שבת דף צא. בענין זרק כזית תרומה לבית טמא

יושב אוהלים

משתמש ותיק
דף צא.
בגמ' זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן:
וברש"י והאי משלימו. שנחה אצלו והשלימו וע''י הנחה זו נטמאו: מאי. מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא:

ושמעתי שואלים למה חייב בכלל משום איסור שבת כשזרק תרומה טהורה לתוך בית טמא, הרי מקלקל הוא, שהרי מטמא את התרומה.
ותירץ ת"ח אחד (ר' רפאל גריינמן שליט"א) שמקלקל אינו פוטר במלאכת שבת אא"כ הקלקול הוא בעצם המלאכה, וכגון שסתר בנין שלא ע"מ לבנות, אז המלאכה היא הסתירה, ועצם הסתירה היא הקלקול, משא"כ הכא שמלאכת ההוצאה היא עקירת החפץ מרשות אחת והנחתו ברשות אחרת, א"כ אף שתוך כדי ההוצאה, ועל ידי ההוצאה (או במקרה דידן ההכנסה) קלקל, מ"מ אין עצם ההוצאה מרשות לרשות הקלקול, רק שבשעת מעשה המלאכה, ועל ידיו, נעשה קלקול, ולכן אין כאן פטור של מקלקל. ולענ"ד החילוק הוא חילוק ישר מאוד.

אמנם הקשתי על זה מדברי התוס' כאן (בדף צא: בסוף ד"ה כגון דאיכא -שמתחיל בע"א) וז"ל ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא, אע''ג דחשיב ללקות עליו זר האוכלו, משו''ה לא חשיב בפחות מגרוגרת כיון דאיסור זרות לא בא ע''י הוצאה זו: עכ"ל.
הרי שחילק וביאר בתוס' מה שהגמ' לא נקטה דוגמא של חשיבות הוצאה בפחות מכגרורגרת אלא משום טומאת התרומה בכביצה, אבל מהא דכזית אסור באכילה לזר גם בתרומה טהורה, לא סגי ליה להחשיב פחות מכשיעור לחייב במלאכת הוצאה בזרק כזית תרומה טהורה לבית טהור, והטעם הוא משום דאיסור זרות לא בא ע"י הוצאה, אלא הכזית היה אסור לזרים גם לפני ההוצאה, ולא מעשה ההוצאה גרמה לאיסור, משא"כ בזרק לבית טמא מעשה ההוצאה היא שגרמה לטומאה, ובטומאה שיעורו בכביצה, ולכן הוה שיעור חשוב של הוצאה אף שהוא פחות מכגרוגרת.
ולכאורה מדברי התוס' משמע שלגבי הטומאה שחלה על התרומה בשעת ההוצאה, והוא הוא דאחשביה בפחות מכשיור גרוגרת, נחשב הדבר שההוצאה היא שגרמה לטומאה, וא"כ לכאורה משמע דלא כדברנו הנ"ל שאין בזורק תרומה לבית טמא משום מקלקל משום שמלאכת ההוצאה לא גרמה לטומאה, והכא אמרינן שמלאכת ההוצאה כן גרמה לטומאה, שהרי בהא מחלקינן בין דין טומאה לדין איסור אכילת תרומה לזרים.

