יושב אוהלים
משתמש ותיק
שאלה: האם אפשר לאהוב מישהו לגמרי, ולא לסמוך עליו לגמרי:
בגמ' שבת סוף דף פח. - פח:
אנן (פח:) דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי יא,ג) תומת ישרים תנחם.
וברש"י שם (ריש ע"ב) דסגינן בשלימותא. התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו:
ושמעתי מת"ח אחד (הרב ר' רפאל גריינמן שליט"א) שציין לגמ' בכתובות פו: דאיתא שם במתני' המושיב את אשתו חנוונית או שמינה אפוטרופיא הרי זה משביעה כל זמן שירצה, ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה:
ובגמ' איבעיא להו ר' אליעזר על ידי גלגול קאמר או לכתחלה קאמר, ת''ש אמרו לו לרבי אליעזר אין אדם דר עם נחש בכפיפה, אי אמרת בשלמא לכתחלה שפיר, אלא אי אמרת ע''י גלגול מאי נפקא לה מינה, דאמרה ליה כיון דקדייקת בתראי כולי האי לא מצינא דאדור בהדך:
דהיינו שאמרו חכמים לר"א שאם הבעל ישביעה על כל דבר ודבר ולא יסמוך עליה בכלום, תאמר האשה לבעלה שכיון שהוא לא סומך עליה, ואין לו אימון בה, אינה יכולה לדור עמו, והיא תצדק, כיון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.
ויעויין ברש"י שם בד"ה הואיל וקא דייקת בתראי - וז"ל אינך אוהב ומאמין אותי, ולא מצינא דאידור בהדך: עכ"ל.
הרי גם הכא מבואר ברש"י שאם אדם לא סומך על השני זה סימן שאין הוא אוהב אותו. ואם אוהב אותו יסמוך עליו.
וה"נ בסוגיין זהו הביאור בדברי רש"י שבסוגיין שאומרים עם ישראל- התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה, [ולכן] וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו: כי האימון בתום לב הוא תוצאה של האהבה. ודפח"ח.
אבל עדיין הדברים צריכים ביאור,דמה הקשר בין אהבה לזה שסומכין עליו, לכאורה אפשר לאהוב מישהו ובכל אופן לא לסמוך עליו לגמרי בתום לב.
וביארתי הדבר בס"ד ע"פ הפסוק (משלי כז,יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם: ופירש"י שם וז"ל לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים:
ונמצא לפי זה שכשהוא אוהב את חברו הוא יודע שחברו אוהב אותו, ולכן יסמוך עליו שלא יעשה שום דבר שלא לטובתו, ולכן אמרינן הכא שכיון שעם ישראל עשו כדרך העושים מאהבה, לכן היו בטוחים שהקב"ה יחזיר להם אהבה, כמים הפנים לפנים, ולכן סמכו עליו שלא יטעננו בדבר שלא יוכלו לעמוד בו:
וה"נ גבי אשה שאין בעלה סומך עליה, יכולה לטעון לו שאם היית אוהב אותי, היית צריך לדעת שגם אני אאהוב אותך, כמים הפנים לפנים, וממילא היית סומך עלי לגמרי שלא אעשה שום דבר שלא לטובתך, ולא היית צריך להשביע אותי על כל דבר ודבר, ואם אתה לא סומך עלי על כרחך שאין אתה אוהב אותי, ואין אני יכולה לדור איתך.
