מי זה אני?
מאת: הרב יוסף גבאי | פורסם ב: 28.05.2011 / 23:17:23
מי זה "אני"? מי "אתה"? מי זה "הוא"? נתבונן בכף היד שלנו, מה אנו רואים? חלק מגופנו - צירוף של עצמות ושרירים המכוסה בשר ועוטה עור, רשת של עצבים, ורידים וצינורות מוליכי לימפה. כל אלו מקשרים את היד אל גופנו, והופכים אותה לחלק ממנו.
אני יכול לפתוח את כף היד ולקפצה. היד מצייתת לכל פקודה שהמוח משגר אליה. אך מי זה "אני"? מי זה "אתה" שהיד שייכת לו? ומצייתת לפקודותיו?
אם נצביע באצבע כלפי עצמנו. האם הגוף הוא ה"אני"? - אוסף מולקולות של בשר עצמות וגידים ודם ותו לא? או חלק הרוחני שבאדם, השכל, הזכרונות, תכונות האופי, המחשבה, ושאר חלקי האישיות - הנשמה?
התורה הקדושה כותבת לנו במפורש על קיום הנשמה! "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז).
וכן שנוי הדבר בנביאים ובכתובים ובדברי חז"ל:
"... מן האדם אשר נשמה באפו" (ישעיה ב).
"... וישב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת יד).
"עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני" (איוב י).
וזה לשונו של רבינו חיים ויטאל זצ"ל תלמידו של האר"י הקדוש בספרו "שערי קדושה (פרק א):
"... גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י,יא): "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני", ועוד כתיב (שמות ל,לב): "על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו הנפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני וכמו שכתוב (זכריה ג,ד): "הסירו הבגדים הצואים וגו' והלבש אותך מחלצות". הוא הנקרא "חלוקא דרבנן".
וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח איברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האיברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר כדמיון צנורות. ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים ושס"ה גידים רוחניים ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הגוף, ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו. והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות (העינים) ונתבטלו כל החושים מרמ"ח איברים...
נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה".
מתוך הספר: מסילות אל האמונה - חלק א. הובא מאתר "אמונה".
אריך אמר:יותר היה לך שאול להקשות מברכה ערוכה הנאמרת כמה דקות אחרי מודה אני: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא"
שאול אמר:אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?
יאיר אמר:אריך אמר:יותר היה לך שאול להקשות מברכה ערוכה הנאמרת כמה דקות אחרי מודה אני: "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא"שאול אמר:אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?
א"כ הלל לא בירך אלוקי נשמה?משה אמר:תניא ליקוטי אמרים פרק כט
בבינונים שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית הוא האדם וגופם נקרא בשר אדם. וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש בצדיקים. אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס"א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו
לפי מה שהבנתי מדבריך, לא רק האני הוא דמיון אלא הכל דמיון והדבר האמיתי היחיד הוא השי"ת.מבקש אמונה אמר:אם זה עדיין מעניין מישהו....
נושא ה'אני' היא עמוק עמוק הרבה יותר מכל מה שנאמר כאן, וכמעט שאין באפשרות לתמצת אפילו את הנקודה בפחות מכמה דפים, אבל אני אנסה לכתוב כטיפה מן הים ותן לחכם ויחכם..
