דף יח מאן הויא ליומא - דברים נפלאים מס' בן יהוידע להבן איש חי

יושב אוהלים

משתמש ותיק
בגמ' יח: - רַב,  כִּי מִקְלַע לְדַרְשִׁישׁ, מַכְרִיז מַאן הַוְיָא לְיוֹמָא, רַב נַחְמָן כִּי מִקְלַע לִשְׁכֶנְצִיב, מַכְרִיז, מַאן הַוְיָא לְיוֹמָא.
[רש"י כי מיקלע לדרשיש. שם היה רגיל לילך: מאן הויא ליומא. יש אשה שתנשא לי, ליומא שאתעכב כאן, ותצא לאחר מכאן:]

כתוב בס' בן-יהוידע להבן איש חי זצ"ל:
הנה חלילה להרהר אחר גדולי חכמי ישראל אלה לומר שהיו להוטים כל כך על תאות המשגל ח"ו שאינם יכולים לעמוד בלא אשה על מקצת ימים, דאפילו הדיוט שבהדיוטים יוכל לסבול תאותו בזה, וכל שכן קדושים ופרושים כאלו אשר מקדשים עצמן במותר להם! גם עוד אם היו להוטים כל כך חלילה אמאי לא חשו לכבוד עצמם בעיני הבריות? ולא עוד אלא שהיו מכריזין: מי עשה הכרזה כזאת בעולם! ועוד למאי נפקא מינה נכתב דבר זה בתלמוד אם לגנותם ח"ו, ואם ללמוד דין לא היה להזכיר שמותם!
אך הַסְכֵּת וּשְׁמַע דברים המוצדקים המתיישבים על הלב, והוא כי לפעמים ימצא מנהג רע באיזה מקומות שהאנשים לא ישאו נשים אלא אחר היותם בני שלשים וארבעים שנה, ועד עתה ימצא כן במקומות כורדסתא"ן ואומרים שגם בערי אירופ"ה יש מנהג זה. והנה בזמן רב ורב נחמן היה המנהג הזה נוהג בערים אלו בדרשיש ושכנציב, ובודאי כד הוו אזלי רבנן להתם היו מוכיחים אותם לבלתי יתאחרו יותר מעשרים שנה, אך להיות כי פשתה המספחת שם במנהג זה, ורבים מעמי הארץ אשר נכשלים בזה הוו רבנן עושים הכרזה זו בעבור עצמן כדי להלהיב לבבות העם בענין זה יותר שאז כל אדם ישא קל וחומר לעצמו לומר ומה רבנן שעוסקים בתורה ימים ולילות וקדושים הם וגם נשואין עם כל זה חוששים לעצמן בשביל קרי ואינם רוצים לעמוד בלא אשה קצת ימים, כל שכן וכל שכן בחורים המונים דתקיף יצרייהו טובא שצריכין להנשא ולא יאחרו נישואין שלהם להשאר בלא אשה מפני איסור קרי! ודבר זה עושה פועל בלבבות ההמונים יותר מדברי מוסר ותוכחות עשר ידות כי זהו מעשה רב!
ולפי זה רבנן קבלו לזלזל בכבודם בהכרזה זו שאינה צריכה להם, בעבור לזכות את הרבים באפרושי מאיסורא שבזה יתבטלו במצות הנישואין ופריה ורביה ביותר, אשריהם ואשרי חלקם זכות הרבים תלוי בם! וטעם זה שאני אומר הוא מוכרח מאד בעיני כל איש משכיל, יען כי מן הגמרא משמע דלא היו רבנן עושין כן אלא רק כשהולכין למקומות הללו דרשיש ושכנציב ולא במקומות אחרים, ולמה? אלא ודאי הטעם כאשר כתבתי שעושין כן לצורך מצוה לזכות המון העם שהיה להם מנהג הרע הנזכר ולא היה זה המנהג אלא רק בשני מקומות אלו ולכן הוצרך הש"ס לסיים את שתי המקומות ההם: עכ"ל.
 

אברהם לוי

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
חלילה להרהר אחר גדולי חכמי ישראל אלה לומר שהיו להוטים כל כך על תאות המשגל ח"ו שאינם יכולים לעמוד בלא אשה על מקצת ימים, דאפילו הדיוט שבהדיוטים יוכל לסבול תאותו בזה, וכל שכן קדושים ופרושים כאלו אשר מקדשים עצמן במותר להם
תמוה, מי לא אמור רבנן [סוכה נב:] כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, דמשו"ה ראה אביי אנשים פשוטים שלא חטאו, וידע בעצמו שאם היה במקומם היה חוטא, ותנא ליה ההוא סבא [אולי אליהו הנביא, עי' תוס' חולין ו.] כל הגדול וכו'. ומהאי טעמא אמרו ר' טרפון ור' מאיר הזהרו בי מפני בתי וכלתי [קידושין פא:].
על כן ודאי אם נחשבם לרב ורב נחמן אנשים גדולים, להם ראוי לגדור עצמם אפילו שעה קלה.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
פותח הנושא
אברהם לוי אמר:
יושב אוהלים אמר:
חלילה להרהר אחר גדולי חכמי ישראל אלה לומר שהיו להוטים כל כך על תאות המשגל ח"ו שאינם יכולים לעמוד בלא אשה על מקצת ימים, דאפילו הדיוט שבהדיוטים יוכל לסבול תאותו בזה, וכל שכן קדושים ופרושים כאלו אשר מקדשים עצמן במותר להם
תמוה, מי לא אמור רבנן [סוכה נב:] כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, דמשו"ה ראה אביי אנשים פשוטים שלא חטאו, וידע בעצמו שאם היה במקומם היה חוטא, ותנא ליה ההוא סבא [אולי אליהו הנביא, עי' תוס' חולין ו.] כל הגדול וכו'. ומהאי טעמא אמרו ר' טרפון ור' מאיר הזהרו בי מפני בתי וכלתי [קידושין פא:].
על כן ודאי אם נחשבם לרב ורב נחמן אנשים גדולים, להם ראוי לגדור עצמם אפילו שעה קלה.
לדבריך, אם שמעת על מי שמפורסם וידוע כגדול בישראל שאומרים עליו שעבר עבירה חמורה שאפילו אדם פשוט אינו מצוי שיכשל בו, ויתמיה על הסיפור, תאמר "מה הפלא בזה, הרי אמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"?? אתמהה.
 
 

פאר

משתמש רגיל
ודאי שלא, כי כל יסוד גדלותם היא שהם מרחיקים יותר מחשש עבירה. ואם הוא נכשל משמע שלא הרחיק כל הצורך ואם כן יש כאן שאלת ערעור הרהור ופקפוק על גדלותו. (הכל לפי הענין כמובן). ואין כאן שום סתירה לכך שיכול אדם מן השורה להסתפק בהרחקה מועטת יותר משל הגדול והגדול חושד את עצמו שיכשל.
וכאן זו גופא השאלה, שאם הם הכירו בנפשותם שכדי להרחיק מחשש עבירה לכך הם צריכים, מה לנו כי נתמה? אדרבה, זו גדלותם להתרחק עד הקצה.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
דברי הבא"ח דחוקים לכל מעיין, והם בגדר לימוד זכות בעלמא, והוצרך לזה מחמת שמדובר במציאות שונה לחלוטין ממה שהורגל בה (ולא נוכל אפילו לדמיין אחד מגדולי דורנו נוהג כך).

אבל יש בזה מוסר השכל גדול עבורנו, כי יש העסוקים יומם ולילה בתיקון העולם, לכער את הנשים שסביבם ולמעט בזה את הניסיון שלהם.

והנה רואים שחז"ל חשבו בעיקר על עצמם, איך ימלטו מהרהורי עבירה, ולא התביישו לשאת אשה אפילו ליום אחד (יש גרסה שמדובר לכמה ימים, אבל אין נפק"מ) ובזה מילטו עצמם מהיצה"ר.

וכך מובא גם בספרים הקדושים, על החובה שתהיה לאדם אשה שמוצאת חן בעיניו, ועל החובה שתהיה מקושטת תמיד, שיתן עיניו בה ולא באחרת.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
פותח הנושא
משיב כהלכה אמר:
וכך מובא גם בספרים הקדושים, על החובה שתהיה לאדם אשה שמוצאת חן בעיניו, ועל החובה שתהיה מקושטת תמיד, שיתן עיניו בה ולא באחרת.
בעניותי לא זכיתי להבין מה הקשר בין זה למה שכתבת מקודם. וכי בגלל שהם חיפשו אשה מכל הבא ביד העיקר שיתחתנו ושיהיה להם פת בסלו, רואים שצריכים לחפש בדווקא אישה מקושטת ויפה? אתמהה?
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
הקשר הוא "פת בסלו". כפי שהאמוראים דאגו שיהיה להם פת בסלם, כך כל אחד צריך לדאוג לעצמו, במקום לדאוג להיפך (שכל הנשים ברחוב יהיו מכוערות, או מכוסות ברעלות).

וכתבו בספרים הקדושים שיש ענין גדול שתהיה האשה מקושטת ויפה (ואכמ"ל כאן, הבאתי הרבה מקורות במקו"א).
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
פותח הנושא
משיב כהלכה אמר:
הקשר הוא "פת בסלו". כפי שהאמוראים דאגו שיהיה להם פת בסלם, כך כל אחד צריך לדאוג לעצמו, במקום לדאוג להיפך (שכל הנשים ברחוב יהיו מכוערות, או מכוסות ברעלות).
זה ממש היפך השכל שהנשים יסתובבו ברחוב בצורה שמושכים את העין של כל הגברים, ואז זה ידרום שכל א' יחשוב שאתו לא יפה מספיק כמו האחרות שרואה ברחוב וכדי שיהיה לו פס בסלו תתצרך להתקשט עוד ועוג וכן הלאה וכן הלאה.
אין שום מקום בשום ספרים קדושים וכ"ש לא בחז"ל שיש ענין גדול שתהיה האשה מסתובבת ברחוב בצורה מקושטת שמושכת עיני דברים, אשה אמורה להתקשט לבעלה, והפת בסלו שנאמר בחז"ל הוא שיש לו אשה לא שאשתו צריכה להיות הכי יפה ומושכת ברחובות העיר, ושהיא והוא יוכיחו את זה לכל הגברים שבעיר על ידי שמסתובבת בשיא הקישוט ברחובות.
ולמה הכריזו האמוראים הנ"ל לכל הנשים מי ירצה להתחתן איתם, לשיטתך היו צריכים לפנות רק לנשים הדוגמניות שבעיר כי אם לא יהיו נשותיהם הכי יפות לא יהיה להם פת בסלו.
חז"ל לימדו אותנו שפת בסלו הוא שיש לך אשה וזה אמור לספק אותך ולא תסתכל אצל כל בני העיר.
אני לא בעד שיטת הרעלות וכו' כי רבותינו סוברים שלא זו הדרך הנכונה, אבל מזה עד להגיד שכל אשה אמורה להיות יפה ומקושטת בפני אחרים, ולהוציא לעז על כל רב שמנסה לתקן קצת את פירצות הצניעות שבימינו, שהם "עסוקים יומם ולילה בתיקון העולם, לכער את הנשים שסביבם" וכ"ש וכ"ש להגיד שהמוראים הנ"ל באו ללמד את הלעז הזאת ח"ו, רחוק הדבר מאוד מאוד].
 
