם אדם אומר באפי תלתא איכא נורא בביתי, אז מותר לפרסמו, אבל לא אם התוודה על עבירה וכ"ד שהוא גנאי גמור.
 

[שמח בחור]

אתה "רק" צריך להסביר את המילים של רש"י, לפי הפירוש שלך.
האמת, בדקתי איך הח"ח מביא את דברי רש"י. ונראה מדבריו כעין מה שאתה כותב. היינו, שמדובר כאן בדברים שאינם גנאי. אלא שבסתמא כל מה שאדם מספר אודות עסקיו אסור לשומע לספר למישהו אחר מדין מגלה סוד. אא"כ הוא שמע את זה באפי תלתא רק אז מותר לו לספר למישהו אחר כיוון שברור לנו שאין לו עניין לשמור את זה בסוד, היות וכבר סיפר את זה לג' אנשים. וממילא אינו ענין לדברי גנאי אמיתיים.
(אני לא בטוח שזה ההסבר של מה שהוא כותב. רק יש לי צד כזה. עיי"ש)

[HaimL]

אתה "רק" צריך להסביר את המילים של רש"י, לפי הפירוש שלך.
האמת, בדקתי איך הח"ח מביא את דברי רש"י. ונראה מדבריו כעין מה שאתה כותב. היינו, שמדובר כאן בדברים שאינם גנאי. אלא שבסתמא כל מה שאדם מספר אודות עסקיו אסור לשומע לספר למישהו אחר מדין מגלה סוד. אא"כ הוא שמע את זה באפי תלתא רק אז מותר לו לספר למישהו אחר כיוון שברור לנו שאין לו עניין לשמור את זה בסוד, היות וכבר סיפר את זה לג' אנשים. וממילא אינו ענין לדברי גנאי אמיתיים.
(אני לא בטוח שזה מה שהוא כותב רק יש לי צד כזה)

קשיא רישא (בדקתי) לסיפא (אני לא בטוח). עכ"פ, ממה שבדקתי עכשיו (בעקבותיך), ראיתי ברור שכן הוא, ולפי רש"י ההיתר עוד יותר רחוק ממה שהאריך לבאר בדעת התוספות. 
 

[שמח בחור]

אתה צודק, טעות בניסוח. תיקנתי.

[נדיב לב]

האם מותר לבן אדם לספר לשה"ר על עצמו?

זכורני שרבי יצחק הוטנר כותב בהאי גוונא להתיר נגד דעתו של החפץ חיים. כמדומני שהוכחתו ממעשה מרים שנצטרעה, יבואו אחרים ויחשפו את מקור הדברים בפחד יצחק שכעת נעלם ממני.

עד כה חיפושי בפחד יצחק העלו שרטון. אבל מצאתי שדנים בשאלה בכמה מקומות ולתועלת המתדיינים הנכבדים בפורום העתיקם לאשכול.