ה'אני' של האדם, ה'אני' שבה ודרכה האדם מרגיש את עצמו, שהוא מרגיש ורואה כאחראי לכל פעולותיו ומחשבותיו ורצונותיו, בעל ה'קול' שבתוך הראש שלו שהוא שומע אותו מדבר 24.7 ללא הפסקה כמגיב וכדובר לכל הקורה לו וסביבו - ה'אני' הזה שאנחנו כ"כ קשורים אליו ומרגישים אותו דומיננטי בכל הקשור לקנאה תאוה וכבוד ---- רבותי! -- האני הזה הוא דמיון בעלמא ולא קיים כלל וכלל!!! שומעים? א"א להאריך ולהוכיח וכ"ש להביא מראי מקומות, אבל האמת לאמיתו הוא שה'אני' האמיתי של האדם - דהיינו המציאות והמהות האמיתי של האדם איך שהוא כלפי עצם מהותו, לא תופס א"ע ולא מרגיש בעצמו כ'אני' כלל וכלל. ונסביר בע"ה:
הקב"ה ברא אתא האדם במטרה לעשות לו דירה בתחתונים כאמור, ונאמר בפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". מובן לכל בר דעת שבפסוק הזה חייב להיות טמון כל היסודות וכל הסודות על מבנה ותוכן ומהות נפש האדם. מובן גם שיש כאן סודות עליונים דלאו כל מוחא סביל דא. אבל נעיין נא בפירוש הספורנו שם שמפרש שההבדל בין 'בורא' ונברא' הוא, שהבורא אינו מוגבל בשום דבר, והוא בחירי בכל פעולותיו כביכול, משא"כ הנברא שאין לו שום כח ויכולת מעבר למה שהוקצה לו מאת הבורא. אמר הקב"ה, נעשה אדם בצלמנו - היינו שיהיה לו תכונה אלקית שהוא הבחירה --- כאן נולדה כח הבחירה שניתנה לאדם לבחור בין טוב לרע בתחומים שהבורא הרשה אותו בהם, וכאן גם התבהר יסוד נורא ביסוד נפש האדם ובמטרת הבריאה כולה: כל עיקר ה'חידוש' בבריאת האדם הוא זה שיש בכוחו לעשות דברים 'בעצמו' ו'לבד'. אבל מובן למעיין, שזה לא יכול להיות אמת לאמיתו ממש, כי אין דבר שאין בכח ותחת שליטת ממ"ה הקב"ה [וכבר האריכו בזה כל הספרים ואכמ"ל, אבל לענייננו -] אלא מאי, יכולת הבחירה הזו הוא רק כלפי תפיסת האדם הנברא בעולם הזה הגשמי, דהיינו שברא הקב"ה תפיסת עולם כזה שאדם יראה א"ע כיחידי בעולם וכפועל ועושה וחושב ומקיים כו' לבד ומעצמו ובכח עצמו, מש שלא ניתנה כוח ותפיסה כזו לשום נברא אחר. [בכך גם מובן איך שייך כזה תפיסה והשקפה שהיה לפרעה שאמר 'לי יאורי ואני עשיתיני'. אבל האמת - כמבואר ע"פ קבלה ותורה החסידית, שכל הכתוב בתורה יש לו קשר ועניין לשורש כ"א מישראל, וכאן הרמז - שאצל כל אדם ואדם קיים תפיסה עמוקה כאילו שהוא ברא את עצמו - - במילים אחרות -- הוא לא חיי בתפיסה שהוא נברא ושאין לו כח עצמי כלל וכלל לעשות שום דבר, אלא הכל הוא אך ורק בהשגחת ורצון הבורא]. כאן נוצר ה'אני'. דהיינו שכאן נולד המושג שהאדם חיי בתפיסה קיומית שיש 'אני', וה'אני' הזה הוא רשות ומציאות קיים ובלתי ניתן לערעור, דרכה הוא תופס את העולם כולו כמי שנברא בשבילו, האינטרסים שלו קודמים לכל דבר כו'. זוהי התפיסה האגוצנטריות שקיים בכל אדם והאדם עלי אדמות.
ומה המטרה....?...?
נעיין נא בדברי הרמב"ן סוף פרשת בא, וז"ל: "...וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לאל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו" עכ"ל הזהב.
