לימוד קודם התפילה

שלומי טויסיג

משתמש ותיק
אני מעתיק כאן מש"כ 
בשו"ת צמח יהודה חלק ג סימן לח
בענין לימוד לפני התפלה
בתורה א' מסביר אדמו"ר מוהר"ן מברסלב זצ"ל שע"י התורה מתקבלת התפלה יע"ש באריכות. ובס' "באבי הנחל" הבין דכוונתו לעשות מהתורות תפילות יע"ש.
וברור לע"ד שלא לזה נתכוין כאן אדמו"ר אף על פי שעצם הדבר נכון שצריך לעשות מהתורות תפלות כד' אדמו"ר במקו"א, אבל לגבי ה"חן" וקבלת התפלות סתמא איתמר, והיינו דהאדמו"ר מכריע להלכה שצריך ללמוד תורה לפני התפלה, ובזכות התורה מתקבלות התפלות. וכדברי הפרי חדש (או"ח סי' פ"ט ס"ק ו') וז"ל: "ואדרבא, עדיף ללמוד מעט קודם התפלה, וכן מוכח פשטא דההיא בברייתא דקתני פ"ק הברכות (דף ד') אדם בא מן השדה בערב נכנס לבהכ"נ אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל. וכן מוכח בהדיא בירושלמי פ"ק דברכות דגרסי' התם ר' ייסא מפקד לחברייא אין בעייתן מתעסקן באורייתא אתון קריין שמע קודם חצות ומתעסקין. וכן בש"ס דילן בפ"ק דשבת (י, א) ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא והוו עסקי בשמעתא, נגה לאצלויי והוה קא מסרהב ר' ירמיה, קרי עליה ר' זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וה"ט דקרי עליה הכי שלא היתה עדיין שעה עוברת, ודלא כתירוץ ראשון של תוס' שהיתה תורתם אומנותם, דא"כ הוה אמאי היה מסרהב ר' ירמיה, ועוד הא דקאמר ר' יוחנן בפ' תפלת השחר (כט, ב) מצוה להתפלל עם דמדומי חמה וכו' ה"נ נימא שיניח מלקרות משהגיע זמן תפלת המנחה כדי להתפלל עם דמדומי חמה (אע"כ דילמד עד אז. המחבר). ועוד אמרינן במס' מגילה (כג, א) ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת, וכ' רש"י "מאחרין לבא, לבהכ"נ שצריך לטרוח לסעודת יום טוב" ע"כ. ומכאן יש סמך למה שנוהגים מקצת אנשים לקנות צרכי שבת בבקר קודם התפלה (וכש"כ ללמוד. המחבר). ועוד דאמרינן בפ' היה קורא (יד, א) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל, משמע דוקא חפציו הוא דאסור הא חפצי שמים ותלמוד תורה מותר וכו'. והכי נקטינן" וכו' עכ"ל.

ולכאורה ד' רבנו מתפרשים כשיטת הפר"ח דעדיף ללמוד תורה לפני התפלה כדי שתתקבל. אבל קשה לומר דאדמו"ר יכנס עצמו לפלוגתות, דהא קמן דעת רש"י ז"ל עצמו שצריך להסמיך התפלה למטתו (ברכות ה, ב), ורבנו יונה מחלק בין מלמד לאחרים דשרינן וכן הוא בשו"ע (סי' פ"ט ס"ו). אבל הא ל"ק, דהא השו"ע יהיב טעם "דאיכא למיחש דילמא מיטריד בגירסיה ויעבור זמן ק"ש ותפלה" וכן הוא ברבנו יונה וברא"ש על אתר, א"כ אין זה מעיקר ההלכה של סדר התפלה, רק מטעמי זהירות שלא יעבור על זמן התפלה, ובודאי צריך למיחש להכי, אבל מעיקרא דמילתא לימוד קודם לתפלה. ולפ"ז אם לומד בצוותא שחבירו יזכירנו, כעין קריאת לאור הנר (שבת יב, ב) שבענין אחד כשלומדים יחד יזכירנו חבירו, וה"נ אין לחשש שמא יעבור זמן תפילה ובכה"ג עדיף ללמוד קודם התפילה, וכן מי שרגיל לילך לביהכנ"ס אחר לימודו ויש שם תפילה קבועה התירו הרא"ש והשו"ע (סי' פ"ט כאן).