יושב אוהלים אמר:
אבל מזה עד להגיד שכל אשה אמורה להיות יפה ומקושטת בפני אחרים
כמה עדינה מקלדתך, כי לומר שאשה תהיה מקושת בפני אחרים הוא רע גדול עד למאוד, ועל זה אמר הנביא הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה.
ובודאי כוונת @משיב כהלכה היתה, לעודד את האשה שתהיה יפה בעיני בעלה בלבד, שלא תתכס ברעלה בפניו, ולא תלבש איזה סמרטוט הנקרא משום מה חלוק, אלא תהיה לבושה במיטב מחלצותיה, ותשים עטרת שייט"ל לראשה, כדי שיתן עינו בה כנשות בני ישראל במצרים.
 

בן יהוידע

משתמש ותיק
משיב כהלכה אמר:
דברי הבא"ח דחוקים לכל מעיין,
לי הקטן לא
למרות שאם היית כותב שזה לא הפשט הפשוט הייתי מבין…
ובפרט נהניתי מהדיוק לבסוף של עיירות אלו ולמה לא כתוב סתם ׳רב, לכל אתרא דאזל מכריז׳ הרי מוצאים אנו את רב בעוד הרבה מקומות.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
בן יהוידע אמר:
ובפרט נהניתי מהדיוק לבסוף של עיירות אלו ולמה לא כתוב סתם ׳רב, לכל אתרא דאזל מכריז׳. הרי מוצאים אנו את רב בעוד הרבה מקומות.

תמהני איך אפשר להנות מעיקום הפשט.

ואין שום דיוק. זה לשון הגמרא כי כך היה מעשה, ולעיירות אלה היה נוהג רב להגיע בקביעות, והן היו בבחינת "מדינה אחרת" ושאר המקומות בהם היה רב היו סמוכים זה לזה.

ולשיטת הבא"ח זצ"ל, מדוע כתוב כי מקלע ולא כי איקלע? לא הספיקה הכרזה של פעם אחת? ומכל מקום ודאי שפירושו רחוק מאוד מן הפשט ואינו אלא דוחק שהוכרח בו.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
כתבתי לעיל "ואכמ"ל כאן", כי אין רצוני להסיט אשכולות מייעודם המקורי, ובפרט שבנושא זה כבר דיברנו אני ואתה הלוך ושוב והבהרנו את העניינים היטב, והנה כאן אתה כותב כאילו אינך יודע כלום.

אבל היות וכבודו ממש מתעקש, וכנראה נכסף לדון איתי, לעשות רצון צדיק חפצתי, והנני בזה כבקשתו, וכדרכי אצטט כל קטע שראוי לתגובה בפני עצמו.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
זה ממש היפך השכל שהנשים יסתובבו ברחוב בצורה שמושכים את העין של כל הגברים

אין שום קשר למה שכתבתי, אשה יכולה להתקשט ככל יכולתה ועדיין לא למשוך את העין.

"משיכת העין" פירושה ללכת בצורה יוצאת דופן, שמושכת את עינו של זה שאינו רוצה להסתכל, והוא מסתכל בעל כרחו.

לדוגמא, אדם שמעולם לא ראה אשה חרדית לבושה כמו ערביה, ולפתע הוא רואה ברחוב חרדי אשה חרדית שנראית ערביה ממש, והוא בעל כרחו מוצא את עצמו בוהה בפניה. נמצא שהכשילה אותו ב"ולא תתורו" בראיית פניה, ותתן את הדין.

דוגמא שניה, בזמן יציאת אופנת ה"בובו" לנשים דתיות / חרדיות, אברך שלא ראה בובו מעולם, מנסה לשמור את עיניו ולא להסתכל על אף אחת, והנה לפתע עוברת אשה עם "הר תבור" על הראש, הוא מוצא את עצמו בוהה בפניה, מה זה הדבר הזה? היא טבחית? מאיפה זה הגיע? ונמצא שהכשילה אותו בהסתכלות בפניה או בידיה (כלשון רבינו יונה).

אבל אשה שסתם מתקשטת, הרי כל הנשים ברחוב מנסות להתקשט ככל יכולתן, ואין אשה אלא ליופי, והגמ' אומרת שממש עד פתח קברה חייבת האשה להתקשט תמיד כדי למצוא חן בעיני הבריות, ממילא האשה המקושטת אינה אלא אחת מכלל הנשים.

וגם אם יפה היא מאוד, אין חובה מיוחדת עליה לכער את עצמה כדי שלא יסתכלו בה, או לסגור עצמה בביתה.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
זה יגרום שכל אחד יחשוב שאשתו לא יפה מספיק כמו האחרות שרואה ברחוב, וכדי שתהיה לו פת בסלו, תצטרך להתקשט עוד ועוד, וכן הלאה וכן הלאה

אין כאן עידוד לתחרות יופי של בנות ישראל. הענין של "פת בסלו" אינו אלא עצם שאפשר לזרוק ליצר הרע, אבל עדיין הגבר מצווה על שמירת עיניו, ואם יתור אחר כל הנשים ברחוב, בוודאי ימצא אשה יותר יפה מאשתו, וגם הדשא של השכן ירוק יותר, ובאשתו הוא גס ורגיל.

וכבר דרשו דורשי רשומות, "מצא אשה מצא טוב", אם מצא פעם אחת ומאושר בחלקו, מה טוב, אבל "מוצא... מר ממוות" אם מוצא כל פעם מישהי אחרת ומתחרט על אשתו שלקח... הרי זה מר ממוות.

ולכן אין הפירוש חלילה שאדם שאשתו יפה בעיניו ויש לו "פת בסלו", ממילא מותר לו להסתכל על כל הנשים ברחוב, כי פת בסלו... חלילה.

אלא הפשט שהדבר יעזור לו להתגבר על היצר הרע, שלוחש באוזניו "בוא וראה כמה נשים יפות יש ברחוב", והוא עונה לו, "גם אשתי יפה ואני מסתפק בחלקי".

אבל אם יסתכל בנשים, שום דבר לא יעזור לו (ורק יחפש איך לתקן את העולם ולכער את כולן...)
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
אין שום מקום בשום ספרים קדושים וכ"ש לא בחז"ל שיש ענין גדול שתהיה האשה מסתובבת ברחוב בצורה מקושטת שמושכת עיני גברים, אשה אמורה להתקשט לבעלה, והפת בסלו שנאמר בחז"ל הוא שיש לו אשה לא שאשתו צריכה להיות הכי יפה ומושכת ברחובות העיר, ושהיא והוא יוכיחו את זה לכל הגברים שבעיר על ידי שמסתובבת בשיא הקישוט ברחובות

על משיכת העין והבלבול בין קישוט למשיכת העין, כבר הרחבתי בתגובות הקודמות.

אולם גם כאן בתגובה זו הגזמת במתכוון "שאשתו צריכה להיות הכי יפה ומושכת" ואין שום קשר למה שכתבתי שתהיה יפה בעיניו ותתקשט באופן סביר ונורמלי ולא בולט,

כמו כן הגזמת במתכוון "שהוא והיא יוכיחו לכל הגברים שבעיר" וברור לכל בר דעת שלא היתה הכוונה בדבריי שתתקשט עבור כל הגברים בעיר,

כמו כן הגזמת במתכוון "שמסתובבת בשיא הקישוט" ולא דיברתי על שיא הקישוט, אלא כנ"ל.

ולמען טהרת הדיון כדאי שכבודו יגיב באופן ענייני ולא יגזים וימציא דברים בשמי על מנת להגחיך דבריי. ושכרו כפול מן השמים.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
אין שום מקום בשום ספרים קדושים וכ"ש לא בחז"ל שיש ענין גדול שתהיה האשה מסתובבת ברחוב בצורה מקושטת
אשה אמורה להתקשט לבעלה, והפת בסלו שנאמר בחז"ל הוא שיש לו אשה, לא שאשתו צריכה להיות הכי יפה

הענין שאשה צריכה להיות מקושטת בבית, ומותר לה להתקשט גם ברה"ר, מובא במפורש בגמ', בראשונים ובאחרונים. כדלהלן. ואבקשך לקרוא הכל בשימת לב, לפני שתגיב, אם תחליט להגיב.

בגמ' במסכת שבת (כה:), "מאי ותזנח משלום נפשי, אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת. נשיתי טובה... רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים".

ובספר ארחות חיים (חלק ב', הלכות כתובות) לרבי אהרן הכהן מלוניל (מהראשונים בתקופת הרשב"א), כתב על גמ' זו: "דרשו רז"ל על פסוק נשיתי טובה, "זו מטה נאה ואשה מקושטת לתלמיד חכם". פירוש, כדי שלא יתאוה לאחרת לפי שיצרו גדול משאר בני אדם, כמו שאמרו רז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לפי שיצר הרע מתגרה בו כל היום להחטיאו. נראה מזו שאסור לת"ח להניח לאשתו שתתנוול אפילו בימי אבלה, כדי שלא תתגנה בעיניו, שמא יכופנו יצרו להתאוות לאשה אחרת. דומיא לדההיא דאמרו רז"ל, אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה וכו', וזו נמי אסורה כדי שלא תתגנה ותביא בעלה לידי מכשול תאוה. וכן בכל אשת איש, אלא צריך להשמר יותר לתלמיד חכם".

וכן כתב הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספר "פלא יועץ" (בערך "יופי"), וזה לשונו: "כתיב שקר החן והבל היופי… אבל אם מוצא יופי ויראת ה' במקום אחד, בוודאי שיבחר ויקרב גם את היופי, שהרי אמרו (כתובות נט:) "אין אשה אלא ליופי..." וראוי לכל אדם להשתדל לקחת לבניו נשים יפות, כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרת".

וכן כתב בספר "דרושי רבי משה מאימראן" (דף ר"ל), להגאון המקובל רבי משה מאימראן זצ"ל, מחכמי מקנאס שבמרוקו, וזה לשונו: "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. בפרשת חוקת פירש רש"י שלל, ביזת מלבוש ותכשיטין. ויובן ע"פ מה שאמרו בפרק ג' דתענית, אבא חלקיה... כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה כי מקשטא. ויהיב טעמא התם, כדי שלא ליתן עיניו באשה אחרת. ולכן אמר שאשת חיל זו, בטח בה לב בעלה, שהיו עיניו ולבו בה כל הימים, ולא עלתה על לבו אשה אחרת מעולם, אלא בטח בה לבו שלא היה מהרהר בזולתה, יען כי "שלל" שהם התכשיטין, "לא יחסר", אינו מחסר לה שום תכשיט וקישוט, וכיון דמקשטא לאפיה, לא יהיב דעתא אלא עליה".

וכן כתב בהגהות יעב"ץ למסכת יבמות (סג:) הנדפסים בסוף המסכת, וזה לשונו: "אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים. קמ"ל שלא ישא כעורה... כדי שלא יתן עיניו באשת חבירו. היינו דסמיך ליה "העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה וכו', מאן דעבד הא עבד הא".

