ללומדי נביא מלכים - ציונים והארות (מתחדש)

איש ווילנא

משתמש ותיק
לימוד נביאים אמר:
ודברים אלו לא מליבי בדיתים אלא כן הם דברי ירמיהו הנביא "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה להסירה מעל פני". וחז"ל תלו זאת בכך שביום היווסדה של ירושלים נשא שלמה את בת פרעה, אך וודאי שאין הכוונה לאיזה חטא פרטי בלבד של שלמה שהרי אם כן לא מסתבר שהדבר ישפיע כל כך על כל האופן של הקמת המקדש, אלא רמזו בזה חז"ל לבעייתיות עקרונית שהיתה באופן של הקמת המקדש.

ויש לי מחשבה להוסיף בענין ואולי יש בה ממש.

שהרי הרבה מקראות מבליטים את הדבר. שבחירת ירושלים לבית המקדש ומלכות בית דוד זה דבר אחד. והפגם שהיה במלכות שלמה בלקיחת בת פרעה זה היה גם פגם בבית המקדש. וגם יתכן שזה עצמו היה החסרון של בית המקדש הראשון במה שכל כולו היה תלוי במלכות. ושהמלכות היא העיקר. ועל כל פנים זה היה מוגבל לכשרות המלך. מאידך בית המקדש השני לא היה בה מלכות גמורה בהקמתה והיו תחת פרס. ועיקר הנהגתה לא היה על ידי מלכות אלא על ידי אנשי כנסת הגדולה והסנהדרין ועוד ניתן להרחיב בזה
 

אאא

משתמש ותיק
בניית בית המקדש, גם ביהמ"ק הראשון, היא מצוות עשה דאורייתא שנצטוו לעשות כשיכנסו לארץ ישראל [ויהיה להם מנוחה מהגויים. (וזה התקיים בימי שלמה, ולא בימי דוד)].
 

אאא

משתמש ותיק
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: {ו} וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: {ז} וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: {ח} לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: {ט} כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: {י} וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: {יא} וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם וכו'
 

אאא

משתמש ותיק
לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ - תרגם אונקלום ויונתן: לְבֵית שְׁכִנְתֵּהּ תִּתְבְּעוּן.
רמב"ם הלכות בית הבחירה א' א': מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ''ועשו לי מקדש''.
ועי"ש בהמשך וכו'.

[ועל בית המקדש השלישי כתב הרמב"ם שמשיח יבנהו (הלכות מלכים י"א א'): המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש].
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
אאא אמר:
בניית בית המקדש, גם ביהמ"ק הראשון, היא מצוות עשה דאורייתא שנצטוו לעשות כשיכנסו לארץ ישראל [ויהיה להם מנוחה מהגויים. (וזה התקיים בימי שלמה, ולא בימי דוד)].

למה כבודו התכוון להתיחס בדבריו? (גם בהודעות הנוספות)
 

אאא

משתמש ותיק
למה שכתוב בהודעה זו: https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=6&t=6973&start=30#p99706

נ.ב. יישר כח על שאתם מעוררים ללמוד בעיון את הנביאים. זכות גדולה.
 

אאא

משתמש ותיק
לימוד נביאים אמר:
שם. ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל. חנוכה זו שונה מחנוכת המשכן שנתפרשה בתורה. בחנוכת המשכן היו רק קרבנות מעטים מאוד כמבואר בפרשת שמיני ובחנוכת המזבח המבוארת בפרשת נשא הוקרבו מעט קרבנות על ידי כל נשיא שבט מישראל. לעומת זאת חנוכה זו באה בשפע עצום של קרבנות שלמים.
כדאי להשוות גם לחנוכת בית המקדש השני הכתוב בעזרא, ולחנוכת בית המקדש השלישי שיהיה בב"א הכתוב ביחזקאל.
ועיין במלבי"ם.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
ט י. ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים את בית ה' ואת בית המלך. השווה הכתוב את שני הבתים וחיבר אותם זה לזה. וכאשר דוד ביקש להקים בית לה' אמר לו הקב"ה "כי בית יעשה לך ה'" (שמואל ב, ז, ושם בכל הפרק). ורואים שכבר הקב"ה כרך את בית המקדש בבניית בית המלך.

שם. ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה כו' חירם מלך צור נישא את המלך שלמה כו' אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר וגו'. כרך הכתוב את נתינת הערים לסיום תקופת הבנייה של שלמה בכדי לומר שהיה זה תשלום על עזרתו בבניית המקדש ובית המלך. ונמצא שבניית המקדש הביאה להשתעבדות מסויימת של ארץ ישראל למלכי גויים.

ט כ. כל העם הנותר מן האמורי החתי הפריזי וכו' בניהם אשר נותרו אחריהם כו' ויעלם שלמה למס עובד וגו'. לכאורה היה לו להשמידם כנאמר בתורה "לא תחיה כל נשמה". אלא שהרמב"ם כתב שאם השלימו אין צריך להשמידם. (שופטים פרק ה), והראב"ד נחלק עליו שם, ויש לידע להראב"ד כיצד יפרנס את האמור כאן. ואולי גם הראב"ד הודה שכאשר אין זו שעת מלחמה יכולים להשלים. וצ"ת.

ט כג. אלה שרי הנצבים וכו'. כל פרשיה זו צריכה ביאור, כל פסוק עוסק במשהו אחר, הראשון במספר השרים, השני בעלייתה של בת פרעה אל המילוא, השלישי בקרבנות התלת שנתיים של המלך, והרביעי ואילך באוניות שהלכו לאופיר. יש לציין שגם בדה"י נכללו ארבעה ענינים אלו ברצף אחד. (ב ח, י ואילך).

ט כה. והעלה שלמה שלש פעמים בשנה עולות ושלמים. מלשון הכתוב אפשר להבין שמדובר בסתם שלש פעמים, אך בדה"י (ב ח, יב) מבואר להדיא שמדובר על ג' רגלים ושם גם נתפרש שמדובר על הקרבנות המפורשים בתורת משה. אלא שלכאורה צריך ביאור שהרי הם צריכים לבוא משל ציבור, ואפשר שהקנה שלמה את המעות לציבור יפה יפה. או שיש לומר שכיוון שנתן מעות מכספי המלוכה שכל ישראל שותפים בהם על ידי מיסיהם שוב נחשב לממון הציבור כאשר הוא ניתן לצורך הקרבנות. ובין אם כך ובין אם כלשון ראשון יוצא שקרבנות הציבור שבמשכן ובבית שני הוקרבו על ידי העם, בבית ראשון (על כל פנים עם הקמתו), הם הוקרבו על ידי המלך.
ודבר זה מקביל גם להבדל שציינו לעיל בין המשכן ובית שני שנבנו על ידי ישראל לבין מקדש ראשון שנבנה על ידי המלך.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
 
ט כז. וישלח חירם באני את עבדיו אנשי אניות יודעי הים. ולמרות שעבדי חירם הם אלו שהיו אנשי האוניות, מכל מקום נזקק לשלמה שהרי בלבנון אין פתח לים סוף ולכן הלך ביחד עם שלמה.

 
ט כח. ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככר ויביאו אל המלך שלמה. ולהלן (י כא) "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה", "ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב וכו'" (שם כו), "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות וכו'" (יא א). וכל הפסוקים האלו הם כנגד האמור בפרשת המלך "רק לא ירבה לו סוסים" ו"לא ירבה לו נשים" ו"לא ירבה לו כסף וזהב", ושלמה עבר על האמור בפרשיות אלו, ונתקיים בו האמור בסיפא דקרא "ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל" ואילו על שלמה נאמר "ויטו נשיו את ליבו", וענין הטיה הוא הנטייה מן הדרך לאחד הצדדים. 

 
יא א. והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה. יש בדבר תימה שהרי לאדם רגיל המוכר לנו אין אפשרות להכיר אלף נשים בשמותיהן, ומה טעם לקחת כל כך הרבה נשים. ומלשון הכתוב משתמע כי שלמה אהב "נשים נכריות רבות" ואפשר לקרוא את הפסוק בשתי דרכים, או שאהב אשה ועוד אשה ועוד אשה ומתוך כך יצא שהיו לו הרבה נשים, אך אפשר להבין את הפסוק בדרך שונה והיא שאהב שיהיה לו ריבוי נשים ואם כן האהבה מונחת לו על כל אשה בנפרד אלא על עצם הריבוי, וזה נותן גם ביאור מה טעם יש לקחת אלף נשים שאי אפשר אפילו להכירן.

 
יא ז. אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב כו' ולמולך שקוץ בני עמון. הדגדיש הכתוב את שבנה עבור העמוניות והמואביות, ויש לידע מדוע לא הזכיר הכתוב מה בנה לבת פרעה שהיא היתה אשה מיוחדת וחביבה עליו במיוחד, (כמבואר ברש"י לעיל א).

 
יא ט. כי נטה לבבו מעם ה' א‑להי ישראל הנראה אליו פעמיים. פעם אחת נגלה עליו בגבעון לאחר שהקריב אלף עולות ובפעם השניה נגלה עליו לאחר הקמת המקדש. ולבד מזאת קיבל שלמה נבואה באמצע הבניה של המקדש. אך מכל מקום אין זה סותר לכך שה' נגלה אליו רק פעמיים, שהרי שם מבואר שהיה דיבור אל שלמה אך לא היתה נבואה. ודעת חלק מן המפרשים (רד"ק ומצודות) שהיה זה דיבור על ידי נביא. ולענ"ד קשה לומר כן כיוון שבכל מקום בנ"ך המילים "ויהי דבר ה' אל וכו'" מתפרשות כנבואה לאדם עליו כתוב ויהי דבר ה'.

