חוש ההומור של כלל ישראל

מישהוא

משתמש רגיל
מה ההסבר בטענה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר"
(נראה שאין זה כי אם עקיצה בלבד, מעניין אם יש עוד מקום כזה בתורה)
 

HaimL

משתמש ותיק
מישהוא אמר:
מה ההסבר בטענה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר"
(נראה שאין זה כי אם עקיצה בלבד, מעניין אם יש עוד מקום כזה בתורה)
זאת לא עקיצה, זאת טענה כבדת משקל, שיבואו לקבר ישראל. 

אבל אם בבדיחות עסקינן, אז ישנה הבדיחה על בחורים בישיבה, ערב מלחמת העולם הראשונה (או רוסיה יפן). אחד הביע חשש מפני הגיוס. השני אמר לו, מה יקרה?
או תפרוץ מלחמה, או לא תפרוץ.
את"ל תפרוץ, אולי היא תסתיים לפני שיגייסו אותך.
וכו' וכו'
בסוף אמר לו, את"ל שתיהרג בחזית, אז או שיביאו אותך לקבר ישראל או שלא. בשביל סיכוי כזה קטן אתה דואג?
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
ירושלמי מעניין בהקשר לזה:
תלמוד ירושלמי פסחים פרק ג [וכן בחגיגה פ"א]
ר' אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי בטיבריה. אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד, שלח ומר ליה: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא. שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה.

[פירוש ידיד נפש שם:
ר' אבהו שלח לרבי חנינה בריה, יזכי בטיבריה - ילמד תורה בטבריה. אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד - באו ואמרו לו, לר' אבהו, שבנו עוסק בטבריה בגמילות חסדים. שלח ומר ליה, המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא? - אם רציתי שתעסוק בגמ"ח הייתי משאיר אותך בקיסריה, אלא לך לתלמודך שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה].
 

סופר

משתמש ותיק
בתורה אין בדיחות ואין הומור, כל מילה שקולה ומדודה.
ולעצם הפשט על פי מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ב
בני ישראל (אלו שלא האמינו) סברו על תחילת הדרך שמשה רבינו בא להרע להם, וכמו שאמר משה אל ה' 'הן בני ישראל לא שמעו אלי'.
אח"כ במכת חושך מתו רוב בני ישראל כמובא במדרש וברש"י (פ' בשלח יג יח). ושוב כאן התלוננו אותם בני ישראל למשה רבינו על שהרג את כלל ישראל.
וכאן על הים סוף שוב ראו את מותם לפני עיניהם, לא הבינו לא לא הרגם משה במצרים, אלא בא להרגם במדבר בכדי שיושלכו 'נבלתנו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה'.
ומה שהתלננו המבלי אין קברים, זה בלשון תמיה, שהרי לא חסר שם קברים, אלא ע"כ הטעם שהבאת אותנו לכאן זה כי רצית שנהיה מושלכים כנבילה.... וכל את בא להם כי חשבו שמשה רבינו בא להרע לעם ישראל.
ומענין לענין עי' כת"ס פר בא שהסיבה שבני ישראל לא האמינו למשה, כי ידעו שאם יאמינו לו יצטרכו לקבל את עול המצוות ועול התורה ממנו, אבל אם בתחילה לא יאמינו יגידו תמיד גם על המצוות שמעצמו אמר משה כל המצוות (וכדרכם של האפיקורסים של זמנינו).
 

שמעיה

משתמש ותיק
סופר אמר:
בתורה אין בדיחות ואין הומור, כל מילה שקולה ומדודה.

אני יכול לקחת את הספר 'ושמחת בחייך' מאת גרשונוביץ, ולומר בכובד ראש: אין בספר זה בדיחות ולא הומור, כל מילה שקולה ומדודה.
מכך שמצאת פירוש כבד ראש למילים הללו, אין כל הוכחה שאין בתורה בדיחות והומור. על מנת שתוכל לקבוע בנחרצות כך, עליך להוכיח זאת. מה שקצת קשה לעשות.
כל זה מבלי להביע דעה בפרשנות של פותח האשכול לפסוק הנידון.
 

