האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות


פותח הנושא
יעקב שלם
משתמש ותיק
הודעות: 1314
הצטרף: 10 אפריל 2018, 11:52
נתן תודה: 497 פעמים
קיבל תודה: 388 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: מחובר

האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי יעקב שלם » 29 פברואר 2020, 23:12

לפי הרמ"א שיש מנהג לקצוץ וזה מעכב בטבילה

על מה סמכו הנשים שמגדלות ציפורניים ארוכות?


חזק וברוך
משתמש ותיק
הודעות: 331
הצטרף: 19 יוני 2019, 16:51
נתן תודה: 358 פעמים
קיבל תודה: 147 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי חזק וברוך » 29 פברואר 2020, 23:49

שו"ת יביע אומר חלק ב - יורה דעה סימן יג

ב"ה. פה קהיר. תש"י לפ"ק. נשאלתי אודות הנשים המודרניות שמגדלות צפרניהן וצובעות אותן לנוי (מאניקיר), וידוע שהצבע הזה יש בו ממש ונקלף כניר דק. ובכן יש לדעת אם אין הצבע הזה חוצץ לטבילה. ומה גם כי אינן גוזזות הצפרנים כדת, אם צריך לגעור בהן משום חציצה או לא.

(א) במעשה רוקח (דף א ע"א) בשם הרמב"ם, כ' בזה"ל: מה שהנשים צובעות ידיהם בצבע הנקרא בערבי חנ"ה, אינו חוצץ בטבילה. אמנם המין הנקרא בערבי כצא"ב, להיות שיש לו גשם ועביו נשאר על העור, לכן הוא חוצץ. ע"כ. ובשו"ת הרמב"ם (ירושלים תרצד, סי' קלט), ילמדנו רבינו האשה שצבעה ידיה בצבעים שהנשים עושות, היחשב זה חציצה למנעה מן הטבילה או לא. תשובה, הצבעים המשנים גוון העור לבד, ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ. עכ"ל. ומוכח מד' הרמב"ם הללו, שאף צבע הנעשה לנוי, כל שיש בו ממש ואינו חזותא בעלמא, חוצץ. אולם הרשב"א בתה"א =בתורת הבית ארוך= (סוף שער ז) כ', נשים הצובעות ידיהן לנוי, מסתברא שאינו חוצץ, דנוי הוא להן, ואינן מקפידות להסירו, אדרבה רוצות הן בקיומו. ועוד דליכא אלא חזותא בעלמא. ע"כ. ומוכח דלטעמא קמא אפילו יש בו ממש אינו חוצץ, כיון שהוא לנוי. וכ"כ עוד הרשב"א בתשו' המיוחסות (סי' קכד), על אודות הנשים שצובעות ידיהן בצבע הקרוי שנדיר"א וכיו"ב, שאינו חוצץ, ושכ"כ בהלכות נדה שחיבר (הרשב"א), שנשים שצובעות שערותן לנוי מסתברא שאינו חוצץ, דנוי הוא להן ואינן מקפידות להסירו לעולם, אדרבה חוזרות ומחדשות אותו תמיד לנוי. אף על פי שצבע זה פושט בכל השער, ורובו אף על פי שאין מקפיד עליו חוצץ, כאן מקפדת ורוצה להיותו שם, והרי הוא כאילו מגופו של שער. ומצינו טבילה לפרוכת אף על פי שיש בה תכלת וארגמן ותולעת שני. ועוד יראה שאין ממשו בשער ובידים, אלא מראיתו של צבע, ולפיכך אינו חוצץ. ואינו דומה לכתב שחוצץ, שממשו של דיו בכתב וכו'. וזכיתי שדנתי בזה לפני מורי הרמב"ן, והודה לדברי הלכה למעשה. עכ"ל. וכ"כ המאירי מקואות (עמוד צט) וז"ל: וכבר ביארנו באחרון של נדה וכו', שהאצבעים אין הצבע שבהם חציצה אפילו היו בו קצת ממשות. וכן הנשים שצובעות גבות עיניהן לנוי בסם הנקרא אל חנא, הואיל ולנוי הוא אינן מקפידות, אדרבה רוצות בקיומו. וכ"ש אם אין שם ממשות שאינו אלא מראה לבד. עכ"ל. וכ"ה בהמאירי נדה (עמוד רצד), בשם גדולי הדור (הרמב"ן והרשב"א הנ"ל). ע"ש. וז"ל הרשב"ץ ח"ג (סי' נח). והצבע שצובעין בו ידיהן וראשיהן אינו חוצץ. כ"כ הרשב"א ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל. והביא ראיה מהפרוכות שהיו צבועות ומצאנו להם טבילה (חולין צא:). ואינה ראיה כל כך, משום דמצותן בכך. אבל הדין דין אמת, לפי שאין שם ממשו של צבע. עכ"ל. ולכאו' משמע מדבריו דס"ל שאם יש שם ממשו של צבע חוצץ. אולם נראה דלקושטא דמילתא לא פליג על הרשב"א והרמב"ן. אלא שלא הוצרך לזה בצבעים שהיו נוהגות הנשים בזמנם שלא היו בהם ממש, אבל לעולם גם בצבעים שיש בהם ממש כנ"ד אפשר להקל. וכן דעת הרא"ש (הל' מקואות סי' כז). וע"ע בב"י (סי' קצח) שהביא דברי הרשב"א הנ"ל, והוסיף שכ"כ רבינו ירוחם ז"ל. ע"ש. וכן פסק בש"ע (שם סי"ז), שהצבע שהנשים צובעות על פניהן וידיהן ושער ראשן אינו חוצץ. ע"כ. ומוכח מסתמות דבריו שאף אם יהיה ממש בצבע אינו חוצץ, הואיל ולנוי הוא.