 
יא יא. ויאמר ה' לשלמה. עיין רד"ק שהוא על ידי נביא. ולענ"ד נראה שהוא גם כן בדיבור ה' אל שלמה, והטעם שדיבר עימו כל חייו היה בגלל שהיה בבחינת בן לה' וכמו שאמר הקב"ה לדוד אביו "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן". וכן נקט המלבי"ם במאמר החרש והמסגר (בסוף פירושו לשיר השירים).

 
 
 ​
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יא ז. ובחז"ל כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, אלא מתוך שהיה בידו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא. יש להדגיש, שנראה בחז"ל כביכול כל החטא זה איזה חסרון במצוות תוכחה, ולא היא. וגם אחר שהקטינו חז"ל את חטא שלמה עדיין הוא חטא גדול למאוד, שהרי שלמה מלך אדיר היה שדאג לכל דבר בממלכה שיתנהל כתקנו, וכאשר אשה של שלמה עושה משהו אין פירוש הדבר שהיא עושה מה שהיא רוצה ורק שלמה לא מוחה, ואם היתה אשת שלמה יודעת כי שלמה מתנגד בחריפות להקמת במות ע"ז לא היו נשותיו מעלות זאת על דעתן מפחד ויראת המלך. וכאשר הן בונות במות בסמוך לעיר המלוכה הרי זו הסכמה שבשתיקה והדבר ממש קרוב להיות כבנייה של שלמה וכמילוי רצונו, אלא שמעדיף כביכול שיעשה הדבר על ידי "גוי של שבת". וחטא זה הוא כחטא ע"ז ולא רק כחסרון במצוות "הוכח תוכיח את עמיתך.

יא יד. ויקם ה' שטן לשלמה את הדר האדומי. ותחילת הקמת השטן היתה עוד בימי מלחמותיו של דוד, אלא שהיה אפשר שלא יארע ממנו כל נזק, אך כיוון שחטא שלמה באה הכנה זו והקימה שטן על מלכותו.

יא יט. וימצא הדד חן מאוד בעיני פרעה. ועם כל זאת לא היה בזה סתירה למה שנתן את ביתו לשלמה. ואולי היו אלו שני פרעה או שלא היו מאותה השושלת.

יא כא. והדד שמע כו' וכי מת יואב שר הצבא. לעיל נתבאר לאחר הריגתו של יואב שעל ידי זה נכונה הממלכה ביד שלמה, וכאן אנו רואים שהיה לזה גם צד הפוך שמיתת שר הצבא הביאה שטן לשלמה.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יא כט. ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים. לא נתפרש בכתוב מפני מה יצא, ואפשר שיצא כיוון שפחד משלמה לאחר שהרים בו יד. ומכל מקום יש בלשון הכתוב רמז שירבעם יוצא מירושלים וכחלק מיציאה זו הוא מקבל את הנבואה שמחזקת את יציאתו והופכת אותו למלך נפרד ממלכות ירושלים.

שם. וימצא אותו אחיה השילוני הנביא. נראה שלא לחינם בחר ה' בנביא משילה לנבא את ביטול מלכות בית דוד, אלא מפני שמלכות דוד הועמדה על ידי שמואל שבא להחליף את שילה ובהמשך להעביר את מקום הקדושה לירושלים וכמו שדרשו חז"ל על דוד ושמואל שישבו בניות ברמה. וכעת בית המקדש איבד את מקומו הראוי לו ושלמה נהג בו שלא כדין ונתן לנשותיו להעמיד במות וה' החליט לקרוע את מלכותו של שלמה ממנו, הרי שכרוך בזה גם ביטול מסויים של יחוד המקדש וכמו שהתרחש בפועל. (ואמנם היה ראוי לישראל להמשיך ולעלות לבית המקדש, אך מבחינת המצב הפשוט פיצול המלכות גורם בהכרח לביטול הבחירה של הקב"ה בירושלים. ויש להאריך בזה). וכיוון במידת מה בטלה קדושת ירושלים ויש עליה ויכוח בעם ישראל, נכון היה הדבר לתת נבואה זו ביד נביא משילה שמרמז על כך שקדושת ירושלים ראויה לחזור במידת מה לשילה.

שם. וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך כו' ושניהם לבדם בשדה. הדגיש הכתוב את היותם בדרך ובשדה, וודאי שהיה בזה ענין בגלל הסודיות כדי שלא יהרגם שלמה, אך יש בזה גם חלק מהיציאה מירושלים, שחוזרים מעיר בירה למלכות שדה. ועיין בפסוק הבא מה שדקדקנו רמזים בפסוק זה.

שם. ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים וימצא אותו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה. כל פסוק זה מרמז על האמור ביוסף כאשר יצא לחפש את אחיו. יוסף מסתובב בשדה וטועה בו, וגם ירבעם נמצא בשדה, ירבעם יוצא מירושלים, אך נראה מלשון הכתוב שבעיקרו של דבר הוא יוצא מירושלים ולא מוזכרת איזו מטרה מלבד עצם היציאה מירושלים, והדבר מובן כיוון שהרים יד במלך שלמה נאלץ לברוח והוא תועה בשדה כיוסף בשעתו. אחיה השילוני מוצא אותו כמו "וימצאהו איש" שמוצא את יוסף. הוא מתכסה בשלמה חדשה שבהמשך הסיפור נקרעת ככתונת הפסים שנמצאת על יוסף. וההתמודדות כאן היא בין יוסף ליהודה, והתוצאה של התמודדות זו היא ירידתו של ירבעם למצרים כיוסף בשעתו.
לשון אחיה מורה על אחווה, וכמו הסיפור אצל יוסף שמבוסס על המתח שבאחווה.

שם. וימצא אותו אחיה השילוני. יש להשוות את קריעת המלוכה משאול לקריעתה משלמה. אצל שאול שמואל עושה את שתי הפעולות והקריעה שמבטאת את מעבר המלוכה מתבצעת אצל שאול, לעומת זאת אצל שלמה, לא הזכיר הכתוב שאחיה השילוני הוא זה שאמר את נבואת הקריעה לשלמה, וכמו שכתבנו לעיל פשטות הכתובים היא שהיה זה דיבור ישיר לשלמה. ובזה אפשר להבין מדוע את פעולת הקריעה אי אפשר היה לעשות לשלמה, כיוון שהיה זה הקב"ה בכבודו שדיבר עימו, ולכן עברה פעולת הקריעה אל המלכת ירבעם.

יא ל. ויתפוש אחיה בשלמה החדשה אשר עליו ויקרעה שנים עשר קרעים. נראה שלמרות שירבעם מקבל חלק במלוכה, מכל מקום אינו מקבל אלא קרעים ואין לו בגד שלם כמו שהיה לשלמה, ושני חצאי המלכות ביחד הם פחות מהשלמה השלמה הגדולה שראויה ללבישה.
ונראה שבכך שהיתה זו שלמה חדשה רמז אחיה שמלכות ישראל בעודה חדשה כבר נקרעה לגזרים.

יא לא. ונתתי לך את עשרה השבטים והשבט האחד יהיה לו. לפי החשבון חסר כאן שבט אחד. ולכאורה פירוש הדבר הוא שיהודה אינם צריכים להנתן לשלמה כיוון שהם המליכו את דוד עוד קודם לבקשתם של ישראל להמליך את דוד, כך שמלכות דוד על יהודה אינה נתינה של שבט מתוך ישראל תחת דוד אלא זו מלכות עצמאית שעומדת לעצמה. ולכן לשלמה ישאר שבט אחד מעבר לשבטו הוא, לעומת זאת אצל ירבעם כולל הכתוב גם את שבט אפרים מכיוון ששבט אפרים גם הוא נמצא כעת במלכות בית דוד וצריך להוציאו אל ירבעם.

יא לב. והשבט האחד יהיה לו. עיין מה שכתבנו בקטע הקודם. ולכאורה הסיבה לכך שנתן ה' לרחבעם שבט אחד נוסף על שבט יהודה (שבט בנימין), היא בגלל שעצם המלוכה על יהודה אינה שייכת כלל לבחירת דוד למלך ישראל לתמיד ולמקום המקדש. לעומת זאת המלוכה על שבט נוסף מלבד יהודה מהווה איזשהו ניר של מלכות כללית על ישראל וקיום בסיסי של בחירת ירושלים.

יא לג. יען אשר עזבוני וישתחוו לעשתורת אלהי צידונין וגו'. יש לעיין שהרי למעשה חלוקת המלוכה הביאה לתוצאות קשות ביותר של הקמת העגלים והבמות בכל גבול ישראל ובהמשך לעבודת הבעלים. ואם כן מהו הפתרון של להפריד את המלוכה כתרופה לכך שבבית שלמה עבדו לעשתורת ולמלכום?
ואפשר, שכאשר הבחירה בבית המקדש מוחלטת הרי שכל סטייה היא ממש סכנה גדולה, שהרי "ה"מלך של ישראל שבנה את בית המקדש, הוא עצמו זה שנתן לנשיו לעבוד עבודה זרה, ואם לא יפרקו את בית מלוכה זה יתפס הדבר שאכן מתאים וראוי שתהיה עבודת ה' בכפיפה אחת עם עבודות זרות על ידי נשים נכריות, וכיוון שהמקדש הוא כל כך רשמי ומכובד בימי שלמה, כל טעות ועיוות הופכים להיות הרי גורל ומשמעותיים. אך כאשר בחירת המקדש וירושלים מתערערת, הרי שלמרות שבני ישראל חוטאים בשחוטי חוץ ובעשיית צלמים ומסכות ואף בחטא עבודה זרה, מכל מקום כל החטאים הללו אינם דברים בעצם השראת השכינה שבישראל ונשארים כסרח עודף, אבל אם לא היו מבטלים את מרכזיותו של המקדש היה יוצא שהשראת השכינה כוללת ביחד איתה את מלכום וכמוש.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יב א. וילך רחבעם שכם. פסוק זה שוב מרמז למעשה מכירת יוסף בכך שרחבעם הולך לשכם ובדומה ליוסף שהלך לשכם, אלא שהתפקידים מתחלפים ששם יוסף מגיע לשכם ונמכר ואילו כאן יהודה מגיע לשכם ונדחה.