HaimL

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
סופר אמר:
בתורה אין בדיחות ואין הומור, כל מילה שקולה ומדודה.

אני יכול לקחת את הספר 'ושמחת בחייך' מאת גרשונוביץ, ולומר בכובד ראש: אין בספר זה בדיחות ולא הומור, כל מילה שקולה ומדודה.
מכך שמצאת פירוש כבד ראש למילים הללו, אין כל הוכחה שאין בתורה בדיחות והומור. על מנת שתוכל לקבוע בנחרצות כך, עליך להוכיח זאת. מה שקצת קשה לעשות.
כל זה מבלי להביע דעה בפרשנות של פותח האשכול לפסוק הנידון.
 סברא בעלמא, שהתורה לא באה לבדר את עם ישראל.
 
 

אלי מאירי

משתמש ותיק
HaimL אמר:
שמעיה אמר:
סופר אמר:
בתורה אין בדיחות ואין הומור, כל מילה שקולה ומדודה.

אני יכול לקחת את הספר 'ושמחת בחייך' מאת גרשונוביץ, ולומר בכובד ראש: אין בספר זה בדיחות ולא הומור, כל מילה שקולה ומדודה.
מכך שמצאת פירוש כבד ראש למילים הללו, אין כל הוכחה שאין בתורה בדיחות והומור. על מנת שתוכל לקבוע בנחרצות כך, עליך להוכיח זאת. מה שקצת קשה לעשות.
כל זה מבלי להביע דעה בפרשנות של פותח האשכול לפסוק הנידון.
 סברא בעלמא, שהתורה לא באה לבדר את עם ישראל.
אבל התורה בהחלט איננה תומכת בטענות כאלו, וזה רק סיפור דברים עד להיכן הגיעו.
אבל יש להעיר בזה שני דברים.
1. האם באמת היתה להם כזאת קלילות להתבטא בסרקזם, כשהם היו כל כך מורעבים.
2. מה מקומו של ההומור. האם הוא תקין מבחינה השקפתית, צחוק וקלות ראש וכו'. יש שני סיפורים ידועים על כך אחד מרבי עקיבא איגר שביטל שידוך, והשני נראה לי מהחת"ס שביטל קבלת תלמיד שהתבדח. אשמח מי שיכול להביאם.
 
 

HaimL

משתמש ותיק
אלי מאירי אמר:
HaimL אמר:
שמעיה אמר:
אני יכול לקחת את הספר 'ושמחת בחייך' מאת גרשונוביץ, ולומר בכובד ראש: אין בספר זה בדיחות ולא הומור, כל מילה שקולה ומדודה.
מכך שמצאת פירוש כבד ראש למילים הללו, אין כל הוכחה שאין בתורה בדיחות והומור. על מנת שתוכל לקבוע בנחרצות כך, עליך להוכיח זאת. מה שקצת קשה לעשות.
כל זה מבלי להביע דעה בפרשנות של פותח האשכול לפסוק הנידון.
 סברא בעלמא, שהתורה לא באה לבדר את עם ישראל.
אבל התורה בהחלט איננה תומכת בטענות כאלו, וזה רק סיפור דברים עד להיכן הגיעו.
אבל יש להעיר בזה שני דברים.
1. האם באמת היתה להם כזאת קלילות להתבטא בסרקזם, כשהם היו כל כך מורעבים.
2. מה מקומו של ההומור. האם הוא תקין מבחינה השקפתית, צחוק וקלות ראש וכו'. יש שני סיפורים ידועים על כך אחד מרבי עקיבא איגר שביטל שידוך, והשני נראה לי מהחת"ס שביטל קבלת תלמיד שהתבדח. אשמח מי שיכול להביאם.
אני זוכר (בערך) סיפור על הגאון רבי אביש מפרנקפורט, שפעם באמצע דין תורה יצא לרגע. ואז אחד הבעלי דין תמה שלרב יש מנורת עץ פשוטה (אולי של חנוכה), ואז, אחד מהדיינים אמר שזה מנורת זהב, רק מצופה בעץ. אז כשנכנס הגאון ר"א, הוא אמר שהוא מרגיש ריח של ליצנות, וסירב להמשיך בדין. 
 
