הארות והערות בפרק הבא על יבמתו

משה נפתלי

משתמש ותיק
נה, ב​
אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא 'שִׁכְבַת זֶרַע' בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה, 'שִׁכְבַת זֶרַע' בְּאֵשֶׁת אִישׁ, 'שִׁכְבַת זֶרַע' בְּסוֹטָה? דְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה – כְּדַאֲמַרַן (פרט למערה ושלא כדרכה). דְּאֵשֶׁת אִישׁ – פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵת. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת פָּטוּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּב (אביי בשלהי ידיעות הטומאה) מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵתָה.
דְּסוֹטָה לְמָה לִי? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: פְּרָט לְשֶׁקִּנֵּא לָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אָמַר לֵהּ רָבָא: 'מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה' כְּתִיב. אֶלָּא אָמַר רָבָא: פְּרָט לְשֶׁקִּנֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים. סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא בִּקְפִידָא דְבַעַל תְּלָה רַחֲמָנָא, וְהָא קָא קָפֵד, קָא מַשְׁמַע לָן.
לאמר, בכל אחת משלש הפרשיות נדרש יתור הלשון באופן שונה:
א. בשפחה חרופה הכתוב בא למעט כל ביאה שאינה ביאה גמורה;
ב. באשת איש הכתוב בא למעט ביאה שאינה בגדר ביאה;
ג. ובסוטה הכתוב בא למעט קריבה שאין בה ביאה כלל (לדעת רבא).
.​
ונראה בביאור הענין:
סתם שכיבת איש את אשה שבכל המקרא משמעהּ משגל, ונשאלת השאלה: אם כן אפוא לאיזה צורך הוסיף הכתוב והבהיר בשלשה מקומות שהשכיבה היתה שכיבה של זרע, דהיינו משגל?
ועל כך באה התשובה:
 
.​
א. בשפחה חרופה הכתוב בא ללמדנו שאינו חייב כי אם על ביאה שהיא בשלמותה, ולא על העראה או שלא כדרכה (ונחלקו הדעות אם ביאה בשלמות היינו כניסה שלמה או גמר ביאה).
 
.​
ב. באשת איש כבר חייבה תורה אף על העראה ועל ביאה שלא כדרכה, ולא בא אפוא הכתוב אלא למעט ביאה שאינה בגדר ביאה:
משמש מת – לדעת רבא (אבל משמש מתה אינה ביאה כלל ואין צורך למעטהּ);
משמש מתה – לדעת אביי (אבל ביאה באיבר מת בגדר ביאה היא ולא נתמעטה).
 
