נדרים נ: יומא דמחייך בה רבי

אוריאל

משתמש ותיק
"יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא א"ל לבר קפרא לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי".
במהרש"א כתב שהיינו לפי שרבי בר יסורין הוה ויסוריו הגינו על הדור [כנראה הכוונה לאותן י"ג שנים שבאו עליו יסורין], ובר קפרא ידע מזה, אלא שאעפ"כ רצה לשמח את רבי כי אמרו על אותם דבדחי לאינשי שהם בני העולם הבא.
ולכאו' מחודש שעשה כן כדי לזכות לעולם הבא, אחר שידע שיבוא עי"ז פורענותא לעלמא.

והנה יש שאלה, על מה שכתוב בגודל מעלת השמח ביסורין, שלכאורה אם הוא שמח א"כ אינו מתייסר. וידוע הביאור בזה, כי אין הדברים סותרים זה לזה, משום שאין השמחה מבטלת את יסורי הגוף, אלא אך את יסורי הנפש, ולכן יש בזה מעלה גדולה [ויש הסברים אחרים, וכמדומני שהיה על זה אשכול בפורום בעבר].
ולפ"ז לכאורה יש לדון מה מקום יש לומר שיומא דמחייך בה רבי אתיא פורענותא לעלמא, הלא גם אם רבי ישמח, עדיין אין זה מהווה ביטול לייסורי הגוף הנוראים שהיו לו.
וצריך לבאר שיש חילוק בין "שמחה", כההיא דשמח ביסורין, לבין "הנאה" של מי שנהנה ממלתא דבדיחותא, ודוק.

השאלה אם ייתכן לומר שזו היתה סברתו של בר קפרא, שחשב שאעפ"י שודאי רבי ביסוריו מגן על הדור, מכל מקום בשמחתו שישמח אין זה מבטל את היסורין, שסוף סוף קיימים הם, אלא ששמח הוא לצידם, ודו"ק.
 

יהודה1

משתמש ותיק
אבל מבואר שהיתה מגיע פורענות לעולם אם יבדח. ואם כן מה סבר בר קפרא. אולי סבר שהשכר שיש על מעשה כזה לשמח אדם ימנע את הפורענות בזכותו וכל מה שאם היה מבדח זה היה מביא פורענות, זה כשלא היתה שם כוונה לש"ש.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
לכאורה צריך להבין את שורש הדברים, למה העובדה שרבי התייסר מגינה על הדור? יש איזה ענין בעובדה שצדיק מתייסר?

לכאורה הביאור הוא שדרך הנהגת העולם היא שכל חטא מביא בכנפיו יסורים שצריכים לבוא לעולם (עי' תומר דבורה על הכתוב נושא עוון שהקב"ה נושא את המשחיתים הנבראים מהעוון שרוצים להזיק לאדם כדי להאריך אפו), ורבי קיבל על עצמו את הייסורים שאמורים לבוא על בני דורו במקומם. יתכן שכיון שקיבלם על עצמו ורק מישהו אחר היקל אותם קצת אינו מגרע כיון שהייסורים כבר מצאו לעצמם ביטוי כביכול. ומה דאיתא שיומא דמחייך ביה רבי אתא פורענותא לעלמא הכוונה שדחה קצת את הייסורים ע"י ששימח את עצמו, וכיון שדחאם היו צריכים לבוא על אחרים במקומו.
 

אלימלך

משתמש ותיק
אוריאל אמר:
והנה יש שאלה, על מה שכתוב בגודל מעלת השמח ביסורין, שלכאורה אם הוא שמח א"כ אינו מתייסר. וידוע הביאור בזה, כי אין הדברים סותרים זה לזה, משום שאין השמחה מבטלת את יסורי הגוף, אלא אך את יסורי הנפש, ולכן יש בזה מעלה גדולה [ויש הסברים אחרים, וכמדומני שהיה על זה אשכול בפורום בעבר].
ולפ"ז לכאורה יש לדון מה מקום יש לומר שיומא דמחייך בה רבי אתיא פורענותא לעלמא, הלא גם אם רבי ישמח, עדיין אין זה מהווה ביטול לייסורי הגוף הנוראים שהיו לו.
וצריך לבאר שיש חילוק בין "שמחה", כההיא דשמח ביסורין, לבין "הנאה" של מי שנהנה ממלתא דבדיחותא, ודוק.

השאלה אם ייתכן לומר שזו היתה סברתו של בר קפרא, שחשב שאעפ"י שודאי רבי ביסוריו מגן על הדור, מכל מקום בשמחתו שישמח אין זה מבטל את היסורין, שסוף סוף קיימים הם, אלא ששמח הוא לצידם, ודו"ק.
השמחה אינה מבטלת אף את יסורי הנפש ודברי הגמ' על שמחים ביסורים פרש"י על עלבונות. [אמנם מסתמא שהיא מחלישה את היסורים כי כשמתחזק כח מסוים בנפש פחות מורגש השני]
ולגבי השאלה מיומא דמחייך לכאו' יש השפעה של השחוק על אי הרגשת היסורים אף ביסורי הגוף.
וסברת בר קפרא בפשטות שכל שרבי סובל מוטל עליו שביכלתו לכך להחליש את יסוריו ואין מחשבנים חשבונות שמים.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
לכאורה צריך להבין את שורש הדברים, למה העובדה שרבי התייסר מגינה על הדור? יש איזה ענין בעובדה שצדיק מתייסר?