 

שם. כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו. פסוק זה כבר מקדים ללמדנו שרחבעם היה צריך להתחיל משהו חדש, והוא נגרר אחרי העם שרוצים להמליך אותו במקום מסויים ודווקא במקום שאינו נתון לממשלתו הטבעית (חבל יהודה), אלא בעיר החשובה של שבטי יוסף.

 

שם. בא כל ישראל להמליך אותו. הכתוב מלמדנו שמבחינת ישראל לא היתה עדיין מחשבה לשנות את המלוכה, אלא הפשיטות היתה לקיים את מלכותו של רחבעם אלא שרצו ממנו שיפורים והקלות.

 

שם. בא כל ישראל. כמדומה שבכל ימי מלכותו של שלמה אין שום פעולה יזומה של העם. כל הפעולות המתרחשות כולן נעשות על ידי שלמה שמנהל את הדברים, וכמו שאומר הכתוב "ותכון מלכותו מאוד". בני ישראל הופכים להיות באותן ארבעים שנה לבחינת נפעלים והם יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו. בואם של ישראל להמליך את רחבעם הוא שינוי משמעותי במעמדו של העם, שבמשך ארבעים שנה לא נקט ולו ביוזמה אחת הנזכרת בכתוב, ואילו כאן העם מגיע בכדי להמליך את המלך והמלך נאלץ להגיע אל העם.

 

יב ב-ג. ויהי כשמוע ירבעם כו' והוא עודנו במצרים אשר ברח מפני המלך שלמה וישב ירבעם במצרים. וישלחו ויקראו לו וגו'. הפסוק פותח מאמר מוסגר במילים "אשר ברח מפני המלך שלמה וישב ירבעם במצרים", סיפור בתוך סיפור. ויש לידע מדוע נקט הכתוב בצורת סיפור זו, ולא המשיך את הסיפור באופן ישיר על סמך האמור למעלה על בריחתו של ירבעם וישיבתו במצרים.       
וקצת היה נראה לי לומר שכיוון שהכתוב מסביר שקראו לירבעם ולא רק שהוא חיפש את שעת הכושר לחזור, הרי שבזכרון של הציבור היה מונח שירבעם ברח למצרים ויושב שם, ולכן הזכיר זאת הכתוב בשנית. וצל"ת.

 
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יב ד. אביך הקשה את עולנו. ולעיל נאמר "ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד" (ט כב), וכן מתוארת תקופת שלמה כתקופה מושלמת "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו". ונראה היה שתקופת שלמה היתה כל כך טובה לישראל עד כדי שהיינו חושבים שישראל יבקשו מרחבעם אנא המשך את דרכו של אביך, וצריך ביאור מדוע עם ישראל נראה כל כך ממורמר אחרי מלכות שלמה.

 

יב ו. ויוועץ המלך רחבעם את הזקנים אשר היו עומדים את פני שלמה אביו וכו'. נראה שרחבעם היה נבוך מול דרישתו של העם ולכן הוא לא עונה להם מיידית וגם מתייעץ עם כמה יועצים עד הוא מחליט על דרכו. וכמדומה שרחבעם לא התכונן לדרישה אמצעית זו, אופן אחד היה שישראל לא יקבלו עליהם את מלכותו וזה לא התרחש אלא אדרבא ישראל באו בכדי להמליך אותו, ומאידך ישראל דורשים שלמרות שהם ממליכים את רחבעם (או בגלל), הם רוצים בהקלת העול והמיסים.        
ונראה, שהזקנים שזכרו כיצד התייסדה המלוכה הבינו שהמלכות עומדת על גבי הסכמתו וריצויו של העם, אך לרחבעם והנערים שגדלו איתו היתה המלכות מובנת מאליה, ובפרט שהם צאצאי שלמה שנבחר להיות המלך הגדול של ישראל והוא זה שבנה את המקדש, וממילא הם לא העלו על דעתם בכלל אפשרות שה'עם' זה הבזוז והשסוי שנועד ונוצר בכדי להעלות מיסים ולגדל את המקדש ואת בית המלך ירים את ראשו, ואם כבר הם הרימו את ראשם ממקומו הטבעי צריך פשוט לכתת אותם במקבות ובפטישים עד שלא יעלו על דעתם כדברים האלו.       

 

וסיפור זה מזכיר את דברי שמואל לעם שהמלך לא יתחשב בהם ויקח מהם את ממונם בניהם ובנותיהם, וכך גם רחבעם בדור השלישי למלוכה מאמין שלא צריך להתחשב בעם אלא אדרבא בכדי לעקור התקוממות יש להעמיק את הרדייה.

 

יב ח. ויעזוב את עצת הזקנים. מבואר בכתוב שרחבעם לא הסתפק בין שתי העצות אלא אדרבא ביקש את עצת הצעירים כיוון שרעה בעיניו עצת הזקנים.

 

יב י. וידברו אליו הילדים אשר גדלו איתו לאמור כה תאמר לעם הזה כו' כה תדבר אליהם קטני עבה ממתני אבי. אלו הם דברי הדור השלישי למלוכה. וכך הוא בכל מקום שהדור השלישי אינו מכיר בקשיים ובמהמורות שעברו הדורות שלפניו, ואינו תופס את הפתרונות שבהם ניסו לפתור את בעיות המציאות, אלא הוא חושב שאם יש תקלה זה אומר שצריך לעשות יותר חזק ואז הכל יהיה בסדר. וזוהי דרכה של עצת הילדים שאינה מסתכלת על שורשם של דברים ואינה מבינה שכל הדברים המובנים מאליהם הם כלל לא מובנים מאליהם, ועל הדור השלישי מוטל תמיד לחשוב כיצד לחדש את מה שהורישו לו אבותיו, ובלי זה הוא נידון לכליה בעקבות שקיטתו על השמרים.

 

שם. כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמור אביך הכביד את עולנו ואתה הקל מעלינו כה תדבר אליהם כו'. הילדים חוזרים ושונים את שאלתו של העם, ולכאורה אין בזה טעם. וכמדומה שכוונתם להטעים את דבריהם בכך שעצם זה שהעם מבקש להקל מעליו זו חוצפה ועזות, וממילא ברור שהתשובה צריכה להיות "קטני עבה ממתני אביך".
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יב טז. לאוהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד. משפט זה מכיל בתוכו עקיצה על כך שדוד ואחריו שלמה עסקו בבניין בתים, בנין בית המקדש ובנין בית המלוכה, וזה המעשה המרכזי שעשה שלמה בעשרים שנות מלכותו הראשונות, בניית שני בתים. וישראל אומרים לו לך לבית אותו בנית, ואנו נסתדר באוהלים, כאומרים אנו לא צריכים בית, לנו מספיק אוהל, ובניגוד למה שאמר דוד "הנה אנוכי יושב בבית ארזים וארון הא-להים בתוך היריעה" אומרים ישראל, גם אנו גם ארון הא-להים צריכים להמשיך לשבת באוהל. ואכן במלכי ישראל לא מצאנו התעסקות בבניית בתים, (אמנם ודאי שהיו להם בתים אך בשום שלב לא מוזכר, לפי חיפושי, שמלכי ישראל עסקו בבניית בית).         
עקיצה זו נשמרת בזכרון ישראל, ולאחר מאות שנים אומר יואש לאמציהו שרוצה להלחם בו "הכה הכית את אדום ונשאך לבך הכבד ושב בביתך". כאומר הלא כבוד מלכי דוד הוא בביתם המפואר.

 

יב כ. לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו. ולא הזכיר את בנימין ועמדו בזה המפרשים. ואפשר ששבט יהודה היה היחיד שתמך במלכותו של רחבעם והמליך אותו, ואילו שבט בנימין רק נגררו אחריהם.

 

יב כד. ולא תלחמון עם אחיכם בני ישראל. הדגיש הכתוב שהם אחיכם ולפיכך אין להלחם בהם. וגם לעיל הדגיש הכתוב שרחבעם ביקש להלחם עם "בית ישראל", וכינה הכתוב את שאר השבטים "בית ישראל", כאומר שזו מלחמה חסרת טעם שלא מדובר כאן על שבטים סוררים אלא על גופו של העם שהמלך רוצה להלחם בו בכדי למלוך על עם שאינו מעוניין בו.   
נראה גם שיש בזה רמז שבית ישראל עומד כנגד הבתים שבנה שלמה.

 

יב כה. ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים וישב בה ויצא משם ויבן את פנואל. לא נתבאר מפני מה עבר אל פנואל. והמלבי"ם ציין למה שכתב בהושע שרצה ירבעם לרמז על יעקב שראה מלאכים בפנואל. ואולי אפשר לפרש שרצה ירבעם שלא יהיה לו רק מרכז אחד אלא יהיה מוכן לו מקום נוסף בעבר הירדן לעת צרה וכדומה. אך מלשון הכתוב "ויצא משם" נראה שעזב את שכם לטובת פנואל.  
ובהמשך עבר ירבעם לתרצה והיא היתה עיר המלוכה של ישראל במשך כמה דורות עד לימי אחאב.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יב כו. ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד כו' ושב לב העם הזה אל אדוניהם וגו'. הכתוב מלמד שזוהי הסיבה לכל ה'חידושים' של ירבעם, אך לעם ודאי שלא אמר שאלו הם נימוקיו, אלא היו לו נימוקים אחרים ועניניים יותר. וכנראה שירבעם ביאר שחלק ממאיסת הקב"ה במלכות בית דוד נתבטלה גם קדושת ירושלים והמקדש ומעתה הם אינם אלא מקדשו של שבט יהודה, אך עשרת השבטים שאין להם חלק ונחלה ביהודה ובירושלים מפני מה יוצרכו לעלות למקדש שאינו שייך אליהם, ובכך הסביר ירבעם שצריך לעשות מקומות עבודה חדשים.