סימן קמד - האם מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו?
יש סיפור שמספרים על החפץ-חיים, שפעם פגש בו בעל עגלה עם מרכבה ושאלו, אם יודע היכן גר החפץ חיים? שאלו החפץ חיים, למה אתה צריך אותו? ענה לו אותו אדם כי הוא רוצה לקבל ממנו ברכה. אמר לו החפץ חיים, לך לביתך וה' יברך אותך, הוא לא כל כך צדיק כמו שאתה חושב. הרים בעל העגלה את המקל שמכה בו את הסוסים והכה בו את החפץ חיים. כעבור שעה קלה, הגיע אותו אדם לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס אליו ראה שזה אותו זקן שהוא הכהו, מדי התעלף מפחד ובושה. לכשהתרענן, אמר לו החפץ חיים שירגע, כי הקב"ה הענישו על זה שהוא דיבר לשון הרע על עצמו. ומכאן רואים שלשה"ר אסור אפילו על עצמו. (מתוך ספר מרפא לשון. וע"ע בס' מאיר עיני ישראל ח"א עמ' 154-155 שהובא הסיפור הנ"ל בשינוי קצת ובהערה שם).
ברם דא עקא, שכתב החפץ חיים, בספרו הקדוש והטהור "חפץ חיים" בהלכות לשון הרע (כלל א סעיף ט), שאין לגנות את חבירו אפי' שבתוך הגנות שגנה את חבירו, כלל גם את עצמו ואפילו הקדים לגנות את עצמו תחילה. ובאר מים חיים (שם אות טו) כתב מקור לדין, ממה שמצינו בישעיה (פ"ו פסוק ה') כשאמר: "כי איש טמא שפתים אנכי, ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", השיבו הקב"ה: עליך אתה רשאי, ואין אתה רשאי עליהם. וכדאיתא בילקוט. ע"ש באורך. א"כ ממדרש זה נמצינו למדים, שרשאי אדם לדבר לשון הרע על עצמו, שכן אמר לו הקב"ה לישעיה במפורש, "עליך אתה רשאי"!
אלא שבאמת, ממדרש זה אי אפשר ללמוד כלום, משום שכלפי הקב"ה שלפניו נגלו כל תעלומות חכמה ואין דבר נעלם ממנו, לא שייך בזה איסור לשון הרע ולכן אמר הקב"ה לישעיה, עליך אתה רשאי, שאם לא כן היאך אדם מתוודה לפני הקב"ה ואומר: חטאתי עויתי וכו' לא כן אצל בני אדם אפשר שאין אדם רשאי לדבר גנות אפי' על עצמו בלבד1. ושוב ראיתי להרב שלמה רוזנר שליט"א בספרו שו"ת להחפץ בחיים (סימן כ"ד), שדן בנ"ד וכתב, שיש שרצו להוכיח מן המדרש הנ"ל שרשאי אדם לדבר על עצמו לשה"ר, ודחה ראיה זו כאמור.
אמנם מה שכתב בשו"ת להחפץ בחיים הנ"ל (שם) להביא ראיה מהח"ח בבאר מים חיים (כלל ב' ס"ק ג') שדן שם בפירוש מימרא דערכין (טז.) שאמרו כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. ופירש רש"י (שם בד"ה דמיתאמרא) שהבעלים אמרוה בפני שלשה המגלה אותה אינו לשון הרע שזה גילה תחילה דעתו שאם תגלה אותו אינו חושש, דמידע ידע שסופה להיגלות, דחברך חברא אית ליה, וזה מגלה לחבירו, וזה לחבירו, עד שיודע. עכ"ל. ומשמע מזה שאפשר להעביר הלאה את מה שסיפר הראשון, אפילו שזה יהיה גנאי עליו, ואם באמת היה איסור על המספר לספר גנאי אפי' על עצמו, היאך היה מותר לאחרים לילך ולספר מחמת שהמספר עצמו אינו חושש. אלא על כורחנו שאין איסור לאדם לספר על חבירו אם הסכים חבירו שידברו עליו שכיון שמותר לאדם לספר על עצמו יכול לספר. (ואע"פ שיש שתי פירושים בכוונת רש"י במה שכתב "בעלים", כמו שכתב הח"ח כלל ב' ס"ג, מ"מ כבר ביאר בשו"ת להחפץ בחיים (שם) לפי ששני הפירושים מבואר יוצא מפרש"י שמותר לאדם לספר גנאי על עצמו כיעו"ש).
ולכאורה נראה דאי משום הא לא איריא, שהרי בבאר מים חיים (כלל ב' ס"ק א') הביא לנו את פירוש הרשב"ם להאי מימרא דכל מילתא דמיתאמרא וכו' שאם אחד סיפר על חבירו דברי גנות בפני שלשה [ועבר בזה על איסור רכילות אע"פ שסיפר בפני שלשה], מותר אח"כ לאחד מן השלשה, לילך ולספר הגנות למי שדיברו עליו, (ונראה שמכ"ש שמותר לספר למישהו אחר, שבזה לא שייך שנאה על זה שסיפר). וגם הרמב"ם פירש מימרא הנ"ל באופן זה, אלא שהוסיף שגם זה אינו מותר רק בדרך אקראי אבל לכתחילה אין לאחד מן השלשה לילך לספר. והביאו הח"ח להלכה בסעיף ג' בשם יש-אומרים. ע"ש. הנה עינינו הרואות, כי אפילו אם הראשון עבר על איסור "לא תלך רכיל" כשסיפר בפני שלשה, מ"מ מותר לאלו השלשה לספר הלאה. א"כ גם בפירוש רש"י הנ"ל, אפשר לומר, שאע"פ שלאלו השלשה, מותר לספר, אבל הראשון שסיפר, (דהיינו זה שקראו רש"י "הבעלים") עבר על לשה"ר, אפילו שדיבר רק על עצמו. ומה שלא כתב הרב חפץ חיים, שהבעלים עברו על לשה"ר, הוא משום דלא נחית לדין המספר, משום דקעסיק בדינא דאפי תלתא.