 

דברי יושר

משתמש ותיק
אצטט את דברי הרש"ר הירש על הפסוק:
המבלי אין וגו' - פירוש: האם מחוסר קברים וכו'. אירוניה חדה זו, אפילו ברגע של פחד וייאוש שאין למעלה מהם, מציינת את חוש ההומור שהיא תכונה אופיינית של שבט יעקב בהיר השכל. 
כך שכנראה עכ"פ יש כאלה שסברו שיכולה להיות אירוניה בתורה...
 

קדמא ואזלא

משתמש ותיק
אלי מאירי אמר:
HaimL אמר:
שמעיה אמר:
אני יכול לקחת את הספר 'ושמחת בחייך' מאת גרשונוביץ, ולומר בכובד ראש: אין בספר זה בדיחות ולא הומור, כל מילה שקולה ומדודה.
מכך שמצאת פירוש כבד ראש למילים הללו, אין כל הוכחה שאין בתורה בדיחות והומור. על מנת שתוכל לקבוע בנחרצות כך, עליך להוכיח זאת. מה שקצת קשה לעשות.
כל זה מבלי להביע דעה בפרשנות של פותח האשכול לפסוק הנידון.
 סברא בעלמא, שהתורה לא באה לבדר את עם ישראל.
אבל התורה בהחלט איננה תומכת בטענות כאלו, וזה רק סיפור דברים עד להיכן הגיעו.
אבל יש להעיר בזה שני דברים.
1. האם באמת היתה להם כזאת קלילות להתבטא בסרקזם, כשהם היו כל כך מורעבים.
2. מה מקומו של ההומור. האם הוא תקין מבחינה השקפתית, צחוק וקלות ראש וכו'. יש שני סיפורים ידועים על כך אחד מרבי עקיבא איגר שביטל שידוך, והשני נראה לי מהחת"ס שביטל קבלת תלמיד שהתבדח. אשמח מי שיכול להביאם.
 
מהר"ץ חיות מסכת נדה דף כג עמוד א
רש"י ד"ה לידי גיחוך שחוק בכל תחבולות הללו עסק ר"י להביא ר"ז לידי שחוק. נ"ב עי' ברכות (ל ע"א) ר' ירמיה הוי יתיב קמיה דר' זירא והוי קא בדח טובא א"ל בכל עצב יהיה מותר ע"ש. והיינו דר' ירמיה היה מתעסק להביא את ר' זירא לידי שחוק ור"ז היה עצב בכל עת ואולי כל השאלות הזרות אשר נמצאו בתלמוד מן ר' ירמיה עד שפ"א הוציאוהו מבית המדרש (ב"ב כד ע"ב) כל אלו השאלות הזרות היו לשמח את ר' זירא או שאר החכמים שהיו עצבים ומה שמסיים רש"י כאן דאסור למלאות פיו שחוק ור"ז מחמיר על עצמו טפי אינו מובן כיון דאסור מן הדין אינו נופל לשון חומרא:
 