ובספר "אור החיים" על התורה, להגאון הקדוש רבי חיים בן עטר זצ"ל, בפרשת ויצא, עה"פ "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה", כתב לפרש זאת ע"פ הגמ' בשבת (כה:) שתלמיד חכם צריך שתהיה לו אשה נאה כנגד יצר הרע, והתורה באה ללמד לאדם דעת לקחת אשה נאה.

אפשר כמובן בכל דבר לדחוק דאיירי "בבית ובחצר" (יש כאלה שזה התירוץ השגור על לשונם...) אבל לא מדובר באופן זה, כדלהלן, וגם דעת לנבון נקל שאם אדם יוצא עם אשתו, והיא איננה מקושטת ואיננה יפה בעיניו, ואחרות מתקשטות, אין זה "פת בסלו" אלא להיפך היצר בוער בו כאש ומסיתו להסתכל בנשים אחרות.

וזהו המנהג אצל כל הנשים, וכפי שכתב וביאר מרן הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל, רבה של ירושלים:

"והאמת היא שבזה לא הוצרכתי למקורות, בדבר הפשוט והניכר לכל העולם, שכל הנשים שבעולם וגם אשת כת"ר בכלל, כאשר רוצים לצאת לשוק, אז מתלבשות יפה בבגדי כבוד כדי שיתראו בכלל נשים נכבדות ויקרות, ובבית אין לובשין אותן, שהם יקרים. וגם בבית מטפלים בבנים ובבישול ובכל צרכי הבית, ויתלכלכו להם. גם מעולם לא יצאו לשוק בבגדי בית, שבזה הן מורידין את כבודן ואת כבוד בעליהן, ובודאי שצעוק יצעק הבעל על אשתו אם יראה אותה מנוולת בשוק לפני חברותיה, ותתגנה בעיניו, אף אם תלבש בגדי כבוד בבית, כי הבעלים מקפידים על השוק יותר מהבית, ופוק חזי מאי עמא דבר, אין צריך להאריך בזה. וגם הבעלים בבית מסירים בגדי כבוד של השוק ולובשים בגדים פשוטים שיוכלו ללכלכן וכיוצא, וגם שיהיו בני חורין מעט מכובדם של בגדי השוק, וזה שייך גם בנשים, ובפרט שע"פ רוב ולפי רוח היום, יוצאים יחד לשוק בעל ואשתו בבת אחת, ויתבייש לראות אשתו מנוולת כמו ערבית, בתוך נשים אירופאיות מלובשות ומקושטות כראוי לרוח הזמן ובהיתר. ורוב האנשים בדעה זו".

ובין דבריו שם כתב גם "וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורין שלא תתגנה האשה על בעלה".

וכן הוא ביומא (דף ע"ח), שכלה מותרת בנעילת הסנדל ביום התענית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ונעילת הסנדל הוא דבר שיוצאים בו לרה"ר.

וכן הוא בשבת (דף ס"ד), שאסרו חכמים לצאת לחצר בתכשיטים, והתירו כבול ופאה נכרית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואיירי שם בחצר הרבים, בחצר שאינה מעורבת.

וכן הוא בריטב"א למסכת שבת (דף נ"ט) שגזרו חכמים על העטרות לכלות, אבל לשאר נשים התירו כדי שלא תתגנה על בעלה. ובגמ' סוטה (דף מ"ט) מבואר שעטרות לכלות הוא "עיר של זהב" שהוא תכשיט בצורת ירושלים וחובשות אותו הנשים ברה"ר, כדאמרינן בגמ' שבת (דף קל"ח) שרבי אליעזר מתיר לצאת עמו בשבת, כי דרכה של אשה חשובה לצאת בעיר של זהב, כדי להראות חשיבותה על חברותיה (ראה בריטב"א הנ"ל). וגם האוסר, אסר רק בגלל שנחשב משאוי.

וכן הוא ברבינו יהונתן על הרי"ף למסכת שבועות (דף ה מדפי הרי"ף), ובבית הבחירה למאירי מסכת שבת (דף ס"ד), שאשה בימי נדותה אסורה לכחול ולפרכס, שלא יחמוד אותה בעלה, וזקנים הראשונים היו דורשים "והדוה בנדתה שתהא יושבת בבגדי נדות", ובא ר' עקיבא והתיר כדי שלא תתגנה על בעלה, ודרש את הפס' באופן אחר.

וכן הוא בפסקי רי"ד למסכת כתובות (דף ד), שגם הכלה הנמצאת בתוך שלושים לאבלות, מותר לה להתקשט בתכשיטים כדי שלא תתגנה על בעלה. וכתב בים של שלמה כתובות (פרק א'), "אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל, אפילו אירע לה אבל תוך שלשים יום לשמחתו, אין מונעין תכשיטין ממנה, אפילו תוך ימי אבילות, אף שאין הכרע כל כך לדבריהם, ראוי להקל, דאבילות דרבנן, וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא".

ומה שנשים יהודיות יוצאות לרה"ר מקושטות, כך היה מאז ומעולם, והיתר יציאה לרה"ר בתכשיטין, מפורש במסכת שבת, וראה בתוס' שם (דף סד: ד"ה רבי ענני), וזה לשונו: "ואנו שאין לנו רשות הרבים גמור... הרי היא כחצר שאינה מעורבת ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים". וברא"ש שם: "הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו אמה". ובשו"ע או"ח (סי' ש"ג סעיף י"ח): "והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין". וברמ"א שם: "עכשיו שכיחי תכשיטין, ויוצאים בהם אף בחול". והביאוהו כל האחרונים. וכן כתב הגר"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (אבן העזר סי' כט), "נסתפקתי בשושבינות שהולכות עם הכלה תחת החופה, אם ילכו אז מקושטות משום שהוא בפני רבים... תשובה: הנח להם לישראל במה שנהגו לכבודם של חתן וכלה".

וכן בגמ' מסכת שבת (קלח.) אמרו: "לא תצא אשה בעיר של זהב, ואם יצאה - חייבת חטאת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצאה - פטורה. רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב לכתחילה". ובספר יראים (סי' רע"ד) ביאר את מחלוקתם, "במאי קא מפלגי, ר' מאיר סבר משאוי הוא, ורבנן סברי תכשיט הוא ודלמא שלפי ומחויא ואתי לאתויי, ור' אליעזר סבר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב - אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפא ומחויא". נמצא שלכולי עלמא אין חשש שתצא מקושטת בתכשיט זה משום צניעות (אע"פ שהוא תכשיט בולט מאוד, ורק נשים חשובות יצאו בו), אלא רק חשש צדדי, האם נחשב למשאוי וכו'. ומבואר גם שנהגו בכך.

וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א, בספר "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "אי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה".

והנה מה שכתב על בגדי צבעונין, זה מבהיל, כי איתא בגמ' דאסור להסתכל בבגד צבעוני של אשה, דאיתא בגמ' (עבודה זרה כ:) "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה... א"ר יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל".

וכתב רש"י, "לא בבגדי צבע של אשה - שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה" (וראה עוד ביבמות (דף עו.) "אמר אביי: מעברינן קמיה בגדי צבעונין", ופרש"י: "בגדי צבעונים של אשה, והוא מהרהר באשה ונקרי"). מבהיל!

ולמרות שזה גורם הרהורים ומייפה את האשה, וגם האשה לובשת זאת בכוונה שיסתכלו בה הגברים (כדכתב רש"י בפרשת ויחי על הפסוק "בני אתונו": "וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה"), לא אסרו לאשה ללבוש בגדי צבע, וכן הביא הבית יוסף (או"ח סי' תקכ"ט): "ובפרק ערבי פסחים (קט.) תנו רבנן, חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל... ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם, ביין. ונשים בראוי להן, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין". וחובת הגבר הוא שלא להסתכל בזה. והפוסקים אסרו רק בגד אדום, מפני שהוא בולט לעין.

וכן איתא מפורש בספרי (דברים כ"ב): "לא יהיה כלי גבר על אשה... שלא תלבש אשה כלים לבנים, ואיש לא יתכסה בגדי צבעונים". ומוכח שהיו הנשים רגילות בזמנם לצאת בבגדי צבעונים בלבד, עד כדי כך שהיה אסור להם לצאת בבגדים לבנים.

וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), וזה לשונו: "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.

ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".

וכן כתב הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל בספרו "אבני ישפה" (חלק ז' אה"ע סי' קט"ו ענף ב'): "נשאלתי מאשה שנוהגת לשים על פניה איפור עד שכל הפנים מכוסים והיא נראית יפה, ואומרת שכולם מסתכלים עליה כאשר היא שמה כל זה על פניה. ושאלה אם זה מותר.

ולא מצאנו איסור לאשה להתקשט. וכן מפורש שקונים לאשה בגדי יום טוב (או"ח סי' תקנ"ט ס"ב) אף שהבגדים האלה מייפים אותה. וכן אמרו מפורש שמותר לאשה להתקשט בזמן נדותה (יו"ד סי' קצ"ה ס"ט), והיינו גם בזמן שהיא הולכת ברחוב. ואם יש איסור להתקשט ברחוב, היו צריכים לפרט זאת. ולכן נראה לי שאף שהיא הרבה יותר יפה כאשר היא שמה על הפנים איפור, אבל כל שאין בזה גדר של פריצות אין בזה איסור".

וכן כתב בספר שבחי האר"י (סי' ד'): "אמר להם הרב לחברים: תדעו שהרבנים נתקבצו במעמד היום, והם רוצים לבטל הילולא דרשב"י כאמור, שלא ילכו נשים מקושטות למירון, ואם ילכו אפילו בבגדי חול לא ילינו שם אלא הזקנות. ואם ככה יעשו ח"ו יבוא המגפה הגדולה ויכלה רעים וטובים... ומה נעשה והרשב"י מרוצה בזה. וכמה שנים נוהגים לעשות כן, וח"ו יקפיד עלינו ויבוא הנגף בעם... ואז בשמעם דבריו נמנו וגמרו לבטל הסכמה זו ונתבטלה" (וכאשר אמרו לו החכמים "אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור עבירה לא יצאנו", ענה להם שהחוטא לבדו יענש).

וכן הורה מרן הגר"ש משאש, וזה לשונו:

"לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק, או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים?... גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין... אין לנו להיכנס אם הוא מייפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט".

והביא שם הרבה ראיות לדבריו, להוכיח שמותר לאשה להתקשט גם ברה"ר. ראיה ראשונה, מפרק המדיר:

"וכעת חיפשתי ומצאתי מה שנשאר בזכרוני מימי חרפי, והוא בפרק המדיר (דף סה.), דביתהו דר' יוסף בריה דרב מנשיא אתאי לקמיה דרב יוסף, אמרה ליה פסוק לי מזוני, פסק לה, פסוק לי חמרא, פסק לה, פסוק לי שיראי, אמר לה שיראי למה (רצונו לומר שהיא אלמנה ואין לה בעל להתקשט לו), אמרה ליה לך ולחברך ולחברורך. ע"כ. ופרש"י לחברך, שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון, לא בפניך ולא בפני חבריך. ע"כ. ואין לומר שכוונתה כדי שיקפצו עליה זביני, ולא בנשואה שאינה צריכה לזה. חדא, שדברי רש"י אין מורין כן, אלא כדי שלא אתבזה על הבריות מכבודי הראשון, שהיתה אשת חבר, ויש לה כבוד של בעלה, וצריכה לישאר תחת כבודו ולא תתנוול. ועוד, שאילו הטעם היה בשביל שתינשא, בודאי שאין נכסי המת משועבדים לתת לה בגדי יקר כדי שתינשא לאחר, וברור הדבר כמו שכתבתי.