ואחרי כתבי כל זאת נראה לי שאין זו דחיה כלל, משום שאם באמת הח"ח לא נחית לדינא דהמספר, מדוע בסעיף ג' כתב, אף דהוא (היינו המספר) עבר בודאי על איסור לשון הרע וכו' ע"כ. והרי שלך לפניך שאע"פ שדן בדין אפי תלתא, לא חסך מלהזכיר דין המספר עצמו. וא"כ גם כשהביא פירוש רש"י היה יכול לחרוץ את דינו של המספר (שמוכנה בפי רש"י "הבעלים"), אם באמת היה עובר על איסור לשה"ר, משום שדיבר על עצמו. אלא ודאי, שבאמת מוכרחים לומר שאין איסור על המספר כשדיבר על עצמו וכמ"ש בשו"ת לחפץ בחיים הנ"ל. ודבריו נכוחים למבין ויש להביא עוד ראיה שאין איסור לאדם לספר לשה"ר על עצמו, ממ"ש הח"ח (כלל ז' סעיף ו') וז"ל: ואם אחד בא אצלו ומספר לו את עניניו, ובתוך סיפורו סיפר לו איזה דבר שהוא גנות לעצמו ולחבירו, אינו מותר להאמינו רק על עצמו לא על חבירו. ע"כ. ואם היה איסור לשה"ר אף אם מספר על עצמו, גם על המדבר היה אסור להאמין. (והנה עינינו הרואות, שלא זכר שר הח"ח כלל מדינו של זה המספר, ואילו באמת היה איסור לספר לשה"ר על עצמו, לא היה הח"ח חוסך שבטו וכנ"ל).
ולא נותר אלא לברר עוד ענין אחד, כי הנה יש לנו דין שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב. וזאת משום שאין הגוף שייך לאדם, וגם לא נשמתו, אל הכל שייך לאדון הכל, ולכן זה שמאבד עצמו הריהו משחית רכוש של בורא עולם, ועל זה יתן את הדין. ולכאורה נאמר גם כאן, שזה המדבר לשה"ר על עצמו, הרי הוא עובר על איסור לשה"ר בזה שמבזה את עצמו, על שמגנה יהודי – בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, והתורה אמרה "לא תלך רכיל". אולם באמת שלא קרב זה אל זה, מפני שדין המאבד עצמו לדעת נלמד מן הפסוק שנאמר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" ונאמר עוד: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" וזה מדבר על המאבד עצמו לדעת. אבל במדבר לשה"ר על עצמו, אין ע"ז פסוק בתורה, שכל מה שאסרה התורה לדבר לשה"ר זהו דוקא על הזולת, ורבו הפסוקים על זה, כגון לא תלך רכיל "בעמך", ואהבת לרעך "כמוך" שהם מדברים דוקא על בין אדם לחבירו. ולא שייך בזה לומר שפוגע ברכושו של בורא עולם.
ודע שאם אדם שב בתשובה ומספר לאחרים את כל אשר קרהו בתקופת היותו אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ובזה הוא מקרב בנים רחוקים לאביהם שבשמים, מפני שהם שומעים ממנו את ההבדל הגדול שבין חייו הקודמים לחייו שחי עתה, ורואים עין בעין שכל העולם הזה כולו הבל הבלים אחד גדול, והעיקר והיקר מכל זו תורתנו הקדושה, אדם כזה ודאי שלא עובר על איסור כלל, ולהיפך למצוה תחשב לו, שזוכה ומזכה את הרבים. ועל מקרה כזה לא דיברנו כלל.
והנה אודות מה שכתבנו לעיל כי מישעיה אין ראיה ממה שאמר לבורא עולם כי איש טמא שפתים אנכי וכו' ואמר בורא עולם עליך אתה רשאי לספר, אבל לא על עם ישראל, והטעם לכך שאצל בורא עולם, לא שייך לשה"ר כשמדבר על עצמו לפני ה'. הקשה על זה ידיד נפשי ר' ניצן ראובן הי"ו, אם לא לומדים מבורא עולם על לשון הרע, לא היה הח"ח צריך להביא בבאר מים חיים את ישעיה גם לראיה שאפילו שמכניס עצמו לגנות חבירו אסור ע"ש, שהרי אם לא לומדים, אז לא לומדים כלל! ועוד, שהרי אצל יהושע שהיתה מגפה אחרי שחזרו מהמלחמה, אמר ה' ליהושע, שזה בגלל שמישהו מעל בחרם. ושאל יהושע את ה', מי מעל בחרם? ענה לו הקב"ה, וכי נראה לך שאני אספר לשה"ר על בני?!" ע"כ. ולמרות שזה היה דו שיח של יהושע עם בורא עולם, וממעשה זה למד הח"ח (כלל י' ס"ק יא) בבאר מים חיים, שאף המדבר לשם תועלת צריך שיתקיימו בו שבעה תנאים ואחד מהם הוא: "אם יכול לסובב את התועלת באופן אחר, אסור לו לספר אפילו שכל התנאים קיימים", והביא הח"ח ראיה לתנאי זה ממעשה הנ"ל שכאשר שאל יהושע מי מעל? אמר לו הקב"ה, וכי אני דילטור? אלא הטל גורלות ותדע מי זה! כלומר, שאמר לו הקב"ה הרי אתה יכול לגלות בלי שאני אומר לך לשה"ר, ואם באמת לא לומדים מבורא עולם, למה הביא הח"ח מעשה זה בתור ראיה?
ונראה לי לתרץ תירוץ אחד לשתי הקושיות, שבאמת ודאי שאפשר ללמוד ממה שאמר הקב"ה לישעיה או ליהושע שדבר זה או אחר יש בו משום לשון הרע, ואין לך לימוד גדול מזה. אבל ממה שאמר הקב"ה לישעיה עליך אתה רשאי, אין להוכיח שאדם רשאי לדבר לשה"ר על עצמו מפני שכאן דיבר ישעיה לפני הקב"ה שלפניו נגלו כל סתום ודאי שאין כאן אלא וידוי דברים.
ועוד נלע"ד, שאם מדבר אדם גנות על עצמו לפני אדם שאינו מכירו, ולא ידוע שמדבר על עצמו, והיינו שהשומע מכיר את שם האיש שעליו מדברים, רק שלא מכיר את דמותו, כמעשה שהיה עם הח"ח הנ"ל בתחילת מאמרנו, הדעת נוטה שיש להתיר גם בזה, משום דממה נפשך, אם גם אחרי שהוא יגמור לדבר, השומע לא ידע על איזה דמות הוא דיבר, ולא ידע עליו בעתיד, הרי אין כאן לשה"ר כלל. ואם השומע בסוף ידע על מי דיבר המספר, הרי יתגלה לו שהוא דיבר על עצמו, וא"כ למפרע לא היה השום איסור למספר. ומ"מ נראה שזהו דוקא בשאר אדם אבל על ת"ח מפורסם בכל אופן אסור. ועוד חזון למועד.
המורם מכל האמור: מותר לאדם לדבר גנות על עצמו, בפני מי שמכירו ויודע בו שמדבר על עצמו. ואצ"ל אם בדברים אלו גורם לקירוב רחוקים, שאין בזה חשש כלל, ואדרבא למצוה יחשב לו.