מתאהב על ידך

משתמש ותיק
HaimL אמר:
אלי מאירי אמר:
HaimL אמר:
 סברא בעלמא, שהתורה לא באה לבדר את עם ישראל.
אבל התורה בהחלט איננה תומכת בטענות כאלו, וזה רק סיפור דברים עד להיכן הגיעו.
אבל יש להעיר בזה שני דברים.
1. האם באמת היתה להם כזאת קלילות להתבטא בסרקזם, כשהם היו כל כך מורעבים.
2. מה מקומו של ההומור. האם הוא תקין מבחינה השקפתית, צחוק וקלות ראש וכו'. יש שני סיפורים ידועים על כך אחד מרבי עקיבא איגר שביטל שידוך, והשני נראה לי מהחת"ס שביטל קבלת תלמיד שהתבדח. אשמח מי שיכול להביאם.
אני זוכר (בערך) סיפור על הגאון רבי אביש מפרנקפורט, שפעם באמצע דין תורה יצא לרגע. ואז אחד הבעלי דין תמה שלרב יש מנורת עץ פשוטה (אולי של חנוכה), ואז, אחד מהדיינים אמר שזה מנורת זהב, רק מצופה בעץ. אז כשנכנס הגאון ר"א, הוא אמר שהוא מרגיש ריח של ליצנות, וסירב להמשיך בדין. 
הערה צדדית: אחרי שהתחילו אסור מדאורייתא להשתמט מלדון, וצריך אפילו להסתכן במידה מסויימת עבור כך. 
ואם היה הסיפור צ"ל שזה היה רק דחיה בדיון ולא ביטול ממש. 

לעצם הענין, מילתא דבדיחותא היא דרך להעברת מסרים חדה וקולעת.
ואם האמוראים פתחו כל יום את הסדר במילתא דבדיחותא לפני הלימוד - לא מופקע שכך היהודים דיברו. 
אחרי הכל זה ציטוט אותנטי מהתבטאות של האנשים שהתקבלה שם במזומן בפועל בו ביום = בעידן ריתחא.
 
 

HaimL

משתמש ותיק
מתאהב על ידך אמר:
HaimL אמר:
אלי מאירי אמר:
אבל התורה בהחלט איננה תומכת בטענות כאלו, וזה רק סיפור דברים עד להיכן הגיעו.
אבל יש להעיר בזה שני דברים.
1. האם באמת היתה להם כזאת קלילות להתבטא בסרקזם, כשהם היו כל כך מורעבים.
2. מה מקומו של ההומור. האם הוא תקין מבחינה השקפתית, צחוק וקלות ראש וכו'. יש שני סיפורים ידועים על כך אחד מרבי עקיבא איגר שביטל שידוך, והשני נראה לי מהחת"ס שביטל קבלת תלמיד שהתבדח. אשמח מי שיכול להביאם.
אני זוכר (בערך) סיפור על הגאון רבי אביש מפרנקפורט, שפעם באמצע דין תורה יצא לרגע. ואז אחד הבעלי דין תמה שלרב יש מנורת עץ פשוטה (אולי של חנוכה), ואז, אחד מהדיינים אמר שזה מנורת זהב, רק מצופה בעץ. אז כשנכנס הגאון ר"א, הוא אמר שהוא מרגיש ריח של ליצנות, וסירב להמשיך בדין. 
הערה צדדית: אחרי שהתחילו אסור מדאורייתא להשתמט מלדון, וצריך אפילו להסתכן במידה מסויימת עבור כך. 
ואם היה הסיפור צ"ל שזה היה רק דחיה בדיון ולא ביטול ממש. 

לעצם הענין, מילתא דבדיחותא היא דרך להעברת מסרים חדה וקולעת.
ואם האמוראים פתחו כל יום את הסדר במילתא דבדיחותא לפני הלימוד - לא מופקע שכך היהודים דיברו. 
אחרי הכל זה ציטוט אותנטי מהתבטאות של האנשים שהתקבלה שם במזומן בפועל בו ביום = בעידן ריתחא.
אני נזהר מאוד שלא לומר דבר בשם אומרו, כשהוא לא אמרו. אני פשוט זוכר סיפור כזה, אבל אני לא זוכר מהיכן

אגב, ידועים דברי הגאון הפנ"י בהקדמה, שמילתא דבדיחותא היא חילוק ופלפול לחדד התלמידים.
 