.​
ג. בסוטה –
לדעת רב ששת: כסוטה כשפחה חרופה, הכתוב בא ללמדנו שאינה נאסרת על בעלה כי אם במשגל רגיל, למעט ביאה שלא כדרכה (או העראה).
לדעת רבא: אין מסתבר שביאה המחייבת מיתה לא תאסור אשה על בעלה, ולא בא הכתוב אלא למעט מעשי חדודים; שלא יעלה על הדעת לומר ששכיבה האמורה בסוטה משמעהּ כפשטהּ – מעשי חדודים בעלמא (שכן הבעל מקפיד גם על כך), אלא אף כאן משמעה משגל, ואין מעשי חדודים אוסרים אשה על בעלה.
אבל כל משגל שהוא, אף שאינו מחייב מיתה, כגון משמש מת, אוסר אשה על בעלה, כדאמר שמואל בפרק ארוסה: 'שחוף מקנין על ידו'.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
סא, ב
תַּנְיָא. 'זוֹנָה' –
זוֹנָה כִּשְׁמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: 'זוֹנָה' זוֹ מֻפְקֶרֶת.
רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: אֲפִלּוּ הָלַךְ בַּעְלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ וּבָא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ, עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'זוֹנָה' זוֹ אַיְלוֹנִית.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין 'זוֹנָה' אֶלָּא גִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת, עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.
דומה שאין עוד מלה בתורה שעל אודותיה כה חלוקות הדעות.
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
אבל כל משגל שהוא, אף שאינו מחייב מיתה, כגון משמש מת, אוסר אשה על בעלה, כדאמר שמואל בפרק ארוסה: 'שחוף מקנין על ידו'.
מלבי"ם פרשת נשא
וביבמות (שם) אמר ששכבת זרע שנאמר בא"א ממעט משמש באבר מת, וש"ז האמור בש"ח ממעט שלא כדרכה וש"ז שאמר בסוטה ממעט קנא לה דרך אברים דה"א בקפידא דבעל תליא והא קפיד, ולמה לא אמר שגם בסוטה ממעט אבר מת, אך שבסוטה משביע גם על הסריס כמ"ש ויתן איש בך את שכבתו, וא"א למעט אבר מת רק קנא דרך אברים, אבל אבר מת נכלל במ"ש את שכבתו, והרי בנדה (דף מ"ג) אמר לחד לישנא דשמואל דש"ז שאינו יורה כחץ אף על גב שאינה מזרעת טמויי מטמאה שנא' אשר לא יהיה טהור מקרה לילה אפילו קרי בעולם אף על גב דשם כתיב שכבת זרע, הרי שבדרך ההרחבה יקרא ש"ז ויצדק ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז, אחר שגלי קרא, וה"ה גבי סוטה גלי קרא שאחר קנוי וסתירה המים בודקים אותה שבקפדת הבעל תליא ואכמ"ל בזה יותר. 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
סה, ב​
הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּהּ דְּרַבִּי אַמִּי וְתוֹבַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, אֲמַר לָהּ: זִיל, לָא מִפַּקְּדַת. אֲמַרָה לֵהּ: מִסֵּיבוּ דִּילָהּ מַאי תֶּהֱוֵי עֲלָהּ דְּהַךְ אִתְּתָא? אֲמַר: כִּי הָא וַדַּאי כָּפֵינַן.
הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לָהּ: לָא מִפַּקְּדַת. אֲמַרָה לֵהּ: לָא בָּעֲיָא הַךְ אִתְּתָא חֻטְרָא לִידָהּ וּמָרָה לִקְבוּרָה?! אֲמַר: כִּי הָא וַדַּאי כָּפֵינַן.
תימה: מה תשובה היא זו 'אינכן מצוות בפריה ורביה'? כלום בשביל קיום מצות פריה ורביה באו מעוקות אלו לתבוע גט פיטורין?! הלוא בודאי נכספה וגם כלתה נפשן לחבוק בן, דוגמת רחל שאמרה ליעקב 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנכי'; ואם כן אפוא מדוע נדחתה תביעתן? וכי קלת־משקל היא טענה זו מן הטענה בצורך במסעד ומשען לעת זקנה. אתמהה.
 

הצעיר שבחבורה

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
סא, ב
תַּנְיָא. 'זוֹנָה' –
זוֹנָה כִּשְׁמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: 'זוֹנָה' זוֹ מֻפְקֶרֶת.
רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: אֲפִלּוּ הָלַךְ בַּעְלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ וּבָא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ, עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'זוֹנָה' זוֹ אַיְלוֹנִית.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין 'זוֹנָה' אֶלָּא גִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פָּנוּי הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישׁוּת, עֲשָׂאָהּ זוֹנָה.
דומה שאין עוד מלה בתורה שעל אודותיה כה חלוקות הדעות.
שמא יועיל במעט..
מלבי"ם
יד אשה זונה. שם זונה הבא בתנ"ך הוא על המפקרת עצמה לזנות ולרוב בא השם הזה בזונה תחת בעלה ובזונה נכרית, ועפ"ז דעת חכמים שהוא רק גיורת ומשוחררת שזנתה בגיותה, ושנבעלה בעילת זנות, ויש בזה ב' פרושים לדעת רש"י יבמות (דף סא) והרמב"ם (ריש פי"ח מהא"ב), היינו בעילה האסורה, והתוס' והרא"ש חולקים שדוקא חייבי כריתות או לנכרי ועבד, אבל חייבי לאוין דתפסי בי' קדושין לא הוה זונה, ובמק"א בארתי שגם להתוס' והרא"ש לוקה מקרא דכי תהי' לאיש זר כמ"ש ביבמות (דף סח), אף לרבא שאין לוקין על גילוי מלתא כמ"ש התוס' סוף פרק ד' אחין (דף לה ד"ה אעפ"י) אליבא דרבא שלוקין, (ודלא כהב"ח במ"ש לתרץ קושי' הב"י בס' ואו) והרא"ש עצמו כתב (פ' הבע"י דין ואו) דכהן הבא עלי' לוקה מק"ו מגרושה דגלוי מלתא בעלמא. וצ"ל שהנ"מ בין שטת רש"י לשטת התוס' והרא"ש בהנך לאוין שאינם פסולי קהל, דהנך דחשיב בברייתא דמרבי מלאיש זר פסולי קהל נינהו ואכמ"ל, ודעת ר' אלעזר שכל המפקרת עצמה אף לאיש א' נקרא זונה. כמו אל תחלל את בתך להזנותה עי' מש"ש, ודעת ר' יהודה שפי' שהיא זונה אצל בעלה הכהן, דהיינו איילונית שביאתו עלי' היא זנות, כמ"ש הזנו ולא יפרוצו כיון שאינה להולדה: 
 