ראיה שניה, מהמשרה את אשתו ע"י שליש:

וכן מצינו במשנה שם דף ס"ד ע"ב, המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה וכו', וכלים של נ' זוז וכו', ובמכובד הכל לפי כבודו, ע"כ. הרי דאפי' בנותן לה מזונות בבית האפוטרופוס כמש"כ רש"י, צריך לתת לה לפי כבודו, ובודאי כדי שתתקשט לפני אחרים ולא תתנוול, ע"ש. ועיין בספר וישב יוסף חלק יו"ד סי' ב' דף י"ג ע"ג וזה לשונו, ואדרבה ראויה לקשט את עצמה ופסקו לה חכמים למי שמשרה את אשתו ע"י שליח שיתן לה ג"כ לקשט את עצמה כל מין קישוט המותר לה וכו' עכ"ל.

ראיה שלישית, מאשת שוטה:

"ועוד חיפשתי ומצאתי ראיה ברורה ממש"כ מר"ן באה"ע סי' ע' סעיף ה', מי שהלך בעלה למדינת הים פוסקין לאשתו מזונות, אבל אין נותנין לה במה להתקשט, ע"כ. והוא מדברי הרמב"ם פרק י"ג מהלכות אישות הלכה ז', ושם כתב הטעם, שהרי אין לה בעל להתקשט לו, ע"כ. והנה כנגד זה מצינו להרמב"ם שסיים דבריו וז"ל, אבל אם נשתטה בעלה או נתחרש פוסקין לה תכשיט, ע"כ. ושם בחלקת מחוקק (ס"ק י"ח) נתן טעם לחילוק שביניהם וזה לשונו, אין נותנין במה להתקשט, אע"פ שכסות ומזון דין אחד להם, וכשם שפוסקין לה מזון כך פוסקין לה כסות, אבל תכשיטין אין פוסקין. וכתב הרמב"ם הטעם שהרי אין לה בעל להתקשט לו וכשיבוא הבעל תתקשט. אבל חרש ושוטה פוסקין לאשתו אפי' תכשיט, כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט. ע"כ. וכ"כ הבית שמואל (ס"ק ט"ו). והט"ז כתב בס"ק ו' וזה לשונו, אבל אין נותנין לה במה להתקשט, כיון שאין בעלה בכאן אינה צריכה להתקשט, והאי קישוט פרש"י אבקת רוכל שהנשים רגילות בו, אבל בנשתטה פוסקין לאשתו תכשיט ואע"ג דאין כאן בעל הראוי להתקשט לפניו, מכל מקום אין דומה למי שהלך בעלה למדינת הים שלפני זה, דשם יצא לדעת ולא הניח מזונות, ממילא לא ניחא ליה. אלא שהב"ד נותנין לה מכח תנאי ב"ד, ואין בכלל תנאי אלא מזונות ולא קישוט. משא"כ בנשתטה שנותנין לה, דהוי כמי שיצא שלא לדעת ואמרינן מסתמא ניחא ליה אי הוי בר דעת, על כן גם בקישוט אמרינן כן. וכה"ג מחלק הש"ס לענין מזון בנותיו. עכ"ל.

מדבריהם דרבנן, יש ללמוד לנד"ד, אם לתירוץ הח"מ והב"ש, הרי כתבו דאשת חרש אינה יכולה להישאר כל ימיה בלא תכשיט, משמע שתוכל להתקשט אפי' אין לה בעל, רק שיהיה בהיתר, ומזה אני אומר דגם אותו אחד שהלך למדינת הים, איירי שהלך לזמן ויודעים בו שחוזר אח"כ, דייקא נמי בדברי הח"מ, וכשיבוא הבעל תתקשט, אבל אם ברח ולא ברור לן שיחזור, ודאי דפוסקים לה תכשיט אפי' שלא בפניו מטעם הנ"ל. גם לטעם הט"ז, הרי כתב הטעם שאין פוסקין משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה מדלא ציוה, ומוכח דאי ניחא ליה וכגון שקודם שילך הניח לה גם במה להתקשט, פשיטא דמותר לה להתקשט, דודאי אין אסור לה להתקשט. ואין להתעקש ולומר דנותנין לה להתקשט בבית ולא בשוק, דלשון ניחא ליה שלא תתנוול, הוא אצל הבריות בשוק.

והנה כל מה שכתוב בפוסקים בזה, הוא לענין לחייב הבעל ליתן לה או לא, אבל אין כתוב בהרמב"ם והשו"ע שאסור לאשה להתקשט בשוק שלא בפני בעלה, ומוכח דמדינא מותר, ורק שקלי וטרי הפוסקים אם פוסקין תכשיטין לאשה שלא בפני בעלה, כגון שהלך למדינת הים, אבל כשהוא בעיר תתקשט גם בשוק, וזהו בכלל שלא תתגנה בפני בעלה, וזהו ממש ענין דביתהו דרב יוסף דאמרה לו לך ולחברך ולחברורך".

והרב יואל שילה שליט"א הוסיף על הדברים, שמבואר כאן שכאשר מניעת התכשיט לאשה הוא רק באופן זמני, עד שבעלה יחזור ממדינת הים - אין רשות לקחת מממונו ללא רשותו, שהרי מאחר ולא השאיר לה מימון לזה - כנראה שאיננו מעוניין שהיא תתקשט בהעדרו, אולם אם מניעת התכשיט היא באופן קבוע שהרי בעלה השתטה - מממנים מרכושו את תכשיטיה 'כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלא תכשיט'. וכל הנידון כאן הוא האם בית דין רשאים לקחת מממונו שלא ברשותו כדי לממן את תכשיטיה, אולם ברור שאם בעלה גילה דעתו שמעוניין לממן את תכשיטיה - מותר לה להתקשט למרות שהוא במדינת הים, וכ"ש שרשאית להתקשט כאשר הוא בקרבת מקום.

ונעלם מהגר"ש משאש ראיה מפורשת בגמ' תענית כ"ג, והנני מעתיק כאן את לשון תרגום "מהדורת שוטנשטיין", למען ירוץ הקורא: "אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל וכו'. פעם אחת היה העולם זקוק לגשם, שלחו החכמים זוג חכמים אליו לומר לו לבקש רחמי שמים שיבואו גשמים. הלכו לביתו, אך לא מצאו אותו שם. הלכו לשדה לחפש אותו, ומצאוהו שהיה עודר בשדה וכו'. כשהגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים". ע"כ. והלכו כך עד שהגיעו לביתו וכו'. ובהמשך מובא בגמ': "אמרו לו החכמים לאבא חלקיה, אנו יודעים שהגשם בא מחמת תפילת הרב, כלומר: מכירים אנו בגדולתך ואין אנו מהרהרים אחריך. אלא שבכל זאת אנו מבקשים שיסביר לנו הרב את פשר הדברים האלה הנראים לנו תמוהים... מאיזה טעם, כאשר הרב הגיע לעיר, יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים? אמר להם אבא חלקיה: כדי שלא אתן עיני אלא בה, ולא באשה אחרת". ע"כ. ובגמ' לא מובא חולק על זה, ולא הביאה הגמ' מעשה זה אלא ללמדנו.

והנראה בפשטות בביאור הדברים, שהחכמים תמהו: מדוע יצאה אשתו לקראתו עד פתח העיר כשהיא מקושטת, והלא היא מכשילה בזה את עין הרואה, והיה לה להתקשט רק בביתה לעיני בעלה ולא לעיניהם! (ובספר "בן יהוידע" כתב: "החכמים שידעו בה לא הסתכלו בה ח"ו, אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם, וכאשר אמרו בגמ' על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה"). וענה להם אבא חלקיה, שהעיר אינה כמו השדה, כי בעיר מצויות נשים, ויש חשש שיתן עיניו באשה אחרת, ועל כן באה אשתו הצדקת כשהיא מקושטת, ללוותו בהליכתו ברחובה של עיר, כדי שלא יתן עיניו באחרות עד שיגיע לביתו. ואע"פ שגם אחרים יכולים לראותה מקושטת ויהרהרו אחריה, הרי זו חובתם שלא להסתכל בה, והיא יצאה ידי חובתה כשאינה לובשת בגד אדום וכו', ואינה יוצאת דופן בין הנשים.

ובספר "שלמת חיים" רצה לדחות דאיירי שביתו היה סמוך לשדות. וזה דחוק מאוד, ולא משמע כך מפשטות הגמ', "כי מטא למתא", דמשמע שיצאה אשתו לקראתו לפתח העיר, ואם היה שם ביתו, היה צ"ל "כי מטא לביתיה", ולא כך כתוב, אלא: "כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא. כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא". ומשמע שהיתה כברת דרך מפתח העיר לביתו, ולאחר שיצאה אשתו לקראתו, הלכו כך עד שהגיעו לביתו.

ועוד משמע כדברינו, ממה שתמהו החכמים תמיהה רבתי, "לימא לן מר הני מילי דתמיה לן... מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא", ואם התקשטה בביתה ובחצרה, כמו שכתב הנ"ל, מאי תמיהה איכא, הרי מצוה על האשה להתקשט לבעלה, וגם לא מובן התשובה שענה להם, "כדי שלא אתן עיני באשה אחרת", והיה צריך לענות להם דמותר לאשה להתקשט בתוך ביתה, ומה שראו אותה, היה מפני שלא ידעה שיבואו פתאום, ולכן יצאה לקראתו (וגם זה תמוה, שהרי לא תמיד מגיע הבעל לבדו לביתו, והיתה צריכה לדעת זאת).

והרה"ג הרב שמעון חיררי זצ"ל בשו"ת "אשמח בהשם" יו"ד סימן כ"ג, וזה לשונו: "בנותן טעם למה יעקב בחר דוקא ברחל היפה... מאחר שבעיני יעקב היה הדבר כמו ציצית, צריך להיות נאה. ולכן בחר בה, שהיא היתה יפת תואר ויפת מראה... הגמרא בתענית (כ"ג) באבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל... כאשר הגיע לעיר יצאה אשתו לפניו מקושטת... לשאלת החכמים מדוע יצאה לקראתו מקושטת, אמר להם כדי שלא אתן עיני באחרת. ואם כן הכא נמי דכוותה, כאשר יש לו לאדם אשה נאה, לא יתן עינו באחרת. וכל שכן בקדושים אשר בארץ המה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו..."