 

יב כח. ויוועץ המלך ויעש שני עגלי זהב כו' הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. הדבר תימה שהרי ודאי ידע ירבעם את האמור בתורה על מעשה העגל של אהרן ואת תוצאותיו, ואם כן מדוע משתמש ירבעם באותו הדבר וכיצד העם שחרות על ליבו תוצאת העגל "וביום פקדי ופקדתי" הסכימו לעשיית עגלים אלו.         
ושתי אפשרויות ידועות לי בזה. האחת שהיה לירבעם איזה נימוק שהבדיל בין עגל אהרן לעגליו ובנימוק זה הסביר שכעת או בצורה שבה זה נעשה יש הצדקה לעבודת העגלים. וכך גם מסתבר ממה שקרא את שמות בניו כשמות בני אהרן, נדב ואביה. אפשרות שניה היא לומר שהיה לירבעם השגות על עצם הסיפור האמור בתורה וטען שבאמת הסיפור האמיתי לא היה כפי שנאמר בתורה חס ושלום.

 

שם. רב לכם מעלות ירושלים. ציווי זה של ירבעם אינו רק עבירה על דין התורה, אלא הוא מהווה סתירה לעצם המלכתו של ירבעם. ואחיה השילוני שמינה את ירבעם למלך אמר לו שלירבעם יהיו עשרה שבטים ולבית דוד שבט אחד "למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים העיר אשר בחרתי לי לשום שמי שם". ואם כן עצם המלכתו של ירבעם היתה מוגבלת בכדי שלא לבטל את הבחירה בירושלים שהיא העיר בה שם ה' את שמו. ובכך שביטל ירבעם את ישראל מעלות ירושלימה הגדיל את מלכותו מעבר למה שניתן לו ובכך הפסיד אותה בסופו של דבר.

 

יב כט. וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. המקדש בירושלים נבחר להיות במקום מסויים שהוא המרכז לעם ישראל, לעומת זאת ירבעם נקט בדרך הפוכה, במקום לעשות מרכז לכל הארץ הוא תחם את גבולותיה הקדושים של ארץ ישראל בעגלים שחקוקים במרכבת ה'.

 

יב לא. ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי. בפרשת פסל מיכה בשופטים מבואר שמיכה שמח שהנער הלוי הוא זה שנהיה הכהן שלו, וראה בזה סייעתא דשמיא. וגם כאן הכתוב מציין את זה שירבעם לא רק שלא לקח כהנים מבני אהרן, אלא אף לא היו מבני לוי.

 
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יג א. והנה איש א-להים בא מיהודה. כמדומה שאם היה בא איש א-להים מישראל היתה לו השפעה רבה יותר, ואם כן יש להבין מפני מה נשלח דווקא איש מיהודה עד כדי שהכתוב טורח להזכיר זאת. (ביחס לשאלה אחרונה זו אפשר לומר שהוא בכדי להקדים את המסופר בהמשך על חזרתו ליהודה ועל כך שלא ישוב לקבר אבותיו).

 

יג ב. ויקרא על המזבח וגו'. איש הא-להים מדבר על המזבח. הוא לא מדבר עם כל האנשים שנמצאים במקום, הוא לא פונה לירבעם אלא מדבר עם המזבח. ויש להבין מדוע.

 

שם. ויאמר מזבח מזבח כו' וזבח עליך. כאן מודגשת נקודה נוספת שאיש הא-להים מדבר אל המזבח, כביכול יש בו רוח חיים. ובהמשך הוא אומר שהמזבח יקרע והדשן ישפך, ונראה שמלבד המסר שמועבר בזה אל כל האנשים העומדים במקום, הוא גם מדבר אל המזבח ומודיעו את העתיד הצפוי לו.       
במזבח מצאנו גם שהוא מבנה שנקרא בשמות במקומות רבים בתנ"ך. גם בחז"ל מצאנו התיחסות למזבח כבעל רוח חיים "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". ובדברי מרים בת בלגה שדברה אל המזבח ואמרה לו "לוקוס לוקוס וכו'". (אגב אציין שהמזבח נמצא בחלקו של בנימין וכמבואר בגמ' שצריך להיות בחלקו של טורף ד"בנימין זאב יטרף", ולוקוס בלשון יווני הוא זאב וכמו שכתבו המפרשים. וגם עניין הטריפה נותן משמעות של ישות בעלת רוח חיים).    
ובעמוס מצינו שמתנבא על מזבחות בית אל ואומר "ביום פקדי פשעי ישראל עליו ופקדתי על מזבחות בית אל ונגדעו קרנות המזבח ונפלו לארץ", כביכול יש פקידה מיוחדת על המזבחות.

 

יג ד. אשר קרא על המזבח בבית אל. לכאורה המילים "בבית אל" מיותרות שהרי זהו המזבח שעליו אנו דנים כעת.

 

יג ח. ויאמר איש הא-להים אל המלך אם תתן לי את חצי ביתך לא אבוא עימך וגו'. על בלעם שאמר "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל וגו", אמרו חז"ל שהיה בדעתו שאכן כך ראוי שיתן לו בלק מלוא ביתו כסף וזהב. ועל פי דבריהם נראה לדרוש גם כאן שאיש הא-להים אמנם היה מנוע מלקבל מידיו של ירבעם, אך לאמיתו של דבר כן רצה בכך. ואפשר שזה מה שגרם לו להכשל בהמשך.

 
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יג יא. ונביא אחד זקן. עיין רש"י שכתב "נביא השקר" והוא מהתרגום. אך לכאורה צריך ביאור שאותו נביא שקר יקבל נבואה לאחר מכן. ומשמע קצת שהיה בו מכוחות הנבואה, אך כיוון ששיקר במעשה זה נקרא נביא שקר. וצ"ב.

 

שם. הכתוב מבדיל לאורך כל הסיפור בין הנביא מירושלים לנביא מבית אל וקורא לראשון בשם "איש הא-להים" ולשני בשם נביא סתם. (ובפסוק כג יש לעיין, ולענ"ד נראה כדברי המלבי"ם בזה עיי"ש ואאריך במקומו אי"ה).

 

יג יב. וידבר אליהם אביהם אי זה הדרך הלך וגו'. לא נתברר מה היה העניין הדחוף לאותו נביא מבית אל להשיב את איש הא-להים.

 

יג יח. כחש לו. עמדו בזה המפרשים מדוע נענש איש הא-להים כאשר היה סבור כי זוהי נבואה. רד"ק כתב שהיה לו לברר האם הוא נביא אמת, ומלבי"ם כתב שנביא שקיבל דבר מאת ה' אסור לו לחזור ולשנות על פי דברי נביא אחר. ודברי המלבי"ם הם לכאורה חידוש, שהרי יתכן שכעת אין הקב"ה רוצה לדבר עימו מטעם מסויים, ואם נביא שהוכח שהוא נביא אמת אומר לו דבר בשם ה' מדוע לא ישמע אליו.   
ולעצם הדבר, נראה כי לאיש הא-להים היה רצון להשאר ולאכול במלכות ישראל. ויש לידע האם עשה זאת רק מרעבונו וצמאונו כיוון שלא יכל לאכול ולשתות כל עוד הוא נמצא במלכות ישראל, (ושמעתי מבארים ששורש האיסור הוא כעין עיר הנדחת, אך לכאורה האיסור על איש הא-להים היה גם לשתות ולאכול משלו כל עוד הוא נמצא בתחומי ישראל, וכביכול הקב"ה רצה שיעשה את הדרך במהירות האפשרית ולא יתעכב שם לרגע וגם יוכרח לילך במהירות מחמת חוסר האכילה), או אפשר שהיה לו ענין עצמי לשתות ולאכול במלכות ישראל, ואפשר שהוא כעין התנגדות לנבואתו עצמה. וצל"ת.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יג כ. ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו. נבואת העונש על איש הא-להים באה לו מיד אותו האדם עצמו שהשיאו לשוב ולאכול בישראל. ונראה שיש בזה ענין פנימי, שבכך שחזר איש הא-להים לישראל קיבל את זה שיש השראת השכינה בישראל למרות שהתנתקו מירושלים, ולכן השיב לו הקב"ה בכך שנתן נבואה דווקא על אדם שהיה מבלבל במראהו האם הוא נביא אמת או שקר, כביכול אומר לו הקב"ה מה שאתה סומך על אדם מעשרת השבטים לשמוע את דברי הוא עצמו חלק מהבלבול שנטע ירבעם.

 

שם. אל הנביא אשר השיבו. עד עתה כינה הכתוב את שניהם בכינויים קבועים, איש הא-להים הוא זה שבא מיהודה, והנביא הוא מי שישב בבית אל, אך עתה הוזקק הכתוב להדגיש שמדובר בנביא מבית אל, כי באופן פשוט היינו סבורים שאם מגיעה נבואה של אמת ודאי שהיא תגיע לאיש הא-להים, ולכן מדגיש הכתוב שהנבואה הגיעה אל הנביא אשר השיבו.        
ובכך נראה שהכתוב מסכים כביכול עם חוסר הנוחות שלנו בכך שהנבואה מגיעה אל נביא השקר, ובא לומר, זה בדיוק מה שרציתי להדגיש שהנבואה הגיעה אל הנביא אשר השיבו. ועיין מה שכתבנו בכינוי זה בפסוק כג, שם הכינוי משתמע בעצמו לשתי פנים ונחלקו בזה המפרשים שם. ונראה שגם בזה בא הכתוב לרמוז כביכול כבר נאבד ההבדל התהומי שבין איש הא-להים מיהודה לבין הנביא מבית אל וכבר יש צורך להבדיל ביניהם, וגם כאשר הכתוב מבדיל ומכנה את הנביא אי אפשר להבין את היחוס האמיתי מחמת טשטוש ההבדל שביניהם.