משה נפתלי אמר:
סה, ב​
הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּהּ דְּרַבִּי אַמִּי וְתוֹבַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, אֲמַר לָהּ: זִיל, לָא מִפַּקְּדַת. אֲמַרָה לֵהּ: מִסֵּיבוּ דִּילָהּ מַאי תֶּהֱוֵי עֲלָהּ דְּהַךְ אִתְּתָא? אֲמַר: כִּי הָא וַדַּאי כָּפֵינַן.
הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לָהּ: לָא מִפַּקְּדַת. אֲמַרָה לֵהּ: לָא בָּעֲיָא הַךְ אִתְּתָא חֻטְרָא לִידָהּ וּמָרָה לִקְבוּרָה?! אֲמַר: כִּי הָא וַדַּאי כָּפֵינַן.
תימה: מה תשובה היא זו 'אינכן מצוות בפריה ורביה'? כלום בשביל קיום מצות פריה ורביה באו מעוקות אלו לתבוע גט פיטורין?! הלוא בודאי נכספה וגם כלתה נפשן לחבוק בן, דוגמת רחל שאמרה ליעקב 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנכי'; ואם כן אפוא מדוע נדחתה תביעתן? וכי קלת־משקל היא טענה זו מן הטענה בצורך במסעד ומשען לעת זקנה. אתמהה.
לענ"ד, לק"מ.
אין תירוץ לתבוע גט משום רצון בילדים, כמו שאין תירוץ לתבוע גט משום העדר פרנסה, או משום שבעלה לא נעשה לרב חשוב.
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
פינחס רוזנצוויג אמר:
אין תירוץ לתבוע גט משום רצון בילדים.
ומה נשתנת תביעת גירושין מחמת הצורך במשענת לעת זקנה?
ודרך אגב, בעל אשר 'אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׂתַּכֵּר לְהַרְוִיחַ וְלָזוּן, אִם תִּרְצֶה הִיא, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מִיָּד וְלִתֵּן כְּתֻבָּה'.
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
סה, א
תוספות שלהי העמוד: שֶׁטּוֹעֶנֶת שֶׁרוֹצָה שֶׁיְּהֵא לָהּ זכר, דְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים חָשׁוּב כְּמֵת.
זָכָר או זֵכֶר?
 