אלא שבאמת עצם דברי הגמרא לא ברורים כפי הצורך, דהנפש היפה שואלת להיכן יצאה לקראתו, האם הכוונה על יד פתח ביתה, ואם כן מאי נפקא מינה, מה דהוה הוה, כי כבר כעת נכנס לביתו, ומהו החשש יש בזה "כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת", ועוד לשון הגמ' דקאמר "כי מטא למתא נפקא דביתהו לאפיה" משמע מיד בכניסתו לעיר, ואם כן יקשה איך לא חשו שיתקלו בה ח"ו אחרים, וכמו שראוה הני זוגא דרבנן..." [וע"ש מה שכתב, אבל לדרכנו התירוץ על שאלת הגר"ש חיררי הוא פשוט כפי שכתבנו, שזו היתה עצם תמיהת החכמים, ותשובתו להם עונה על כך].

ועוד כתב שם:

"הראה לי ידידי וחביבי משה אזולאי נרו יאיר, מש"כ הרשב"א: מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח, פירוש מקושטת מלשון קשוט עצמך, כלומר מתוקנת והגונה במעשיה... וכבר הבאתי לעיל שאשתו של אבא חלקיה היתה יוצאת מקושטת, האם שם גם כן אפשר לפרש נאה במעשיה? וכבר הבאתי פירוש הרש"י שפירש מקושטת במלבושים, והגאון [רבי יוסף חיים בעל "בן איש חי"] פירש מקושטת בפנים. ושא נא עיניך וראה מה שהבאתי בספרי הקטן "ישמח אב" (עמ' קל"א מהמדרש רבה מה, ד) שלדעת רבי עזריה בשם רבי יוחנן בר פפא, הטעם שהיו האמהות עקרות, כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנויין, שישארו ביופיין ולא יהיו מכוערות ע"י הלידה. ורב הונא ורבי אבון בשם רבי מאיר אומרים כדי שיהנו בעליהן מהן, שכל זמן שהאשה מקבלת עוברין היא מתכערת, ע"ש באורך". עכ"ל.

וכן כתב הרד"ק (בראשית פרק כט): "ויש לשאול אחר שכוונת הצדיקים לאשה לזרע, למה היו מחזרים אחר אשה יפה כיון שאין כוונתם לתאוה, ויעקב אבינו בחר ברחל לפי שהיתה יפה מאד ועבד בה שבע שנים והתרעם בלבן אחר שנתן לו לאה תמורתה לפי שלא היתה יפה כמו רחל? ויש לומר כי כונתם לטובה לפי שהאשה יפה מעוררת התאוה, וכדי להרבות בנים היתה כוונתם לעורר תאותם, ועוד כדי שיהיו הבנים והבנות יפה מראה ויהיו דומים להם, ועוד כי צורה הנאה משמחת לב האדם כל שכן הצורה שתהיה לפניו תמיד שתהיה שמחתו בה תמידי, וצריך שיהיה האדם שמח בעולמו ובחלקו שנתן לו האל, כי האלהים מענה בשמחת אדם ומזמין לצדיק אשה יפה כמו שעשה לאבות ולשאר הצדיקים שיהיו שמחים בחלקם ומולידים בנים כמותם".

והרב פסח אליהו פאלק בספר "עוז והדר לבושה", שהסכימו עליו גדולי הדור, האריך בזה, ואצטט קטעים מתוך ספרו:

"ההלכה מכירה בהחלט בצורך הקיים אצל נשים להתלבש בצורה נעימה ובטוב טעם, ואף מעודדת אותן לכך" (עמ' ט').

"גם אשה או נערה הלובשת בגדים צנועים מדי, בצורה שתפגין את צניעותה בפני כל, מנצלת את בגדיה הצנועים להשגת מטרה שהיא היפך הצניעות... לפיכך, אין ללבוש חצאית המגיעה כמעט עד הרצפה, ללבוש בגדים קודרים מדי, לפסוע בפסיעות מעודנות מדי, וכו', כי כאמור הפגנת יתר של צניעות היא בעצמה חוסר צניעות" (עמ' מ"ו).

"אשה נשואה... עליה להתלבש בצורה נעימה ונאה, באופן המשקף את שמחתה ואצילותה... כיון שכיסוי הראש ממלא תפקיד כה חשוב, מתאים שסגנונו ישקף את עדינותה הפנימית ורגישויותיה של בת ישראל. לפיכך, עליו להיות פריט לבוש המוסיף חן ואצילות למעמדה המלכותי של האשה היהודיה" (עמ' רכ"ו).

"במקום לגלוש לקיצוניות זו או אחרת, עליה להקפיד על תסרוקת נעימה למראה, היוצרת רושם מכובד ואפילו נאה. בת ישראל שייכת הרי למשפחת המלוכה, והופעתה צריכה להעיד על כך" (עמ' רנ"ב).

"שמלה נאה מסווה את הגוף עצמו, במקום להציגו לראווה, כי תשומת הלב מתמקדת בחן הבגד עצמו, ולא ביופי הלובשת. כאשר אבימלך שחרר את שרה מארמונו, לאחר שטעה בחושבו כי היא פנויה לנישואין, הוא נתן לה "כסות עינים". המדרש מסביר כי מדובר היה בבגד יפה. מדוע נתן אבימלך לשרה בגד שכזה? אמר רבי יוחנן עשה לה כסות שיהיו מביטים בה (בכסות) ולא בנויה (ביופייה של שרה). מאמר חז"ל זה מעביר מסר חשוב ביותר. שמלה יפה מסיטה את תשומת הלב מהגוף עצמו. לפיכך, טוב וראוי לשמלה שתהא פרחונית ומקושטת בכל צורה שהיא, בתנאי שהיא לא בולטת במיוחד ביופיה ואינה מושכת תשומת לב מופרזת" (עמ' שי"ט).

"יש נשים המתלבשות בבגדים קודרים וחדגוניים, וכמעט שאינן מקדישות מחשבה להופעתן. ביניהן יש אפילו כאלה, הנוהגות כך מתוך רגש מוטעה של צניעות וענווה. לדוגמא, לא איכפת להן כיצד נראית הפאה שעל ראשן, והן יוצאות מביתן חבושות פאה לא מסורקת ומוזנחת. בנוסף לכך, הן לובשות שמלות חסרות צורה וצבע, משוללות כל חן. סגנון לבוש כזה גורם תחושת אי נוחות לרוב הנשים, היודעות להעריך טעם טוב ולבוש אסתטי, ולכל הפחות מצפות מאשה שתקפיד על הופעה נאה ונעימה. התלבשות בבגדים קודרים ועלובים אינה מעשה מצער ובלתי חברותי בלבד, בנוסף לכך יש כמה סיבות חיוביות ביותר מדוע נשים ובנות צריכות להקפיד תמיד על הופעה נאה ולבוש נעים לעין... תכשיטים הינם חלק טבעי מלבושה של האשה, בתנאי שהם נעימים ועדינים. מותר אפילו לענוד תכשיטים במקומות ציבוריים... למעשה אנו מוצאים בחז"ל שאפילו נשים חשובות ביותר, כאשתו של רבי עקיבא, ענדו תכשיטים" (עמ' שצ"ח).

"המדרש (ויקרא רבה יג, ד. וכן מובא בתוספות חגיגה ט ע"ב) מביא משל מיוחד מאוד: "יאי עניותא לברתיה דיעקב כערקתא סומקתא לסוסיא חיורא" כלומר, נאה מיעוט [תכשיטים] לבת ישראל, כמו סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן. נראה כי כוונת חז"ל היא: סוס לבן נחשב לבריה אצילית ביותר. חבל לקשט חיה כזו במידה מופרזת, המסתירה ומסווה את יופיו הטבעי של הסוס. ברם, סרט אדום הקשור סביב צוארו של סוס לבן הינו קישוט מתאים ואף ראוי לשבח. חוט זה הוא פריט קטן, המבליט את מראהו האצילי של הסוס הלבן ואת יופיו, שהרי הצבע הלבן נראה יפה במיוחד בתוספת מעט צבע אדום המנוגד לו. כך לגבי השימוש במיעוט תכשיטים במקום הפרזה והגזמה. חינה של בת ישראל וענוותנותה אינם מוסתרים כאשר היא עונדת לגופה תכשיטים בטוב טעם - נהפוך הוא, התכשיטים תורמים לחן, לאצילות ולמראה הטוב בהם התברכו בנות עמנו במידה גדושה" (עמ' ת"א).

"השימוש הנכון באיפור משפר את הופעת האשה ויוצר תדמית בריאה, מאושרת ונעימה לעין" (עמ' ת"ו).
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
יושב אוהלים אמר:
ולהוציא לעז על כל רב שמנסה לתקן קצת את פירצות הצניעות שבימינו, שהם "עסוקים יומם ולילה בתיקון העולם, לכער את הנשים שסביבם"

לא היתה כוונתי לרב המטיף מוסר בנושא הצניעות, אדרבה כל רב צריך לחזק הצניעות בקהילתו מעת לעת כפי הצורך. אלא היתה כוונתי לאנשים ריקים המתעסקים עם זה יומם ולילה במקום ללמוד תורה, ופשוט.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
לומר שאשה תהיה מקושטת בפני אחרים הוא רע גדול עד למאוד, ועל זה אמר הנביא הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה

לעיל ראינו שכך היה מנהג בנות ישראל מאז ומעולם, ללא פוצה פה ומצפצף, ומובא בגמרא ובמדרשים, ונפסק להלכה בשו"ע, ומובא בפשטות מנהגם שכל הנשים יוצאות בתכשיטים, וכן כתבו גדולי האחרונים עד ימינו אנו ממש.

אמנם יש רעה חולה בימינו שלוקחים מקורות, מוציאים אותם מהקשרם או מעוותים אותם לגמרי, והכל מותר "לזיכוי הרבים"...

וכך גם כאן המגיב (שמן הסתם טעה בשגגה אחר המפרסמים), הזכיר את דברי הנביא בישעיה.

וכבר כתבו האחרונים שדברי הנביא הוצאו מהקשרם לגמרי, כי מדבר שם על קישוט באופן מוגזם המושך תשומת לב מרובה, כגון האמור בפסוק שם (ג', כ"ג) "והיה תחת בושם מק", ופרש"י: "מקום שהיו מתבשמות בו יהיה נימק", וזה ע"פ הגמ' בשבת (סב:) שפירשו כך.

ולכאורה, הרי מותר להתבשם גם בחוץ, וכדאיתא בגמ' שם בע"א, "רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בכובלת לכתחלה", ופרש"י שם שכובלת הוא "סם ששמו פילון, וריחו ערב" ומותר לאשה לצאת עמו לרשות הרבים. וא"כ, מה הטעם שנענשו.

אלא צ"ל כדאיתא בגמ' שם בע"ב, "שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן, ומהלכות בשווקי ירושלים, וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל, בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס". וממילא אין איסור באשה המתבשמת ברה"ר, אלא המתבשמת באופן הנ"ל שכל כוונתה לזנות עם בחורי ישראל.

וכן הוא בכל העניינים שם, הכל מדובר על אופן מוגזם ביותר כהנ"ל.