http://www.toratemetfreeware.com/online ... t_139.html

[נדיב לב]

http://www.dirshu.co.il/%D7%94%D7%90%D7 ... %9E%D7%95/

בסעיף ה' (כלל ז') כותב ה'חפץ חיים', כי אדם שהתחזק מכבר בלאו הכי לאדם רשע, כי התפרסם עליו כמה פעמים שעבר בשאט נפש על איסורים הידועים לכל ישראל – על אדם כזה מותר לקבל לשון הרע. ב'ביאורים ומוספים' מביאים מה שכתב ה'חפץ חיים' לקמן, שלמרות שירֵא מאד להעתיק דין זה שמותר לספר [ולקבל] לשון הרע על המוחזק לרשע, מפני בעלי לשון הרע, שכשישמעו על אחד שמץ דבר מה, תכף יחזיקו אותו למוחזק לרשע, ויגנו אותו, ויתלו את ההיתר בספר הזה – עם כל זה לא השמיטו, וכמו שאמרו חז"ל על כעין זה את הפסוק "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

ואכן כלל לא פשוט להחליט על אדם מסויים שהוא 'מוחזק לרשע', ויש לעיין היטב בדברי ה'חפץ חיים' ובנידונים השונים המובאים ב'ביאורים ומוספים' בענין זה.