זכרונות

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
סה, ב​
הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּהּ דְּרַבִּי אַמִּי וְתוֹבַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, אֲמַר לָהּ: זִיל, לָא מִפַּקְּדַת. אֲמַרָה לֵהּ: מִסֵּיבוּ דִּילָהּ מַאי תֶּהֱוֵי עֲלָהּ דְּהַךְ אִתְּתָא? אֲמַר: כִּי הָא וַדַּאי כָּפֵינַן.
הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לָהּ: לָא מִפַּקְּדַת. אֲמַרָה לֵהּ: לָא בָּעֲיָא הַךְ אִתְּתָא חֻטְרָא לִידָהּ וּמָרָה לִקְבוּרָה?! אֲמַר: כִּי הָא וַדַּאי כָּפֵינַן.
תימה: מה תשובה היא זו 'אינכן מצוות בפריה ורביה'? כלום בשביל קיום מצות פריה ורביה באו מעוקות אלו לתבוע גט פיטורין?! הלוא בודאי נכספה וגם כלתה נפשן לחבוק בן, דוגמת רחל שאמרה ליעקב 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנכי'; ואם כן אפוא מדוע נדחתה תביעתן? וכי קלת־משקל היא טענה זו מן הטענה בצורך במסעד ומשען לעת זקנה. אתמהה.
סליחה אבל לא העתקת נכון את דברי הגמ' הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּהּ דְּרַבִּי אַמִּי אמרה ליה הב לי כתובה 
דרישת האשה לא הייתה לקבל גט, כי זה פשוט שמגיע לה גט, אלא שהיא דרשה שהוא ישלם כתובה בנוסף לגט, וכן  משמע ברש"י ד"ה לא: שכתב "ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה" ומשמע שאי אפשר לעצור אותה מלקבל גט,
וההבדל בין לחבוק בן לבין משען לעת זקנה, כי לחבוק בן זה רצון מאד גדול של האשה, ולכן  הבעל חייב לגרשה כשזה רצונה אבל הבעל לא מחויב לשלם על רצונה, משא"כ משען לעת זקנה זה דבר שגם הבעל חייב לדאוג לזה, ולכן הוא חייב להוציאה בתשלום כתובה 
 
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
זכרונות אמר:
א. פשוט שמגיע לה גט.
ב. ההבדל בין לחבוק בן לבין משען לעת זקנה, כי לחבוק בן זה רצון מאד גדול של האשה, משא"כ משען לעת זקנה זה דבר שגם הבעל חייב לדאוג לזה.
.
א. אין נכון.
ב. טוב ויפה. ובמלים שלי:
תביעת גירושין מצד האשה דינה שתהא מנומקת בטענה על תפקוד לקוי של הבעל הפוגע בחיי הנישואין. עזיבת האשה לעת זקנה ללא משען ומשענה – אין לך פגיעה גדולה מזו מצדו, הלכך כי הא ודאי כפינן. לעומת זאת, התשוקה לבנים - ענין אישי של האשה היא, ויכול הבעל מצדו לדקלם כלפיה: 'אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים'.
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
סה, א
תוספות שלהי העמוד: שֶׁטּוֹעֶנֶת שֶׁרוֹצָה שֶׁיְּהֵא לָהּ זכר, דְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים חָשׁוּב כְּמֵת.
זָכָר או זֵכֶר?
מסתברא כל''ב.
אגב, מבו' כאן בתוס' דלמשנה ראשונה אכן טענה היא שרוצה היא לחבוק בן, גם בלי הא דחוטרא לידה. ועי' אגרו''מ אה''ע ח''ד סי''ג.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן יג
הרי שכתבו בטעם ב' שמה שרוצה בבנים אף בלא שום צורך לה אלא משום דכל אשה רוצה שיהיה לה בן הוא טענה שיש לכוף את הבעל שאינו ראוי להוליד שיתן גט וכתובה ורק למשנה אחרונה שהתחילו לחוש לשמא עיניה נתנה באחר לא חששו לטענתה זו שרוצה בבנים אלא לטענה דצריכה לבן שיהא לה חוטרא לידה ומרא לקבורה,

ועי''ש עוד.
 