והוספתי על זה עוד נופך, לבאר המשך דברי הגמ' בשבת שם, שמיד אחרי המאמר הנ"ל איתא בגמ' א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מאי דכתיב (שיר השירים ד-ט) לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך בתחילה באחת מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך, אמר עולא עלובה כלה מזנה בתוך חופתה, אמר רב מרי ברה דבת שמואל מאי קרא (שיר השירים א-יב) עד שהמלך במסיבו נרדי וגו', אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתב הסריח:
וי"ל שהוא המשך למ"ש לעיל שעם ישראל סמכו על הקב"ה והקדימו נעשה לנשמע על ידי אהבתם אליו, וידעו שיחזיר להם אהבה, ולא יטעננו בדבר שלא יוכלו לעמוד בו, והוא ע"פ הפסוק כמים הפנים לפנים וגו', אמנם יש להעיר שבפסוק זה כתוב כן לב האדם לאדם, והכא בהקב"ה איירי. וע"ז אמרינן בגמ', שאיה"נ לגבי זה שידעו עם ישראל שאם יבואו באהבה, יחזיר להם הקב"ה אהבה, וזה פשוט שאם אצל האדם הוא כן, כ"ש גם אצל הקב"ה כן הוא שיחזיר אהבה לישראל שאוהבים אותו, אמנם ממשיך הגמ' ואומרת שאף שאצל האדם על פי הנאמר בפסוק זה גם ההיפך נכון, שאם לא יאהב האדם את השני גם השני לא יאהוב אותו, (עיין תוס' פסחים קיג: בד"ה שראה וז"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר), דבר זה נאמר רק לגבי לב האדם לאדם, אבל אצל הקב"ה לגבי עם ישראל, גם כשעם ישראל אינם מראים אהבה כלפי הקב"ה מ"מ הקב"ה עדיין אוהב אותנו, וזהו מ"ש בגמ' אח"כ, שאמר עולה עלובה כלה מזנה בתוך חופתה, אמר רב מרי ברה דבת שמואל מאי קרא (שיר השירים א-יב) עד שהמלך במסיבו נרדי וגו', שמיד אחר מתן תורה נפלו עם ישראל מהאהבה הגדולה שאהבו את הקב"ה כשאמרו נעשה ונשמע, אבל בכל זאת - אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתב הסריח, שלמרות שאהבתנו סרה ממנו עדיין ממשיך הקב"ה לאהוב אותנו, ואהבתו לא תסור ממנו לעולמים.
בגמ' שבת סוף דף פח. - פח:
אנן (פח:) דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי יא,ג) תומת ישרים תנחם.
וברש"י שם (ריש ע"ב) דסגינן בשלימותא. התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו:
ושמעתי מת"ח אחד (הרב ר' רפאל גריינמן שליט"א) שציין לגמ' בכתובות פו: דאיתא שם במתני' המושיב את אשתו חנוונית או שמינה אפוטרופיא הרי זה משביעה כל זמן שירצה, ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה:
ובגמ' איבעיא להו ר' אליעזר על ידי גלגול קאמר או לכתחלה קאמר, ת''ש אמרו לו לרבי אליעזר אין אדם דר עם נחש בכפיפה, אי אמרת בשלמא לכתחלה שפיר, אלא אי אמרת ע''י גלגול מאי נפקא לה מינה, דאמרה ליה כיון דקדייקת בתראי כולי האי לא מצינא דאדור בהדך:
דהיינו שאמרו חכמים לר"א שאם הבעל ישביעה על כל דבר ודבר ולא יסמוך עליה בכלום, תאמר האשה לבעלה שכיון שהוא לא סומך עליה, ואין לו אימון בה, אינה יכולה לדור עמו, והיא תצדק, כיון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.
ויעויין ברש"י שם בד"ה הואיל וקא דייקת בתראי - וז"ל אינך אוהב ומאמין אותי, ולא מצינא דאידור בהדך: עכ"ל.
הרי גם הכא מבואר ברש"י שאם אדם לא סומך על השני זה סימן שאין הוא אוהב אותו. ואם אוהב אותו יסמוך עליו.
וה"נ בסוגיין זהו הביאור בדברי רש"י שבסוגיין שאומרים עם ישראל- התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה, [ולכן] וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו: כי האימון בתום לב הוא תוצאה של האהבה. ודפח"ח.