וכן מביאים ראיה מספר פלא יועץ שכתב "אפילו בתולות מי שהיא יראת השם לא תתראה בפני הבחורים ובפרט כשהיא מקושטת". ומלבד שזה נגד ההלכה (כמפורש בטור שאין האשה בבית הסוהר, אלא יכולה לצאת כפי הצורך), הרי זה נגד הפלא יועץ בעצמו, שכתב בערך "יופי": "וכן חיובא רמיא על האשה שתתקשט לבעלה בהיותה עמו לבדה בבית יותר מכשהיא יוצאת החוצה אל העין, במקום שיש אנשים, יותר טוב שלא תתקשט כל כך". וזה מגלה על כוונתו שכתב בדרך מוסר שתישאר האשה בביתה ככל יכולתה, וגם שלא תתקשט יותר מדי בחוץ, בצורה בולטת מאוד.

וכן מביאים ראיה מהחפץ חיים, בספרו גדר עולם (תחילת פרק ד'), "ואל יטעה אותה היצר, שתינצל כי היתה צריכה לקשט את עצמה בעיני בעלה, כי זה שייך בביתה ולא בשוק". ומוציאים את דבריו מהקשרם, כי דבריו נאמרו בהמשך לפרק ג' שם, בגודל העוון של אשה נשואה ההולכת בראש מגולה בשוק (שבזמנו היו גם נשים חרדיות שהלכו כך), ועל זה כתב שלא יטעה אותה היצר שצריכה להתקשט על בעלה ולהיות בראש מגולה כמו כולן, שהרי זה שייך בבית, שיכולה לגלות שערותיה בביתה. ועוד, שיכולה ללכת בפאה נכרית (וגם את עצתו ללכת בפאה, משמיטים).

ובפרט שהחפץ חיים עצמו כתב בספרו משנה ברורה (סי' ש"ג) להלכה ולמעשה, על דברי השו"ע: "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית", וזה לשונו: "והוא הדין שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לרשות הרבים... חוץ מכבול וכו'... והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה על בעלה אם לא תתקשט כלל". זאת אומרת, התירו תכשיטים בחצר הרבים (דהיינו חצר שאינה מעורבת) כדי שלא תתגנה על בעלה. וזה ההיפך ממה שמפרסמים בשמו ע"י הוצאת דבריו מהקשרם.

וכן מביאים ראיה ממדרש תנחומא, שאסר לצאת בתכשיטים לרשות הרבים, כדי לא להכשיל את הרבים. אך משמיטים שבתחילת דבריו כתב "שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה", ורק לאחר שהביא את דעת רבותינו בתלמוד הבבלי שאסרו רק בשבת והתירו ביום חול, הביא דעה החולקת על זה: "ורבותינו אומרים, אפי' בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים". אבל הראשונים והאחרונים, שו"ע ורמ"א, פסקו כתלמוד בבלי להתיר להתקשט ברה"ר.

וכן הביא הרב יוסף משדי שליט"א, מו"צ בד"ץ שארית ישראל, בחוברת אליבא דהלכתא (גליון נ"ה עמ' מג' הערה 120), בשם הגר"ח פלאג'י (מל"ח סי' כ"ז), "שכל אחד יזהיר לאשתו ולבתו וכו' שלא תצא אשה מקושטת הרבה", וכן הביא משו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' ל"ג) שכתב אודות ההתקשטות ברה"ר, לאסור רק באופן ש"מקשטת עצמה ביותר, ובאופן המושך את העין", ולא התקשטות באופן רגיל, והוא כמו שכתבנו.

וכן מצאנו באמותינו, שיופיין היה גלוי גם ברה"ר, למרות שבוודאי היו צנועות ורוב הזמן היו ספונות בביתן.

בשרה כתיב "ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד" (בראשית י"ב), ומפרש רש"י "שהטמין אותה בתיבה ועל ידי שתבעו את המכס פתחו וראו אותה", ומשמע שפניה היו גלויות בדרך כלל, כי אם פניה מכוסות לא מובן מדוע היה צריך להחביאה בתיבה, הרי ממילא אינה נראית.

וכן במגילה (יד.) אמרו על שרה "שהכל סוכין ביופיה". ובתורה תמימה (בראשית י"א) כתב "רצונו לומר – מסתכלין ביופיה". ובשו"ת "נודע ביהודה" (מהדורא קמא או"ח סי' כ"ד) כתב: "מה שחשב שרה הוא להודיע כמה צנוע וקדוש היה אברהם אבינו, שבודאי כיון שהיתה יפה ביותר היתה מפורסמת בדורה לרוב יופיה, ועם כל זה מעולם לא נסתכל בה וכמו שפירש"י בפסוק הנה נא ידעתי בפרשת לך לך".

וכן במעשה אבימלך ורבקה, שלא תבעו את המכס וראו אותה, אלא קודם התיישבו במקום ולאחר מכן סיפר יצחק אבינו לאנשי המקום שאחותו היא. ואבימלך היה שונה מפרעה, כדכתב הרמב"ן: "לא היה זה כמו במצרים, כי שם בבואם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא ויהללו אותה אל השרים ואל המלך, כי אנשי זמה הם, אבל המלך הזה תם וישר גם אנשיו טובים", וגם אבימלך היה למוד ניסיון מהפעם הקודמת, כדאיתא במדרש: "ואבימלך לא רצה ליקח אותה אף על פי שאמר אחותי היא, והיה מתיירא שלא יארע לו כמו שאירע לו על אברהם אביו". ואם לא היתה יוצאת לחוץ, או שלא היו פניה מכוסות, בוודאי שלא היה נזקק לומר "אחותי היא" ולא היה נודע יופיה.

כמו כן לא מצאנו שיצחק אבינו תבע מרבקה לכער את פניה בפחם או בבוץ, על מנת "שלא תכשיל" (ושם זה היה הרבה יותר גרוע מסתם מכשול, כי היה חשש שיקחו אותה הגויים).

וברחל כתיב "וירא יעקב את רחל" (בראשית כ"ט), ואם היו פניה מכוסות לא היה יכול לראותה. וכן בפס' "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (שם), פירש אור החיים "שהיה לה חן שיתאוה לה כל רואה".

עוד מובא במדרש רבה (פרשת וישלח) שיוסף הסתיר את רחל מעיני עשיו, כדי שלא יתן בה עיניו. ואם היו פניה מכוסות, לא היה צריך לזה. וכנ"ל, לא מצאנו שיעקב טרח לכער את רחל על מנת "שלא תכשיל".

ורש"י בתהילים (פרק קמ"ד), "בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", ביאר שהיו הרואים מהללים את יופי בנות ישראל.

וכן בספר איוב (פרק מ"ב), "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ", משמע שהיה יופיין גלוי לכל.

והמאירי בקידושין (ל:) כתב, "כשם שהוא חייב להשתדל להשיא את בנו כך הוא חייב להשתדל בנשואי בתו ר"ל שילבישנה ויעדנה במיני עדיים ויתן לה מממונו עד שיהיו קופצים מצויים לה וישאנה הראוי שבהם". ומשמע מדבריו בפשטות שפניה מגולות (ולא מצאנו שום חילוק בין נשואה לרווקה, שרווקה מותרת להתקשט ברה"ר ונשואה אסורה).

וכן מוכח מהגמ' במסכת תמורה (טז.), "למה נקרא שמה עכסה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו". ופירש רש"י, "כועס על אשתו - מתוך יופיה". וכן כתב שם רבינו גרשום: "כועס על אשתו. שנדמית לו אשתו כעורה כנגדה".

ומכאן הוכיח הפרי חדש (אה"ע סי' קי"ט) נגד דברי הבית יוסף שאין לשנאה ע"י שמצא אחרת נאה הימנה, כי "בפ"ב דתמורה גבי עכסה בתו של כלב אמרינן דנקראת שמה עכסה לפי שכל הרואה אותה מרוב יופיה היה כועס על אשתו".

וכן מוכח מהגמ' במסכת סוטה (יב.) "צהר - שהיו פניה דומין כצהרים, אתנן - שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו". ופירש רש"י, "שהיה מתאוה למשכב נשים".
 

ה' הוא האלוקים

משתמש ותיק
משיב כהלכה אמר:
הקשר הוא "פת בסלו". כפי שהאמוראים דאגו שיהיה להם פת בסלם, כך כל אחד צריך לדאוג לעצמו, במקום לדאוג להיפך (שכל הנשים ברחוב יהיו מכוערות, או מכוסות ברעלות).
וכתבו בספרים הקדושים שיש ענין גדול שתהיה האשה מקושטת ויפה (ואכמ"ל כאן, הבאתי הרבה מקורות במקו"א).
פינחס רוזנצוויג אמר:
יושב אוהלים אמר:
אבל מזה עד להגיד שכל אשה אמורה להיות יפה ומקושטת בפני אחרים
כמה עדינה מקלדתך, כי לומר שאשה תהיה מקושת בפני אחרים הוא רע גדול עד למאוד, ועל זה אמר הנביא הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה.
ובודאי כוונת @משיב כהלכה היתה, לעודד את האשה שתהיה יפה בעיני בעלה בלבד, שלא תתכס ברעלה בפניו, ולא תלבש איזה סמרטוט הנקרא משום מה חלוק, אלא תהיה לבושה במיטב מחלצותיה, ותשים עטרת שייט"ל לראשה, כדי שיתן עינו בה כנשות בני ישראל במצרים.
והאמת באמצע...
 

דברי אמת

משתמש ותיק
פינחס רוזנצוויג אמר:
יושב אוהלים אמר:
אבל מזה עד להגיד שכל אשה אמורה להיות יפה ומקושטת בפני אחרים
כמה עדינה מקלדתך, כי לומר שאשה תהיה מקושת בפני אחרים הוא רע גדול עד למאוד, ועל זה אמר הנביא הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה.
ובודאי כוונת @משיב כהלכה היתה, לעודד את האשה שתהיה יפה בעיני בעלה בלבד, שלא תתכס ברעלה בפניו, ולא תלבש איזה סמרטוט הנקרא משום מה חלוק, אלא תהיה לבושה במיטב מחלצותיה, ותשים עטרת שייט"ל לראשה, כדי שיתן עינו בה כנשות בני ישראל במצרים.


 
מקצת מקורות בענין איסור התקשטות הנשים בחוץ
 
רוב המקורות הובאו בקבצים המצורפים לקמן יעויין שם
 
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח וילקוט שמעוני איוב רמז תתקיח'
 
[יב] ותצא דינה בת לאה (בראשית לד א), ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים, כך שנו רבותינו, לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה, ולא בכבול ולא בעיר של זהב ולא בקטלא (מין תכשיט הוא) ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה, ואם יצתה אינה חייבת [חטאת], בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים, ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקדוש ברוך הוא תכשיטין לאשה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב, וכך איוב אמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה

 
אברבנאל פרשת וישלח

ולהודיע עוד כמה ראוי לנשים הנכבדות שתהיינה נזהרות מצאת מדלתי ביתם החוצה ולכן אמרו ילמדנו רבינו מהו שתצא האשה בעדי של זהב בשבת כך שנו רבותינו לא תצא רבנן אמרי לא תצא ברה"ר מפני שמסתכלי' בה שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא כדי שתהא מתקשטת בהם בתוך ביתה שאין נותנים פרצה מפני הכשר כ"ש מפני הגנב כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה:

 
ואף שבדורנו יוצאות נשים חוצה מי התיר את ההתקשטות בחוץ??

