הרמב"ם בהלכות תפילה מבאר שיש חמש כריעות בשמונה עשרה.
והחמישית היא כשפוסע לאחוריו ואומר עושה שלום.
והוא כותב שמיד כשמגביה ראשו אחרי זה הוא יושב על הארץ ומתחנן.
והנה בהמשך מפרט הרמב"ם שאם רצה משתחוה (כמובן לא על רצפת אבנים ח"ו) ואם לא רצה אינו משתחוה אלא עושה רק נפילת אפים חלקית ע"ש.
אבל לגבי הישיבה על הארץ אין ברמב"ם אופציה לא לרצות... ולא נראה שם שהיה פעם מישהו כלשהו שלא עשה זאת בסיום תפילתו.
וכנראה פעולת כניעה זו היא הביטוי של הנקודה המיוחדת של תחנונים שאחרי התפילה.
(וכמו למשל: "ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו", נראה לכם שאסתר הכינה מראש כסא וסטנדר להתיישב עליהם ולהוריד ראש בצורה מכובדת ונוחה - ועוד לקרוא לזה ליפול לפני המלך?
אפילו כ'פורים תויירה' זה לא מתאים...)
אז למה לא עושים זאת? וממתי?
וגם איך בכלל זה נדחה לאחרי חזרת הש"ץ.
והחמישית היא כשפוסע לאחוריו ואומר עושה שלום.
והוא כותב שמיד כשמגביה ראשו אחרי זה הוא יושב על הארץ ומתחנן.
והנה בהמשך מפרט הרמב"ם שאם רצה משתחוה (כמובן לא על רצפת אבנים ח"ו) ואם לא רצה אינו משתחוה אלא עושה רק נפילת אפים חלקית ע"ש.
אבל לגבי הישיבה על הארץ אין ברמב"ם אופציה לא לרצות... ולא נראה שם שהיה פעם מישהו כלשהו שלא עשה זאת בסיום תפילתו.
וכנראה פעולת כניעה זו היא הביטוי של הנקודה המיוחדת של תחנונים שאחרי התפילה.
(וכמו למשל: "ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו", נראה לכם שאסתר הכינה מראש כסא וסטנדר להתיישב עליהם ולהוריד ראש בצורה מכובדת ונוחה - ועוד לקרוא לזה ליפול לפני המלך?
אפילו כ'פורים תויירה' זה לא מתאים...)
אז למה לא עושים זאת? וממתי?
וגם איך בכלל זה נדחה לאחרי חזרת הש"ץ.