קדושה היא פרישות או דוקא ריבוי תענוגי עולם הזה

בן של רב

משתמש ותיק
מצד אחד ידוע מאחז"ל שקדושים תהיו היינו פרושים תהיו. וכן הוא בנזיר וכו'
ומאידך ביאר המסילת ישרים היטב שקדושה היא החיבור אל העולם להעלותו.
וכן הוא במציאות שבכל הזמנים הקדושים מרבים בתענוגים, ובכל זמן שהוא להיפך - צמים ומסתגפים. (ובלשון המס"י ההתנזרות זוהי פרישות לשמור מרחק פן יחטיאנו ועדיין אין זו 'קדושה')
ואולי אם יעשו לי בזה סדר אזכה גם להבין מהי קדושתו של קדוש קדוש קדוש.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
קדושה = פרישות. וכל הנאות עוה"ז הוא בכדי שיהיה לעזר ולסיוע בלבד. וזוהי הפרישות מחד וההנאה מאידך (מס"י). ואלו הם יסודות היהדות לכל בר בי רב דחד יומא.
כי קדוש אני ה', תלמוד לומר קדושתי למעלה מקדושתכם.
 

עמוס חדד

משתמש רגיל
בן של רב אמר:
מצד אחד ידוע מאחז"ל שקדושים תהיו היינו פרושים תהיו. וכן הוא בנזיר וכו'
ומאידך ביאר המסילת ישרים היטב שקדושה היא החיבור אל העולם להעלותו.
וכן הוא במציאות שבכל הזמנים הקדושים מרבים בתענוגים, ובכל זמן שהוא להיפך - צמים ומסתגפים. (ובלשון המס"י ההתנזרות זוהי פרישות לשמור מרחק פן יחטיאנו ועדיין אין זו 'קדושה')
ואולי אם יעשו לי בזה סדר אזכה גם להבין מהי קדושתו של קדוש קדוש קדוש.

אני מבין את שאלתך, ומבין טוב יותר שאינני יודע לענות עליה.
רק רציתי להעיר שביום הכיפורים (היום הקדוש בשנה) גם מתענים.
 

חוזר בתשובה

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
מצד אחד ידוע מאחז"ל שקדושים תהיו היינו פרושים תהיו. וכן הוא בנזיר וכו'
ומאידך ביאר המסילת ישרים היטב שקדושה היא החיבור אל העולם להעלותו.
וכן הוא במציאות שבכל הזמנים הקדושים מרבים בתענוגים, ובכל זמן שהוא להיפך - צמים ומסתגפים. (ובלשון המס"י ההתנזרות זוהי פרישות לשמור מרחק פן יחטיאנו ועדיין אין זו 'קדושה')
ואולי אם יעשו לי בזה סדר אזכה גם להבין מהי קדושתו של קדוש קדוש קדוש.
אולי הציטוטים הבאים יעזרו לך..

כוזרי מאמר שני, נ'
וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱלֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם.

מסילת ישרים, חובת האדם בעולמו
והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאר לעמו אמר:
קדושה = פרישות. וכל הנאות עוה"ז הוא בכדי שיהיה לעזר ולסיוע בלבד. וזוהי הפרישות מחד וההנאה מאידך (מס"י). ואלו הם יסודות היהדות לכל בר בי רב דחד יומא.
כי קדוש אני ה', תלמוד לומר קדושתי למעלה מקדושתכם.
אבל לבר בי רב דתרי יומא... מומלץ לעיין שם במסילת ישרים בביאור הקדושה
והאמת שגם לבר בי רב דחד יומא שמכיר רק את הפרק הראשון -
יש גם שם כבר רמז למעלת הקדושה במ"ש על האבן של יעקב וע"ש מה שהסיק ממנה המס"י לגבי הקשר בין העולם והאדם.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
עמוס חדד אמר:
בן של רב אמר:
מצד אחד ידוע מאחז"ל שקדושים תהיו היינו פרושים תהיו. וכן הוא בנזיר וכו'
ומאידך ביאר המסילת ישרים היטב שקדושה היא החיבור אל העולם להעלותו.
וכן הוא במציאות שבכל הזמנים הקדושים מרבים בתענוגים, ובכל זמן שהוא להיפך - צמים ומסתגפים. (ובלשון המס"י ההתנזרות זוהי פרישות לשמור מרחק פן יחטיאנו ועדיין אין זו 'קדושה')
ואולי אם יעשו לי בזה סדר אזכה גם להבין מהי קדושתו של קדוש קדוש קדוש.