יסוד הדברים, שהמטרה של כל הבריאה כולה הוא שהאדם יחיה - באמת לאמיתו ובעומק נפשו - מתוך התפיסה האמונתית שאין שום דבר בעולם חוץ מהבורא ית', ואף הוא עצמו, דהיינו ה'אני' הנכבדה, אינו אלא נברא בלבד ונתון בכל רגע לרצון הבורא ית' בקיומו. ובקיצור, זוהי מדרגת הביטול אל הקב"ה בשיא השלימות, וזוהי היסוד והשורש של כל עבודת המידות וזוה מטרת כל התורה והמצוות ומטרת כל יהודי באשר הוא שם ---- לבוא לדרגת הכרה ברורה שאין עוד מלבדו כלל וכלל, ה' אחד ממש [וע"פ תורת הבעש"ט הק' בביאור יחוד הבואר ית' ובאין עוד מלבדו, ואכ"מ] - - ולחיות ולקיים את זה ולפעול בהתאם לאמונה זו. המתבונן יראה איך שהנקודה השורשי בכל עבודה שהוא - הוא הנקודה בה האדם מכיר ומודה שהוא לא קיים, והוא מפנה 'מקומו הנכבד' לכבוד הבורא ית' מתוך הכרה ברורה שכל העולם כולו - כולל תפיסת ה'אני' הזה - - הכל הבל הבלים ממש, וכל מה שיש לו הוא רק כח הבחירה, והוא משתמש בה לבחור לבטל הבחירה הזו, דהיינו לבחור בהכרת האמת שגם כח הבחירה הוא ממנו ית', שגם ה'אני' הזה הוא ממנו ית'........
ולסיכום: מהות הנפש הוא הנשמה [שבאמת כולל חמש דרגות, כשהנמוך מהם הוא חלק הנפש והוא המחיה הנפש הבהמי, וכל הנאמר בתניא הנ"ל הוא הכל ביחס לרמת גילוי הנשמה אצל האדם, שאצל רוב בנ"א המהות הדומיננטי הוא הנפש הבהמי, ואצל בני עלייה כבר מתגלה חלק הרוח והנשמה וכו'], ולנשמה ניתנה כח הבחירה - שלפי תפיסה חומרית ובהתאם למושגים החומריים - מתתרגמת ומתפרשת כ'אני', כאילו יש כאן 'אני' מציאותי חי וקיים, ש'הוא' מודה לבבורא שנתן 'לו' כו כו'. ועבודת האדם הוא לגלות ולהכיר שגם זה אינו אלא דמיון ואין שום דבר בעולם חוץ ממנו ית', והדבר היחיד שבאמת שייך 'אליו' וקשור אל ה'אני' האמיתי שלו, היכולת [והחיוב] להגיע להכרה ודרך חיים שאין 'אני'. עבודה זו יכול גם להתפרש כעבודת גילוי הנשמה, כי מציאות הנשמה הוא ההכרה שהוא חלק אלוק ממעל, וככל שהנשמה יותר מגולה אצל האדם, הוא חי יותר מתוך השקפת האמת ומתול יותר ביטול ה'אני'.......
אני מקווה שבע"ה הדברים יובנו, כי קיצרתי מאוד ממה שיש באמתחתי על הנושא הזה, וחלילא לי מלהעלות על הדעת הנגעתי אפי' בטיפה מן הים הגדול הזו, שכפי שנתבאר הוא יסוד כל התורה ומטרת כל הבריאה, ועבודת האדם לאורך החיים...
בברכת כתיבה וחתימה טובה
שאול אמר:בס''ד
תמיד חשבתי ש'אני' זה הנשמה, הגוף הוא רק לבוש/חליפה (כלבוש תחליפם ויחלופו)
אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?
נא חילוצכם
צודק.אור החכמה אמר:שאול אמר:
למה הדבר דומה, לעוגה.
לכאורה יש לתמוה, מיהי העוגה?
אם הסוכר? והרי שמו סוכר, ולמה א"כ אנו אומרים שמכניסים לתוך העוגה סוכר?
אם הביצים הרי כנ"ל.
אם הקמח הרי הנ"ל.
אלא שמכלול כל המרכיבים נקרא "עוגה".
סליחה על ההשוואה, אבל גם ה"אני" של האדם הוא מכלול של כל מרכיביו. איני בטוח שכאשר משתמשים במילה "אני" בכל מקום מתכוונים לתאר את ההרגשה הפנימית של ה"אני" המהותי והתוכי שבתודעה וכו' וכו', אלא מתכוונים לתאר את המכלול כולו - שיש בו נפש רוח נשמה גוף איברים וכו' וכו'.