 

שם. הנביא אשר השיבו. היה יכול הכתוב ליחס אותו על שם מקומו "הנביא אשר בבית אל". אך כיוון שנבואתו נוצרה מכך שהחזיר את איש הא-להים, יחסו הכתוב בעובדה זו. ובחז"ל הוסיפו בזה שגדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי הבעל, ועולה מדבריהם שאכן הנביא הזקן מבית אל זכה לנבואת אמת בזכות הקרבה והאכילה המשותפת עם איש הא-להים.

 

יג כב. לא תבוא נבלתך אל קבר אבותיך. יש לומר שהוא המשך לאמור מעלה, שכביכול קיבל איש הא‑להים את קיומה של הנבואה בישראל במנותק מיהודה וירושלים ולפיכך מידה כנגד מידה נשארה נבלתו מחוץ ליהודה.

 

יג כג. ויהי אחרי אכלו לחם ואחרי שתותו ויחבש לו החמור כו'. מכך שהכתוב הסמיך את חבישת החמור לאכילתו ושתייתו משמע שהמשיך לאכול גם לאחר הנבואה ולאחר שהתברר לו כי נבואת החזרתו היתה בשקר.

 

שם. ויחבש לו החמור לנביא אשר השיבו. כינוי "לנביא אשר השיבו" צריך תלמוד אל מי הוא מתיחס. ומלשון הכתוב הפשוטה לכאורה משמע שמתייחס אל איש הא-להים שבא מיהודה, אך לאורך הפרשה הכתוב משתמש בכינוי זה לנביא הזקן (פסוק כ, פסוק כו). ועיין רש"י ולא זכיתי לירד לעומק דבריו, וברד"ק נקט שמתיחס לאיש הא-להים, והמלבי"ם כתב שמתיחס לנביא הזקן, ומילת היחס "אשר השיבו" מתיחסת אל החמור ששייך לנביא אשר השיבו.
ועדיין יש בזה קושי לשם מה היה צריך הכתוב ליחס את בעלות החמור, ומלבי"ם נקט שהוא בדווקא עיין בפירושו. וצל"ת.

 

יג כד. וילך וימצאהו אריה בדרך וימיתהו. וכן מצינו במקום אחר שהעובר על דברי נביא נהרג על ידי אריה. (להלן כ לו).

 

יג ל. ויספדו עליו הוי אחי. אפשר שרומז בזה לאחווה הראויה להיות בין עשרת השבטים לבין שבט יהודה.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יב כח, לא. ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים וכו' ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי. הדבר צריך ביאור כיצד הצליח ירבעם לשכנע כה בקלות את העם שלא לעלות לירושלים, אמנם אומרים חז"ל שירבעם הטיל שמירה על הדרכים העולות ירושלימה, אך מכל מקום הדבר מפליא כיצד מלך שזה עתה נתמנה על ידי העם בעקבות מרידה במלך אחר יכול להשתרר בצורה כה חזקה ולבטל את העם ממקדש ששמחו בו כל כך והוא הפך להיות חלק מצורת העם מזה שנות דור.

 
ובהארות לספר שמואל הארכנו בדברי הנביא שאומר כי מעתה במקום שיעמדו המנהיגים לפני הכהנים המשוחים בשמן המשחה, יתחלף הדבר והכהנים יתהלכו לפני המלכים שנמשחים בשמן המשחה. וחלק מביטול כבודה של הכהונה הוא על ידי חורבנו של משכן שילה מה שמביא להיתר הבמות (לכו"ע) וממילא לעבודתם של כל הנודב רוחו לעבוד בבמה בין מבני לוי ובין מישראל. ומחורבנו של שילה עד הקמת המקדש ארכו עשרות שנים שבהם היו ישראל מותרים בבמות, ומסתבר שמטבע הדברים רוב האנשים שהקריבו את קרבנותיהם בבמות לא היו מקריבים בעצמם ובפרט כאשר היה מדובר בזבחים ציבוריים, אלא היו אנשים קבועים שהיו כהני הבמות, ומסתבר שסביב במות מרכזיות התרכזו כהנים (שאינם מזרע אהרן בדווקא) שהיו האחראיים עליהן ואנשים רבים היו עולים אליהן ומקריבים את קרבנותיהם.

 
כתוצאה מכל האמור עם ישראל התרגל למצב שאפשר להקריב בכל מקום, משפחות רבות החלו לשמש בכהונת הבמות , וכאשר הקים שלמה את בית המקדש וביטל בכך את האפשרות להקריב בבמות הוא גרם לכך שכל הכהנים הללו הפכו להיות אנשים שאיבדו את מעמדם לטובת הכהנים מזרע אהרן כהני המקדש. גם עם ישראל איבד את האפשרות להקריב קרבנות קטנים ומשפחתיים בסמוך לביתם, ולדוגמא, אדם שראה חסד ה' בימי שאול ודוד היה יכול מיד לקחת עשרון סולת ולהקריבו במזבח הסמוך לבית, אדם שנקלע לצרה היה מקריב בן יונה בבמה שבשער העיר וכדומה לזה, והנה כעת איבדו ישראל את הקשר הבלתי אמצעי הזה עם הקב"ה.

 
ונראה שלכן היה ירבעם יכול להשיא את העם בקלות שכזו מהמקדש שבירושלים, כיוון שהעם עצמו היה חסר את הקרבת הקרבנות היומיומית והאישית הזו, וכך גם היה ציבור שלם שהיה חשוב לו מאוד ההחזרה הזו של הבמות ואלה הם משפחות כהני הבמות שהחזיקו בבעלותם במות ומקדשים והפכו למיותרים עם הקמת המקדש בירושלים.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יג לג. לא שב ירבעם מדרכו הרעה. הכתוב מכנה את עבירותיו של ירבעם "דרך רעה". ירבעם הוא הראשון והיחיד בתנ"ך שמיוחסת לו דרך רעה. (יש כינוי דרך רעה באופן כללי בדברי הנביאים אך היא לא משוייכת לאדם מסויים).

 
שם. וישב ויעש מקצות העם כהני במות. הכתוב חוזר כאן ומפרש את חטאו של ירבעם בקצרה, ויש לידע מדוע הכתוב מדגיש דווקא את עשיית כהני הבמות יתר על שאר החטאים כמו הקמת הבמה והעגלים, הבאת הקרבנות אליה וכן קביעת החג בחודש השמיני, וכי אם זה היה על ידי כהנים זה היה יותר טוב. ואפשר שבזה התבטא המשך פעולתו כי הקמת הבמות והעגלים וקביעת החג בחודש השמיני כבר המשיכו מאליהן, אך מינויָם של כהנים חדשים המשיך להתבצע כל העת.

יג לד. לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה. עד עתה לא מצאנו אף אדם פרטי שמקבל עונש כה חמור של השמדת ביתו.

 
שם. לכאורה נראה פשוט שירבעם לא היה סבור שחטאתו גדולה כל כך. הלא ירבעם עצמו קיבל את מלכותו בנבואתו של אחיה השילוני שם נאמר לו שהסיבה להעברת המלוכה אליו היא עזיבתו של שלמה ועבודה זרה לכמוש מלכום ועשתורת, וירבעם ראה שנבואתו של אחיה מתקייימת. יתר על כן ירבעם האמין בנבואתו של אחיה וכמבואר להלן שכאשר חלה אביה בנו שלח לשאול את אחיה השילוני אודות גורלו של הבן, ואם כן כיצד יתכן שבשביל להחזיק את מלכותו ולמנוע את מעבר העם לרחבעם נקט ירבעם בפעולות כל כך חמורות, והלא זו עצמה יכולה להיות סיבה לכך שה' יעבירנו ממלכותו וכמו שראה בעיניו שאירע לשלמה.   
ונראה שירבעם אכן יכל שלא לראות את מעשיו כחטאים גמורים, ואם נשווה בין האמור על ירבעם לאמור על שלמה, במידת מה יש חומרה רבה יותר במעשיו של שלמה שהכניס עבודה זרה ממש אל מול מקום המקדש, לבין ירבעם שרק הפסיק את יחודו של מקום המקדש (שבמידת מה נתחלל במעשי נשות שלמה) ובנה עגלים שיכלו להיחשב כתחליף לכרובים העומדים בתוך המקדש.[1] ולפיכך לא סבר שמעשיו הם כל כך חמורים, ויכל לתרץ את מעשיו באומרו שהפסקת מלכותו של רחבעם על עם ישראל פירושם גם הפסקת קדושתו המוחלטת של המקדש בירושלים ונתינת אפשרות להקריב גם במקומות אחרים ולא רק במקדש.
ועיין לעיל, (יב כח) מה שכתבנו שהקמת העגלים לא היתה רק עבירה בעלמא אלא ניגוד לעצם נבואת המלכתו של ירבעם שם נתפרש כי ירושלים היא עדיין העיר הנבחרת לה' ולא התבטלה בחירה זו בעקבות המלכתו של ירבעם.    
ועוד אציין, שלמרות שחטאי ירבעם אכן היו קלים במידת מה כיוון שלא היו עבודה זרה, מכל מקום היה בהם גם חומרה כיוון שהם היו כזיוף של עבודת ה' ומינה מחריב בה.

 


[1] נקטתי כאן כדעת הסוברים שלא היו עגלים אלו לעבודה זרה ממש, והדברים לכאורה מוכחים בכתובים, ואכ"מ.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יד א. בעת ההיא. לשון זו לכאורה מיותרת, ואפשר שבאה לומר שלמרות שמלכותו של ירבעם התקיימה שנים רבות, היה זה לאחר שידע את נבואתו הקשה של אחיה ובכל זאת לא שב בתשובה.

יד א-ב. חלה אביה בן ירבעם ויאמר ירבעם לאשתו קומי נא והשתנית וגו'. סיפור זה צריך ביאור, מדוע היה חשוב לירבעם לשלוח לאחיה השילוני, ומה תועלת תצא מכך. ובוודאי שלא רצה שהנביא יתפלל בעבורו, שהרי מפורש בכתוב שירבעם חשש מפניו ושלח את אשתו בדרך סתר ובלי להזדהות בפני הנביא, ואם כן ידע בוודאי שלא תבוא לו הישועה מאת הנביא, ואם כן לשם מה בא אליו.           