 

מה אדבר

משתמש ותיק
HaimL אמר:
שמעיה אמר:
סופר אמר:
בתורה אין בדיחות ואין הומור, כל מילה שקולה ומדודה.

אני יכול לקחת את הספר 'ושמחת בחייך' מאת גרשונוביץ, ולומר בכובד ראש: אין בספר זה בדיחות ולא הומור, כל מילה שקולה ומדודה.
מכך שמצאת פירוש כבד ראש למילים הללו, אין כל הוכחה שאין בתורה בדיחות והומור. על מנת שתוכל לקבוע בנחרצות כך, עליך להוכיח זאת. מה שקצת קשה לעשות.
כל זה מבלי להביע דעה בפרשנות של פותח האשכול לפסוק הנידון.
 סברא בעלמא, שהתורה לא באה לבדר את עם ישראל.
מה עם "דברה תורה כלשון בני אדם"?
 
 
מ.ה. אמר:
אצטט את דברי הרש"ר הירש על הפסוק:
המבלי אין וגו' - פירוש: האם מחוסר קברים וכו'. אירוניה חדה זו, אפילו ברגע של פחד וייאוש שאין למעלה מהם, מציינת את חוש ההומור שהיא תכונה אופיינית של שבט יעקב בהיר השכל. 
כך שכנראה עכ"פ יש כאלה שסברו שיכולה להיות אירוניה בתורה...
זה כמובן לא רק אירוניה... זה לימוד גדול על אופיו של שבא יעקב בהיר השכל.   אבל פשוט שהתורה לא תכתוב רק אירוניה לשם אירוניה.
 

חייל של הרבי

משתמש ותיק
ניתן להרחיב גם על דברי אחי יוסף כשהם תכננו להרגו ולהשליכו לבור,
"ונראה מה יהיו חלומותיו".

עיינתי מעט, ולפי רוב המפרשים, אין לזה שום קשר להומור או סרקאזם.
אבל לפי הרמב"ן, זה באמת היה דרך מליצה ולעג.
 

תורת פיך

משתמש ותיק
זה לא בדיוק נושא האשכול אבל מכיון שדברו בזה אספר מה ששמעתי אודות הגר"א קוטלר זצ"ל.
פעם לקחו מישהו ברכבו, ור' אהרן כדרכו היה שקוע בלימוד, לפתע שם לב שהרכב עומד, הוא שאל את הנהג מה קרה? והנהג השיב לו בדרך צחות בלשון הכתוב: "האדום האדום הזה", (כלומר הרמזור). ר' אהרן החויר וצעק: ליצנות, ליצנות... עושים ליצנות מהתורה הקדושה.... ויותר לא אבה ליסוע עם אותו אדם.
 

יעקב ר

משתמש ותיק
תורת פיך אמר:
זה לא בדיוק נושא האשכול אבל מכיון שדברו בזה אספר מה ששמעתי אודות הגר"א קוטלר זצ"ל.
פעם לקחו מישהו ברכבו, ור' אהרן כדרכו היה שקוע בלימוד, לפתע שם לב שהרכב עומד, הוא שאל את הנהג מה קרה? והנהג השיב לו בדרך צחות בלשון הכתוב: "האדום האדום הזה", (כלומר הרמזור). ר' אהרן החויר וצעק: ליצנות, ליצנות... עושים ליצנות מהתורה הקדושה.... ויותר לא אבה ליסוע עם אותו אדם.

יש לי יותר משאלה אחת על המעשה הזה. אבל זה לא נושא האשכול, אז אנצור לשוני.
 