והנראה לומר בזה בס"ד בהקדם באור פשוט בהא שכ' התוס' שאין איסור אכילת כזית תרומה לזר מחשיבו לשיעור חשוב לענין הוצאה כיון דאיסור זרות לא בא ע"י הוצאה זו, דלא תקשה מזה בכל דבר דאמרינן ששיעורו להוצאה הוא כך וכך משום איזה דבר שעושין בו, אף בשיעור קטן, וזהו חשיבותו, אף שהיה ראוי לדבר זה גם לפני ההוצאה, ולא ע"י ההוצאה באה חשיבות זו, ומ"מ נחשב דבר זה להחשיבו גם בשיעור קטן, ופשוט דלא קשה כלל, שהרי התם מה שראוי לדבר זה קובע מהו תשמישו וחשיבותו של הדבר, וע"פ זה נקבע שיעורו לענין הוצאה, משא"כ בדבר שבשיעור הקטן אין לו תשמיש או מעשה מסויים שעושין עמו, רק שבשיעור הקטן יש בו דינים מיוחדים, וכגון הכא ששיעור אוכל להוצאה הוא בכגרוגרת, ובכביצה יש דינים של טומאת אוכלין, ובכזית של תרומה יש איסור אכילה לזרים, ובאים להחשיב ההוצאה בשיעור קטן מכגרוגרת מחמת דינים אלו,  אז אמרינן שאם מעשה ההוצאה הוא שגרם לדין הזה אז נחשב הדבר לחשיבות במעשה ההוצאה, וכגון בזרק תרומה לבית טמא, משא"כ בזרק כזית תרומה לבית טהור, שדיני התרומה שאסור לזרים כבר היו עליו לפני מעשה ההוצאה, בזה אין הדין שעליו עושה לו חשיבות בפחות מכשיעור גרוגרת, וזהו כונת התוס' דכיון דאיסור זרות לא ע"י הוצאה באה.

ולפי"ז מיושב מה שהקשנו מדברי התוס' על מה שתירץ האי ת"ח להא דאין פטור מקלקל בזורק תרומה לבית טמא, וביאר משום שלא בא הטומאה על ידי מעשה מלאכת ההוצאה, דלכאורה מדברי התוס' משמע שכן בא הטומאה על ידי מעשה ההוצאה, די"ל דחלוקין שני הדברים לגמרי, ולא קרב זה אל זה, דלענין קביעות חשיבות הדבר, די בזה דבשעת מעשה המלאכה, ועל ידי מעשה המלאכה חלו דינים חדשים בשיעור הזה כדי להחשיב שיעור זה להוצאה חשובה, משא"כ לגבי פטור מקלקל צריך שפעולת המלאכה יהפך לפעולה של מקלקל, ולזה אין מספיק הא דעל ידי המלאכה ובשעת עשייתו נתקלקל משהו, אלא צריך שעצם פעולת המלאכה היא שגרמה לקלקול, (וכמו בסתירת בנין), משא"כ הכא אף שבשעת המלאכה ועל ידי המלאכה נטמא האוכל, אין זה עושה את ההוצאה לפעולת מקלקל, כיון שפעולת מלאכת הוצאה היא ההוצאה מרשות אחת לרשות אחרת, וזה לא מה שגרם לטומאה, וכדברי הת"ח הנ"ל.

ובדרך אגב אציין שאחרי שלמדתי דברי התוס', שמחלק בין דין טומאה שמחשיב שיעור כביצה בהוצאה זו, לדין איסור אכילת תרומה לזרים, דלא סגי בה לחייב על הוצאה בכזית תרומה, אמרתי בס"ד שכן יש לפרש ג"כ בדברי רש"י בפירושו את אוקימתת הגמ' באיבעיא דזרק כזית תרומה לבית טמא דמיירי דאיכא מכבר פחות מכביצה אוכלין בתוך הבית, והאי כזית שזרק משלימו לכביצה, ומבעיא אי אמרינן דמדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן, ופירש"י  וז"ל בד"ה והאי משלימו - שנחה אצלו והשלימו וע''י הנחה זו נטמאו: מאי - מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא: עכ"ל. די"ל דמש"כ וע"י הנחה זו נטמאו אין זה סיפור דברים בעלמא לבאר את המקרה, אלא זהו עיקר יסוד הסברא בגמ' לאמר מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת, דלא רק כיון שבשעת ההוצאה קרה הטומאה, אלא שמעשה ההנחה שהוא חלק מעכב בפעולת מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, היא גרמה לטומאה שתבא. [ואולי אף בא רש"י להיזהר מקושיית התוס' הנ"ל, והבאור כמו שבארנו].
 
חלק עליון תַחתִית