ובזה יובנו ד' המג"א (סי' ק"ו ס"ק ו') שעומד על ההלכה שם בשו"ע שאם עדיין יש שהות להתפלל והתחיל ללמוד אינו פוסק והקשה דהא בב"י הובא דין זה מהר"ן שכ' דאף לדידן שאין תורתנו אומנותינו אם התחיל אינו פוסק דאטו ס"ד שאסור ללמוד קודם התפלה, אע"כ דשרי ואינו פוסק, וקשה דהא לדידן באמת ההלכה שאסור ללמוד קודם התפלה (כנפסק בסי' פ"ט) וא"כ הוא התחיל באיסור ואינה קיימת סברת הר"ן, ומתרץ המג"א דאפ"ה הדין כהר"ן. ומבאר במחצית השקל "דהסברא אמתית וישרה". ומתקשים כידוע להבין הדברים, איזו ישרות של טעם בזה הרי אנו התחלנו באיסור. ולהנ"ל פשוט, האיסור איננו בגוף הלימוד דאדרבא עדיף לימוד זה לפני התפלה רק שחששנו שמא מיטריד, והאיש הזה שהוא לומד במקום שמתפלל עליו יש חשש איסור. ואין זה נחשב להתחיל באיסור כיון שגוף הלימוד בהיתר ולטובת התפלה שאחריה שיהא לה חן, והוא יכול לבקש מישהו להזכירו שיפסיק [כדי] להתפלל, ולכן לא יפסוק כל עוד שיש שהות.

ולפ"ז, השו"ע שמתיר (בסי' פ"ט) רק ללמד לאחרים קודם אפילו כשנמצא במקום שמתפלל אח"כ, ולא חש לשמא מיטריד ולא יתפלל בזמנו, ומסביר ומנמק בזה"ל "דזכות הרבים דבר גדול הוא, ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד" ס"ל דלא גזרו רבנן לבטל דבר גדול כזה משום חשש דמיטריד. וקשה דהא לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך (שבת ד, א), וצ"ל כיון שהוא לצורך זכות הרבים הלומדים ממנו שרי, כמ"ש התוס' (שם ד"ה וכי) גבי זו שהיתה מחזרת להכשיל הרבים דשרינן לשחררה מה"ט יע"ש, ולפ"ז תקשה, דהיה להאיש הזה להשכים קום לפני שילך ללמד לאחרים כדי שלא יצטרך ח"ו לעבור ע"מ לזכות את הרבים. וכי תימא אין ה"נ ורק אם איחר מלקום והוא מוכרח עכשיו ללמד לאחרים שרינן ליה, א"כ היה צריך השו"ע לפרט לנו ההלכה דעליו להזדרז לקום ולא להגיע למצב כזה.

אבל להנ"ל ניחא, דעצם הלימוד לפני התפלה אינו דבר איסור רק להיפך דבר מצוה. אלא שיש חששא דאיסורא דרביע עליה שמא מיטריד ולא יתפלל בזמנה, ובסוג חטא כזה לא אמרינן כלל את הכלל אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך, אלא להיפך אומרים שבזכות לימוד דרבים לא יבא לידי מכשול, דהא תנן באבות המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, (וחטא הוא בשגגה), נמצא שאין כאן גררא דאיסורא כלל אלא להיפך למעלת התפלה לפי ד' אדמו"ר. וק"ל.