 
[וע' אוצר מדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו

ואל תסתכל בתשמיש בהמה וחיה ועוף, ואל תסתכל בנוי אשת איש, ולא בנכרית המקושטת בגדי צבעונין.

משמע שקישוט בחוץ הוא דרך נכריות דווקא ואינו דרך בנות ישראל].

 
מדברי רבינו יונה באגרת התשובה אות נח' "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהנם והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה".

 
מדברי ספר ארחות צדיקים (שער הגאוה) "וגם האשה המתקשטת לפני האנשים בזה היא מדלקת ליבם ומכנסת הרהורים בליבם, ובזה עונשה גדול מאד שהיא נותנת מכשול לפני רבים.

הלא אסרו חכמים להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכותל אפילו כשאינה מלובשת בהם, כל שכן שיש עונש גדול לאשה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה".

 
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ספר סיני וליקוטים סימן תקלה

 
"אינו נראה לי כלל מנהג כשר, שנוהגין ברוב מקומות שהאשה יושבת בבית הכנסת עם האנשים, ומלין התינוק בחיקה. ואפילו אם בעלה מוהל, או אביה או בנה, דלאו אורחא ליכנס מקושטת בין האנשים ובפני השכינה".

והו"ד גם בתשב"ץ (סי' שצז).

 
וע' בים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ח סי' לא' הו"ד גם בט"ז חושן משפט סימן תכד' סק"ו "אכן אשה שהולכת לחתונה, ולותה בגד הראוי לה למלבוש לפי אומד ממונה, ונגנב ונאבד, אפילו באונס, חייב הבעל לשלם. דודאי הבעל ניחא ליה בזה, שתהא מקושטת בין הנשים" דייק בלשונו בין הנשים דווקא, אכן בעל דניחא ליה שאשתו מקושטת בין אנשים...

 
 
רבי רפאל עמנואל חי ריקי זצ"ל, בעל 'משנת חסידים בספרו 'חזה ציון' על תהלים, פרק מ"ה

 
כל כבודה בת מלך פנימה... ועוד פשטא דקרא יש לפרשו על הצניעות, דמיבעי לה לאשת איש הנכבדת דבהיות לבושה ממשבצות זהב תהיה פנימה למצוא חן בעיני בעלה, ולא תצא בהם לחוץ למצוא חן בעיני הבריות, דאין זה כבודה כי אם קלון הוא לה כי מגרה בהם יצר הרע".

 
 
הפרי מגדים בספרו אם לבינה ע' צעף "ומה שאמרו חז"ל אשה לקשט - לפני בעלה וכו', וודאי כל בנות ישראל כשרות ומקשטות לפני בעלה, לא ח"ו בפני אחרים".

 
 
מדברי ספר משיבת נפש למוהר"ר יוחנן לוריא זצ"ל מגדולי חכמי אשכנז נפטר לפני כחמש מאות שנה. דו"ז של רבינו המהרש"ל. (הספר יו"ל ע"י מכון ירושלים - תשנ"ג) 

 
פרשת וישב

"כל כבודה בת מלך פנימה, פי' כל תכשיטיה נוי וכבוד שלה תהיה בפנים נגד בעלה, זהו הדין בכל הנשים, אלא שדיבר הכתוב בהוה שבת מלך ונשי ת"ח הם מעוטרים בנוי, כמו שסומך כאן משבצות זהב לבושה, על כן תהא פנימה שלא יהרהרו אחרים אחריה".

 
פרשת כי תשא

"שא עיניך וראה ותיישב קושיא גדולה, מה שפירש"י פ' תצא והסירה שמלת שביה מעליה, פי' הגויות הארורות מקשטות עצמם, א"כ משמע שהקישוט גנאי להם, גם ישעיה גינה קישוט הנשים בתכלית הגנאי, והלא מעשר תקנות הוא שתקן עזרא שיהיו הרוכלים מחזרין בעיירות בכדי שיהי' מצויין לנשים לקשט עצמם, ולפי ביאורי יתיישב, שודאי כל קישוט ביותר הוא גנאי וגאוה, וראוי לבנות ישראל להרחיק בזמן שהם שרויים על אדמתם שאין זולתם ג"כ מתקשטות, אכן בין האומות הוא מצוה להם להתקשט בכל מיני קישוטים כדי להציל בעליהם מן החטא, אך שיתקשטו בבתיהם נגד בעליהם לבד ולא ייצאו בקישוטם לחוץ, וזה כאשר ראה עזרא שהנשים בייתנים, וגם מעורבים בין האומות הרבה אומות נתיישבו בתוכם וכבר נשאו נשים נכריות, אז תיקן שיהיו הרוכלים מתחזרין בעיירות בבית כל אחד שאין הנשים צריכים לצאת חוצה בת מלך פנימה".

 
 

דברי אמת

משתמש ותיק
מדברי ספר ילקוט מעם לועז לרבי יעקב כולי זצ"ל (היה נכדו של מהר"ם בן חביב, ותלמידו של ה'משנה למלך").
 
פרשת וישלח
"הפרשה הזאת חייב אדם ללמד תמיד לאנשי ביתו, כי יש בה מוסר השכל ולקח טוב לנשים שחייבות להיות בביתן ולא להתייצב על יד החלונות כשעוברים האנשים, ושלא תתקשט אשה אלא אם כן היא מצויה בתוך ביתה ולא כשהיא הולכת למקום אחר. ואם יש נשים האומרות 'הדבר אינו עושה עלי שום רושם ולא אכפת לי הרבה שיסתכלו עלי', ידעו בבירור שהן חוטאות".

 
פרשת דברים

"ומכאן ילמדו הנשים להיזהר ולא להראות לעיני כל את תכשיטיהן או עגילי אזניהן בשעה שהולכות ברחוב וכו".

 
 
מדברי ספר אורך ימים לרבי שמואל בנבנשתי זצ"ל [font]([/font]חלק מהדברים דלהלן הובאו בשמו בספר 'שבט מוסר' פרק י"ז)

 
הנשים יש להן גאוה, ואינן יודעות העונש והנזק הבא מגאוה זו, לכן ראיתי להודיע להן במה יכשלו כדי שירחיקו עצמן מן העוון.

יש אשה בביתה היא לובשת בגדי שפחה, ויוצאת בחוץ בבגדי מלכות כדי להראות לכל את יפיה, ולא נכון לעשות כן, אשה צנועה אשר יראת אלוקים בלבה ראוי שתתקשט עצמה בביתה כדי שלא יתן בעלה דעתו באשה אחרת, אשה היוצאת בחוץ מקושטת היא חוטאת ומחטיאה אחרים, כי אפשר שיפגענה איזה בור ועם הארץ ויעבור על לא תחמוד אשת רעך..., והנה האשה שיוצאה מקושטת גורמת מכשול עוון ותקלה לאיש ההוא.

 
מדברי ספר חכמה ומוסר לרבי אברהם ענתבי זצ"ל [font]([/font]ראש הרבנים בארם צובה – חלב) דרך הצניעות פ"ג

 
אשה צנועה אינה מתקשטת כי אם דוקא בביתה לפני בעלה, אבל כשיוצאת לרה"ר פושטת התכשיטין מעליה ויוצאת, וידוע מאמרם ז"ל בירושלמי על הא דתנינן לא תצא אשה בתכשיט של זהב לרה"ר ואם יצאה חייבת חטאת, דאף בחול אסור לצאת ברה"ר בתכשיט של זהב מפני שהעם מסתכלים בה, ואל זה כיון דוד המלך ע"ה באומרו כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אבל בצאתה לרה"ר לא תלבש משבצות זהב, ולא ניתנו תכשיטין לאשה אלא שתהיה מתקשטת בתוך ביתה בפני בעלה כדי שתמצא חן בעיניו ולא תתגנה עליו.

אבל הנשים הפרוצות כל בתר איפכא אזלי, דכשיוצאין לרה"ר או ללכת ממקום למקום אצל חברותיהם לובשים בגדי החמודות וכל מיני תכשיטין שלהם, וכשבאין לעת ערב לביתם פושטות הבגדים החמודים שהיו עליהן ופושטות התכשיטין שלהם ולובשות שחורים ומתעטפות שחורים בפני בעליהן".

 
 
מדברי פירוש ענף יוסף על המדרש רבה ויקרא רבה פ' בחוקותי פל"ה ו': "אמר רבי עקיבא, יאה מסכנותא לברתיה דיעקב כערקא סומקא ברישא דסוסיא חיורא".

 
ופירש ה'ענף יוסף': "י"ל הכוונה כי דרך נשים להתקשט בתכשיטין וכמו שאמרו חז"ל כתובות דף נ"ט ע"ב אין אשה אלא לתכשיטין, אך זהו בביתה לפני בעלה למצוא חן בעיניו כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אבל כשהיא הולכת חוץ לביתה בחוצות וברחובות אז העניות תכשיט לה, היינו שתלך שם בלא תכשיטין כדי שלא יכשלו בני אדם בה, ועוד שמעוררת קנאה מהאומות עלינו וכמו שאמר יעקב אבינו למה תתראו וע"ש ברש"י, ולכן מדמה ר"ע התכשיט הזה של העניות לברתיה דיעקב לערקא וכו' משום דדרך הסוס כשהוא עומד בדיר אין עליו שום תכשיט, אולם כשמוליכין אותו ברחובות ובחוצות אז יעדו אותו עדי ושם ישימו עליו כל להנאותו ולא יבצר ממנו ורדא וסומקא, כמו כן יאה התכשיט של עניות לברתיה דיעקב בחוצות וברחובות, ששם ישימו עליהם התכשיט של עניות מפני הרואים, אמנם בביתם לא יהיה עליהם התכשיט הזה של עניות אלא יהיה ממשבצות זהב לבושם ואהבה עם בעלה ויקויים עליהם שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן ששם קישט הקב"ה לחוה בכ"ד מיני תכשיטין כדאיתא בב"ר".

 
 
 
מדברי ספר ראשית חכמה לרבי אליהו די ווידאש

 
אם תצטרך לצאת מפתח ביתה לא יהיה הילוכה על השווקים והרחובות שהמון בני אדם מצויין שם, אלא על המבואות שאין רגילין בני אדם להלוך בהם כל כך. ולא תצא כשהיא מבושמת, מפני שריחה נודף ויבואו בני אדם לידי חימוד ולידי הרהור עבירה". ]פרק דרך ארץ )בסוה"ס( בסופו[

 
 
מדברי ספר יפה ללב לרבי יצחק פלאג'י זצ"ל בנו של רבי חיים פלאג'י זצ"ל

 
ח"ד אה"ע סי' ע' - ס"ו "אך אשקוטה ואביטה מה דאיתא בילקוט איוב סי' לא ומצאתה כי תדרשנו בס' מדרש תלפיות ענף אשה וז"ל אסור לאשה לצאת בתכשיטיה אף בחול לרשות הרבים לפי שהעם מסתכלין בה, לפי שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכ"ש לפני הגנב ע"כ.

וזהו שאמר הכתוב (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, כלומר כשהיא פנימה אזי תהיה ממשבצות זהב לבושה.