(ב) וראיתי להב"ח שם שכ', צבע שצובעות הנשים וכו', כ"כ הרא"ש והרשב"א. ולא דמי לכחול שחוץ לעין שחוצץ, דשאני התם דאיכא ממשות הכחול. אבל גבי צבע אין שם ממשות אלא מראיתו של צבע בלבד וכמ"ש הרא"ש והרשב"א שם. ע"כ. מבואר יוצא מד' הב"ח, שאם יש ממשות בצבע חוצץ. ומשמע שהבין בד' הרשב"א והרא"ש דלא סגי בטעמא דנוי, אלא בעינן נמי שאין בו ממש. וכן מוכח ג"כ מדברי הפרישה (ס"ק יח) שכ', אין להק' מאי שנא מכחול שחוץ לעין וכו'. די"ל משום דכחול יש בו ממש לחצוץ, משא"כ צבע שאינו אלא חזותא בעלמא. ואפ"ה נקט דוקא שצובעות הנשים, דאל"כ הוי חוצץ בכל דהו כיון שמקפדת עליו. עכ"ל. ולפע"ד הדבר תמוה, שהרי אם אין ממשות בצבע, אפילו אינו לנוי ומקפדת עליו אינו חוצץ. וכמ"ש הרשב"א הנ"ל ואינו דומה לכתב שחוצץ, שממשו של דיו בכתב. וכ"כ המאירי מקואות (עמוד צו) גבי דם ודיו יבשים חוצצים לחים אינם חוצצים, שאף ביבש דוקא כשיש שם קצת ממשות, הא אם הושחרו ידיו בדיו הלח ואין שם אלא חזותא בעלמא אינו חוצץ. ע"ש. וכן ראיתי להט"ז (קצח, ס"ק יז) וזת"ד. בב"י כ' בשם הרוקח וז"ל: נראה שאם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט, זה אינו קפידא. אף על פי שמעט נדבק בבשר. עכ"ל (הב"י). ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה, ומצאה במקום א' בגופה שחרורית, במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהושחרו מעשן המרחץ, והורתי שא"צ טבילה. דדמיא למ"ש הב"י. ולא דמיא לדיו שחוצץ כמ"ש (ר"ס טו). דהתם ממשה של דיו חוצצת, משא"כ במראה שחרורית שאינו אלא לכלוך בעלמא. עכ"ל. וכ"כ הש"ך (ס"ק כא). ע"ש. וראיתי בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' צח), שנשאל באשה שנצבעו ידיה מעסק אגוזים רכים. והשיב, שנראה שאינו חוצץ לטבילה, כיון שאין שם ממשות אלא חזותא בעלמא. והביא ל' הרא"ש והרשב"א ור' ירוחם (שהובאו בב"י), שנראה דהכי ס"ל. ושוב הביא ד' הפרישה דס"ל דבעינן תרתי לטיבותא (נוי, ואין בו ממש), אבל אם חסר א' מהם חוצץ. ושכ"כ הלבוש. וציין לס' בנימין זאב (סי' קנא וקנב) שסותר דבריו בזה. ע"ש. עכת"ד. ולא זכר שר ד' הש"ך והט"ז, אשר באמת נראים דבריהם