א"מ באינו פס"ר שרי,

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
נתן הבבלי אמר:
אמאי לא נאסר מדין ספק דאו'  לחומרא
בכה''ג גם אם יעשה האיסור אין כאן איסור כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואף בשאר איסורים בכה''ג לא מתייחס לאדם.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
כמעיין המתגבר אמר:
נתן הבבלי אמר:
אמאי לא נאסר מדין ספק דאו'  לחומרא
בכה''ג גם אם יעשה האיסור אין כאן איסור כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואף בשאר איסורים בכה''ג לא מתייחס לאדם.
 
לפי דבריך למה כשזה פס"ר חייב חטאת הרי אין כאן מלאכת מחשבת?
הוא הרי לא התכוין!
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
חימקו אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
נתן הבבלי אמר:
אמאי לא נאסר מדין ספק דאו'  לחומרא
בכה''ג גם אם יעשה האיסור אין כאן איסור כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואף בשאר איסורים בכה''ג לא מתייחס לאדם.
לפי דבריך למה כשזה פס"ר חייב חטאת הרי אין כאן מלאכת מחשבת?
הוא הרי לא התכוין!
יכול להיות שאני יכול לענות לך, אבל כיון דבלאו הכי קשה לי משאר איסורים דאף בהם מותר ולא כתיב בהו מחשבת, לכן נראה לי עיקר שהטעם כי זה לא נחשב מעשה של האדם, והוי כעבירה שנעשתה מאיליה.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
כמעיין המתגבר אמר:
חימקו אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
בכה''ג גם אם יעשה האיסור אין כאן איסור כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואף בשאר איסורים בכה''ג לא מתייחס לאדם.
לפי דבריך למה כשזה פס"ר חייב חטאת הרי אין כאן מלאכת מחשבת?
הוא הרי לא התכוין!
יכול להיות שאני יכול לענות לך, אבל כיון דבלאו הכי קשה לי משאר איסורים דאף בהם מותר ולא כתיב בהו מחשבת, לכן נראה לי עיקר שהטעם כי זה לא נחשב מעשה של האדם, והוי כעבירה שנעשתה מאיליה.
 

אם נעשתה מאיליה כ"ש שלא יתחייב.
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
חימקו אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
חימקו אמר:
לפי דבריך למה כשזה פס"ר חייב חטאת הרי אין כאן מלאכת מחשבת?
הוא הרי לא התכוין!
יכול להיות שאני יכול לענות לך, אבל כיון דבלאו הכי קשה לי משאר איסורים דאף בהם מותר ולא כתיב בהו מחשבת, לכן נראה לי עיקר שהטעם כי זה לא נחשב מעשה של האדם, והוי כעבירה שנעשתה מאיליה.

אם נעשתה מאיליה כ"ש שלא יתחייב.
התכוונתי באינו פס''ר, ומה שאין כן פס''ר דכיון דודאי הוא, הוא מתייחס.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
כמעיין המתגבר אמר:
חימקו אמר:
כמעיין המתגבר אמר:
יכול להיות שאני יכול לענות לך, אבל כיון דבלאו הכי קשה לי משאר איסורים דאף בהם מותר ולא כתיב בהו מחשבת, לכן נראה לי עיקר שהטעם כי זה לא נחשב מעשה של האדם, והוי כעבירה שנעשתה מאיליה.

אם נעשתה מאיליה כ"ש שלא יתחייב.
התכוונתי באינו פס''ר, ומה שאין כן פס''ר דכיון דודאי הוא, הוא מתייחס.
 

בשאר איסורים זה מובן למה פס"ר חייב כי סכ"ס עשה עברה, אבל בשבת למה חייב, הרי אין כאן מלאכת מחשבת?
 