וקצת נראה שרק האירוע הזה של מחלת אביה הוא זה שהביא את ירבעם למסקנה כמה מעשיו חמורים, ולפיכך רצה לברר האם אכן מחלת בנו הינה מדרכו של עולם או שמדובר בעונש המכוון כלפי בית מלכותו.

שם. שם. עוד צריך ביאור מדוע המתינה נבואתו של אחיה השילוני עד למקרה שבו נזקק ירבעם אל אחיה השילוני, ומדוע לא התנבא אחיה השילוני עד עתה על גנותו ורעתו של ירבעם.  
ובפרט יש לשאול שכיוון שאנו רואים שאחיה עדיין חי באותם הימים אם כן מדוע לא הגיע אחיה השילוני בעצמו למחות על הקמת העגלים ועל המזבחות. ועיין בדברי חז"ל סנהדרין (קב, א) טעה ונתן הסכמה להקמתו של העגל (מתוך מחשבה שירבעם אינו מתכוון להקים את העגל באמת, ועדיין צריך ביאור עיי"ש).

יד ג. ולקחת בידך עשרה לחם וכו'. לכאורה אין כל כך עניין בהוראה זו ובשונה מההוראה להתנכר שנכתבה בכדי להסביר שירבעם חשש כעת מאחיה, הרי שלהוראה זו לכאורה אין משמעות. ואפשר שבא הכתוב לומר שלא היתה הרגילות של אדם כאשת ירבעם לשאול מאת הנביא ולהביא לו מתנה של עשרה לחם, ולכן הבאת המתנה הפעוטה הזו היא חלק מההתנכרות, והיא באה להדגיש שירבעם חיפש תשובה מאחיה כאדם פשוט ולא כמלך ישראל.

יד ד. ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו. צריך ביאור לשם מה הזכיר זאת הכתוב ובכל מקרה לא יכל אחיהו להכיר את אשת ירבעם שהרי היא השתנתה ונראתה כאשה אחרת, וכמו שבדרכה מתרצה עד שילה לא זיהו אותה כך גם לא היה סיבה לחשוב שאחיהו יזהה אותה. גם מסדר הכתובים לא נראה כך שירבעם שולח את אשתו לאחיה דווקא בגלל שהוא אינו רואה כבר, שהרי הכתוב מזכיר זאת רק אחרי שאשת ירבעם מגיעה אל אחיהו.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יד י. לכן הנני מביא רעה אל בית ירבעם והכרתי לירבעם וגו'. כנבואה זו שנאמרה לירבעם נאמר גם לבעשא וכן לאחאב. וצריך ביאור מדוע הגיעה הרעה רק בימי בניהם של ירבעם ובעשא. ובאחאב נתפרש בכתוב שהיתה הפורענות ראויה לבוא בימיו אך כיוון שנכנע אחאב מפני הנבואה נתעכבה הפורענות והגיע רק בימי בנו של אחאב, אך אצל ירבעם ובעשא לא נתפרש מדוע לא באתם הפורענות בימיהם.

יד טו. והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו'. אחיה כולל בנבואת עונשו של ירבעם את גורלם של ישראל. ומכאן שישראל נחשבים אחראים גם על חטאי מלכם ואינם יכולים לומר אנוסים היינו. ויתכן שישראל הוסיפו על חטאי ירבעם וכמבואר בכתוב "יען אשר עשו את אשריהם מכעיסים את ה'".

שם. ונתש את ישראל מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לאבותיהם וזרם מעבר לנהר. כאן זו הפעם הראשונה שנאמרה לישראל נבואה על כך שעתידים הם לגלות. בתורה הם הוזהרו על כך, אך כאן כבר הודיעו להם נבואה זו בתור ידיעה על מה שעומד לקרות. ויש להבין מדוע בכל ימי השופטים לא הודיע הקב"ה על כך שהם עומדים לגלות ודווקא עתה הם התחייבו בגלות.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יד כז-כח. ויעש המלך רחבעם תחתם מגיני נחושת והפקיד על יד שרי הרצים כו' ויהי מידי בוא המלך בית ה' ישאום הרצים וגו'. צריך ביאור מדוע האריך כאן הכתוב בצורה שהשתמשו במגינים, ואם היה לו לבאר זאת היה צריך לבאר כבר בשלמה, ומשמע שהיה איזה שינוי בעל משמעות. וצ"ת.  

 
טו יב. ויעבר את הקדשים. ולאחר מכן מבאר הכתוב שהעביר את העבודה זרה. וזהו בסדר הפוך מהאמור לעיל שיהודה עבדו לאשרות וגם קדש היה בארץ. ומשמע שעשיית הקדש היתה העומק הגדול של החטא, ולכך תחילה הסיר הקדשים ולאחר מכן הסיר את האשרות והמפלצת. ועדיין לא הצליח להגיע לתחילת הקלקול שאלו הבמות, ולפיכך מסיים הכתוב ואומר –

 
טו יד. והבמות לא סרו רק לבב אסא היה שלם עם ה' כל ימיו. כלומר, הבמות לא סרו, אבל למרות זאת לבב אסא היה שלם עם ה' ולא נגרר אחר הבמות לעבוד עבודה זרה.

 
שם. שם. יש לציין שפסוק זה דומה למה שנאמר בשלמה בלשון הפוכה "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר". ואצל שלמה החידוש הוא שהוא מזבח ומקטיר בבמות למרות שהוא אוהב ללכת בדרכי דוד אביו, ואילו אצל אסא החידוש הוא שלמרות שהבמות לא סרו לבב אסא היה שלם עם ה' כל ימיו. ועיין לעיל מה שהערנו על פסוק זה (ג ג).

 
טו יד. והבמות לא סרו. וביארו בזה המפרשים שאי אפשר היה להסיר אותם מכיוון שהן היו קדושות לשמים. אמנם חזקיהו הסיר את הבמות כמבואר להלן (ב יח, ד). ואפשר שברבות השנים נעשו אותן במות מעורבות גם לע"ז ולכן היה מותר להסירן, או שכיוון שהביאו לידי מכשול נהגו בזה בדרך עת לעשות לה' הפרו תורתך על פי נביא או על פי החכמים.

 
ובענין הבמות יש להתבונן שבמשך מאות שנים היו הבמות עומדות גם אצל המלכים הצדיקים והדבר מתמיה מדוע לא הסירום כל מלכי יהודה הצדיקים, ובמלכות ישראל לא מצאנו מלך צדיק שעזב את חטאות ירבעם, אך במלכות יהודה היו מלכים צדיקים, ואם כן מדוע לא הסירו את הבמות. ולכאורה ביאור הדברים שהם טעו לחשוב שכיוון שנחלקה הממלכה אין משמעות ליחודו של המקדש והיו שאמרו שבכהאי גוונא כבר אין זה בגדר נחלה שאסור להקריב מחוץ למקדש, או שאמרו שנתגלה למפרע שעדיין לא היתה זו הנחלה. ועל כל פנים היו סבורים לומר שיש היתר במות, ובזה השפיעו ישראל גם על יהודה. (אמנם יש לציין שתחילת הקלקול הוא בשלמה שהרשה להעמיד מזבחות לע"ז בסמוך למקדש).     
וראיה לאמור אנו רואים בדברי רבשקה לחזקיהו (ב יח, כב), שאם יהודה סומכים על ה' א-להיהם הרי שאין להם על מה לסמוך כיוון שחזקיה הסיר את הבמות של ה', ומשמע שבתפיסה של יהודי מומר של אותה תקופה מעשיו של חזקיהו היו בגדר חטא, וכביכול חזקיהו הוא זה שהיה פחות צדיק מהמלכים שהיו לפניו. והדבר עולה יפה עם מה שכתבנו שהיתה מחשבה ביהודה שהבמות מותרות למרות שלא היה זה נכון.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
טז כד. ויקן את ההר שומרון וגו'. עד אז היו מלכי ישראל שוכנים בתרצה, וכבר באשת ירבעם נאמר שהיא חוזרת לתרצה עיר המלוכה. ואפשר שהסיבה למעבר עיר המלוכה היתה בעקבות שריפת בית המלך על ידי זמרי, אלא שבנייתה של העיר החדשה ארכה שש שנים. (וכך מסתבר שהתחילה בנייתה מיד עם עלותו למלוכה שהרי בניית עיר מלוכה חדשה לוקחת זמן רב, ותקופת הבנייה של שלמה לקחה עשרים שנה לשני הבתים, ובוודאי שש שנים הם תקופה קצרה יחסית לבניית עיר).

 
טז כה. ויעשה עמרי הרע בעיני ה'. ויש לידע מדוע לא הודיע הקב"ה את עונשו של עמרי, והעונש נגזר רק בימי בנו אחאב, והסיבה שהביאה לגזר הדין לא הייתה בגלל עבודה זרה אלא בגלל הרצח והעושק של נבות ואדמתו. ואפשר שהדבר נובע מכך שעמרי לא פתח במעשי הרעה לכך לא היה עונשו חמור כירבעם, וההבדל בין עמרי לבעשא הוא בכך שבעשא השמיד את בית המלוכה הקודם ובשביל להצדיק כזה רצח יש רק אפשרות אחת והיא שבא לתקן את עיוותיו של המלך הקודם, אבל כאשר המשיך באותם החטאים ממילא נגזר עליו אותו העונש שהוטל על המלך הקודם. לעומתם עמרי הומלך רק מפאת מעשי זמרי ולא הוא עצמו הרג את המלך, ולכך אין להטיל עליו את העונש על מעשיו שהיו רק המשך למעשי המלכים הקודמים.

 
שם. וירע מכל אשר לפניו. ולא פירש הכתוב במה הרע.
 