ולכאורה יש לתמוה על הפר"ח שהרבה כ"כ לציין מקורות שטוב להתפלל לאחר לימוד תורה, ולא ציין ד' הגמ' בברכות פ' אין עומדין (לא, א) "ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה" וכו' יע"ש, ובשו"ע (סי' צ"ג סעיף ג') נפסק כן להלכה, והרמ"א השלים בבאור של הטור בזה שזו מתוך שמחה כיון שדברי תורה נאמר עליהם "פקודי ה' ישרים משמחי לב", משמע שכן צריך לנהוג ללמוד הלכות פסוקות לפני התפלה כדי להיות בשמחה של תורה. וזה סיוע במקצת לשיטת התוס' בברכות (ה' סע"ב) דאף בשחרית מותר ללמוד לפני התפלה, ולרש"י דאוסר ללמוד לפני התפלה בשחרית נצטרך לפרש שאמנם זה עדיף אבל צריך להשתדל לא לבא לידי חשש דמיטריד ולא יקרא ק"ש ויתפלל בזמנו, ושיקול זה צריך להיות נגד עיניו תמיד. ועכ"פ סיוע רב לאדמו"ר שבכח ההלכה הפסוקה שהיא היא התורה עצמה יש למצא חן בעיני המקום ב"ה בתפלתו.

ונראה פשוט, דמכאן יש רק להוכיח שצריך ללמוד מעט ולהיות בשמחת התורה כדי להתפלל, וזה גם לרש"י שרי, דלימוד זעיר של הלכות לפני התפלה לא הוי בגדר עשיית חפציו, אבל לשבת וללמוד בהרחבה יתירה בזה סובר רש"י דג"ז מיקרי מעין עשיית חפציו. ובזה יש להעיר על ראית הפר"ח דחפציו אסורים וחפצי שמים דת"ח שרי דהא יש לו הנאה, וקבלת הנאה מהלימוד פוגע בכבוד שמים שהתפלה צריך להקדימה, ולכן חיפש הפר"ח ראיות דעדיף ללמוד טובא מהמקורות שציין. ולאדמו"ר טובא עדיף טפי.

והנה כידוע נחלקו הלבוש והתוי"ט אם אומרים מזמורי תהלים לפני התפלה, ודעת הלבוש (בסי' א') עפ"י הסה"ק "שערי אורה" שמטרת המזמורים להבריח המקטרגים ואינם תחנונים, ופוסק הלבוש שלכן צריך לברך עליהם ברכת התורה, וטוב לאמרם לפני התפלה ולא לאחר התפלה, שהתפלה כבר עברה בשלום, ואפילו שבחות דה' יתברך בתהלים טוב לאמרם לפני התפלה כמאמרם (ברכות לב, א) "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל" עכת"ד. וחולק עליו מלבושי יום טוב. ומה שרומז הלבוש דאסור לומר תהלים אחר התפלה משום המספר בשבחו של מקום יותר מדאי ח"ו נעקר מן העולם, הלא פרש"י במגילה (יח, א) והתוס' בברכות (כט, א ד"ה מפני) שהוא דוקא בסיום ברכה נוספת, אבל סתמא שרי. ואף שהמהר"ל מפראג בספרו נתיבות בנתיב העבודה חולק על פרש"י, העולם נוהגים כרש"י ולא מקפידים לומר שבחות דוקא לפני התפלה כד' הלבוש, שהרי מסיימים בשבח גדול של "עלינו לשבח" וכן ב"קדושה דסידרא", וש"מ שאין איסור עכת"ד. ובמג"א (סי' ו' סק"ז) מוכח שדרכם לומר תהלים קודם התפלה יע"ש. וס' בית יעקב (והו"ד במחצית השקל) מחלק בין תהלים בצבור דעדיף לפני התפלה לתהלים ביחיד דעדיף לאחר התפלה ועדיין נכללת בהשפעה של התפלה שיורדת לצבור ע"י התפלה כד' האר"י הק' יע"ש. והאליה רבא מחזק דעת הלבוש דדוקא יש לאמרם קודם התפלה. ובסדור דרך החיים (בראש ס' תהלים שבו) מובא שרבינו אפרים סובר כן, ועי' בס' שפת המעיל של יד"נ הגאון הצ' המפורסם ר' מרדכי יפה שלזינגר שליט"א (זצ"ל) שהאריך בנ"ד, וציין שהתי"ט בעצמו הנהיג לומר תהלים לפני התפילה, וישב ההערות מעלינו וקדושא דסדרא לשי' מהר"ל ועיי"ש. ואני בעניי איני רואה מקום לומר שחזר בו התויו"ט וקיבל דעת הלבוש, אלא שס"ל שמותר לומר תהלים גם לאחר התפלה, אבל לפני התפלה יש להם מעלת הכרתת המקטרגים, ולכן הנהיג כן. וסברת הס' בית יעקב היא שבצבור דרב חילם יכולים להכרית קלי' ולא ביחיד.