נכונים, וכדמוכח מהרשב"א והמאירי הנ"ל. ובאמת שא"א לומר שאם יש ממשות בצבע, אפילו הוא לנוי ואינה מקפדת עליו, שיהיה חוצץ. דהא לא גזרו על מיעוט שאינו מקפיד עליו. וכן מצאתי בשו"ת פני אריה (סי' ו די"ג ע"ד), שהביא ד' הב"ח הנ"ל, וכ' שבמחכ"ת שגה מאד בהבנת דברי הרא"ש והרשב"א, שנראה מדבריו דכחול שחוץ לעין נמי אינו מקפיד, ואפ"ה כיון דאיכא ממשות חוצץ. וזה תמוה. שהדבר ברור שבמיעוט שאינו מקפיד אפילו יש שם ממשות אינו חוצץ. כדאיתא במקואות (פ"ט) ובכ"ד. והקו' מהכחול שחוץ לעין, לק"מ, דהתם מקפיד עליו. וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון בינת אדם (ה' נדה סי' יב) שבודאי מד' הרשב"א והרא"ש מוכח דמ"ש בטעם ב' שאין ממשו של הצבע נרגש אלא מראיתו, הוא רק לסניף. דהאמת כך הוא. אבל באמת אף על פי שיהיה צבע שיש בו ממש, אם עשוי לנוי אינו חוצץ. דמאי שנא לנוי או מי שמלאכתו בכך. ושוב הביא ד' הפרישה הנ"ל שכ' להיפך. וכ' ולי נראה דמהרשב"א מוכח כהט"ז, ודלא כהפרישה. ע"ש. וע' בסדרי טהרה בשיורי טהרה (סי' קצח ס"ק לג), שמצדד להחמיר בנידון הט"ז הנ"ל, גבי אשה שנגעה בשחרורית הקדרה וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת כנף רננה חיו"ד בהשמטות (מין כנף סי' לד). ע"ש. ולפענ"ד העיקר להקל בזה. ובא מעשה לידי באשה שהושחרו ידיה מקליפות רימונים. והוריתי שאינו חוצץ. וכנ"ל. וכן הדין בנידון ה' בית דוד הנ"ל. ושו"ר בשו"ת אוהל יוסף (סי' מ), שהביא מחלוקת הלבוש והפרישה נגד הט"ז והש"ך בזה. והזכיר ג"כ תשו' רבו ה' בית דוד הנ"ל, שהניח הדבר תלוי ועומד. ולפי העדות שהעיד חד צורבא מרבנן שהב"ד הורה להתיר למעשה. צ"ל שאע"פ שלהלכה הן ולאו ורפיא בידיה מ"מ למעשה גמר בדעתו דעת עליון להתיר, משום שאם באנו להחמיר ולאסור, הויא חומרא דאתי לידי קולא, שאם תמתין מלטבול עד שיעבור הצבע של האגוזים הרכים מידיה, שמא ח"ו יבא בעלה לידי טומאת קרי בלילה. וכן ראוי לנהוג להתיר. ואין צ"ל למי זהב שצובעות הבתולות על צפרני ידיהן לנוי שאינו חוצץ. שיש בזה תרתי לטיבותא שהוא לנוי ואין בו ממש. עכת"ד. וע"ע בעקרי הד"ט (סי' כב אות ז). ע"ש. וכן עיקר. וע' להלן (אות י).