משה אמר:בס''ד
שמעתי על מחקר מענין, החוקר/רופא גירה באמצעות אלקטרודות את מוחו של המטופל מה שגרם למטופל להרים יד, החוקר שאל למה הרמת את ידך והא ענה 'אני' לא הרמתי את היד אתה הרמת לי.
משמע כי ישנו 'אני' שמפעיל בד''כ את הגוף, אבל כעת אתה השתלטת על הבובה הזו שנקראת גוף.
שאול אמר:בס''ד
תמיד חשבתי ש'אני' זה הנשמה, הגוף הוא רק לבוש/חליפה (כלבוש תחליפם ויחלופו)
אבל נתקעתי בברכת א' נשמה: כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני. אז מיהו ה'אני' הזה?
נא חילוצכם
ראה סה"ש תרח"ץ ע' 251. 'תורת מנחם' חי"א ע' 151. חט"ו ע' 275. חל"ג ע' 358. 'התוועדויות' תשמ"ב ח"א ס"ע 329. תשמ"ו ח"א ע' 75. תשמ"ח ח"א ס"ע 65.השפל באמת אמר:וידועה הבדיחה
השפל באמת אמר:וידועה הבדיחה על ישיבישע'ר שהלך ברחוב בחושך ופגש אותו שוטר ושאלו מי שם? וענה לו אני ושאלו מיהו אני? נתפס הישיבישע'ר חרדה וכי יש אני? וענה לו "כלום שם", שאלו ומיהו כלום? נלחץ, גם כלום הוא משהו? וענה לו לא כלום אלא 'ביטול' שם, שאלו מיהו ביטול? צעק לו גם ביטול אינו הולך כאן וברח משם...
https://tora-forum.co.il/viewtopic.php?f=68&t=2347&start=30#p148816רבינא אמר:לדייק את הבדיחה
לבי במערב אמר:ראה סה"ש תרח"ץ ע' 251. 'תורת מנחם' חי"א ע' 151. חט"ו ע' 275. חל"ג ע' 358. 'התוועדויות' תשמ"ב ח"א ס"ע 329. תשמ"ו ח"א ע' 75. תשמ"ח ח"א ס"ע 65.השפל באמת אמר:וידועה הבדיחה
רבינא אמר:השפל באמת אמר:וידועה הבדיחה על ישיבישע'ר שהלך ברחוב בחושך ופגש אותו שוטר ושאלו מי שם? וענה לו אני ושאלו מיהו אני? נתפס הישיבישע'ר חרדה וכי יש אני? וענה לו "כלום שם", שאלו ומיהו כלום? נלחץ, גם כלום הוא משהו? וענה לו לא כלום אלא 'ביטול' שם, שאלו מיהו ביטול? צעק לו גם ביטול אינו הולך כאן וברח משם...
לדייק את הבדיחה
חסיד ולא ישיבישע'ר
לבי במערב אמר:ראה סה"ש תרח"ץ ע' 251. 'תורת מנחם' חי"א ע' 151. חט"ו ע' 275. חל"ג ע' 358. 'התוועדויות' תשמ"ב ח"א ס"ע 329. תשמ"ו ח"א ע' 75. תשמ"ח ח"א ס"ע 65.השפל באמת אמר:וידועה הבדיחה
ומה עם הנובהרדוקערס? הם לא אחזו מביטול הישות? במקור זה בא לבטא את בחורי נובהרדוק.רבינא אמר:השפל באמת אמר:וידועה הבדיחה על ישיבישע'ר שהלך ברחוב בחושך ופגש אותו שוטר ושאלו מי שם? וענה לו אני ושאלו מיהו אני? נתפס הישיבישע'ר חרדה וכי יש אני? וענה לו "כלום שם", שאלו ומיהו כלום? נלחץ, גם כלום הוא משהו? וענה לו לא כלום אלא 'ביטול' שם, שאלו מיהו ביטול? צעק לו גם ביטול אינו הולך כאן וברח משם...
