אברהם העיברי
משתמש ותיק
ב"ח"ח על התורה" מקשה א. מדוע משה התפלל רק על יהושע, ולא על כלב? ב. בסוף הפרשה מוזכר כלב לשבח "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", ויהושע לא מוזכר? הח"ח מוסיף משפט כזה: 'מדוע לא הזכיר הקב"ה את יהושע ג"כ לשבח, שהוא היה מתנגד לשיטת המרגלים מתחילה ועד סוף'? עכ"ל
הח"ח מביא רעיון ומשלב אותו בפרשה הזו.
שיש שני דרכים כאשר 'מתגברים כוחות התועים בעולם, ואחד מעובדי ד' הוכרח לעמוד עמהם כמה שבועות'
א. 'אם יוציא כוחותיו הפנימיים לחוץ דהיינו שיפרסם שיטתו האמיתית לעיניהם ויריב עמם על דעתם הכוזבת'
ב. 'או שישתוק לעיניהם, ואפשר גם שיסכים עמהם לפנים, עד שיבא ברבים', 'ואז יברר שיטתו האמיתית, ולהפוך את דעתם הכוזבות לעיני כל'
מבאר הח"ח שישנו שיקול כזה, אם יצטרף עמהם, יתכן שיחלש ויושפע, משא"כ אם ילחם מלכתחילה. ואם יתנגד מלכתחילה שמא יזיקוהו. משא"כ אם מראה להם פנים כדעתם.
עם הרעיון הזה הח"ח רוצה לענות על הקושיות לעיל.
יהושע היה נגדם מתחילה, וכלב הראה להם פנים, ומשה הכיר בטיבם, לכן על יהושע התפלל שינצל פיזית מעצת מרגלים שלא יזיקוהו, וכלב לא היה צריך לברכה זו, כיון שהלך עמם, אך כשכלב חשש שיתקרר בדיעותיו הלך להתפלל בקברי אבותיו. וז"ל: 'והנה מרעה"ש ידע ברוה"ק את כוחותיהם, יהושע היה כחו באופן הראשון וכו' וכלב היה כחו באופן השני'.
ממשיך הח"ח ומבאר: 'והנה בודאי כשבאו המרגלים מן הדרך אמרו, כולנו נשלחנו לארץ לתור אותה ולומר האמת וכולנו מסכימים לדעה אחת לבד מאחד, והוא יהושע, ודעה אחת כמאן דליתא דמיא'.
ואז כלב משתיק את העם, ואומר 'וכי זה בלבד' וכו' וכלשון רש"י שם.
הח"ח מניח תובנות
א. שיהושע היה נגדם מתחילה ועד סוף.
ב. יהושע לא היה נגדם כלל, ורק בזכות זה הצליח להערים עליהם, ולהסות את העם.
ןלתמיהתי,
משה לא ידע במה יכשלו שהרי רמז לו הקב"ה (רש"י) 'שלך 'לך', לדעתך וכו' חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים'. וידועים הפרשנים שמשה בחר 'אנשים' צדיקים, שהשתוו לנשיאים, וישנם מדרשים/פרשנים שמוסיפים שמול משה צדיקים היו, וכשהסבו פניהם ויצאו ממשה, נהיו רשעים, ורש"י בהמשך הפרשה 'בחזרתם, כך בהליכתם'.
ובמדרשים (אם איני טועה, מדרש רבה, תנחומא, מעם לועז, גמרא סוטה לד' ע"ב לה' ע"א. המקורות הינם על כל האמור להלן) מובא,
שמשה התפלל על יהושע, שסירחון התלמיד תולים ברבו. ולכן התפלל שלא יכשל.
מהיכן למד הח"ח שיהושע היה נגד, או ביטא זאת? הרי רק בסוף הסיפור (יד' ז') יהושע וכלב מנסים יחד להרגיע את עם ישראל.
ולגבי כלב נכתב שהמרגלים לא רצו לקחת מפירות הארץ וכלב הוציא את חרבו ואמר למרגלים או שאני מת או שאתם מתים, אם לא תקחו מפירות הארץ.
הרי שכלב היה אקטיבי במיוחד.
כשחזרו המרגלים, הם היו הראשונים לדבר וללכלך, ובגמרא מובא שיהושע רצה להכחישם, אך (לא הלכו לתת לו בשלב זה מכות, אלא) אמרו לו 'דין ראש קטיעה ימלל' (אין לו בנים ואינו חושש לגורלו) ואז כלב עשה חשבון שאם ידבר לטובת הארץ או יהושע לא יתנו לו לדבר ולכן התחכם.