ולסברת אדמו"ר שכל תורה יש בה חן להעלות התפלות, הרי אין נ"מ בין אמירת תהלים לשאר לימודים, ובכולם יש להתיר כדי להעלות חן המתפלל וקבלת תפילותיו, אלא שבתהלים יש כח נוסף המיוחד שבו להכרית המקטרגים מלבד שבחיו של מקום ומלבד כח התורה שבאמירת מזמוריו כנגעים ואהלות כמו שביקש דוד המלך ע"ה כמאמר חז"ל (מדרש שוחר טוב א).

לכן ודאי יש להעדיף לומר תהלים לפני התפלה כי יש בה כל המעלות: גם תורה, וגם תחינה, וגם מכריתה הקלי' בסגולתה המיוחדת, וגם שירות ותשבחות שטוב לסדר שבחו של מקום לפני שיתפלל. אבל אם לומדים דבר תורני כל שהוא יש בו ג"כ משום קבלת התפלה כמבואר. אלא שבתהלים יש עוד מעלה לפרש"י כהרא"ש והשו"ע דחיישינן שמא מיטריד ואין ללמוד לפני התפלה בשחרית - בתהלים אין חשש כזה ושפיר דמי (עי' בעש"ט עה"ת פ' נח עמוד התפלה אות ל"ה).

והנה אם הטעם של רש"י הוא משום שיש לחוש שמיטריד ויעבור זמן הק"ש והתפלה היה לנו לאסור גם אם התחיל לפני שהגיע זמן ק"ש והתפלה דהא יכול להמשך ויפסיד ק"ש ותפלה בזמנה, ובזה יש ליישב תמיהת הב"ח (בטור סי' פ"ט) על התוס' שהקשו על פרש"י ממעשה דרב שלימד לפני התפלה דהתם הא לא מטי זימניה. ולהנ"ל אפ"ה לרש"י יש לאסור שמא מיטריד, ויאמר תהלים עד שיגיע זמנו. (ועי' באלי' רבא באריכות בגוף ד' הב"ח ואכ"מ).

אולם לע"ד סברת רש"י איננה מה"ט, אלא שהתפלה עצמה דינה להיות ראשית דרכו של האדם ביום מעת שהכין עצמו לכן ומטא זמנה, לכן כד' אדמו"ר אם לומד לפני התפלה ע"מ להעלות חן שרי. אבל זה לימוד מסוג אחר, לא פלפול, ולא חריפות, שלימוד הפלפול בא לשבר הקלי' בלבד כמש"כ בשם האר"י מרן הרח"ו בכמה דוכתי, (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פ"א, מורי זלה"ה היה אומר, מי שהוא חריף ובקי בעיון מאוד במהירות, טוב שיעיין שעה אחת או ב' ביום ולא יותר, כדי לשבר אגודי הקליפות), וגם לא מיושב בדעתו ע"י זה כנפסק במג"א (סי' צ"ג סק"ג "שלא יעסוק בפלפול קודם התפלה"), ואסור ללמוד בצורה כזאת, ורב שהיה מתנה לאחרים היה מלמדם הלכות פסוקות דזה שרי גם ללמוד לעצמו וטוב לעשות כן ולק"מ קו' התו' והראשונים על רש"י.