זכרונות

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
זכרונות אמר:
א. פשוט שמגיע לה גט.
ב. ההבדל בין לחבוק בן לבין משען לעת זקנה, כי לחבוק בן זה רצון מאד גדול של האשה, משא"כ משען לעת זקנה זה דבר שגם הבעל חייב לדאוג לזה.
.
א. אין נכון.
ב. טוב ויפה. ובמלים שלי:
תביעת גירושין מצד האשה דינה שתהא מנומקת בטענה על תפקוד לקוי של הבעל הפוגע בחיי הנישואין. עזיבת האשה לעת זקנה ללא משען ומשענה – אין לך פגיעה גדולה מזו מצדו, הלכך כי הא ודאי כפינן. לעומת זאת, התשוקה לבנים - ענין אישי של האשה היא, ויכול הבעל מצדו לדקלם כלפיה: 'אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים'.
על סמך מה אתה אומר "א. אין נכון.
לשון הגמ' אמרה ליה הב לי כתובה, אז הוויכוח הוא על הכתובה ולא על הגט  וכן העתקתי לשון רש"י "ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה" משמע שיכולה לדרוש לצאת
אשה שלא רוצה להתגרש, הבעל יכול לדקלם לה 'אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים'. 
אבל אשה המבקשת גט אין לבעל מה לדקלם לה, כי הוא לא טוב לה כלל
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קדמא ואזלא אמר:
מסתברא כל''ב.
.
קבלתי הפנייה זו עלון מעדני אשר  ושם (עמוד 2 טור ב) נאמר:​
הנה בתוספות (יבמות סה ע"א) כתב דאשה רוצה שיהא לה זכר, דמי שאין לו בנים חשוב כמת. חזינן מתוס' חידוש גדול, דמי שיש לו בנות ואין לו זכרים נמי חשוב כמת.​
וכן כתבו התוס' (מגילה ג ע"ב) דיהושע נענש שלא יהא לו זכרים. חזינן דהוא עונש.
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
קדמא ואזלא אמר:
משה נפתלי אמר:
סה, א
תוספות שלהי העמוד: שֶׁטּוֹעֶנֶת שֶׁרוֹצָה שֶׁיְּהֵא לָהּ זכר, דְּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים חָשׁוּב כְּמֵת.
זָכָר או זֵכֶר?
מסתברא כל''ב.
אגב, מבו' כאן בתוס' דלמשנה ראשונה אכן טענה היא שרוצה היא לחבוק בן, גם בלי הא דחוטרא לידה. ועי' אגרו''מ אה''ע ח''ד סי''ג.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן יג
הרי שכתבו בטעם ב' שמה שרוצה בבנים אף בלא שום צורך לה אלא משום דכל אשה רוצה שיהיה לה בן הוא טענה שיש לכוף את הבעל שאינו ראוי להוליד שיתן גט וכתובה ורק למשנה אחרונה שהתחילו לחוש לשמא עיניה נתנה באחר לא חששו לטענתה זו שרוצה בבנים אלא לטענה דצריכה לבן שיהא לה חוטרא לידה ומרא לקבורה,