אתמהה???
נ.ב. הגדילו לעשות בעלון התורני 'רוממות' למבינים, בדבר העורך, שם מביא רעיון זה ולא מזכירים שזה דברי הח"ח. וז"ל בסוף המאמר: בחז"ל מבואר כי שניהם שקולים, ולכן ב' פעמים הוקדם יהושע לכלב, וב' פעמים הוקדם כלב ליהושע. והיינו שב' הדרכים לכאורה שוים הם. (בח"ח מבואר שזה לא רק 'לכאורה'). למרות זאת, יהושע הוא מוסר התורה! כי רק בדרכו תהיה מסירת התורה. כי הדרך השניה להמנע ככל האפשר ממלחמה גלויה היא דווקא כשנעשית לשם שמים, כאשר המבחן לזה הוא, אם וכאשר יראה שבסופו של דבר צריך הוא לצאת בגלוי ולנהל מלחמה, כדרך מלחמה, מה יעשה אז...!? ואכן, כאשר כלב גילה את האמת לכל, ונעמד מול כולםואמר את מה שצריך לומר, הוברר כי דרכו היתה לשם שמי. אכן מסירת התורה היא ע"י יהושע, אך גם הדרך השניה היא דרך, אמנם רק בתחילת הדרך, כאקטיקה, ולא כמטרה.' עכ"ל המאמר בסופו.
ולי, לא מובן איך התחבר לכל הנושא הזה 'מסירת התורה'
הנה לשון הח"ח, "ובזה ניחא מה דאיתא בתוספתא שלפעמים הקדים הכתוב ליהושע ולפעמים לכלב. ללמד ששניהם שקולים, ולכאורה הלא יהושע בודאי היה גדול מכלב שמשה רבינו ע"ה מסר התורה ליהושע והקב"ה העמידו תחת משה, אבל הכוונה לעניין זה ששני הדרכים צודקים"
מסירת התורה ע"י יהושע כידוע משום 'נער לא ימיש מתוך האוהל' שימושה של תורה. ולכן גם משה התפלל עליו בלבד, שהרי הוא יועד להמשיך להנהיג.
נ.ב. מבחינת משה, כולם אמורים היו לחטוא, ומשה התפלל באופן פרטי ואישי על תלמידו יהושע, והוא חשב שבדבר הלא טוב שעומד להתרגש על עמ"י, רק יהושע ינצל אם תתקבל תפילתו. זה גם תמיהה על דברי הח"ח.
הח"ח מביא רעיון ומשלב אותו בפרשה הזו.
שיש שני דרכים כאשר 'מתגברים כוחות התועים בעולם, ואחד מעובדי ד' הוכרח לעמוד עמהם כמה שבועות'
א. 'אם יוציא כוחותיו הפנימיים לחוץ דהיינו שיפרסם שיטתו האמיתית לעיניהם ויריב עמם על דעתם הכוזבת'
ב. 'או שישתוק לעיניהם, ואפשר גם שיסכים עמהם לפנים, עד שיבא ברבים', 'ואז יברר שיטתו האמיתית, ולהפוך את דעתם הכוזבות לעיני כל'
מבאר הח"ח שישנו שיקול כזה, אם יצטרף עמהם, יתכן שיחלש ויושפע, משא"כ אם ילחם מלכתחילה. ואם יתנגד מלכתחילה שמא יזיקוהו. משא"כ אם מראה להם פנים כדעתם.
עם הרעיון הזה הח"ח רוצה לענות על הקושיות לעיל.
יהושע היה נגדם מתחילה, וכלב הראה להם פנים, ומשה הכיר בטיבם, לכן על יהושע התפלל שינצל פיזית מעצת מרגלים שלא יזיקוהו, וכלב לא היה צריך לברכה זו, כיון שהלך עמם, אך כשכלב חשש שיתקרר בדיעותיו הלך להתפלל בקברי אבותיו. וז"ל: 'והנה מרעה"ש ידע ברוה"ק את כוחותיהם, יהושע היה כחו באופן הראשון וכו' וכלב היה כחו באופן השני'.
ממשיך הח"ח ומבאר: 'והנה בודאי כשבאו המרגלים מן הדרך אמרו, כולנו נשלחנו לארץ לתור אותה ולומר האמת וכולנו מסכימים לדעה אחת לבד מאחד, והוא יהושע, ודעה אחת כמאן דליתא דמיא'.
ואז כלב משתיק את העם, ואומר 'וכי זה בלבד' וכו' וכלשון רש"י שם.