(ג) פש גבן לברורי אם הצפורן עצמה חוצצת, כיון שהצפרנים שלהן ארוכות ועודפות על הבשר. והנה מבואר בפוסקים כי אין הצפרנים עצמם חוצצים, ומה שנהגו לגזזן הוא מפני הלכלוך שתחת הצפרנים. וכמ"ש בטוש"ע /יו"ד/ (סי' קצח סי"ח), צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצץ, כנגד הבשר אינו חוצץ. ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר חוצץ. ואיזהו שלא כנגד הבשר זה שהצפורן עודף על הבשר. ולפי שאינן יכולות לכוין מה כנגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילה. ע"כ. וע' בב"י שכ"כ הסמ"ג וסה"ת ע"ש. וכ"כ המאירי (עמוד רצד). והרוקח (סי' שעו). ע"ש. וע' באור זרוע הגדול ח"א (סי' שסג ס"ק יא), שהעלה ג"כ שכל שאין צואה תחת הצפורן. הצפורן עצמה אינה חוצצת. וסיים, ותמה אני מפני מה נהגו נשים ליטול צפרנים, שאינן צריכות כ"א להוציא הצואה שתחת הצפרנים. מיהו הואיל וכבר נהגו הנשים בכך, אין להתיר הדבר הזה, שמנהג אבותינו תורה הוא. ע"כ. וכבר כ' הפוס' לתת טעם למנהג הנשים בזה. וכאמור. ועכ"פ לכ"ע אין הצפורן עצמה חוצצת מן הדין. וכ"פ עוד מרן בש"ע (ס"כ) וז"ל: דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ אבל הצפורן עצמה אינה חוצצת. ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת. ע"כ. ובב"י הביא מקור ד"ז מהראבי"ה בשם הגאונים. והובא במרדכי ובסה"ת. ע"ש. והן אמת כי הרמ"א בהגה (שם) סיים, ומיהו כלל זה דוקא כשאין צואה או בצק תחתיו. ומאחר שנהגו ליטול הצפרנים אפילו אם נשאר בידה צפורן אחת, וטבלה צריכה טבילה אחרת. וכן נוהגין. ע"כ. והסיף ע"ז הש"ך (ס"ק כה), שמצא בראב"ן דס"ל דצפורן עצמה חוצצת. וכ', דלכן יש לפקפק עמ"ש בשו"ת מהר"ם מלובלין, שאם כבר לנה עם בעלה א"צ טבילה אחרת שלפ"ז צ"ע בדבר. וכמדומה שנוהגים להורות שתטבול עוד פעם היכא דאפשר. ע"כ, [ומ"ש בש"ך בשם הראב"ד, הוא ט"ס וצ"ל הראב"ן]. הנה בודאי דאנן בדידן נקטינן להקל כד' מרן שקבלנו הוראותיו. וזוהי באמת דעת כל הפוסקים כמעט. ונראה שהראב"ן יחידאה הוא בזה. ובנ"ד אף הראב"ן יודה שאינו מעכב. שהרי כל טעמו הוא משום שעתידה ליטלן ומש"ה חייצי השתא, וכמ"ש הש"ך שם. ואלו אין דרכן ליטלן כלל וקפדי עלייהו לגדלן ולייפותן. ופשיטא דבכה"ג לא אמרינן בטלה דעתן אצל כל אדם. וכבר היה לעולמם ד"ז, כמ"ש הרמב"ן (פר' כי תצא, ע"פ ועשתה את צפרניה), כי מנהג הנשים לגדל את צפרניהם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים. וע"ש. ומש"ה נראה לומר שאינם חוצצות, הואיל והן מנקין אותן תמיד ומייפין אותן. וכנודע. ואם נפשך לומר הרי דרכן של הנשים הללו לגזוז מצפרניהן ולתקנם מפקידה לפקידה, וא"כ כיון שסופן לגזוז מהן הויא חציצה לד' הראב"ן. אי משום הא לא איריא. שהרי אפשר להודיע לנשים אלו שיתקנו את צפרניהן לפני הטבילה, בין לחתכן ובין לנקותן יפה יפה. [וע' בתשו' חת"ס (סי' קצה), בדין כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אחר טבילת מצוה, אם יש לחוש לחציצה כיון שסופן להתגלח. והשיב שאינם חוצצות. והובא בפ"ת (ס"ק יב). ע"ש. וע"ע במ"ש בזה הגר"ש קלוגר בשירי טהרה (סי' קצח תשובה א). בשו"ת קנאת סופרים (סימן כה, דל"ט ע"ב). ע"ש. ודו"ק] וכל זה אני אומר לשיטת הראב"ן והש"ך. אבל לדידן אין צורך בזה, מכיון שרוב ככל הפוסקים חולקים ע"ז, וס"ל שאין הצפורן חוצצת כלל. וכן פסק מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו. וכ"כ בשלחן גבוה (ס"ק מא), שלפ"ד מרן אף על פי שלא שמשה א"צ טבילה אחרת, וכבר קבלנו עלינו הוראות מרן. ז"ל. וכן ראוי להורות. ע"ש. וכן הובא להלכה בשו"ת יהודה יעלה קובו (חיו"ד סי' כא). ע"ש. וע' בבן איש חי ש"ב (פר' שמיני אות ד), שמנהגם להורות לחלק בין אם שמשה כבר, ובין אם הרגישה בדבר לפני ששמשה. ע"ש. וטוב להחמיר בזה היכא דאפשר, ובפרט כשלא בדקה תחת הצפורן, נראה שראוי לחוש ולטבול שנית אם נזכרה לפני ששמשה. וע' בדרכי משה (אות ז) בשם התוס'. וע' בט"ז, וסד"ט, ומסגרת השלחן, ושאר אחרונים.