HaimL

משתמש ותיק
תורת פיך אמר:
זה לא בדיוק נושא האשכול אבל מכיון שדברו בזה אספר מה ששמעתי אודות הגר"א קוטלר זצ"ל.
פעם לקחו מישהו ברכבו, ור' אהרן כדרכו היה שקוע בלימוד, לפתע שם לב שהרכב עומד, הוא שאל את הנהג מה קרה? והנהג השיב לו בדרך צחות בלשון הכתוב: "האדום האדום הזה", (כלומר הרמזור). ר' אהרן החויר וצעק: ליצנות, ליצנות... עושים ליצנות מהתורה הקדושה.... ויותר לא אבה ליסוע עם אותו אדם.
ובספר שידפיסו עם הסיפור הזה, בעמוד שלאחר מכן יובא סיפור על גדול אחר שהותיר את כולם פעורי פה עם איזו שנינות מבריקה על פסוק אחר.

תמיד טענתי שאי אפשר ללמוד הרבה מסיפורי צדיקים..
 
 

במבי

משתמש ותיק
יעקב ר אמר:
תורת פיך אמר:
זה לא בדיוק נושא האשכול אבל מכיון שדברו בזה אספר מה ששמעתי אודות הגר"א קוטלר זצ"ל.
פעם לקחו מישהו ברכבו, ור' אהרן כדרכו היה שקוע בלימוד, לפתע שם לב שהרכב עומד, הוא שאל את הנהג מה קרה? והנהג השיב לו בדרך צחות בלשון הכתוב: "האדום האדום הזה", (כלומר הרמזור). ר' אהרן החויר וצעק: ליצנות, ליצנות... עושים ליצנות מהתורה הקדושה.... ויותר לא אבה ליסוע עם אותו אדם.

יש לי יותר משאלה אחת על המעשה הזה. אבל זה לא נושא האשכול, אז אנצור לשוני.

אין מצווה להאמין לכל סיפור ששומעים, וגם אם הסיפור היה מסתמא הוסיפו לו צבע.

על הח"ח קראתי השבוע (לא זוכר היכן) שאחד הרבנים שביקר אצלו (בסיפור הובא שמו) אמר "בא נדבר עכשיו קצת לשון הרע" אז אמר לו החפץ חיים כבר מתבדחים על אכילת בשר חזיר (ולא הוזכר שהח"ח החוויר וכו')
 
 

HaimL

משתמש ותיק
מה אדבר אמר:
HaimL אמר:
שמעיה אמר:
אני יכול לקחת את הספר 'ושמחת בחייך' מאת גרשונוביץ, ולומר בכובד ראש: אין בספר זה בדיחות ולא הומור, כל מילה שקולה ומדודה.
מכך שמצאת פירוש כבד ראש למילים הללו, אין כל הוכחה שאין בתורה בדיחות והומור. על מנת שתוכל לקבוע בנחרצות כך, עליך להוכיח זאת. מה שקצת קשה לעשות.
כל זה מבלי להביע דעה בפרשנות של פותח האשכול לפסוק הנידון.
 סברא בעלמא, שהתורה לא באה לבדר את עם ישראל.
מה עם "דברה תורה כלשון בני אדם"?
זה אינו עניין לבידור (?)
 
 

תורת פיך

משתמש ותיק
יעקב ר אמר:
תורת פיך אמר:
זה לא בדיוק נושא האשכול אבל מכיון שדברו בזה אספר מה ששמעתי אודות הגר"א קוטלר זצ"ל.
פעם לקחו מישהו ברכבו, ור' אהרן כדרכו היה שקוע בלימוד, לפתע שם לב שהרכב עומד, הוא שאל את הנהג מה קרה? והנהג השיב לו בדרך צחות בלשון הכתוב: "האדום האדום הזה", (כלומר הרמזור). ר' אהרן החויר וצעק: ליצנות, ליצנות... עושים ליצנות מהתורה הקדושה.... ויותר לא אבה ליסוע עם אותו אדם.

יש לי יותר משאלה אחת על המעשה הזה. אבל זה לא נושא האשכול, אז אנצור לשוני.

גם לי יש שאלות על הסיפור הזה, ואני יודע על סיפורים אחרים על גדולים אחרים שדוקא נהנו להשתמש במליצות מתוך הכתובים. אבל זה הסיפור ששמעתי ואני משתף.
 