הח"ח מניח תובנות
א. שיהושע היה נגדם מתחילה ועד סוף.
ב. יהושע לא היה נגדם כלל, ורק בזכות זה הצליח להערים עליהם, ולהסות את העם.
ןלתמיהתי,
משה לא ידע במה יכשלו שהרי רמז לו הקב"ה (רש"י) 'שלך 'לך', לדעתך וכו' חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים'. וידועים הפרשנים שמשה בחר 'אנשים' צדיקים, שהשתוו לנשיאים, וישנם מדרשים/פרשנים שמוסיפים שמול משה צדיקים היו, וכשהסבו פניהם ויצאו ממשה, נהיו רשעים, ורש"י בהמשך הפרשה 'בחזרתם, כך בהליכתם'.
ובמדרשים (אם איני טועה, מדרש רבה, תנחומא, מעם לועז, גמרא סוטה לד' ע"ב לה' ע"א. המקורות הינם על כל האמור להלן) מובא,
שמשה התפלל על יהושע, שסירחון התלמיד תולים ברבו. ולכן התפלל שלא יכשל.
מהיכן למד הח"ח שיהושע היה נגד, או ביטא זאת? הרי רק בסוף הסיפור (יד' ז') יהושע וכלב מנסים יחד להרגיע את עם ישראל.
ולגבי כלב נכתב שהמרגלים לא רצו לקחת מפירות הארץ וכלב הוציא את חרבו ואמר למרגלים או שאני מת או שאתם מתים, אם לא תקחו מפירות הארץ.
הרי שכלב היה אקטיבי במיוחד.
כשחזרו המרגלים, הם היו הראשונים לדבר וללכלך, ובגמרא מובא שיהושע רצה להכחישם, אך (לא הלכו לתת לו בשלב זה מכות, אלא) אמרו לו 'דין ראש קטיעה ימלל' (אין לו בנים ואינו חושש לגורלו) ואז כלב עשה חשבון שאם ידבר לטובת הארץ או יהושע לא יתנו לו לדבר ולכן התחכם.
אתמהה???
נ.ב. הגדילו לעשות בעלון התורני 'רוממות' למבינים, בדבר העורך, שם מביא רעיון זה ולא מזכירים שזה דברי הח"ח. וז"ל בסוף המאמר: בחז"ל מבואר כי שניהם שקולים, ולכן ב' פעמים הוקדם יהושע לכלב, וב' פעמים הוקדם כלב ליהושע. והיינו שב' הדרכים לכאורה שוים הם. (בח"ח מבואר שזה לא רק 'לכאורה'). למרות זאת, יהושע הוא מוסר התורה! כי רק בדרכו תהיה מסירת התורה. כי הדרך השניה להמנע ככל האפשר ממלחמה גלויה היא דווקא כשנעשית לשם שמים, כאשר המבחן לזה הוא, אם וכאשר יראה שבסופו של דבר צריך הוא לצאת בגלוי ולנהל מלחמה, כדרך מלחמה, מה יעשה אז...!? ואכן, כאשר כלב גילה את האמת לכל, ונעמד מול כולםואמר את מה שצריך לומר, הוברר כי דרכו היתה לשם שמי. אכן מסירת התורה היא ע"י יהושע, אך גם הדרך השניה היא דרך, אמנם רק בתחילת הדרך, כאקטיקה, ולא כמטרה.' עכ"ל המאמר בסופו.
ולי, לא מובן איך התחבר לכל הנושא הזה 'מסירת התורה'
הנה לשון הח"ח, "ובזה ניחא מה דאיתא בתוספתא שלפעמים הקדים הכתוב ליהושע ולפעמים לכלב. ללמד ששניהם שקולים, ולכאורה הלא יהושע בודאי היה גדול מכלב שמשה רבינו ע"ה מסר התורה ליהושע והקב"ה העמידו תחת משה, אבל הכוונה לעניין זה ששני הדרכים צודקים"
מסירת התורה ע"י יהושע כידוע משום 'נער לא ימיש מתוך האוהל' שימושה של תורה. ולכן גם משה התפלל עליו בלבד, שהרי הוא יועד להמשיך להנהיג.
נ.ב. מבחינת משה, כולם אמורים היו לחטוא, ומשה התפלל באופן פרטי ואישי על תלמידו יהושע, והוא חשב שבדבר הלא טוב שעומד להתרגש על עמ"י, רק יהושע ינצל אם תתקבל תפילתו. זה גם תמיהה על דברי הח"ח.