אאבבגג

משתמש רגיל
לימוד נביאים אמר:
שם. ונתש את ישראל מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לאבותיהם וזרם מעבר לנהר. כאן זו הפעם הראשונה שנאמרה לישראל נבואה על כך שעתידים הם לגלות. בתורה הם הוזהרו על כך, אך כאן כבר הודיעו להם נבואה זו בתור ידיעה על מה שעומד לקרות. ויש להבין מדוע בכל ימי השופטים לא הודיע הקב"ה על כך שהם עומדים לגלות ודווקא עתה הם התחייבו בגלות.

יתכן שבימי השופטים עדיין לא הגיעו בני ישראל אל הנחלה, ולכן היה מקום לחשוב שכאשר יגיעו אל הנחלה יתוקן הדבר, אך לאחר שנבנה בית המקדש ועדיין עבדו ע''ז הוכרע דינם
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יד ט. ותרע לעשות מכל אשר היו לפניך ותלך ותעשה לך אלוהים אחרים ומסכות להכעיסני ואותי השלכת אחרי גוך. הכתוב מעיד שירבעם הרע יותר מכל שהיו לפניו, ויש לידע אם כוונת הפסוק היא ביחס לשלמה או שמא ביחס לתקופת השופטים.         
ולכאורה קשה לומר שהיה המצב בימי ירבעם גרוע יותר מבימי השופטים שהרי בזמנו היו ישראל עובדים לבעלים שהם גרועים מעגלי ירבעם וכמבואר להלן שרעתו הגדולה של אחאב ביחס לירבעם היא שהוא הוסיף את עבודת הבעל על עבודת העגלים.

 

ויש לציין כאן שיש צד מיוחד ברשעתו של ירבעם, וזו העובדה שהסיבה שהניעה אותו לעבודה זרה לא היתה רצון בעצם העבודה הזו, אלא כמכשיר פוליטי וכהקדמת רפואה למכה שעלולה לבוא באם העם ימשיך לעלות ירושלימה לרגל. ומחד יש כאן רשעות מיוחדת, שהרי אם אדם נמצא במצוקה ולכן הוא פונה לעבודה זרה הרי ש'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', אך אדם שחוטא ומחטיא בעבודה זרה מכוח שיקולים פוליטיים הרי זה גרוע בהרבה. ומאידך יש בזה גם קולא שהרי ירבעם לא בחר בעגלים מכוח מחשבתו שכך טוב לעשות אלא רק מכוח שיקולים צדדיים.

 

יד יב. בבואה רגלייך העירה ומת הילד. המילה 'רגלייך' לכאורה מיותרת, שהרי היה יכול לומר 'בבואך העירה ומת הילד'. ולכאורה מרמז הכתוב על תחילת בואה לאחיה שהאופן שבו הכיר בה אחיה היה על ידי 'קול רגליה באה בפתח'. בקול רגליה הכירהּ אחיה, ובקול רגליה תבוא נבואתו אל קיומהּ.

 

יד יז. היא באה בסף הבית והנער מת. כמו שהערנו לעיל האירוע דומה מאוד לנבואת אחיה שהתחילה כאשר עמדה אשת ירבעם בפתח ביתו של אחיה השילוני. ויש להבין מה בא הכתוב לרמוז בכך שהאירועים הללו מתרחשים כאשר אשת ירבעם נמצאת בפתחי הבתים.

 

יד כא. ורחבעם בן שלמה כו' ושבע עשרה שנה מלך בירושלים העיר אשר בחר ה' לשום את שמו שם מכל שבטי ישראל ושם אמו נעמה העמונית. הכתוב מדגיש כי ירושלים היא העיר אותה בחר ה' לשום שם את שמו. ולכאורה צריך ביאור מדוע. ומלבי"ם עמד בזה וכתב שהוא בא להדגיש את החטא של הע"ז ולכן קישר זאת הכתוב לנעמה העמונית. ולענ"ד נראה שהכתוב בא לרמוז שכל עיקרה של מלכות רחבעם אינה נסמכת אלא על העובדה שירושלים היא העיר הנבחרת וממילא היו מוכרחים כביכול להשאיר אותו כמלך, (וכמבואר לעיל בדברי אחיה 'והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלים העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל).

 

יד כב. ויעש יהודה הרע בעיני ה' ויקנאו אותו מכל אשר עשו אבותם וגו'. אם לירבעם לא היתה כביכול ברירה אלא לעבוד עבודה זרה מתוך פחד העברת המלוכה, הרי שביהודה היתה זו עבירה של ממש. ואפשר שלכן השתמש הכתוב בלשון 'ויקנאו אותו' שלא נאמר אצל ישראל, כי רק בע"ז שהיתה ביהודה יש לה משמעות כביכול היא באה בתור תחליף אמיתי לעבודת ה', משא"כ עבודת העגלים לא היתה אלא ע"ז פוליטית.

 ​
 ​
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
יא לא. ויאמר לירבעם קח לך עשרה קרעים כי כה אמר ה' אלוקי ישראל הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים. כאשר אחיה המליך את ירבעם לא מסופר שהוא משח אותו בשמן. ואין לומר שאת מלכי ישראל לא משחו כלל שהרי יהוא מלך ישראל נמשח. ואם כן יש להבין מהו ההבדל בין ירבעם לבין יהוא.

 

יד כה. ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים על ירושלים. וזהו עונש על מעשי רחבעם ויהודה, (כמפורש בדה"י). ועולה שבזמן שבישראל עשו את העגלים לא נענשו אלא לאחר הרבה שנים ואילו ביהודה מיד לאחר כמה שנות חטא נענשו.

 

טו ב. ושם אמו מעכה בת אבישלום. עיין רלב"ג שפירש שהיא בת אבשלום בן דוד, וראיותיו מהשם הזהה (אבשלום) ומהפסוקים בדברי הימים. ויש להוסיף על דבריו שגם שמה עצמה משייך אותה להיות קשורה לבת אבשלום, שהרי אבשלום הוא בנה של מעכה בת מלך גשור. (יש לציין שגשור עצמה נזכרת כמה פעמים ביחד עם מלכות מעכה, ונראה מכך שהיה קשר בין שתי המלכויות הללו, ולפיכך קרא מלך גשור לביתו בשם מעכה כשמה של המלכות הקרובה לו).     
ואם נכון הדבר, עלה בידינו כי בסופו של דבר היה לאבשלום חלק במלכות בית דוד.

 

טו ד. כי למען דוד נתן ה' אלוקיו לו ניר בירושלים להקים את בנו אחריו ולהעמיד את ירושלים. בשלמה ורחבעם מובן מאוד מדוע הכתוב מזכיר את ענין 'השארת הניר' לזרע דוד, כי אם אין ענין להשאיר ניר לזרע דוד, אם כן מדוע לא תעבור המלוכה כולה לירבעם מלך ישראל. אך באבים וכך גם ביהורם בן יהושפט צריך ביאור לשם מה יש צורך בנימוק של נתינת הניר, והלא ירבעם עמד כבר ברשעתו ואם כן מדוע להעביר את מלכות יהודה וירושלים למלכי ישראל. ומשמע שבלי נימוק מיוחד היתה מלכות ישראל ראויה לשלוט גם על יהודה למרות רשעתו של ירבעם.

 

ואציין כאן, שבכל המלכים שחטאו משלמה ועד יהורם ביאר הכתוב את ענין הניר לבית דוד, אך באחזיה בן יהורם לא הזכיר זאת הכתוב, ולכאורה טעם הדבר כיוון שביתו נשמד כמעט לחלוטין ומלכות יהודה התבטלה ונמסרה לעתליה למשך שש שנים, ונאבד ענין הניר לבית דוד ונגנז בבית קדשי הקדשים – שם הסתתר יואש עם מיניקתו. וזאת מכיוון שמלכות יהודה הפכה להיות כעין סניף למלכות ישראל שהרי אחזיה הוא מזרע אחאב, ולפיכך נכללה מלכות יהודה בגזירת בית אחאב מלבד נצר אחד. לאחר מכן יש כמה מלכים צדיקים, ובאחז הרשע גם כן לא הזכיר הכתוב את ענין הניר, וזאת מכיוון שבאותה תקופה כבר הוכרע דינה של מלכות ישראל ליפול ביד אשור.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
טו י. ושם אמו מעכה בת אבישלום. וגם שם אמו של אבים אביו היה מעכה בת אבישלום. וביארו המפרשים שהיתה זו אם אמו. ומשמעות הכתוב היא שהיה זה כעין מעמד של שלטון להיות אם המלך. וכיוון שהאם המבוגרת היתה עדיין על מקומה שוב נשארה כיוון שהיתה בחיי חיותה. ולמקומו של מעמד זה מוכיח הכתוב להלן 'ויסירה מגבירה' הנאמר על מעכה. וכן משמע מבת שבע שבאה אל שלמה והמלך משתחווה לפניה ונותן לה כסא (וכמו שעמדנו לעיל ש'כסא' בלשון הכתוב מתיחס למלוכה או לשלטון).

 

נכתב לעיל ונכפל כאן בעבור הקטע שנתחדש בו     
טו יד. והבמות לא סרו. וביארו בזה המפרשים שאי אפשר היה להסיר אותם מכיוון שהן היו קדושות לשמים. אמנם חזקיהו הסיר את הבמות כמבואר להלן (ב יח, ד). ואפשר שברבוֹת השנים נעשו אותן במות מעורבות גם לע"ז ולכן היה מותר להסירן, או שכיוון שהביאו לידי מכשול נהגו בזה בדרך עת לעשות לה' הפרו תורתך על פי נביא או על פי החכמים.
עוד אפשר לפרש, שכיוון שכל עיקר איסור "לא תעשון כן לה' א-להיכם" ממנו לומדים שאין להרוס את המזבח והמקדש אינו אלא בדרך השחתה, אבל בדרך תיקון הוא מותר לכתחילה וכמבואר ברמב"ם, וכמו שמצינו בבבא בן בוטא שהשיא להורדוס עצה לבנות את בית המקדש מחדש. ואם כן יש לומר, שכיוון שהבמות הקיימות לא נתנו לבית המקדש את מקומו הראוי לו ליחד את כל עבודת ה' אל המקום אשר יבחר ה', הרי שהריסתן אינה דרך השחתה אלא דרך תיקון.