שמעיה

משתמש ותיק
HaimL אמר:
תורת פיך אמר:
זה לא בדיוק נושא האשכול אבל מכיון שדברו בזה אספר מה ששמעתי אודות הגר"א קוטלר זצ"ל.
פעם לקחו מישהו ברכבו, ור' אהרן כדרכו היה שקוע בלימוד, לפתע שם לב שהרכב עומד, הוא שאל את הנהג מה קרה? והנהג השיב לו בדרך צחות בלשון הכתוב: "האדום האדום הזה", (כלומר הרמזור). ר' אהרן החויר וצעק: ליצנות, ליצנות... עושים ליצנות מהתורה הקדושה.... ויותר לא אבה ליסוע עם אותו אדם.
ובספר שידפיסו עם הסיפור הזה, בעמוד שלאחר מכן יובא סיפור על גדול אחר שהותיר את כולם פעורי פה עם איזו שנינות מבריקה על פסוק אחר.

תמיד טענתי שאי אפשר ללמוד הרבה מסיפורי צדיקים..
אכן. ב'במה' לפני כשבועיים, הובאה ''עדותו'' של ר' גדליה הוניסברג על סבו מרן וכו' שר התורה שליט''א, שנוהג להתבטא עם לשון הפסוקים, ואחד מן הסיפורים, תואם בדיוק לסיפור דידן. עם שינוי מועט, שר' חיים עצמו הוא זה שהפטיר בבדיחותא, האדום האדום הזה...
 
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
שמעיה אמר:
אכן. ב'במה' לפני כשבועיים, הובאה ''עדותו'' של ר' גדליה הוניסברג על סבו מרן וכו' שר התורה שליט''א, שנוהג להתבטא עם לשון הפסוקים, ואחד מן הסיפורים, תואם בדיוק לסיפור דידן. עם שינוי מועט, שר' חיים עצמו הוא זה שהפטיר בבדיחותא, האדום האדום הזה...

הגרח"ק כל דיבוריו הוא בהומור
ולמד כן מדודו החזו"א שהיה מרבה לדבר בדרך זו [מתוך מטרה מכוונת להשרות אווירה טובה]
הבעיה שהרבה מהאימרות הללו מצטטים אותם אחר כך כאימרות שנאמרים ברצינות מלאה
 

תולעת ספרים

משתמש ותיק
הסיפור על רעק"א הוא על מישהו שהוצע כחתן לבתו, שהתבטא בבדיחותא שהביצה קודמת [אולי מצד דיני קדימה בברכות?] כמ"ש "והעי מקדם" ["איי" באידיש הוא ביצה]. רעק"א פסק שזו ליצנות, ופסל אותו מלהיות חתן לבתו.
בספר שיעורי פרק חלק, מהגרש"י בורנשטיין כתב, שבירושלים כשהיה יורד שלג היו אומרים "וביום השבת שני" ("שני", בהגייה החסידית שהצירי נשמע כפתח, ומקביל למילה שניי באידיש, שפירושה שלג) ושם כותב שאין זה ראוי.
מאידך גיסא בספרי חכמי ספרד פזורות מליצות מסוג זה לרבבות, ואין פוצה פה ומצפצף, ורק בתורת דוגמא, החיד"א ביומן מסעותיו "מעגל טוב", מציין שביקר באיזו ארץ בצפון אפריקה [תוניס או אלג'יר, איני זוכר כעת], ושם בני אדם ש"לא נחם אלוקים דרך ארץ" ואוכלים בידיהם וברגליהם.
כמו כן הסגנון של חכמי ספרד אלו הבקיאים, היו כזה כסדר, למשל בהקדמות לספרים "יד מלאכי" או שדי חמד, הקדמות שכל כולן מורכב אך ורק משברי ורסיסי פסוקים ומאמרי חז"ל
 

יצחק

משתמש ותיק
גם בספר "מתורתו של רבי גדליה" הוא כותב באופן ברור שהתורה יכולה להשתמש בכל הסגנונות של הסופרים השונים בשביל להעביר מסר. יש רמזים יש שנינות וכו'.
יש להוסיף עוד שכאשר מעמיקים במקרא ומוצאים את העומק שבתוך הפשט, הרי שבמקומות שמדובר בהומור וכו' אז צריך להעמיק בהתאם לענין הבדיחה המדוברת כי זה עיקר הפשט ואז לנסות להבין את העומק של הבדיחה וכך לעמוד על עומקם של ד"ת, לא להשאר בבדיחה.
 