ועי''ש עוד.
נראה שמה שכתבו שהרצון בבנים הוא משום שרוצה שיהי' לה זכר, דהיינו רצון לנצחיות [שלא להיות בת חלוף], הוא מה שמצאנו לגבי חנה שאמרה:
''רבונו של עולם שני צבא-ות בראת בעולמך, העליונים לא פרים ולא רבים ולא מתים והתחתוני' פרים ורבים ומתים, אם אני מן התחתונים אהיה פרה ורבה ומתה ואם אני מן העליונים לא אמות''.
כלומר: שאהי' נצחית - או ע''י שלא אמות [כעליונים], או ע''י בנים [כתחתונים].
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
קדמא ואזלא אמר:
מסתברא כל''ב.
.
קבלתי הפנייה זו עלון מעדני אשר  ושם (עמוד 2 טור ב) נאמר:​
הנה בתוספות (יבמות סה ע"א) כתב דאשה רוצה שיהא לה זכר, דמי שאין לו בנים חשוב כמת. חזינן מתוס' חידוש גדול, דמי שיש לו בנות ואין לו זכרים נמי חשוב כמת.​
וכן כתבו התוס' (מגילה ג ע"ב) דיהושע נענש שלא יהא לו זכרים. חזינן דהוא עונש.
מל' הגרי''ש נראה שגם הוא לא הבין כך.
קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן סו
ונראה פשוט באשה הבאה מחמת טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו וזה ממ"ש ביבמות דף ס"ה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה אין הכוונה שהאשה צריכה לטעון לשם מטרה זו והיינו להשען עליו חפצה ורצונה בילד ואז טענתה טענה. אלא גם אם רצונה בילד בשביל הנאתה הפרטית שיש לאם מבניה וקורת רוח - שלה, טענה אלימתא היא לחייב את הבעל בגט. עיקר הטענה דבעינא חוטרא לידא באה רק לשלול שאין כוונתה לשם מצות פו"ר דע"ז אמרינן לה: זיל לא מיפקדה. ובערוך השלחן סי' קנ"ד הוכיח מלשון הרמב"ם פ' ט"ו מה"א ה"י, שכתב: האשה שבאה לתבוע מבעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה... שומעין לה אף על פי שאינה מצווה על פו"ר... צריכה היא לבנים לזקנותה... היינו גם בטוענת סתמית שהיא רוצה בילד מספיק לחייב בגט דבסתמא כן הוא כוונתה שרצונה בבנים לסמוך לעת זקנותה ואין תולין לומר שהיא טועה וסוברת שהיא מצווה על פו"ר כו'.
ובתוס' יבמות דף ס"ה ד"ה שבינו לבינה בתוה"ד כתבו: או שטוענת שרוצה שיהא לה זכר דמי שאין לו בנים חשוב כמת ומשום טענה זו לפי משנה ראשונה כופין אותו לגרשה, ורק לפי משנה אחרונה שיש חשש שמא עיני' נתנה באחר והיא משקרת בדברי' שאיננו יורה - כחץ, אינה נאמנת, וא"כ במקום שידוע שהוא עקר והיא טוענת שרוצה בילד לזכר כו' חייב לגרשה (וכ"כ בתשו' הגרצ"ה ז"ל הנ"ל לדבר פשוט דבמקום שידוע שאיננה משקרת הרי בטענה זו שרוצה בילד לזכר דמי שאין לו בנים חשיב כמת, חייב להוציאה).
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
קדמא ואזלא אמר:
מל' הגרי''ש נראה שגם הוא לא הבין כך.
ברם אנכי עומד ותוהה אם מטבע לשון זה 'יהיה לי זֵכר' קיים בספרות של התקופה ההיא.
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
אולי קשור

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת נצבים דף מט עמוד ב
וכי מה היה דוד מבקש להיותו קיים לעולם אלא להיות לו זכר בכל דור ודור.

רש"י מסכת תענית דף כה עמוד ב
אף צדיק - אין לו זכר, צדיק אין גזעו מחליף - אינו בתחיית המתים.

(תשובות והנהגות כרך ה סימן רלג
שבפסיקתא מבואר שמשה רבינו רצה שיהא לו זכר) מקור?

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף צא עמוד א
לפי שהיה ירא שמא ימותו בניו מאשתו ראשונה בחייו ולא יהיה לו זכר (?)

בית הבחירה (מאירי) מסכת ברכות דף ה עמוד א
אחד מן החכמים קבר עשרה בנים זה אחר זה ולא נשאר לו זכר

ראב"ן יבמות
וכן מי שיש לו בן ממזר פוטר את אשתו מן הייבום דכתיב אין לו עיין עליו אם יש לו זכר בעולם
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
משה נפתלי אמר:
שוב טען באוזני חד צורבא מרבנן, כי הביטוי 'יהא לה זֵכֶר' רוצה לומר השארת זכר לאחר המוות, ואם איתא, מאי האי דקא מסיימי 'דמי שאין לו בנים חשוב כמת', מאמר האמור כלפי אדם חי. אלא ודאי הכוונה היא שרוצה שיהא לה בנים (ו'זָכָר' לאו דוקא), שלא תהא חשובה בחייה כמתה.
 
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
משה נפתלי אמר:
שוב טען באוזני חד צורבא מרבנן, כי הביטוי 'יהא לה זֵכֶר' רוצה לומר השארת זכר לאחר המוות, ואם איתא, מאי האי דקא מסיימי 'דמי שאין לו בנים חשוב כמת', מאמר האמור כלפי אדם חי. אלא ודאי הכוונה היא שרוצה שיהא לה בנים (ו'זָכָר' לאו דוקא), שלא תהא חשובה בחייה כמתה.
 