אבל עדיין הדברים צריכים ביאור,דמה הקשר בין אהבה לזה שסומכין עליו, לכאורה אפשר לאהוב מישהו ובכל אופן לא לסמוך עליו לגמרי בתום לב.
וביארתי הדבר בס"ד ע"פ הפסוק (משלי כז,יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם: ופירש"י שם וז"ל לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים:
ונמצא לפי זה שכשהוא אוהב את חברו הוא יודע שחברו אוהב אותו, ולכן יסמוך עליו שלא יעשה שום דבר שלא לטובתו, ולכן אמרינן הכא שכיון שעם ישראל עשו כדרך העושים מאהבה, לכן היו בטוחים שהקב"ה יחזיר להם אהבה, כמים הפנים לפנים, ולכן סמכו עליו שלא יטעננו בדבר שלא יוכלו לעמוד בו:
וה"נ גבי אשה שאין בעלה סומך עליה, יכולה לטעון לו שאם היית אוהב אותי, היית צריך לדעת שגם אני אאהוב אותך, כמים הפנים לפנים, וממילא היית סומך עלי לגמרי שלא אעשה שום דבר שלא לטובתך, ולא היית צריך להשביע אותי על כל דבר ודבר, ואם אתה לא סומך עלי על כרחך שאין אתה אוהב אותי, ואין אני יכולה לדור איתך.
והוספתי על זה עוד נופך, לבאר המשך דברי הגמ' בשבת שם, שמיד אחרי המאמר הנ"ל איתא בגמ' א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מאי דכתיב (שיר השירים ד-ט) לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך בתחילה באחת מעיניך לכשתעשי בשתי עיניך, אמר עולא עלובה כלה מזנה בתוך חופתה, אמר רב מרי ברה דבת שמואל מאי קרא (שיר השירים א-יב) עד שהמלך במסיבו נרדי וגו', אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתב הסריח:
וי"ל שהוא המשך למ"ש לעיל שעם ישראל סמכו על הקב"ה והקדימו נעשה לנשמע על ידי אהבתם אליו, וידעו שיחזיר להם אהבה, ולא יטעננו בדבר שלא יוכלו לעמוד בו, והוא ע"פ הפסוק כמים הפנים לפנים וגו', אמנם יש להעיר שבפסוק זה כתוב כן לב האדם לאדם, והכא בהקב"ה איירי. וע"ז אמרינן בגמ', שאיה"נ לגבי זה שידעו עם ישראל שאם יבואו באהבה, יחזיר להם הקב"ה אהבה, וזה פשוט שאם אצל האדם הוא כן, כ"ש גם אצל הקב"ה כן הוא שיחזיר אהבה לישראל שאוהבים אותו, אמנם ממשיך הגמ' ואומרת שאף שאצל האדם על פי הנאמר בפסוק זה גם ההיפך נכון, שאם לא יאהב האדם את השני גם השני לא יאהוב אותו, (עיין תוס' פסחים קיג: בד"ה שראה וז"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר), דבר זה נאמר רק לגבי לב האדם לאדם, אבל אצל הקב"ה לגבי עם ישראל, גם כשעם ישראל אינם מראים אהבה כלפי הקב"ה מ"מ הקב"ה עדיין אוהב אותנו, וזהו מ"ש בגמ' אח"כ, שאמר עולה עלובה כלה מזנה בתוך חופתה, אמר רב מרי ברה דבת שמואל מאי קרא (שיר השירים א-יב) עד שהמלך במסיבו נרדי וגו', שמיד אחר מתן תורה נפלו עם ישראל מהאהבה הגדולה שאהבו את הקב"ה כשאמרו נעשה ונשמע, אבל בכל זאת - אמר רב ועדיין חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתב הסריח, שלמרות שאהבתנו סרה ממנו עדיין ממשיך הקב"ה לאהוב אותנו, ואהבתו לא תסור ממנו לעולמים.