מענה לשון

משתמש ותיק
בפסיק רישיה שהתוצאה ברורה מאיליה, הרי יש כאן מלאכת מחשבת, ומה שאינו רוצה בכך אינו מפקיע את הידיעה בשעת מעשה שהתוצאה האסורה תיעשה בוודאות
כמו בחותך ראש התרנגול, הוא יודע שהתרנגול ימות, ומה שאין חפץ בכך אינו מגרע בעצם המעשה
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
נתן הבבלי אמר:
אמאי לא נאסר מדין ספק דאו'  לחומרא

בפשטות שורש ההיתר של אינו מתכוין הוא משום שמאחר ומטרת המעשה היא התוצאה העיקרית (המותרת) ולא התוצאה הנלוית (האסורה), הרי יש להחשיב את התוצאה הנלוית כנעשית מאליה ולא כחלק מהמעשה. אלא שכל היתר זה הוא רק כשהתוצאה הנלוית היא מקרית, אך אם היא מוכרחת להלוות למעשה שוב אי אפשר לומר שהיא אינה נחשבת כחלק מהמעשה, שהרי היא מוכרחת ממנו.
(כך דעת התוס'. אמנם דעת הערוך היא שאין עצם ההכרח בתוצאה מחשיבתה כחלק מהמעשה, אלא רק הכוונה של העושה המעוניין בתוצאה הנלוית מחשיבתה להיות חלק מהמעשה. ועל כן סובר שאם לא ניחא ליה בתוצאה אין איסור אפילו בפסיק רישיה. עי' בכל זה בשערי יושר ג,כה ובקובץ שעורים כתובות ו,א ובמשנת ר' אהרן יבמות סי' ד).

באופן אחר יש לבאר שההיתר של אינו מתכוין הוא משום שכל מעשה שיש לו תוצאה אחת ודאית ותוצאה אחת מסופקת הרי התוצאה המסופקת בטלה לגבי זו הודאית (וכעין דוגמא לדבר הא דריש ב"ק דהעושה אב ותולדה דיליה אינו חייב אלא אחת משום דהתולדה בטלה לאב, ואף שעשה ב' מעשים מ"מ המעשה הפחות חשוב בטל לגבי המעשה החשוב). והגדרה זו מוכרחת בדעת המתירים ספק פסיק רישיה אף שאין מתירים פסיק רישיה דלא ניחא ליה*, ובע"כ דלשיטתם אין ההיתר דאינו מתכוין מחמת שהתוצאה האסורה אינה מוכרחת אלא משום שהיא מסופקת, ודו"ק.



*יעויין ברמב"ן וריטב"א שבת מא,ב דמתירים ספק צירוף אף שהוא ספק פסי"ר, ומאידך הרמב"ן שם קיא,א והריטב"א שם קג,א אוסרים פסי"ר דלא ניח"ל. וכן הט"ז שטז,ד מתיר ספק פסי"ר ובסוס"י שכ אוסר פסי"ר דלא ניח"ל.
 

חימקו

משתמש ותיק
מענה לשון אמר:
בפסיק רישיה שהתוצאה ברורה מאיליה, הרי יש כאן מלאכת מחשבת, ומה שאינו רוצה בכך אינו מפקיע את הידיעה בשעת מעשה שהתוצאה האסורה תיעשה בוודאות
כמו בחותך ראש התרנגול, הוא יודע שהתרנגול ימות, ומה שאין חפץ בכך אינו מגרע בעצם המעשה

אבל למה חייב חטאת, הרי זה נהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה?
 

כמעיין המתגבר

משתמש ותיק
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
בפסיק רישיה שהתוצאה ברורה מאיליה, הרי יש כאן מלאכת מחשבת, ומה שאינו רוצה בכך אינו מפקיע את הידיעה בשעת מעשה שהתוצאה האסורה תיעשה בוודאות
כמו בחותך ראש התרנגול, הוא יודע שהתרנגול ימות, ומה שאין חפץ בכך אינו מגרע בעצם המעשה

אבל למה חייב חטאת, הרי זה נהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה?
חימקו ידידי, שים לב שאתה עובר משאלה לשאלה לשאלה.
שאלת פותח האשכול כבר נענתה.
הוספת שאלה חדשה גבי פס''ר הלא אינו מלאכת מחשבת, והשיבו לך.
הוספת שאלה חדשה הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
וזו שאלה שצריך לשאול אותה בצורת שאלת בירור, מה בין אינו מתכוין לבין שאינה צריכה לגופה וכל מעיין במסכת שבת מתקשה להגדיר את זה, ולכאו' החילוק ברור שמלאכה שאינה צריכה, היינו שמתכוין לעשיית המלאכה כגון לקצור או לבשל אלא שאינו צריך לה כמו במשכן אלא לצורך דבר אחר ומה שאין כן דבר שאין מתכוין שכלל לא מתכוין לחרוש אלא לגרור ספסל.
אלא שכאן מתרוממת שאלה לר''ש דאינה צריכה פטור א''כ באינו מתכוין בפס''ר למה חייב הלא ודאי אינו מתכוין לא גרע ממלאכה שאינה צריכה, כי הכא כלל לא התכוין לחרוש, אבל התשובה דבמתכוין אקטיבי לצורך מגמה אחרת הוא עוקר את שם המלאכה ועל כן פטור.
 