לדייק את הבדיחה
חסיד ולא ישיבישע'ר
בסה"ש תרח"ץ ע' 251 (במהדו"ח - קה"ת, תשע"ד - ע' 278):השפל באמת אמר:תודה על התעסוקה לחצי שעה לפחות, אך אמור נא מהו הענין שמובא שם בכללותו.
ובתרגום חפשי:אין ליובאוויטש איז געווען א חסידות'ער איד, אברהם יצחק זארחין, ער האט זיך אויסגעלערנט מאכן טינט און פלעגט פארקויפן טינט.
בעת יענעם פארבריינגען [י"ט כסלו תרנ"ג] איז ער געזעסן, און בא עם האט זיך געגאסן טרערן. האט אים דער טאטע געפרעגט, וואס וויינט איר. האט ער געזאגט, איך האלט נאך 'בין כסא לעשור'. האט דער טאטע געזאגט: איך בין אייך מקנא. ושאל: מיר מקנא זיין, וואס? האט דער טאטע געזאגט: אז מען גייט אין מארק, און מען טראגט פארקויפן טינט, און מען טראכט 'תניא' - אדער חומש - איז מען דאך 'תניא', א 'תניא' גייט. וספר ע"ז מעשה:
החסיד ר' פסח מאלאסטאווקער פלעגט זאגן חסידות פאר זיינע מקבלים אלץ וועגן ביטול היש, און פלעגט פועל זיין אויף די הערער ביותר. איין מאל זיינען געגאנגען זיינע הערער אין גאס, און האבן בעגעגנט א וואיט (אליציאנט), און ער האט געפרעגט: 'קטא אידיאט' (מי הולך), והשיבו: 'ביטול אידיאט' ('ביטול' הולך), ווייל זיי זיינען געלעגן אין וואס זיי האבן געהערט.
אזוי, אז מען גייט אין מארק און מען טראכט 'תניא' - איז מען 'תניא'. די ווערטער האבן געמאכט א רושם.
*) ושם: פעם הלכו חסידים בדרכם מהתוועדות חסידית, שנמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. בדרכם מההתוועדות, צעדו החסידים באמצע הרחוב – כפי שהיו נזהרים פעם מהליכה "בצדי דרכים" – וניגנו ניגון, שכנראה לא סיימו לנגנו בעת ההתוועדות. בינתיים התקרב אליהם פקיד מהמשטרה, ושאל אותם ברוסית: "קטאָ אידיאָט"? (מיהו ההולך?). אחד החסידים, שידע מעט רוסית והבין את שאלתו של הפקיד, ענה: "ביטול אידיאָט"! ("ביטול" הולך!). – החסיד הנ"ל הי' חדור בענינים אודותם דובר בעת ההתוועדות; "ביטול היש", "ביטול במציאות", "אין עוד" וכו', עד כדי כך שזו היתה כל מציאותו, ולכן ענה בפשטות (על שאלתו של הפקיד) – "ביטול" הולך! והפקיד – קיבל את המענה והלך לו... יש צורך להיות חדורים לחלוטין ("דורכגענומען און דורכגעדרונגען") בענינים אודותם מדברים, עד שגם כאשר מתעסקים עם גוי, שפוגשים גוי ברחוב והוא שואל מיהו ההולך, יש לענות לו "ישר ולענין" ("צום פּוינט"), כפי האמת – "ביטול אידיאָט"! וזהו שאהבת ישראל (שנעשית ע"י ביטול מציאותו) הוא כל ענין התומ"צ – שהרי ענין התומ"צ הוא עבודת הבירורים, בירור הניצוץ האלקי שבדבר הגשמי, דהיינו שיורגש בדבר הגשמי מציאותו האמיתית, שהיא אלקות.לבי במערב אמר:
ייש"כ גדול, לא ידעתי שסיפור זה יסודתו בהררי קודש.לבי במערב אמר:לא אדע מאיזה טעם הוחלט כאן כי ה'מקור' הוא על בחורי נובהרדוק, ושלא הי' ולא נברא אלא משל הי', וכי אין זו אלא בדיחה בעלמא.