אני מבין את שאלתך, ומבין טוב יותר שאינני יודע לענות עליה.
רק רציתי להעיר שביום הכיפורים (היום הקדוש בשנה) גם מתענים.
אני מבין טוב את ענוותנותך(עכ"פ את חלקה)
רק רציתי להעיר שקבלתי מרבי נתן רוטמן ומצאתי לזה מקורות שיום כפור הוא פרישות וסוכות הוא קדושה.
וכנ"ל שקדושה היא לקדש את העולם ואין כמו הסוכה שמצותה אכילה שינה ותשמיש וטיול וכלים נאים ואפילו נוי סוכה קדוש כחגיגה.
ושוב: אני עדיין שואל על הסתירה שבפתיחת האשכול.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
ענין הקדושה הוא פרישות מכל שייכות לעוה"ז, והכוונה שמתעסק בעניני עוה"ז לשם עוה"ז, וקדש עצמך במותר לך, היינו גם במה שמותר מ"מ זה "עולם הזה"
אך כאשר עושה זה בכוונת קדושה אזי אכן אין לך קדושה גדולה מזו, ש"מחבר שמים וארץ".
יעקב נקרא קדוש ש"חיבר שמים וארץ" וכו', וכמש"כ המס"י שעילוי גדול וכו', ואצל יעקב נתגלה ענין צדיקים חביב עליהם ממונם וכו'

מקוה שהובנתי..
 