 

הקטו שבחבורה

משתמש רגיל
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
בפסיק רישיה שהתוצאה ברורה מאיליה, הרי יש כאן מלאכת מחשבת, ומה שאינו רוצה בכך אינו מפקיע את הידיעה בשעת מעשה שהתוצאה האסורה תיעשה בוודאות
כמו בחותך ראש התרנגול, הוא יודע שהתרנגול ימות, ומה שאין חפץ בכך אינו מגרע בעצם המעשה

אבל למה חייב חטאת, הרי זה נהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה?
שאלה נפלאה שכל לומד מסכת שבת מתקשה בזה איך להגדיר את החילוק בין פסיק רישא דלא ניחא ליה למלאכה שאינה צריכה לגופה (ראיתי ש'כמעיין המתגבר' ענה על זה אבל במחכ"ת לא הבנתי את דבריו) 
ומה שנראה לי בזה לחלק שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא במקרה שאין לו שום תועלת מהמלאכה האסורה הנפעל ממעשיו, משא"כ פסיק רישא הוא במקרה שיש תועלת מהמלאכה האסורה הנפעל ממעשיו רק הוא לא ניחא ליה בזה, ולכך הוא יותר חמור ממלאכה שאינה צריכה לגופה
ויש לציין ש'לא ניחא ליה' אין הכוונה שלא נוח לו  ואיכפת ליה מהתוצאה שנפעל בדיעבד ממעשיו, אלא הכוונה הוא שהוא לא צריך את זה למרות התועלת שנפעל ע"י מעשיו
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
בפסיק רישיה שהתוצאה ברורה מאיליה, הרי יש כאן מלאכת מחשבת, ומה שאינו רוצה בכך אינו מפקיע את הידיעה בשעת מעשה שהתוצאה האסורה תיעשה בוודאות
כמו בחותך ראש התרנגול, הוא יודע שהתרנגול ימות, ומה שאין חפץ בכך אינו מגרע בעצם המעשה

אבל למה חייב חטאת, הרי זה נהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה?
באמת אינו חייב חטאת משום משאצל"ג כמ"ש התוס' בשבת קג,א
 
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
הקטו שבחבורה אמר:
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
בפסיק רישיה שהתוצאה ברורה מאיליה, הרי יש כאן מלאכת מחשבת, ומה שאינו רוצה בכך אינו מפקיע את הידיעה בשעת מעשה שהתוצאה האסורה תיעשה בוודאות
כמו בחותך ראש התרנגול, הוא יודע שהתרנגול ימות, ומה שאין חפץ בכך אינו מגרע בעצם המעשה

אבל למה חייב חטאת, הרי זה נהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה?
שאלה נפלאה שכל לומד מסכת שבת מתקשה בזה איך להגדיר את החילוק בין פסיק רישא דלא ניחא ליה למלאכה שאינה צריכה לגופה (ראיתי ש'כמעיין המתגבר' ענה על זה אבל במחכ"ת לא הבנתי את דבריו) 
ומה שנראה לי בזה לחלק שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא במקרה שאין לו שום תועלת מהמלאכה האסורה הנפעל ממעשיו, משא"כ פסיק רישא הוא במקרה שיש תועלת מהמלאכה האסורה הנפעל ממעשיו רק הוא לא ניחא ליה בזה, ולכך הוא יותר חמור ממלאכה שאינה צריכה לגופה
ויש לציין ש'לא ניחא ליה' אין הכוונה שלא נוח לו  ואיכפת ליה מהתוצאה שנפעל בדיעבד ממעשיו, אלא הכוונה הוא שהוא לא צריך את זה למרות התועלת שנפעל ע"י מעשיו
מש"כ הרב כמעיין המתגבר מבואר בריטב"א שבת קיז,א 
 
