מרן הגר"נ קרליץ. האם מספיק ללבוש שק, לצום, או שצריך גם להיות חולה.

אח שלך

משתמש ותיק
ד"ת אלו מוקדשים לרפואת רבי שמריהו יוסף נסים בן בתיה בתוך שאר חולי ישראל. 


רקע:
מהפסוק בתהלים "ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי"
הסיקה הגמ' ברכות יב. שיש להצטער צער מיוחד על צרתו של תלמיד חכם.
וזה בעצם מה שאמר דוד על אלו ששמחו לאידו בצרתו, והוא מתאונן שמלבד רשעותם הם גם כפויי טובה כי הרי הוא התפלל עליהם כשהם היו חולים. 

​​​​​​[[ במאמר המוסגר:
הנה גם על חברו סתם יש להתפלל על צרתו.
ואם לא מתפלל נקרא חוטא כמ"ש "חלילה לי מחטוא לה' להתפלל בעדך".
ויל"ע אם גם על ת"ח שאמרו שם "צריך שיחלה עצמו עליו" - גם נחשב חוטא אם לא נהיה חולה עליו.
ונפק"מ לקיום מצות עשה של וידוי ביום הכפורים... 
​​​​​​וכמובן שלא דורשים מאיתנו מה שלא בדרגתנו, ובפרט מי שלא קרוב אל הת"ח - נתבע פחות, וכרגיל הכל לפי הענין ]]  

ונחזור לשאלה שבכותרת:
פלא בעיני מנין לנו דין זה שיש להיות חולה על ת"ח, הרי מהפסוק רק לומדים שדוד המלך לבש שק וצם? 

והן אמנם מתחילה הביאה הגמ' את טענת שאול המלך כלפי מקורביו "ואין חולה מכם עלי וגולה את אזני" ​​​​​​(על שלדעתו דוד מנסה לחתור ולמרוד)
אבל דחתה הגמ' "דלמא במלך שאני"
​​​​​​(כנראה כי אז יש יותר חובה להצטער על מצבו כי זו גם צרת רבים מציאותית מורגשת, משא"כ בצרת ת"ח סתם שזה רק ענין סגולי ופחות מורגש).
ולכן הוצרכה הגמ' להביא מדוד שאמר "ואני בחלותם לבושי שק".
וא"כ חוזרת השאלה אם המקור הוא מדוד - אז מה הראיה לגבי להיות חולה מרוב צער?

​​​​​​(השאלה מתחילה רק אם מסכימים איתי כהנחת יסוד פשוטה שהרבה יותר קל וגם יותר מציאותי ללבוש שק ולצום מאשר לחלות ממש) 
 

בבא קמא

משתמש ותיק
אח שלך אמר:
ד"ת אלו מוקדשים לרפואת רבי שמריהו יוסף נסים בן בתיה בתוך שאר חולי ישראל. 


רקע:
מהפסוק בתהלים "ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי"
הסיקה הגמ' ברכות יב. שיש להצטער צער מיוחד על צרתו של תלמיד חכם.
וזה בעצם מה שאמר דוד על אלו ששמחו לאידו בצרתו, והוא מתאונן שמלבד רשעותם הם גם כפויי טובה כי הרי הוא התפלל עליהם כשהם היו חולים. 

​​​​​​[[ במאמר המוסגר:
הנה גם על חברו סתם יש להתפלל על צרתו.
ואם לא מתפלל נקרא חוטא כמ"ש "חלילה לי מחטוא לה' להתפלל בעדך".
ויל"ע אם גם על ת"ח שאמרו שם "צריך שיחלה עצמו עליו" - גם נחשב חוטא אם לא נהיה חולה עליו.
ונפק"מ לקיום מצות עשה של וידוי ביום הכפורים... 
​​​​​​וכמובן שלא דורשים מאיתנו מה שלא בדרגתנו, ובפרט מי שלא קרוב אל הת"ח - נתבע פחות, וכרגיל הכל לפי הענין ]]  

ונחזור לשאלה שבכותרת:
פלא בעיני מנין לנו דין זה שיש להיות חולה על ת"ח, הרי מהפסוק רק לומדים שדוד המלך לבש שק וצם? 

והן אמנם מתחילה הביאה הגמ' את טענת שאול המלך כלפי מקורביו "ואין חולה מכם עלי וגולה את אזני" ​​​​​​(על שלדעתו דוד מנסה לחתור ולמרוד)
אבל דחתה הגמ' "דלמא במלך שאני"
​​​​​​(כנראה כי אז יש יותר חובה להצטער על מצבו כי זו גם צרת רבים מציאותית מורגשת, משא"כ בצרת ת"ח סתם שזה רק ענין סגולי ופחות מורגש).
ולכן הוצרכה הגמ' להביא מדוד שאמר "ואני בחלותם לבושי שק".
וא"כ חוזרת השאלה אם המקור הוא מדוד - אז מה הראיה לגבי להיות חולה מרוב צער?

​​​​​​(השאלה מתחילה רק אם מסכימים איתי כהנחת יסוד פשוטה שהרבה יותר קל וגם יותר מציאותי ללבוש שק ולצום מאשר לחלות ממש) 
בין כה וכה שיחלה עצמו לא מתפרש כפשוטו. וכוונת הגמרא שיצטער עבורו.
 
 
חלק עליון תַחתִית