בנציון

משתמש ותיק
ההערה נכונה. ולכאורה הביאור הוא באמת שקדושה אין הכוונה פרישות כמו המקורות שהבאתם, אלא שלאחר שהתערב הרע בעניני העוה"ז, קשה להגיע לרמות גבוהות של קדושה בלי לפרוש מן העוה"ז, וכמו שמאריך במס"י שמריבוי העוה"ז יכולים להגיע חטאים, ועל זה אמרו חז"ל קדושים תהיו - פרושים תהיו. ואכן מודגש במס"י שאין הפרישות צורך מצד עצמו, אלא משום שבלא פרישות יותר קרובים אל החטא.
יש עוד ראיות שהקדושה אין עניינה פרישות אלא לקדש את העולם בקדושתו של ה'.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
הרגע נפל לי רעיון חדשני שבאמת אין קדושה אלא רק קידוש החומר
אלא שבפרישה ממנו כשצריך - הוא עצמו מתקדש ומתחבר!
ודוגמא לזה באלו שבא ניסיון לידם ועמדו בו - ואח"כ קיבלו בהיתר את אותה גברת בשינוי אדרת - כר"ע עם אשת טורנוסרופוס וכאותו מעשה עם הציציות במנחות ויוסף עם פוטיפרע (בתה המאומצת אבל התורה קוראת לה בת ולא בכדי וברא כרעא דאבוה) ועוד
וכי סתם איקלע לידיה באיסור ואח"כ בהיתר?
יותר הגיוני לומר שהפרישה מקדשת את החתיכה דאיסורא כי תכליתו להביא כבוד שמים יחד איתי - ע"י שהוא מעמיד הניסיון ואני עומד בו.
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
שאר לעמו אמר:
קדושה = פרישות. וכל הנאות עוה"ז הוא בכדי שיהיה לעזר ולסיוע בלבד. וזוהי הפרישות מחד וההנאה מאידך (מס"י). ואלו הם יסודות היהדות לכל בר בי רב דחד יומא.
כי קדוש אני ה', תלמוד לומר קדושתי למעלה מקדושתכם.
אבל לבר בי רב דתרי יומא... מומלץ לעיין שם במסילת ישרים בביאור הקדושה
והאמת שגם לבר בי רב דחד יומא שמכיר רק את הפרק הראשון -
יש גם שם כבר רמז למעלת הקדושה במ"ש על האבן של יעקב וע"ש מה שהסיק ממנה המס"י לגבי הקשר בין העולם והאדם.
אם בתרי יומא נהיה בלבול יסודי כזה, אולי כדי להישאר חד יומא.. יש כאן נימת הו"א שיש סתירה בדברי המס"י במעלות האדם
ההנאה הנצרכת, נהפכת למקודשת כמו שאמר הדיבוק על הגר"א שאכילתו כקדשים.
ואם במשמעותה המתריסה של כותרת האשכול; וכי קרב זה אל זה ? וכי הו"א על ריבוי. הרי הריבוי הוא זה שיוריד מיד את קדושתה.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאר לעמו אמר:
בן של רב אמר:
שאר לעמו אמר:
קדושה = פרישות. וכל הנאות עוה"ז הוא בכדי שיהיה לעזר ולסיוע בלבד. וזוהי הפרישות מחד וההנאה מאידך (מס"י). ואלו הם יסודות היהדות לכל בר בי רב דחד יומא.
כי קדוש אני ה', תלמוד לומר קדושתי למעלה מקדושתכם.
אבל לבר בי רב דתרי יומא... מומלץ לעיין שם במסילת ישרים בביאור הקדושה
והאמת שגם לבר בי רב דחד יומא שמכיר רק את הפרק הראשון -
יש גם שם כבר רמז למעלת הקדושה במ"ש על האבן של יעקב וע"ש מה שהסיק ממנה המס"י לגבי הקשר בין העולם והאדם.
אם בתרי יומא נהיה בלבול יסודי כזה, אולי כדי להישאר חד יומא.. יש כאן נימת הו"א שיש סתירה בדברי המס"י במעלות האדם
ההנאה הנצרכת, נהפכת למקודשת כמו שאמר הדיבוק על הגר"א שאכילתו כקדשים.
ואם במשמעותה המתריסה של כותרת האשכול; וכי קרב זה אל זה ? וכי הו"א על ריבוי. הרי הריבוי הוא זה שיוריד מיד את קדושתה.
חלילה חלילה חלילה מלחשוב על סתירה במס"י
השאלה היא רצינית מאוד, וכרגיל יש יצה"ר לדון לכף חובה (מכמה סוגי חובות).
לחזור עליה? מה לא מובן?

ולעצם הענין יעשה כבודו סיור קצר בתוך זמירות השבת וינסה לתרגם לעברית מדוברת את הביטויים העסיסיים על אוכל.

ושוב: פרישות היא שלב הכרחי בדרך אל הקדושה, ויום חול בדרך לשבת.
השאלה היתה למה המילה קדושה משמשת לשני השלבים.
 

נבשר

משתמש ותיק
אולי אנסח בקצרה את מה שרובם כתבו, שיש ב"קדושה" עשה ולא תעשה, הלא תעשה היא פרישות מתענוגי החומר לשם הגוף החמרי, והעשה של קדושה הוא שימוש בעולם לצורך עבודתו, ולשם התכלית האמתית. וכמו שזהירות קודמת לזריזות, שזה בלאו וזה בעשה.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
קדושה פירוש להיות "נבדל" מעצמו, נקי מנגיעות וכו', וזהו יכול כמוני וכו' וכדביאר לן רבינו השערי יושר בהקדמתו, עיי"ש.