 

כיסופים

משתמש חדש
נתן הבבלי אמר:
אמאי לא נאסר מדין ספק דאו'  לחומרא
כמה יישובים בדבר 
א. אינו ספק בהלכה אלא ספק במה שיהיה ובזה אין דין שספק דאורייתא לחומרא
ב. שעצם  הספק מחזירו לדין אינו מתכוין גמור ומותר לגמרי
ג. ספק פס"ר לשעבר יעויין במ"ב בשם בט"ז ויש אוסרים בזה כיון שהוא ספק לפנינו

 
 

חימקו

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
חימקו אמר:
מענה לשון אמר:
בפסיק רישיה שהתוצאה ברורה מאיליה, הרי יש כאן מלאכת מחשבת, ומה שאינו רוצה בכך אינו מפקיע את הידיעה בשעת מעשה שהתוצאה האסורה תיעשה בוודאות
כמו בחותך ראש התרנגול, הוא יודע שהתרנגול ימות, ומה שאין חפץ בכך אינו מגרע בעצם המעשה

אבל למה חייב חטאת, הרי זה נהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה?
באמת אינו חייב חטאת משום משאצל"ג כמ"ש התוס' בשבת קג,א
 

אז איך הגמ' אומרת מודה רבי שמעון בפס"ר ולא ימות שחייב חטאת, לפי דבריך בפסיק רישיה האיסור רק מדרבנן, (תוס' מדבר על מקרה שלא ניחא ליה, ואולי צריך להגיד שאינו מתכוין ופס"ר שחייב - זה כשניחא ליה, אע"פ שלא התכוין)
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
חימקו אמר:
מבקש אמת אמר:
חימקו אמר:
אבל למה חייב חטאת, הרי זה נהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה?
באמת אינו חייב חטאת משום משאצל"ג כמ"ש התוס' בשבת קג,א

אז איך הגמ' אומרת מודה רבי שמעון בפס"ר ולא ימות שחייב חטאת, לפי דבריך בפסיק רישיה האיסור רק מדרבנן, (תוס' מדבר על מקרה שלא ניחא ליה, ואולי צריך להגיד שאינו מתכוין ופס"ר שחייב - זה כשניחא ליה, אע"פ שלא התכוין)
התוס' מיירי באופן שלא ניחא ליה כמובן, שהרי אם ניחא ליה הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
התוס' מיירי באופן שלא ניחא ליה כמובן, שהרי אם ניחא ליה הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.
במקרה של פס"ר דניחא ליה, מתי ניחא ליה תוך כדי שהוא עושה את הפעולה המותרת (לולא מה שזה גורם) או שבדיעבד ניחא לי המאלכה שעשה?
אם תוך כדי - ודאי שחייב חטאת וזה יכול להקרא 'מתכוין' ואם לא חשב על זה בכלל - רק בדיעבד הוא שמח בתוצאה של הפסיק רישיה שנהיה, למה אין פה חסרון של מלאכת מחשבת?
 

כיסופים

משתמש חדש
חימקו אמר:
מבקש אמת אמר:
התוס' מיירי באופן שלא ניחא ליה כמובן, שהרי אם ניחא ליה הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.
במקרה של פס"ר דניחא ליה, מתי ניחא ליה תוך כדי שהוא עושה את הפעולה המותרת (לולא מה שזה גורם) או שבדיעבד ניחא לי המאלכה שעשה?
אם תוך כדי - ודאי שחייב חטאת וזה יכול להקרא 'מתכוין' ואם לא חשב על זה בכלל - רק בדיעבד הוא שמח בתוצאה של הפסיק רישיה שנהיה, למה אין פה חסרון של מלאכת מחשבת?
הדבר פשוט בגמ' וראשונים דבעי דנייחא להי בעת עשייתו וכגון תולש בארעה דידיה שמבואר שאם לא ידע שזה ארעה דידיה אינו חייב.
ובעיקר לדברי הערוך שזה כל יסוד דבריו שרק באופן שניחא ליה יש בזה כוונה ודמי למתכוין ובצירוף פס"ר חייב
 

חימקו

משתמש ותיק
כיסופים אמר:
הדבר פשוט בגמ' וראשונים דבעי דנייחא להי בעת עשייתו וכגון תולש בארעה דידיה שמבואר שאם לא ידע שזה ארעה דידיה אינו חייב.
אם ניחא בעת עשיתו והוא יודע מזה כמו שכתבת, א"כ למה זה נקרא אינו מתכוין, הוא מתכוין לשתי פועולות אחת עיקרית ואחת שולית, אבל הוא מתכוין.
 