HaimL

משתמש ותיק
תולעת ספרים אמר:
הסיפור על רעק"א הוא על מישהו שהוצע כחתן לבתו, שהתבטא בבדיחותא שהביצה קודמת [אולי מצד דיני קדימה בברכות?] כמ"ש "והעי מקדם" ["איי" באידיש הוא ביצה]. רעק"א פסק שזו ליצנות, ופסל אותו מלהיות חתן לבתו.
בספר שיעורי פרק חלק, מהגרש"י בורנשטיין כתב, שבירושלים כשהיה יורד שלג היו אומרים "וביום השבת שני" ("שני", בהגייה החסידית שהצירי נשמע כפתח, ומקביל למילה שניי באידיש, שפירושה שלג) ושם כותב שאין זה ראוי.
מאידך גיסא בספרי חכמי ספרד פזורות מליצות מסוג זה לרבבות, ואין פוצה פה ומצפצף, ורק בתורת דוגמא, החיד"א ביומן מסעותיו "מעגל טוב", מציין שביקר באיזו ארץ בצפון אפריקה [תוניס או אלג'יר, איני זוכר כעת], ושם בני אדם ש"לא נחם אלוקים דרך ארץ" ואוכלים בידיהם וברגליהם.
כמו כן הסגנון של חכמי ספרד אלו הבקיאים, היו כזה כסדר, למשל בהקדמות לספרים "יד מלאכי" או שדי חמד, הקדמות שכל כולן מורכב אך ורק משברי ורסיסי פסוקים ומאמרי חז"ל
כמדומני שכך הוא גם סגנונו של ספר יסוש"ה (אשכנזי).
 
 

ספר וסופר

משתמש ותיק
יש הומור (לא קשור דוקא לתורה), יש מליצה (שימוש במילים של תורה לכוונות אחרות), ויש ליצנות (שתמיד אסורה - חוץ מליצנותא דעבודה זרה), אין לערבב ביניהם.

יש גם זמנים שונים (כמו דיון בבית דין או ישיבה בפני גדול בתורה, שגם דיבור כשר יכול להיות לא מתאים לרצינות הנדרשת, והעובר על כך הוא קרוב לליצנות)

יש גם עובדי השם שונים (לא הרי החפץ חיים כהרי ר' אהרן קוטלר ולא הרי שניהם כר' חיים קנייבסקי - אין כאן ענין של 'דרגות' אלא של 'סגנונות')

ממילא, אין מותר ואסור מוחלטים בזה, כי בהחלט יש כאלו שמדרך 'עבודתם' לייקר מאוד את דברי התורה, שלא להשתמש בהם שלא לשם מה שנכתבו, ויש שדוקא חביבות דברי התורה גרמה להם להתבטא תמיד בסגנון פסוקים וכדו' (וגם כאן מסתבר שיהיה הבדל בין שימוש במליצה בשביל דרישת שלום בתחילת תשובה הלכתית, לבין פטפוט עם האשה והילדים בפארק עירוני, וגם הפירוש לפסוקים תלוי בזה, כמובן)

כללו של דבר, כל ענין זה שייך למשקל החסידות, שמשתנה מעובד לעובד, מזמן לזמן, ממצב למצב ומתרבות אחת לחברתה, כשבקצוות המוסכמות רבות וכמה שהדבר מתקרב לקו האמצע ההבדלים יותר ניכרים.
 
חלק עליון תַחתִית