ואבא בנימין (בברכות ה, ב) שהיה מצטער כל ימיו על תפלתו שתהא סמוכה למטתו, דמשמע שלא למד כלום לא הלכות פסוקות ולא תהלים ולא לימד לאחרים הלכות, היינו דשנתו היה כמו שנת יעקב אבינו שעליו דרשו חז"ל "ויקץ יעקב משנתו" - ממשנתו, שבשינה למד וראה מראות שמים, ונמצא שהתפלה היתה באמת סמוך ממש למטתו, כי החן כבר היה לו כבר מהתורות שלמד בשנתו, מפני שהיה בנימין הצדיק, ושנתו היתה כמו שמסופר על הגר"א שבשנתו ישב לפניו תלמידו הג"ר חיים מוואלז'ין והעתיק גירסתו בתוספתות, כי היו שפתותיו מרחשות בלי הרף (שמעתי מפ"ק של אאמו"ר הגאון זצ"ל) ובכה"ג סמוך למיטה ממש מתפלל. ודו"ק בכ"ז וקצרתי.
 
רבי יהודה זרחיה מרדכי לייב חיים הלוי סגל (תרפ"ד, 1924 – ט' באדר תשס"א, 4 במרץ 2001) היה רב ומקובל, כיהן כרבה של שכונת קריית שלום בתל אביב במשך כחמישים שנה.
נולד בירושלים לרב שפטיה (שעפטל) סגל, מצאצאי השל"ה[1] ותלמיד רבי מאיר שמחה הכהן, ולחנה-עלקא, בת הרב יעקב מנדלבוים. אבי סבתו הוא הרב בכור חיים יוסף דוד אזולאי, מצאצאי החיד"א. בינקותו עברו הוריו לגור בנווה שלום שביפו. למד בתלמוד תורה שערי תורה ביפו. בהיותו כבן שמונה נפטר סבו הרב יעקב מנדלבוים בירושלים, והוא היה בין שלושת מספידיו[2]. בבחרותו למד בישיבת לומז'ה בפתח תקווה, שם היה מתלמידי הרב שך ובמשך תקופה אף לן עמו בחדרו. באותה תקופה היה בקשר עם החזון איש, אשר כינהו "ארי בין אריות"[3]. זכה בפרס משרד הדתות (תשי"ב, 1952) שחולק ל-18 "עילויי הישיבות".

בשנת תשי"ג (1953), בהיותו בן 29, התמנה לרבה של שכונת קריית שלום בדרום תל אביב. היה פעיל בתחומי הדת בשכונתו והרבה במסירת שיעורים תורניים בבתי הכנסת באזור. כמו כן עסק בקבלה ובספרי חסידות. נחשב בעל כוח ברכה ויוחסו לו מופתים. היה מקורב לרבנים מכל החוגים. במשך עשרות שנים פרסם מאמרים תורניים והגותיים בבמות רבות ובהם בעיתון "שערים".

נפטר בלי בנים, בט' באדר תשס"א, ונקבר בהר המנוחות בירושלים. לאחר פטירתו נערכו כתביו על ידי הרב אברהם מרדכי מרקסון אשר הוציא לאור את ספרו "חידושי רבי יהודה זרחיה". כמו כן נדפסו חידושיו בספרו של אביו "דברי רבינו שפטיה".
ויקיפדיה
 

צביקה 88

משתמש רגיל
אם הלימוד נלמד כהכנה לתפילה, מותר ככל הכנה.
וכפי המקובל בחצרות החסידים, שלימוד קודם התפילה מזכך, ומסייע לתפילה ואכמ"ל
(כמובן שאון זה גודע מזכות הלימוד עצמה.)
 
חלק עליון תַחתִית