לגבי יהודים שאינם שומרי מצוות בזמננו, מבואר שם שגם לדעות שאינם נחשבים כתינוקות שנשבו וכאנוסים, מ"מ לדעת כמה פוסקים יתכן שלא התירו לדבר או לקבל עליהם לשון הרע, כי אינם נחשבים רשעים העוברים בשאט נפש על דבר שמפורסם איסורו אלא כשוגגים או אנוסים. אכן, על רודפי ושונאי הדת, יש שכתבו שמותר לספר אף על אותם שהם בגדר תינוקות שנשבו ובגדר אנוסים, שהרי מצוה להרחיק אותם ולספר על מעשיהם הרעים, כדי שלא ילמדו מהם. ודעת הגר"ח קניבסקי שעל תינוק שנשבה בכל מקרה מותר לספר לשון הרע.

עוד מציינים בביאורים ומוספים, כי כל תנאי ההיתר שנאמרו לענין סיפור לשון הרע על רשע, קיימים גם לענין קבלתו. ולפי זה אין היתר לשמוע לשון הרע על רשע אלא רק אם כוונתו בזה היא לתועלת, ואין היתר לספר כדי ליהנות מהפגם שנותן בו, או מצד שנאה שיש לו עליו, אלא חייב לכוין לתועלת. אמנם כל זה לענין רשע סתם, אבל אפיקורס מצוה לגנותו ולבזותו אף אם אין מטרתו לתועלת.

בסעיף ה' כותב ה'חפץ חיים' שאדם שמספר לשון הרע על עצמו ועל חברו יחד, מותר להאמין רק לגבי מה שמספר על עצמו ולא למה שמספר על חבירו [ואפילו כשמדובר על מעשה אחד, מחלקים את נאמנותו ומאמינים לו רק במה שנוגע כלפיו – ביאורים ומוספים].

בנוגע לסעיף זה מעלים ב'ביאורים ומוספים' נידון מעניין – האם מותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו? ידוע המעשה עם ה'חפץ חיים' שבדרכו לראדין ברכבת ישב לידו אדם שלא הכירו ודיבר בשבחו של ה'חפץ חיים', ורבנו ביטל את דבריו, והלה כעס עליו ומחה בו, ולאחר שהגיעו לראדין וראה על מי כעס, ביקש את סליחתו, ואמר לו ה'חפץ חיים' כי הוא חייב לו תודה על שבזכותו למד שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו. מאידך, לעיל הביא ה'חפץ חיים' את דברי חז"ל על הפסוק (ישעיה ו ה) "כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", שאמר הקב"ה לישעיה הנביא שעל עצמו רשאי לומר דברי גנאי אך לא על אחרים, וכתב הגר"נ קרליץ כי משמע מכך שמותר לומר דברי גנאי על עצמו, וראה בביאורים ומוספים שהביאו דעות שונות בזה, ויש שחילקו בין אופן שהשומע אינו יודע שהמספר מספר על עצמו, וכעין המעשה הנ"ל עם ה'חפץ חיים', לבין אופן שהוא יודע שמספר על עצמו, שאז מותר.

ונידון נוסף: האם מועילה נתינת רשות לשני לספר עליו לשון הרע? ה'חפץ חיים' כתב לעיל שאינו מועיל, וב'שיחות חפץ חיים' מובא שאמר שאסור לדבר לשון הרע אפילו על אדם שידוע שאינו מקפיד אם ידברו עליו, וכפי שמוכח ממרים שסיפרה על משה רבנו, וכן דעת הגר"מ פיינשטיין. מאידך, הגר"ש דבליצקי הביא את המסופר על רבי זונדל סלנטר, שהיה מעמיד אנשים מיוחדים שישתדלו למעט דמותו בעיני הבריות בכל מקום שישמעו שמדברים בשבחו, ומוכח שלדעתו מועילה נתינת רשות לדבר גנות על עצמו. אך הביא עוד מספר 'משפטי בני אדם' שהסיק להלכה שבלשון הרע של דברי גנאי וזלזול לא מועילה רשות להתיר, אבל לשון הרע של שלילת המעלות, נראה שמועילה נתינת רשות.

עוד יש לציין שכל הנאמר הוא לענין איסור לשון הרע, אבל לספר על חטאיו לאחרים [אם אין תועלת בכך], כבר כתב הרמב"ם שעזות פנים היא [שמראה בכך שאינו מתבייש בהם].

[נדיב לב]

http://www.dirshu.co.il/%D7%94%D7%90%D7 ... %9E%D7%95/

בסעיף ו' (כלל ז' מהלכות לשון הרע) עוסק החפץ חיים במקרה שאדם מספר גנות על עצמו ועל חברו יחד, וכותב שמותר להאמין לו רק לגבי עצמו ולא לגבי חברו. בביאורים ומוספים מביאים בהקשר לכך נידון מעניין – האם מותר לאדם לספר לשון הרע על עצמו.