עי''ל בבי' דבריהם, עפ''ד הספורנו בראשית ל, א:
מתה אנכי. כענין הן אני עץ יבש (ישעיהו נו, ג):

והרי שם בישעיהו פרש''י וז''ל: הן אני כעץ יבש מאין זכרון:
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
רא"ש סימן יב:​
ויש רוצים לומר, דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחו"ל, דתלינן בעונש דירת חוצה לארץ, כדאשכחן גבי אברהם שישיבת חו"ל לא עלתה לו מן המנין. ולא מסתבר כלל להורות כן שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה זו. ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ, לפי שצוה לו המקום 'לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך', ונתעצל ולא הלך. ואף אחר שבא לא"י חזר למקומו, שהרי בברית בן הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, וכתיב 'ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן'; אלא ודאי משבא לארץ חזר לחרן, ועל זה נענש.
והני מילי מרפסן איגרי:
א. חפיאת עצלות־לקיום־דבר־השם על אברהם אבינו קשה לאזנים לשמוע.
ב. ישיבת אברהם עם שרי בחו"ל היתה למצער כ"ה שנה; כלום כ"ה שנה נתעצל ללכת לארץ ישראל?!
 

אבימי

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
אלא ודאי הכוונה היא שרוצה שיהא לה בנים (ו'זָכָר' לאו דוקא)
אם איתא הו"ל לתוס' למימר בן.
ותו קשה, אטו בידה לבחור אם בן הוא ואם בת היא (ולא מסתבר לתלות בטחונה בעצות כגון אשה מזרעת תחלה). יכולה לעסוק בפו"ר ומן השמים ירחמו.
 

בן יהוידע

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
רא"ש סימן יב:​
ויש רוצים לומר, דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחו"ל, דתלינן בעונש דירת חוצה לארץ, כדאשכחן גבי אברהם שישיבת חו"ל לא עלתה לו מן המנין. ולא מסתבר כלל להורות כן שיבטל אדם מפריה ורביה בסברא רעועה זו. ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ, לפי שצוה לו המקום 'לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך', ונתעצל ולא הלך. ואף אחר שבא לא"י חזר למקומו, שהרי בברית בן הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, וכתיב 'ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן'; אלא ודאי משבא לארץ חזר לחרן, ועל זה נענש.
והני מילי מרפסן איגרי:
ב. ישיבת אברהם עם שרי בחו"ל היתה למצער כ"ה שנה; כלום כ"ה שנה נתעצל ללכת לארץ ישראל?!
השאלה כמה זמן עבר מאת ציווי השי"ת?
 

משה נפתלי

משתמש ותיק
פותח הנושא
יואל נהרי אמר:
אבל הרי הובטח לו זרע בארץ ישראל, ועי' לשון הרמב''ן כאן.
שכתב:
וכשבא לארץ, מקום שהובטח להיות לו זרע, שהה עמה עשר שנים, וכיון שלא ילדה אמר לא זכה ליבנות הימנה ונשא הגר.
אך לאור זה תקשי לאידך גיסא: אם כן, מאי פריך אברהם עקור היה? הא כיון שהובטח להיות לו זרע שפיר אפשר למילף מיניה.
 
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
רבי אליהו מזרחי בראשית פרשת לך לך פרק טז
ואם תאמר, אם כן הא דפריך בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד א): "אי הכי אברהם נמי עקור הוה", הוה ליה לשנויי הרי כבר בא לארץ ששם נאמר לו "ואעשך לגוי גדול".

ועי''ש עוד [לא עיינתי כעת בתשובתו, ואי''ה בהמשך].
 

בן יהוידע

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
יואל נהרי אמר:
אבל הרי הובטח לו זרע בארץ ישראל, ועי' לשון הרמב''ן כאן.
שכתב:
וכשבא לארץ, מקום שהובטח להיות לו זרע, שהה עמה עשר שנים, וכיון שלא ילדה אמר לא זכה ליבנות הימנה ונשא הגר.
אך לאור זה תקשי לאידך גיסא: אם כן, מאי פריך אברהם עקור היה? הא כיון שהובטח להיות לו זרע שפיר אפשר למילף מיניה.
אולי על ה׳ללמדך שאין ישיבת חו״ל׳ שמזה לומדים שחלה הוא או היא וכו׳
 
 
חלק עליון תַחתִית