תלמיד נאמן

משתמש ותיק
חימקו אמר:
כיסופים אמר:
הדבר פשוט בגמ' וראשונים דבעי דנייחא להי בעת עשייתו וכגון תולש בארעה דידיה שמבואר שאם לא ידע שזה ארעה דידיה אינו חייב.
אם ניחא בעת עשיתו והוא יודע מזה כמו שכתבת, א"כ למה זה נקרא אינו מתכוין, הוא מתכוין לשתי פועולות אחת עיקרית ואחת שולית, אבל הוא מתכוין.

ראשית, יתכן שהתוצאה (אם תיווצר) ניחא ליה בה, אבל אינו מתכוון לה.

ובנוסף, במשנ"ב סוף סי' רנ"ג מבואר דאזלינן לפי עיקר הכוונה. (אמנם אחד מגדולי האחרונים פליג על זה, אולי הט"ז ?).
 

חימקו

משתמש ותיק
תלמיד נאמן אמר:
חימקו אמר:
כיסופים אמר:
הדבר פשוט בגמ' וראשונים דבעי דנייחא להי בעת עשייתו וכגון תולש בארעה דידיה שמבואר שאם לא ידע שזה ארעה דידיה אינו חייב.
אם ניחא בעת עשיתו והוא יודע מזה כמו שכתבת, א"כ למה זה נקרא אינו מתכוין, הוא מתכוין לשתי פועולות אחת עיקרית ואחת שולית, אבל הוא מתכוין.

ראשית, יתכן שהתוצאה (אם תיווצר) ניחא ליה בה, אבל אינו מתכוון לה.

ובנוסף, במשנ"ב סוף סי' רנ"ג מבואר דאזלינן לפי עיקר הכוונה. (אמנם אחד מגדולי האחרונים פליג על זה, אולי הט"ז ?).

שאלתי לפי הסבר של הרב כיסופים שלא רק שניחא ליה הוא גם יודע מזה בשעת הפעולה העיקרית, ושאלתי אם ככה למה זה נקרא אינו מתכוין ופסיק רישה דניחא ליה, צריך לומר מתכוין לשתי פעולות דניחא ליה.
 

מחכים

משתמש ותיק
בקשר לקושייא מה בין פסיק רישא לבין מלאכה שא"צ לגופה הרי נתחבטו בזה הפוסקים בסימן רע"ח
מש"כ הרב @כמעיין המתגבר מבואר במחצית השקל ומה שכתב הרב @הקטו שבחבורה מבואר בתשובת הר"א בן הרמב"ם וביתר ביאור בשו"ע הרב
כ"ז בסימן רע"ח (כמדומה שכל המ"מ הוא ברע"ח) יעו"ש
וברוך שכיוונתם
אך באמת דברי המחצית השקל צריכים ביאור והוא ע"ד אינו מינו אינו מחריב בה ועדיין צ"ב ויש להאריך
 

כיסופים

משתמש חדש
חימקו אמר:
כיסופים אמר:
הדבר פשוט בגמ' וראשונים דבעי דנייחא להי בעת עשייתו וכגון תולש בארעה דידיה שמבואר שאם לא ידע שזה ארעה דידיה אינו חייב.
אם ניחא בעת עשיתו והוא יודע מזה כמו שכתבת, א"כ למה זה נקרא אינו מתכוין, הוא מתכוין לשתי פועולות אחת עיקרית ואחת שולית, אבל הוא מתכוין.
שאלה מרכזית בסוגיא.
ככל הנראה התשובה היא שלא כל ידיעה נחשבת כוונה רק מטרת הפעולה נחשבת ככוונה ולכן אפי' אם יש לו קורת רוח דרך אגב אי"ז חשוב כוונה
ומלאכת מחשבת אסרה תורה, ובגמ' שבת קל"ג מבואר שאף לענין קציצת בהרת חשיב א"מ.
 