החובת הלבבות בשער הפרישות פ"ה כותב: "אבל דרך הפרישות הראויה לנו בהתחברותינו עם בני אדם, מהם - הסברת פנים והראות השמחה בפגיעתם, עם הכניעה והשפלות ולשון רכה ורוח נמוכה לכולם. ומהם - הרחמים והחנינה והחמלה עליהם, עם הסרת הטורח מעליהם וזכרם בטוב ועשות חסד עמהם, ושלא נקווה ליהנות מהם, ושנתייאש מאשר בידיהם. ומהם - עזרתם בתקנת תורתם ועולמם והורותם הדרך אשר ירצהו האלהים, ומהם - שנסבול קושי דבריהם ושנשפוך שיחנו לפני האלהים ולא לפניהם, והימנע ממושבות המאכל והמשתה והשחוק, עם השמירה מכל מה שיביא להמרות האל בחברתם, ויוצא (ולצאת) מגבול הצניעות ומסורת המוסר והדומה לזה"
כלומר היות האדם "מופרש" מעצמו ולא "חי את עצמו" זה הפרישות, האדם לא נברא לעצמו אלא להועיל לאחריני וכו'
ו"רק" לאחר פרישות שלא חי "את עצמו" יכול לבא לידי קדושה, כלומר שמה שכן אוכל וכו' זה לא בשביל עצמו אלא לעבודתו ית'.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
נבשר אמר:
אולי אנסח בקצרה את מה שרובם כתבו, שיש ב"קדושה" עשה ולא תעשה, הלא תעשה היא פרישות ותענוגים מהחומר לשם הגוף החמרי, והעשה של קדושה הוא שימוש בעולם לצורך עבודתו, ולשם התכלית האמתית. וכמו שזהירות קודמת לזריזות, שזה בלאו וזה בעשה.
אבל גם מהמשל מוכח שזה לא צריך להיכלל בשם אחד
יש זהירות ויש זריזות. ולמה כאן משתמשים לפעולה הפוכה באותו שם
זה מראה כיוון שבעומק הענינים אין כאן שנים אלא אחד.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
רוצה לדעת אמר:
קדושה פירוש להיות "נבדל" מעצמו, נקי מנגיעות וכו', וזהו יכול כמוני וכו' וכדביאר לן רבינו השערי יושר בהקדמתו, עיי"ש.

החובת הלבבות בשער הפרישות פ"ה כותב: "אבל דרך הפרישות הראויה לנו בהתחברותינו עם בני אדם, מהם - הסברת פנים והראות השמחה בפגיעתם, עם הכניעה והשפלות ולשון רכה ורוח נמוכה לכולם. ומהם - הרחמים והחנינה והחמלה עליהם, עם הסרת הטורח מעליהם וזכרם בטוב ועשות חסד עמהם, ושלא נקווה ליהנות מהם, ושנתייאש מאשר בידיהם. ומהם - עזרתם בתקנת תורתם ועולמם והורותם הדרך אשר ירצהו האלהים, ומהם - שנסבול קושי דבריהם ושנשפוך שיחנו לפני האלהים ולא לפניהם, והימנע ממושבות המאכל והמשתה והשחוק, עם השמירה מכל מה שיביא להמרות האל בחברתם, ויוצא (ולצאת) מגבול הצניעות ומסורת המוסר והדומה לזה"
כלומר היות האדם "מופרש" מעצמו ולא "חי את עצמו" זה הפרישות, האדם לא נברא לעצמו אלא להועיל לאחריני וכו'
ו"רק" לאחר פרישות שלא חי "את עצמו" יכול לבא לידי קדושה, כלומר שמה שכן אוכל וכו' זה לא בשביל עצמו אלא לעבודתו ית'.
נראה לך הגיוני שהאדם נברא כדי להועיל לאחריני? והרי גם הוא אחריני...
הכוונה עמוקה ואכמ"ל (בד"כ אתה כותב עמוק. אני ממתין גם הפעם)
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
המשפט "האדם לא נברא לעצמו אלא להועיל לאחריני" לאו דידי הוא אלא ממה שהזהיר רבינו הנפה"ח כמה וכמה פעמים את בנו הגרי"צ כמובא בהקדמתו לנפה"ח,