מפורסם המעשה עם ה'חפץ חיים' שבנסעו פעם לראדין ישב לידו אחד שהרבה לדבר בשבחו של הח"ח, ולא ידע שהוא זה היושב לידו, והח"ח ביטל את דבריו וכו', ואותו אחד כעס עליו איך הוא מעז לדבר כך סרה על הח"ח, ואח"כ כשהגיעו לראדין ונודע לו מי היה שכנו לנסיעה, בא להתחנן ולבקש סליחה מהח"ח, ואמר לו הח"ח: מגיע לך יישר כח שלמדתי ממך שאסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו.

מאידך, לעיל (כלל א באמ"ח ס"ק טו) הביא ה'חפץ חיים' את דברי חז"ל (ילקוט שמעוני ישעיה אות תו) שאחרי שאמר ישעיהו הנביא להקב"ה (ישעיה ו ה) "כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", אמר לו הקב"ה שעל עצמו רשאי לומר דברי גנאי, אבל לא על אחרים.

הגר"נ קרליץ (חוט שני) עמד על שאלה זו וביאר, שמה שמשמע מהח"ח ב'באר מים חיים' שמותר לדבר לשון הרע על עצמו, זהו דוקא כשהשומע יודע שהמספר מדבר על עצמו, אבל כשהשומע אינו יודע שהמספר מספר על עצמו, וכגון שאומר 'שמעון בן יוסף עשה כך וכך' והשני אינו יודע ששמעון בן יוסף זהו המספר בעצמו, באופן זה אסור. ואף שהמספר עצמו יתכן שאינו עובר איסור, מכל מקום כלפי השומעים ששמעו דברי גנאי על השני, הרי זה בכלל 'שמע שוא'. ולכן במעשה עם הח"ח שהיושב לידו לא ידע שהוא מדבר על עצמו לשון הרע, יש איסור לדבר על עצמו לשון הרע, כמו שהסיק שם הח"ח. ובדומה לזה כתב הגר"ח קניבסקי (שאלת רב ח"א פ"ז תשובה ח ובסוף הספר תשובה ג) שכשהשומע אינו יודע שמספר על עצמו אסור, מפני שילמד ממנו שמותר לספר לשון הרע.

ודעת הגר"מ פיינשטיין (מסורת משה עמוד תצט) שאסור לספר לשון הרע על עצמו. וראה גם שו"ת תורה לשמה (לבעל הבן איש חי סי' תט) שאין לאדם להוציא דיבה רעה על עצמו.

[יאיר]

נראה דאם אין טעם מוצדק או אין סיבה הגיונית לספר על עצמו, אין ראוי לדבר לה"ר על עצמו אבל אם יש סיבה מיוחדת כגון שחושדים באחר או כל סיבה מוצדקת אחרת ראוי שיספר האמת ויגלה אך כמובן לא בכל מקרה זה חובה וכל מקרה לגופו.

[שמח בחור]

אתה חולק על הדברים שהובאו? אם כן, תסביר במה אתה חולק. מוסיף על הדברים?

[יהודי אחד]

האם מותר לבן אדם לספר לשה"ר על עצמו?

החפץ חיים כותב שהמדבר לשון הרע מבטל מצות ואהבת לרעך כמוך ואם כך לצד שיש היתר לספר על עצמו לשה"ר מה שייך ביטול מצות ואהבת לרעך כמוך כשמדבר על חבירו?


התשובה ברורה

[שמח בחור]

היות ובד"כ אדם לא רוצה לדבר על עצמו, או שידברו עליו.

[שלומי טויסיג]

בסעיף ה' (כלל ז') כותב ה'חפץ חיים', כי אדם שהתחזק מכבר בלאו הכי לאדם רשע, כי התפרסם עליו כמה פעמים שעבר בשאט נפש על איסורים הידועים לכל ישראל – על אדם כזה מותר לקבל לשון הרע. ב'ביאורים ומוספים' מביאים מה שכתב ה'חפץ חיים' לקמן, שלמרות שירֵא מאד להעתיק דין זה שמותר לספר [ולקבל] לשון הרע על המוחזק לרשע, מפני בעלי לשון הרע, שכשישמעו על אחד שמץ דבר מה, תכף יחזיקו אותו למוחזק לרשע, ויגנו אותו, ויתלו את ההיתר בספר הזה – עם כל זה לא השמיטו, וכמו שאמרו חז"ל על כעין זה את הפסוק "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".