לכאורה הביאור הוא שדרך הנהגת העולם היא שכל חטא מביא בכנפיו יסורים שצריכים לבוא לעולם (עי' תומר דבורה על הכתוב נושא עוון שהקב"ה נושא את המשחיתים הנבראים מהעוון שרוצים להזיק לאדם כדי להאריך אפו), ורבי קיבל על עצמו את הייסורים שאמורים לבוא על בני דורו במקומם. יתכן שכיון שקיבלם על עצמו ורק מישהו אחר היקל אותם קצת אינו מגרע כיון שהייסורים כבר מצאו לעצמם ביטוי כביכול. ומה דאיתא שיומא דמחייך ביה רבי אתא פורענותא לעלמא הכוונה שדחה קצת את הייסורים ע"י ששימח את עצמו, וכיון שדחאם היו צריכים לבוא על אחרים במקומו.
לפי ההסבר שכתב, א"כ אין משהו מיוחד בסבל של צדיקים ,ובגמרא לא משמע כן דמשמע יום שמחייך רבי דווקא ולא כל בעל יסורים אחר .
והיותר נראה לבאר ,שהרי ידוע מדברי המקובלים (והאריך בזה במיוחד הרמח"ל בדרך ה)שכל היסורים והחסרונות והפחיתויות ,הם בעצם העלמה של הבורא ,שהרי הבורא שלם וטןב ,וחוק הטוב להטיב בלי גבול, רק שזה גזרה חכמתו יתברך להעלים עצמו ושיהיה חיסרון בעולם, וא"כ ככל שאדם יותר גדול ,ובכל זאת יש לו יסורים, הרי זה ההעלם יותר גדול שהרי רשע טוב לו וצדיק רע לו ,וכיון שהבורא מנהיג את העולם בשיעור מסוים של העלם ובשיעור מסוים של גילוי, א"כ ככל שיש יותר העלם אצל הגדול ,יש פחות יסורים אצל שאר העולם.
 

יעשה משפט

משתמש רשום
האחד בא לגור אמר:
מבקש אמת אמר:
לכאורה צריך להבין את שורש הדברים, למה העובדה שרבי התייסר מגינה על הדור? יש איזה ענין בעובדה שצדיק מתייסר?

לכאורה הביאור הוא שדרך הנהגת העולם היא שכל חטא מביא בכנפיו יסורים שצריכים לבוא לעולם (עי' תומר דבורה על הכתוב נושא עוון שהקב"ה נושא את המשחיתים הנבראים מהעוון שרוצים להזיק לאדם כדי להאריך אפו), ורבי קיבל על עצמו את הייסורים שאמורים לבוא על בני דורו במקומם. יתכן שכיון שקיבלם על עצמו ורק מישהו אחר היקל אותם קצת אינו מגרע כיון שהייסורים כבר מצאו לעצמם ביטוי כביכול. ומה דאיתא שיומא דמחייך ביה רבי אתא פורענותא לעלמא הכוונה שדחה קצת את הייסורים ע"י ששימח את עצמו, וכיון שדחאם היו צריכים לבוא על אחרים במקומו.
לפי ההסבר שכתב, א"כ אין משהו מיוחד בסבל של צדיקים ,ובגמרא לא משמע כן דמשמע יום שמחייך רבי דווקא ולא כל בעל יסורים אחר .

למה ?

רק הצדיקים לוקחים את הסבל של אחרים, ולכן כשנגרע מסבלו מגיעה פורענות לעולם, אך אדם אחר אינו מקבל אלא על עצמו ולא על אחרים.
 

האחד בא לגור

משתמש ותיק
יעשה משפט אמר:
האחד בא לגור אמר:
מבקש אמת אמר:
לכאורה צריך להבין את שורש הדברים, למה העובדה שרבי התייסר מגינה על הדור? יש איזה ענין בעובדה שצדיק מתייסר?

לכאורה הביאור הוא שדרך הנהגת העולם היא שכל חטא מביא בכנפיו יסורים שצריכים לבוא לעולם (עי' תומר דבורה על הכתוב נושא עוון שהקב"ה נושא את המשחיתים הנבראים מהעוון שרוצים להזיק לאדם כדי להאריך אפו), ורבי קיבל על עצמו את הייסורים שאמורים לבוא על בני דורו במקומם. יתכן שכיון שקיבלם על עצמו ורק מישהו אחר היקל אותם קצת אינו מגרע כיון שהייסורים כבר מצאו לעצמם ביטוי כביכול. ומה דאיתא שיומא דמחייך ביה רבי אתא פורענותא לעלמא הכוונה שדחה קצת את הייסורים ע"י ששימח את עצמו, וכיון שדחאם היו צריכים לבוא על אחרים במקומו.
לפי ההסבר שכתב, א"כ אין משהו מיוחד בסבל של צדיקים ,ובגמרא לא משמע כן דמשמע יום שמחייך רבי דווקא ולא כל בעל יסורים אחר .

למה ?

רק הצדיקים לוקחים את הסבל של אחרים, ולכן כשנגרע מסבלו מגיעה פורענות לעולם, אך אדם אחר אינו מקבל אלא על עצמו ולא על אחרים.
אכן ...
אבל אני דיברתי מצד המשמעות בעצם שזה שהצדיק סובל ,יותר מאשר אילו היה איש אחר סובל, ולא מצד ההיכי תמצי לסבל.
 
חלק עליון תַחתִית