וודאי שהאדם הוא חלק מהאחריני, אך היאך ידאג לעצמו,
ע"י שדואג לאחרים! זהו רצון ה', ומה הוא וכו' אף אתה וכו' ועי' תומר דבורה שזהו "בצלם אלקים"
והוא בכלל לא טוב היות האדם לבדו וכו',
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
מטרת האדם בעולמו אינו לצורכו רק להועיל לאחריני, וכלשון הגרי"צ בהגר"ח בהקדמה לנפה"ח שהביא מאביו בזה"ל: וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם, לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו, עיי"ש.
ועי' בהקדמת תשו' משכנות יעקב [תלמיד הנפה"ח] שכ' על המתני' אל תחזיק טובה לעצמיך כי לכך נוצרת ופירש שלא יחזיק הטוב אצלו "כי לכך נוצרת להטיב גם לאחרים" (ועי' מס"י פכ"א שכן פירש המתני'), וזהו שאמר הלל "וכשאני לעצמי מה אני" היינו כי בהיותו דואג רק לעצמו אזי "מה אני" כי שלימות האדם הוא בהיטבו לאחרים, עיי"ש. וכ"כ במדרש שמואל (לרבי שמואל די אוזידא, תלמיד האר"י) על פרקי אבות, זה לשונו: אם למדת והשגת תורה הרבה, אל תחזיק טובה שהיא התורה לעצמך לבד, כי לכך נוצרת ללמוד וללמד ומחוייב אתה ללמד לאחרים ע"כ. וכ"כ על א' ממ"ח קניני התורה שהוא ש"אינו מחזיק טובה לעצמו" (אבות ו, ו), זה לשונו: שרמז לומר שאינו מחזיק ולוקח הטובה לעצמו ולא לחבירו רק חבירו חביב עליו כגופו כדכתיב ואהבת לרעך כמוך, עיי"ש.
 

חלק א׳ ממעל

משתמש ותיק
עי׳ מס"י פכ"ו שהאיש המתקדש גם מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה עי"ש וכמדו׳ שלא כ׳ שהקדושה היא החיבור לעולם להעלותו
 

שאר לעמו

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
ולעצם הענין יעשה כבודו סיור קצר בתוך זמירות השבת וינסה לתרגם לעברית מדוברת את הביטויים העסיסיים על אוכל.
הענין ארוכים. לטעמי זה כלל לא דיון לפורום. אבל היסודות ברורים
גם ר"ת הביא מטבעות זהב להנות הנפש כשהיה יגע בסוגיא עמוקה.
 

אלימלך

משתמש ותיק
בן של רב אמר:
ומאידך ביאר המסילת ישרים היטב שקדושה היא החיבור אל העולם להעלותו.
איפה ראית כזה דבר? אם אפשר להביא את לשונו.
ענין קדושה אצל הרמח"ל היינו שהאדם עצמו מובדל לגמרי מגשמיות וכו' והענין להיות קדוש בחז"ל היינו הבדלה או מעריות או קדש עצמך במותר לך
 

נבשר

משתמש ותיק
אלימלך אמר:
בן של רב אמר:
ומאידך ביאר המסילת ישרים היטב שקדושה היא החיבור אל העולם להעלותו.
איפה ראית כזה דבר? אם אפשר להביא את לשונו.
ענין קדושה אצל הרמח"ל היינו שהאדם עצמו מובדל לגמרי מגשמיות וכו' והענין להיות קדוש בחז"ל היינו הבדלה או מעריות או קדש עצמך במותר לך
ממש לא! לכל הפחות איך שצמצמת את זה. עיין בפרק הקדושה, אמנם לא מגיעים לשם בד"כ.
אצטט לך חלק "והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (פסחים נט, ב): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.

אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פב, ו): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית יז, כב): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.

והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות קה, ב): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא עא, א): ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו הת"ח להוטים אחרי האכילה והשתיה ח"ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים. ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צא, ב): אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו.

כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות בזה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסירות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו וזר לא יקרב, אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לידבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רוממותו, יפריד עצמו מעניני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו, יכוין לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי, עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדושיו, ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות". והביא את האבנים של יעקב, כמו שהזכיר בהקדמה, ושם כתב שתלוי אם מעלה את העולם עמו, שזוהי קדושה.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
רוצה לדעת אמר:
המשפט "האדם לא נברא לעצמו אלא להועיל לאחריני" לאו דידי הוא אלא ממה שהזהיר רבינו הנפה"ח כמה וכמה פעמים את בנו הגרי"צ כמובא בהקדמתו לנפה"ח,

וודאי שהאדם הוא חלק מהאחריני, אך היאך ידאג לעצמו,
ע"י שדואג לאחרים! זהו רצון ה', ומה הוא וכו' אף אתה וכו' ועי' תומר דבורה שזהו "בצלם אלקים"
והוא בכלל לא טוב היות האדם לבדו וכו',
ומה עם בשבילי נברא העולם. ומה עם חייך קודמים. ומה עם הרמב"ן שואהבת כמוך היינו גוזמא. ומה עם הטבע האנושי שמצדיק זאת (ומי בראו? ה'!) ומה עם שלך קודם לשל כל אדם. ועוד...
אני מכיר את "להועיל לאחריני" אבל רק במובן הבא: קדושה! כלומר העולם צריך להתחבר אלי כמו האבנים של יעקב וכמו כל מה שאנו אוכלים ומשתמשים.
וגם אותם אנשים שהם מושפעים ממני הם כמו בנים שלי (הגר"א)
וכשאני מועיל להם אני מרחיב את עצמיותי הרבה יותר.
וזה בדיוק "אדם גדול" שנעשה היקפו הרוחני גדול יותר.
ופרישות היא עד שיהיה טוב להתחבר בלי תערובת רע.
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
אין כאן שום סתירה,
אכן "בשבילי" נברא העולם היינו כל העולם כולו על כל מציאותו וכו' הכל הכל נברא לצורך עבודת האדם,
אך "מהי עבודת האדם"
"להועיל לאחריני"
כאשר אדם "מועיל לאחריני" הוא הולך בדרכיו ית' שמה הוא אף אתה וכו'
ומש"כ כבודו הן הן הדברים ה"קדושה" הוא "להרחיב" את ה"אני" ל"אחרים"
ועי' היטב בהקדמת הגרש"ש בשערי יושר היאך "יישר" לנו את הדרך...

כמובן שיש הגדרות הלכתיות ש"חייך קודמין",
אבל בכללות ה"חייך" זה ה"אחרים", ודו"ק.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
רוצה לדעת אמר:
אין כאן שום סתירה,
אכן "בשבילי" נברא העולם היינו כל העולם כולו על כל מציאותו וכו' הכל הכל נברא לצורך עבודת האדם,
אך "מהי עבודת האדם"
"להועיל לאחריני"
כאשר אדם "מועיל לאחריני" הוא הולך בדרכיו ית' שמה הוא אף אתה וכו'
ומש"כ כבודו הן הן הדברים ה"קדושה" הוא "להרחיב" את ה"אני" ל"אחרים"
ועי' היטב בהקדמת הגרש"ש בשערי יושר היאך "יישר" לנו את הדרך...

כמובן שיש הגדרות הלכתיות ש"חייך קודמין",
אבל בכללות ה"חייך" זה ה"אחרים", ודו"ק.
לא יתכן כי אתה אומר שאני האחריני ואני אומר שאתה...
וממקום שבאת - מקומו של עולם ית' - הוא המציאות וממנו הכל ממשיך להועיל לאחריני, ולא שח"ו הוא רק קיים למעננו! ושוב - ח"ו.
וגם האדם נברא יחידי! וצריך ללכת בדיוק בדרכי קונו!
 