ומיהו הואיל ואין טבילתה שנית חיוב מן הדין, נראה שצריך המורה להזהיר אותה שלא תברך על הטבילה. וגדולה מזו מצאנו בשו"ת יד אליהו מקאליש (ס"ס לח), שכ' שכל כתם או דם שיש בו ספק טומאה המובא לפני חכם, שאנו מחמירים בו מחמת חסרון בקיאות במראה דם, או בראתה דם בתוך ימי טוהר, צריך החכם להזהיר האשה שלא תברך על הטבילה. עכ"ל. הן אמת שבראתה דם טוהר, העלה בתשו' חת"ס (סי' קצא) שאפשר לברך, כיון שהנהיגו איסור לבעול על דם טוהר. עש"ב. מ"מ בספק טומאה מיהא בודאי שא"א לברך. דסב"ל =דספק ברכות להקל=. וע' בפתחי תשו' (סי' קצד סק"ב), שהביא דברי ה' תשובה מאהבה (סי' סא), שנסתפק בדין דם טוהר אם מברכת על הטבילה והציע ספקו לפני רבו הנוב"י ושקיל וטרי באין ולאו ורפיא בידיה. ושוב הביא הפ"ת ד' החת"ס הנ"ל. וסיים, שבאמת צ"ע לדינא בכל הכתמים שיש בהם ספק כגון שנוטים קצת לאדמימות. או שיש ספק אם הוי כגריס, והמורה מחמיר לטמאה איך תברך אח"כ על הטבילה. ע"ש. וע' בשו"ת טוב טעם ודעת (סי' רצז), דמסיק שמבר' על טבילת ספיקי טומאה. ע"ש. וכן פסק בספרו קנאת סופרים (דמ"ז ע"ד) ד"ה ועל, שמברכות ג"כ על כתם בימי טוהר. ע"ש. גם בשו"ת דברי שלום ואמת (חיו"ד סי' ט) כתב, שהנשים מברכות על טבילתן בהרבה דינים שהחמירו בהם גבי נדה. ומנהג ישראל תורה הוא. ע"ש. אולם בשו"ת שאילת שמואל (סי' עד) העלה, שאע"פ שבכל כתמים הנוטים לאודם, יש מקום לחייבם בברכה, דהו"ל ס"ס שמא הויא תקנת חכמים, וברוכי מברכינן אתקנתא דרבנן. ושמא הוא באמת דם טמא. מ"מ אם ההוראה לטמאת הוי מכח ספק אם לתלות בדם מכה וכיו"ב, או מחמת פלוגתא דרבוותא, שאז לא שייכי הטעמים הנ"ל, פשיטא שעל המורה להזהירה שלא לברך על הטבילה. ע"ש. וע"ע בשו"ת מור ואהלות (די"ז ע"א), שהביא דברי ה' מלבושי טהרה שסובר שאין לה לברך, אלא תשמע הברכה מאשה שמברכת על ראיית דם ממש. וע"ש שהאריך בזה. ובאמת שכבר הסכימו הרבה אחרונים שאין לברך מכח ספק ספיקא. וכן המנהג. וע"כ הדרינן לכללא דספק בר' להקל. וכ"ש בזה שאינו אלא מתורת חומרא, דפשיטא ופשיטא שאין לברך שנית על הטבילה. וכן כל כיוצא בזה.