וזהו שאמר הכתוב ג"כ (אסתר ה') ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית וגו' וק"ל".

 
עוד כתב בח"ו אה"ע סי' ע"ג: "ומ"ש הרב הנז' אבל יש לה רשות לצאת לבית האבל או לפעמים לבית המשתה לגמול חסד וכו', מיהו לא תצא אשה בתכשיטים מפני העם שמסתכלים בה, כמ"ש בנדפס בח"ד לעיל בסי' ע".



כף החיים או"ח סי' תקס' אות כ'

 
"ונראה שזה נרמז בפסוק כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ר"ל כבוד בת מלך אשה הצנועה פנימה, ושם תלבש משבצות זהב ולבושים מכובדים".

 
 
ספר 'ירך יעקב', לרבי יעקב פתוסי זצ"ל מחכמי תוניס וירושלים לפני כמאתיים שנה

 
יש לפרש מה שאמר הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, כי הנה משכחת לה לכמה נשי דכשיושבין אצל בעליהן בביתם אין לובשים מלבוש קישוט אלא כשיוצאים לחוץ, כל בתר איפכא, לזה אמר כל כבודה מי שהיא כבודה כבת מלך כשהיא פנימה, ואז כשהיא פנימה אפי' ממשבצות זהב לבושה, לאפוקי כשיוצאת".

 
 
פלא יועץ ערך בת

 
ערך מחשבה

 
"ועל אחת כמה וכמה צריכה האשה ליזהר בזהירות יתירה שלא להכשיל את אחרים, כי האשה ההיא תשא את עוונה, והיא נוטלת חלק בראש, כי המחטיא את חבירו הוא רע ומר יותר מההורגו, ולכן תיזהר שלא תצא מקושטת בפני אנשים, ותהיה כל כבודה בת מלך פנימה"

 
 
שו"ת שלמת חיים אבן העזר סימן כז

 
לצאת בקישוטים לרשות הרבים

 
"ע"ד המובא באדר"נ (פ"ב סי' ה') - בבנין יהושע שאסור לאשה לצאת בתכשיטין אף בחול לרה"ר לפי שהעם מסתכלין כו', וכנראה דזה לא שייך בפנויה סמוך לפרקה, אדרבה מצינו בתענית (י"ג ע"ב) אין הבוגרת רשאה לנוול כו', ובמוע"ק (ט' ע"ב) ברב ביבי טפלה אבר אבר כו', ובקידושין (ל' ע"ב) ולבשייה ונכסייה כי היכי דקפצי עליה אינשי.

תשובה: מכל המקומות אינו מוכח שמותר לצאת לרה"ר במקום שרבים יסתכלו בה".

 
 

דברי אמת

משתמש ותיק
עד אחרונים מרנן הגראי"ל והגרח"ק זיע"א.
 
הגראי"ל שטיינמן שליט"א בשיעורו על 'אגרת הגר"א'. הדברים פורסמו ב'יתד נאמן' - מוסף 'אברך' - פסח תשע"א
 
ולפעמים הטענה היא שמה שמתלבשת כך הוא לפי שזהו רצון בעלה ואשה כשרה עושה רצון בעלה, אבל יש לדעת שאשה הצדקנית עוסקת במה שחובתה כלפי בעלה. בציבור החילוני הציבו להם גדר שנקרא 'זכויות האשה' ו'זכויות הגבר', אבל האמת היא שלכל אחד יש חובות בעולמו, גם הגבר וגם האשה צריכים לחשוב מה חובתם. ולכן אמרו חז"ל 'אשה כשרה עושה רצון בעלה' כיון שזה חובתה, ולא שזה ענין של זכויות. וכמובן שהדברים אמורים בזמן שזה לא נוגד את ההלכה, שאם אלו מהדברים שהם בניגוד להלכה, זה לא שייך, כמו שאם יבקש ממנה לחלל שבת ודאי שאינה מצווה לשמוע לו, ורק כשהבעל מבקש דבר שאינו דבר עבירה אזי היא צריכה לשמוע לו. וזהו הגדר של אשה כשרה עושה רצון בעלה, על דבר היתר ולא על דבר איסור. על כן תפקידה של האשה הצנועה להתקשט בפני בעלה, ולא בפני הרחוב, ולכן כשהיא נכנסת הביתה תתקשט וכאשר יוצאת החוצה תסיר את הקישוט.

 
 
 
הגר"ח קניבסקי שליט"א ארחות יושר צניעות

 
"וכל שכן כשיוצאין בחוץ בין אנשים שצריכין מאד ליזהר בזה, ואמרו (תנחומא וישלח סי' ה') לא ניתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה.

ובירושלמי (תענית פ''א ה''ד) גבי חסידא דכפר אימי איתא: כד הוה בטורא איתתא לבשה מנין צאין(מלוכלכין) שלא יתן בה איש עיניו, וכד עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיים שלא יתן דעתו באשה אחרת.

וכל כך הקפידו על זה, שרבי יוסי דמן יוקרת אמר לבתו שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם!(תענית כ''ד א).

והרמב''ם כתב (בפט''ו מאישות הי''ח) צוו חכמים על האשה שתהא צנועה בתוך ביתה ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור.

 
ובעוונותינו הרבים היום הדור פרוץ ומתקשטים ביותר וכו' והרבה יש לדבר על זה בעוונותינו הרבים.

 
ואשרי מי שנזהרת בזה ולא תסתכל על חברותיה, ומה שתלבש יותר בגדי צניעות תזכה ביותר לבנים צדיקים ותלמידי חכמים ובעלה זוכה לכל טוב כמו שכתב בזוה''ק מובא במ''ב סי' ע''ה ותקים בית לתפארת.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
פותח הנושא
משיב כהלכה אמר:
לעיל ראינו שכך היה מנהג בנות ישראל מאז ומעולם, ללא פוצה פה ומצפצף, ומובא בגמרא ובמדרשים, ונפסק להלכה בשו"ע, ומובא בפשטות מנהגם שכל הנשים יוצאות בתכשיטים, וכן כתבו גדולי האחרונים עד ימינו אנו ממש.

אמנם יש רעה חולה בימינו שלוקחים מקורות, מוציאים אותם מהקשרם או מעוותים אותם לגמרי, והכל מותר "לזיכוי הרבים"...
במחיכ"ת כנראה שגם מע"כ חולה באותה מחלה, וכמאמר חז"ל 'כל הפוסל וכו', שהרי למטרת קנאותו הבוערת בו "למען זיכוי הרבים" שיקיימו בהידור את חובת האשה להיות יפה בפני הרבים" עשה השוואה בין יציאה ב"תכשיטים" לדרך שהנשים יוצאות הימים בכל מיני התקששטות ואיפור בולט ובגדיחם המושכים את העין וכו' וכו'.
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
כבר עניתי לך לעיל.

משיב כהלכה אמר:
אין שום קשר למה שכתבתי, אשה יכולה להתקשט ככל יכולתה ועדיין לא למשוך את העין.

"משיכת העין" פירושה ללכת בצורה יוצאת דופן, שמושכת את עינו של זה שאינו רוצה להסתכל, והוא מסתכל בעל כרחו.

לדוגמא, אדם שמעולם לא ראה אשה חרדית לבושה כמו ערביה, ולפתע הוא רואה ברחוב חרדי אשה חרדית שנראית ערביה ממש, והוא בעל כרחו מוצא את עצמו בוהה בפניה. נמצא שהכשילה אותו ב"ולא תתורו" בראיית פניה, ותתן את הדין.

דוגמא שניה, בזמן יציאת אופנת ה"בובו" לנשים דתיות / חרדיות, אברך שלא ראה בובו מעולם, מנסה לשמור את עיניו ולא להסתכל על אף אחת, והנה לפתע עוברת אשה עם "הר תבור" על הראש, הוא מוצא את עצמו בוהה בפניה, מה זה הדבר הזה? היא טבחית? מאיפה זה הגיע? ונמצא שהכשילה אותו בהסתכלות בפניה או בידיה (כלשון רבינו יונה).

אבל אשה שסתם מתקשטת, הרי כל הנשים ברחוב מנסות להתקשט ככל יכולתן, ואין אשה אלא ליופי, והגמ' אומרת שממש עד פתח קברה חייבת האשה להתקשט תמיד כדי למצוא חן בעיני הבריות, ממילא האשה המקושטת אינה אלא אחת מכלל הנשים.

וגם אם יפה היא מאוד, אין חובה מיוחדת עליה לכער את עצמה כדי שלא יסתכלו בה, או לסגור עצמה בביתה.

כמו כן הערתי לך על כך שאתה כותב בשמי שיש ענין גדול שתתקשט בפני הרבים באופן מוגזם, ואתה חוזר ושונה: "למטרת קנאותו הבוערת בו "למען זיכוי הרבים" שיקיימו בהידור את חובת האשה להיות יפה בפני הרבים".

וביארתי שאין שום חובה כזאת אלא לבעלה, וברשות הרבים זו זכותה לצאת מקושטת אם רוצה למצוא חן בעיני חברותיה, אלא שאין זה מדרך הצניעות להיות מקושטת באופן מוגזם ובולט.

וזה מה שכתבתי לך:

הגזמת במתכוון "שהוא והיא יוכיחו לכל הגברים שבעיר" וברור לכל בר דעת שלא היתה הכוונה בדבריי שתתקשט עבור כל הגברים בעיר,

כמו כן הגזמת במתכוון "שמסתובבת בשיא הקישוט" ולא דיברתי על שיא הקישוט, אלא כנ"ל.

ולמען טהרת הדיון כדאי שכבודו יגיב באופן ענייני ולא יגזים וימציא דברים בשמי על מנת להגחיך דבריי. ושכרו כפול מן השמים.
 

יושב אוהלים

משתמש ותיק
פותח הנושא
משיב כהלכה אמר:
ולמען טהרת הדיון כדאי שכבודו יגיב באופן ענייני ולא יגזים וימציא דברים בשמי על מנת להגחיך דבריי. ושכרו כפול מן השמים.
במחי"כ "קשוט עצמך תחילה" - ראה מה שאתה בעצמך כתבת שעורר את כל הויכוח הזה.
משיב כהלכה אמר:
כי יש העסוקים יומם ולילה בתיקון העולם, לכער את הנשים שסביבם
וכי זה לא "המצאת דברים", ו"הגזמה כדי להגחיך"?
 

משיב כהלכה

משתמש ותיק
אינני מבין מה כבודו רוצה, לא כתבתי את זה בשמו ולא דיברתי עליו כלל.

ואני ביקשתי שלא יגזים בשמי.

ומשכך, הרי זה בבחינת טענו חיטים והודה לו בשעורים.

לגופו של ענין, אכן יש העסוקים יומם ולילה בכיעור הנשים שסביבם, ואין זו גוזמא כלל. הרי קודמך הדביק פוסטים ארוכים רק כדי לשכנע את הנשים לא להתקשט, לא ללבוש בגדים צבעוניים אלא רק שחור או לבן (עם העדפה לשחור, כך איתא מפורש בפשקווילים), לכסות את פניהם וידיהם, וכן על זה הדרך. והנה לך דוגמא מוחשית למה שכתבתי.
 
חלק עליון תַחתִית