רוצה לדעת

משתמש ותיק
אכן ח"ו וח"ו
מי מדבר על עצמותו ית' ח"ו,
אני מדבר על האופן בו הוא כביכול נגלה אלינו
שרוצה להיטיב עמנו ומדרך הטוב להיטב וכו' וכו',
וזהו בצלם אלוקים ש"מה הוא וכו' אף אתה וכו'
ועי' תומר דבורה בריש הספר.
ושוב, המשפט "האדם לא נברא לעצמו רק להועיל לאחריני" - מקורו טהור בקודש מאדוננו בעל נפש החיים זיע"א! כמצויין לעיל


קשה עלי לבא במו"מ בדברים דקים ועדינים אלו, ועמו הסליחה.
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
רוצה לדעת אמר:
אכן ח"ו וח"ו
מי מדבר על עצמותו ית' ח"ו,
אני מדבר על האופן בו הוא כביכול נגלה אלינו
שרוצה להיטיב עמנו ומדרך הטוב להיטב וכו' וכו',
וזהו בצלם אלוקים ש"מה הוא וכו' אף אתה וכו'
ועי' תומר דבורה בריש הספר.
ושוב, המשפט "האדם לא נברא לעצמו רק להועיל לאחריני" - מקורו טהור בקודש מאדוננו בעל נפש החיים זיע"א! כמצויין לעיל


קשה עלי לבא במו"מ בדברים דקים ועדינים אלו, ועמו הסליחה.
במחילה לא חשבתי שחשבת עליו ית' כך אבל חשוב שנחשוב על חשיבותנו באופן של הליכה בדרכיו.
כלומר צורת אדם דידי היא כמו עולם קטן וכל המסביב כמו האבנים של יעקב
וכשאני פועל בעולם הוא מתקדש בעקבותי וטפל אלי מעין קרבן=קירוב
ובוודאי לא יעלה על לב שהכהן נברא להועיל לקרבן...
וגם בבנ"א כשאני משפיע לאחרים הם כבני ושננתם לבניך אלו התלמידים.
הנפה"ח עצמו מאריך בזה כידוע לך.
סליחה אם חשבת שחשבתי...
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
חלק א׳ ממעל אמר:
עי׳ מס"י פכ"ו שהאיש המתקדש גם מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה עי"ש וכמדו׳ שלא כ׳ שהקדושה היא החיבור לעולם להעלותו
האם באמת 'חלק אלוק ממעל' חושב שזה לא היינו הך?
 

בן של רב

משתמש ותיק
פותח הנושא
שאר לעמו אמר:
בן של רב אמר:
ולעצם הענין יעשה כבודו סיור קצר בתוך זמירות השבת וינסה לתרגם לעברית מדוברת את הביטויים העסיסיים על אוכל.
הענין ארוכים. לטעמי זה כלל לא דיון לפורום. אבל היסודות ברורים
גם ר"ת הביא מטבעות זהב להנות הנפש כשהיה יגע בסוגיא עמוקה.
עצוב מאוד שכל תוכן מהות תכלית החיים שלנו פחות חשוב מכל סוגיא אחרת.

ואגב יש בנושא זה עומק שלא שמת לבך אליו, ואחרים שדנו בו בכובד ראש חידדו וניפו כאן טעויות זה לזה.
כדאי שתעיין כאן ואולי תגלה עולם חדש שיביא להבנת סוגיות רבות גם בש"ס וגם בחיים וגם פשטים חדשים בסידור.
 

אליהוא

משתמש רגיל
מענין שלא ראיתי פה מי שמצטט את הרמב"ן עד הסוף.
בתוך דבריו הוא אומר:
"בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים "
וזה מתאים כל כך בימינו שאנשים משופעים מאד עם יותר מכיס דינרים על צוארם מחפשים צרות ותענוגות.
מצד שני, ההסתגפות של מסילת ישרים מנוגדת לרוח התלמוד הירושלמי, שעתיד האדם לתת את הדין למה שלא אכל וכו'.
מה נשאר הדרך האמצעית, כמו שכתב הרמב"ם.
 
חלק עליון תַחתִית