ואכן כלל לא פשוט להחליט על אדם מסויים שהוא 'מוחזק לרשע', ויש לעיין היטב בדברי ה'חפץ חיים' ובנידונים השונים המובאים ב'ביאורים ומוספים' בענין זה.

לגבי יהודים שאינם שומרי מצוות בזמננו, מבואר שם שגם לדעות שאינם נחשבים כתינוקות שנשבו וכאנוסים, מ"מ לדעת כמה פוסקים יתכן שלא התירו לדבר או לקבל עליהם לשון הרע, כי אינם נחשבים רשעים העוברים בשאט נפש על דבר שמפורסם איסורו אלא כשוגגים או אנוסים. אכן, על רודפי ושונאי הדת, יש שכתבו שמותר לספר אף על אותם שהם בגדר תינוקות שנשבו ובגדר אנוסים, שהרי מצוה להרחיק אותם ולספר על מעשיהם הרעים, כדי שלא ילמדו מהם. ודעת הגר"ח קניבסקי שעל תינוק שנשבה בכל מקרה מותר לספר לשון הרע.

עוד מציינים בביאורים ומוספים, כי כל תנאי ההיתר שנאמרו לענין סיפור לשון הרע על רשע, קיימים גם לענין קבלתו. ולפי זה אין היתר לשמוע לשון הרע על רשע אלא רק אם כוונתו בזה היא לתועלת, ואין היתר לספר כדי ליהנות מהפגם שנותן בו, או מצד שנאה שיש לו עליו, אלא חייב לכוין לתועלת. אמנם כל זה לענין רשע סתם, אבל אפיקורס מצוה לגנותו ולבזותו אף אם אין מטרתו לתועלת.

בסעיף ה' כותב ה'חפץ חיים' שאדם שמספר לשון הרע על עצמו ועל חברו יחד, מותר להאמין רק לגבי מה שמספר על עצמו ולא למה שמספר על חבירו [ואפילו כשמדובר על מעשה אחד, מחלקים את נאמנותו ומאמינים לו רק במה שנוגע כלפיו – ביאורים ומוספים].

בנוגע לסעיף זה מעלים ב'ביאורים ומוספים' נידון מעניין – האם מותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו? ידוע המעשה עם ה'חפץ חיים' שבדרכו לראדין ברכבת ישב לידו אדם שלא הכירו ודיבר בשבחו של ה'חפץ חיים', ורבנו ביטל את דבריו, והלה כעס עליו ומחה בו, ולאחר שהגיעו לראדין וראה על מי כעס, ביקש את סליחתו, ואמר לו ה'חפץ חיים' כי הוא חייב לו תודה על שבזכותו למד שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו. מאידך, לעיל הביא ה'חפץ חיים' את דברי חז"ל על הפסוק (ישעיה ו ה) "כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", שאמר הקב"ה לישעיה הנביא שעל עצמו רשאי לומר דברי גנאי אך לא על אחרים, וכתב הגר"נ קרליץ כי משמע מכך שמותר לומר דברי גנאי על עצמו, וראה בביאורים ומוספים שהביאו דעות שונות בזה, ויש שחילקו בין אופן שהשומע אינו יודע שהמספר מספר על עצמו, וכעין המעשה הנ"ל עם ה'חפץ חיים', לבין אופן שהוא יודע שמספר על עצמו, שאז מותר. (מדרשו)

ונידון נוסף: האם מועילה נתינת רשות לשני לספר עליו לשון הרע? ה'חפץ חיים' כתב לעיל שאינו מועיל, וב'שיחות חפץ חיים' מובא שאמר שאסור לדבר לשון הרע אפילו על אדם שידוע שאינו מקפיד אם ידברו עליו, וכפי שמוכח ממרים שסיפרה על משה רבנו, וכן דעת הגר"מ פיינשטיין. מאידך, הגר"ש דבליצקי הביא את המסופר על רבי זונדל סלנטר, שהיה מעמיד אנשים מיוחדים שישתדלו למעט דמותו בעיני הבריות בכל מקום שישמעו שמדברים בשבחו, ומוכח שלדעתו מועילה נתינת רשות לדבר גנות על עצמו. אך הביא עוד מספר 'משפטי בני אדם' שהסיק להלכה שבלשון הרע של דברי גנאי וזלזול לא מועילה רשות להתיר, אבל לשון הרע של שלילת המעלות, נראה שמועילה נתינת רשות.