 

ומלשון הכתוב 'והבמות לא סרו' משמע שהיה ראוי להסירן כבר עכשיו, ובימי שלמה עדיין לא חשבו שחייבים להסירם כי לא ראו את הקלקול מהן, אך לאחר ימי רחבעם ואבים הוכח כבר שהבמות מביאות לחטאים גדולים, ומשכך היה צורך להסירן מיד.

 

טו טו. ויבא את קדשי אביו וקדשי בית ה'. לכאורה מה היה צורך להביא את קדשי אביו לבית ה', ואף אם העביר אותו בשביל הנוחות וכדומה, מה הענין לספר על כך. ולכאורה הכתוב בא להמשיך את האמור בפסוק הקודם, שאמנם הבמות לא סרו אבל אסא עצמו היה שלם עם ה', ולכן הוא העביר את הקדשים אל בית ה'. כי אם לא היה שלם עם ה', היה יכול להשתמש בקדשים לצורך הקרבה בחוץ ולצורך הבמות שהיו ביהודה, אך כיוון שאסא היה שלם עם ה' זה אומר שהוא קיים את בחירת ה' במקדש ולכן הוא הביא את הקדשים של אביו לבית ה' לומר שמטרת קדשי ה' היא רק בעבור בית המקדש.

 
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
טו יז. ויעל בעשא מלך ישראל על יהודה ויבן את הרמה לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה. לא נתפרש בכתוב מדוע עשה כן. אולם יש ללמוד מן האמור בדברי הימים (ב טו, ט) שרבים מבני ישראל התחברו לאסא מכיוון שראו שה' עימו ומצליח את דרכו. ולכן חשש בעשא שמא יתחברו שבטי ישראל עם יהודה בשנית ויבוא קץ לממלכתו. שו"ר שכתב כן המלבי"ם בדברי הימים (טז א).           
ומעשה זה של בעשא דומה למעשיו של ירבעם שהפסיק את עליית ישראל לירושלים וכמו שאמרו חז"ל שירבעם נתן פרדסאות על הדרכים. לאחר מכן, אביה בנו של ירבעם הסיר את הפרדסאות ובכך יכלו ישראל לעלות לרגל ואכן מיד כאשר אסא ניצח את הכושים נפלו עליו רבים מישראל כמו שהבאנו לעיל מדברי הימים, ובעשא בא לחדש את ימיהן של הפרדסאות כבתחילת מלכותו של ירבעם, ולנתק את הקשר שבין ישראל ליהודה.

 

אך בעוד שבימי רחבעם היה זה רצון ה' שתחלק המלוכה וזאת מכיוון שלא היה לבב שלמה שלם עם ה' כלבב דוד אביו, הרי שבימי אסא שהיה שלם עם ה' כל ימיו כדוד אביו, היה מן הראוי שכל ישראל יחזרו לחסות תחת מלכות יהודה.  
ויתר על כן מצינו בדברי חז"ל שכל גזירת חלוקת המלוכה לא היתה מלכתחילה אלא לשלושים ושש שנה, וכיוון שנגמר זמן העונש, וגם נהג אסא כראוי ולבבו היה שלם עם ה' היתה נהירה זו של ישראל אמורה להביא בסופו של דבר לחיבורם המחודש של ישראל ויהודה, אלא שגרם החטא כמבואר להלן.

 

טו יח. ויקח אסא את כל הכסף והזהב הנותרים באוצרות בית ה'. מבואר בדברי הימים (ב טז, ז) שהיה במעשה זה חטא לאסא כיוון שלא סמך על הקב"ה שעזרו במלחמתו עם הכושים. אך יש לידע האם עצם מסירת קדשי בית ה' היה בה חטא, בכך שלקח מן הקדשים. ואפשר לומר שבמסירת הקדשים לעצמה לא היה חטא, וזאת מכיוון שחורבנה של ממלכת יהודה וירושלים פירושו חורבן המקדש (או הפיכתו למקום סתם בלי היחוד של 'המקום אשר יבחר ה', והוא היה הופך חלילה להיות ככל הבמות והמקדשות שנבנו בישראל). ומשכך, בשביל להציל את המקדש צריך גם להציל את ירושלים וממילא ראויים קדשי בית ה' להנתן כשוחד בכדי להציל את ממלכת יהודה.

 ​
טו יט. לך הפרה את בריתך את בעשא מלך ישראל ויעלה מעלי. כמו שהובא לעיל, בדברי הימים מבואר שהיה זה חטא. ולכאורה יש לידע מדוע באמת לאחר שאסא הצליח לנצח חילות גדולים כל כך, חשש מלהלחם בבעשא מלך ישראל.          
ואפשר שבעשא לא בא להלחם עימו אלא רק למנוע מישראל ללכת ליהודה (וכמו שהבאנו מדברי המלבי"ם בדברי הימים[1]), ובהצטרף העובדה שרבים מישראל היו עימו, לא רצה אסא לצאת למלחמה בבעשא, והעדיף לעשות זאת בדרך עקיפה על ידי שילוח חילות הארמים בישראל. ובדברי הימים משמע שמה שהיה מוטל על אסא לעשות הוא להלחם בארמים, ובכך היה מביא ממילא להפסקת בניית הרמה על ידי בעשא, אך מאידך לא היה הדבר נעשה באופן של מלחמה בישראל ואדרבא היה גורם לקרב עוד יותר את ישראל ליהודה, אך כאשר שלח אסא את הארמים בישראל, ודאי שלא הועיל הדבר שעשרת השבטים יחפצו להתחבר למלכות יהודה.
 ​
 


[1] ודברי המצודת דוד שבעשא בנה את הרמה על יד ירושלים נראים דחוקים מאוד, כי הדבר מחייב שבעשא היה שולט באותו הזמן בבנימין מה שלא נתפרש כלל ולהיפך, כמבואר בדברי הימים שיהודה ובנימין ואף מאפרים ומנשה היו עימו.
 

לימוד נביאים

משתמש רגיל
פותח הנושא
טז לא. ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט ויקח אשה את איזבל בת את אתבעל מלך צידונים וגו'. יש לציין לזכותם של מלכי יהודה וישראל, שכל חטאיהם לא באו מכוח עצמם אלא רק כהשפעה חיצונית. שלמה נתפס בחטא נשותיו שבגללן נכנסה עבודה זרה לירושלים, אחאב לא חטא בבעל אלא לאחר שלקח את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, וגם ירבעם לא חטא אלא מפחדו שמא ימרדו בו ישראל אם ימשיכו לעלות לירושלים.

 

שם. וילך ויעבוד את הבעל. לשון וילך מיותרת. ואפשר שהמשיך הכתוב את הלשון בתחילת הפסוק 'ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם'.

 

שם. ויעבוד את הבעל וישתחו לו. כסדר לשון הכתוב 'ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם'.

 

שם. הבעל. מבואר בכתוב שהעבודה לבעל היתה עבירה חמורה יותר מאשר חטאי ירבעם. ומסתבר שכוונת הכתוב לרמוז שכיוון שלקח לאשה את איזבל, קיבל עליו גם את עבודת הבעל. וההבדל הוא שבעוד העגלים התיחסו לעבודת ה', וכמו שאמר ירבעם עצמו 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים', כלומר שישראל נשארים עם אותו הא-להים שהעלה אותם ממצרים אלא שהעגלים הם הייצוג שלו כביכול, הרי שהבעל אינו שייך כלל ליציאה ממצרים והרי זה עבודה לאל אחר לחלוטין בלי שום זיקה לקב"ה.
ולכל עם היה אלהים משלו, כמוש אלהי מואב מלכום אלהי בני עמון וכו', ובעל הוא אלוהיהם של הכנענים שהרי הצידונים הם מבני כנען (כמבואר בפרשת נח).          
וזו הסיבה שבכל מקום אנו מוצאים את ישראל עובדים בעיקר את הבעלים (עיין בשופטים ובאריכות בהושע), כי הבעל הוא זה שהיה אלהי הארץ בזמן שנכנסו אליה בני ישראל. וכביכול הוא האלהים שמתאים לעובדו בארץ כנען, ח"ו.         
וכמדומה שטעם הדבר הוא שארץ ישראל זקוקה למימי גשמים והיא תלויה בהם, ובארץ מצרים אין תלות במי הגשמים היורדים משמים ואילו בארצות הצפוניות יותר ישנם גשמים רבים וקבועים וממילא אין כל כך פנייה כלפי השמים, אבל בארץ ישראל שזקוקה מאוד למי הגשמים יש יחס מיוחד למי שמוריד את הגשמים וזהו עיקר תפקידו של הבעל על פי טעות עובדיו. (עיין בהושע באריכות שהקב"ה יענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תתן את יבולה וזה במקום עבודת הבעלים) ומיטרא בעלה דארעא כדברי חז"ל וכמאמר הכתוב 'כי כאשר ירד הגשם כו' והולידה והצמיחה', ועיקר תפילת הכהן הגדול ביום כיפור היא על הגשמים כי הארץ כאן תלויה מאוד בבעליה, אלא שהכנענים טעו לחשוב שאלהיהם הם בעלי הארץ מורידי הגשמים, ועל ישראל היה להבין שאלוקיהם שהוציא אותם מארץ מצרים הוא זה שבידו מפתח הגשמים.

 

טז לב. ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשומרון. הזכיר הכתוב בעיקר את בניית המזבח ואילו את בניית בית הבעל לא זכר אלא כאגב לבניית המזבח.

 
 
חלק עליון תַחתִית