 

חימקו

משתמש ותיק
כיסופים אמר:
חימקו אמר:
כיסופים אמר:
הדבר פשוט בגמ' וראשונים דבעי דנייחא להי בעת עשייתו וכגון תולש בארעה דידיה שמבואר שאם לא ידע שזה ארעה דידיה אינו חייב.
אם ניחא בעת עשיתו והוא יודע מזה כמו שכתבת, א"כ למה זה נקרא אינו מתכוין, הוא מתכוין לשתי פועולות אחת עיקרית ואחת שולית, אבל הוא מתכוין.
שאלה מרכזית בסוגיא.
ככל הנראה התשובה היא שלא כל ידיעה נחשבת כוונה רק מטרת הפעולה נחשבת ככוונה ולכן אפי' אם יש לו קורת רוח דרך אגב אי"ז חשוב כוונה
ומלאכת מחשבת אסרה תורה, ובגמ' שבת קל"ג מבואר שאף לענין קציצת בהרת חשיב א"מ.
 

יש"כ.
א"כ קשה לי על הט"ז (רנג ס"ק יח) שמקשה על ההיתר של ת"ה שהשפחה שמחממת את הבית ושמה לפני זה את סיר החמין על התנור, שנחשב אינו מתכוין לגבי חימום החמין.

וקשה לט"ז הרי היא מתכונת גם על התבשיל וז"ל:
'ולמה נתיר אח"כ בהבערת התנור כיון שעיקר כוונה שלה להחם הבית החורף והלא כוונתה גם על התבשיל'.

ולכאורה סותר לדברי מר, שלפי דבריך 'לא ידיעה נחשבת כוונה רק מטרת הפעולה נחשבת ככוונה' ופה מטרת הפעולה לחמם הבית, וחימום התבשיל הוא רק 'קורת רוח דרך אגב' כלשונך.

האם לדעתך הט"ז לא מתיישב עם דבריך.
 

משה חרלפ

משתמש רגיל
אז איך הגמ' אומרת מודה רבי שמעון בפס"ר ולא ימות שחייב חטאת, לפי דבריך בפסיק רישיה האיסור רק מדרבנן, (תוס' מדבר על מקרה שלא ניחא ליה, ואולי צריך להגיד שאינו מתכוין ופס"ר שחייב - זה כשניחא ליה, אע"פ שלא התכוין)
עיי' בכפות תמרים בסוכה לג ע"ב שמבואר שם דאליבא דתוס' באמת כל א"מ בפ"ר דלניח"ל בשבת יהיה פטור מדין משאצל"ג ומה שאמרו גבי פסיק רישא עצמו הביאוהו כמשל דהיינו כמו שאדם שיקצוץ ראש התרנגול ולא ימות ה"ה היכא שהמלאכה מוכרחת הרי הוא כפ"ר ואסור
ועיי' כל דבריו באורך מה שכתב לייסד בתח' רש"י ותוס' לפי דבריו בפלוגתתם במשאצל"ג
 

יוסף בן דוד

משתמש רשום
אמאי לא נאסר מדין ספק דאו' לחומרא
ע"ז השיבו כהוגן, אבל ישנה שאלה אחרת מעניינת, מדוע דשא"מ אסור לר' יהודה בשבת, לדעת תוס' ודעימיה שגם לר' יהודה בשבת אסור רק מדרבנן משום שלא הוי מלאכת מחשבת, א"כ שאינו פס"ר ואיסורו רק מדרבנן, מדוע לא הוי ספק דרבנן שדינו לקולא, ומדוע מחמיר ר' יהודה. אך באמת אינו קשה של"ש ספק אלא בשיש שני צדדים לפנינו איסור והיתר, אך כל שספיקו דילמא יעבור איסור וודאי במעשהו, אין זה ספק אלא מחויב לדאוג שלא יבא לעבור עבירה, ככל אדם שצריך לפרוש מחשש עבירה, ודו"ק.
 
חלק עליון תַחתִית