עוד יש לציין שכל הנאמר הוא לענין איסור לשון הרע, אבל לספר על חטאיו לאחרים [אם אין תועלת בכך], כבר כתב הרמב"ם שעזות פנים היא [שמראה בכך שאינו מתבייש בהם].

[מישהוא]

הח"ח מסביר שכל הבעיה של אבק לשה"ר הוא שיביא לידי לשה"ר
ולכך אסור לספר לשה"ר לתועלת אם השומע לא יודע שזה לתועלת (עיין בכלל ט')
ונראה שה"ה לספר על עצמו כשהשומעים לא יודעים שמדובר בו עצמו וכהסיפור שהובא מהח"ח.

[יושב אוהלים]

קצת משמע מכאן שמותר, רק שבלה"ר של עבירות הוא נחשב חצוף כלפי שמיא, אבל אין בו איסור מעיקר הדין.

זה לה"ר "על עצמו" לתועלת, אז אין ראיה משם.

[יושב אוהלים]

בכה"ג שהשומע אינו יודע שהמספר מספר על עצמו, לכאורה לשומע (שלא יודע שמותר לשמוע את הלשון הרע) אסור לשמוע (אינו איסור מדינא היות ונשוא הסיפור מסכים שידברו עליו את הלשון הרע אין איסור. אלא רק שמתכווין לבשר חזיר ועולה בידו בשר טלה) אם כן המספר עובר על לפני עיוור. שגורם לשומע לחשוב שעובר על איסור.

מנא לך דבר זה שאם מישהו מספר לחברו (למשל) ש"ראובן" חילל שבת אתמול, ואין לשומע שום מושג על איזה ראובן המספר מתכוון, וגם לא מנחש לעצמו על מי הוא מדבר, שיש לו איסור קבלת לשון הרע?

[יושב אוהלים]

שהאיש שדיבר איתו לא ידע שהוא מדבר על עצמו, והוא הכשיל אותו באיסור לשה"ר, בבחינת התכווין לאסור בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.

מנא לך דבר זה שאם מישהו מספר לחברו (למשל) ש"ראובן" חילל שבת אתמול, ואין לשומע שום מושג על איזה ראובן המספר מתכוון, וגם לא מנחש לעצמו על מי הוא מדבר, שיש לו איסור קבלת לשון הרע?

[שמח בחור]

בכה"ג שהשומע אינו יודע שהמספר מספר על עצמו, לכאורה לשומע (שלא יודע שמותר לשמוע את הלשון הרע) אסור לשמוע (אינו איסור מדינא היות ונשוא הסיפור מסכים שידברו עליו את הלשון הרע אין איסור. אלא רק שמתכווין לבשר חזיר ועולה בידו בשר טלה) אם כן המספר עובר על לפני עיוור. שגורם לשומע לחשוב שעובר על איסור.

מנא לך דבר זה שאם מישהו מספר לחברו (למשל) ש"ראובן" חילל שבת אתמול, ואין לשומע שום מושג על איזה ראובן המספר מתכוון, וגם לא מנחש לעצמו על מי הוא מדבר, שיש לו איסור קבלת לשון הרע?

בסיפור המפורסם על החפץ חיים מסופר שהחפץ חיים דיבר לשה"ר על ה"חפץ חיים" שהוא ודאי היה מוכר מאוד.
בנוסף, אני יגיד לך שאלה שאני מסופק בה זמן רב, באם נתפרסם על יוסף בן שמעון דברי גנאי האם מותר להראות ולומר זהו יוסף בן שמעון המדובר. או איפכא אם שניים רואים מישהו עושה עבירה ושואל האחד את חבירו מה שמו של זה שעושה עבירה זו לפנינו, האם מותר לומר.
 

[יושב אוהלים]

בסיפור המפורסם על החפץ חיים מסופר שהחפץ חיים דיבר לשה"ר על ה"חפץ חיים" שהוא ודאי היה מוכר מאוד.

לא הבנתי איך זה קשור לשאלתי? שאלתי אם אדם ששומע לשון הרע שמישהו מספר לו על בן אדם שלישי, (לא שמספר על עצמו) והשומע איננו יודע כלל במי מדובר, האם יש עליו איסור קבלת לשון הרע?
מדבריך היה נשמע שכן, ולכן המספר מכשיל אותו באיסור קבלת לשון הרע, וביקשתי מקור לדבר.