(ד) והנה בט"ז (ס"ק כא) כ', שכיון שנתברר דנטילת צפרנים של האשה אינו אלא מצד המנהג שהחמירו על עצמם, נ"ל דהא דאיתא במרדכי שאם אירע טבילתה בחוה"מ =בחול המועד= נכון הדבר ששפחה גויה תגזזם לה, דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה לא גזרו. ואם אין לה גויה תנקר היטב הטיט שתחת הצפורן, ע"כ היינו דוקא בחוה"מ, אבל בשבת ויו"ט אם שכחה ליטול צפרניה לא תאמר לעכו"ם שתחתוך הצפרנים, כיון שאינה מצוה גמורה, ואפשר בניקור תחת הצפרנים בלבד, ולמה נבטל שבות דאמירה לגוי. ועוד שהישראלית מסייעת לה, וכאילו היא עושה מלאכה דאו' וכו'. וראיתי מי ששגג והורה לגזוז ביום טוב ע"י גויה, ולא כיון נכונה לע"ד. ע"כ. והש"ך בנקה"כ חולק על הט"ז והסכים לד' המורה לגזזם ע"י עכו"ם, שאין כאן מלאכה דאו' כלל רק שבות, דהא נטילת צפרנים הו"ל מלאכה שאצל"ג =שאין צריך לגופה=. וע"י עכו"ם הו"ל שבות דשבות במקום מצוה. וכ"ש שהראב"ן ס"ל דהצפורן חוצצת וכו'. ומיהו כיון שאפשר ליטלן בלא כלי, למה נקיל בחנם. אבל שלא בכלי הדבר פשוט שמותר, ולית דין צריך בשש. ע"כ. וכן הסכים השבו"י ח"ב (סי' ח) שכנ"ל עיקר כהנקה"כ שיש ליטלן ע"י עכו"ם בידיו או בשיניו. ע"ש. והובא בפ"ת. וע"ע בשו"ת סמא דחיי (חאו"ח סי' ח). ובשו"ת אגודת איזוב מדברי (סי' יט). ובסדרי טהרה (ס"ק לט) הביא ד' הח"צ שהשיג על הש"ך בזה. וסיים, שנ"ל שמי שמורה להקל בזה כהט"ז אין מזניחין אותו. ע"ש. ובאמת שכן מבואר בד' בעל התרומה (סי' קד) שכ', שנראה שמנהג שגוזזין הצפרנים בשעת טבילה, אינו אלא מפני הטיט שתחת הצפורן, וא"כ אם אירע טבילה בחוה"מ, שאסור לחתוך צפרניה במועד, סגי לנקר בטוב ולחצות הטיט שתחת הצפורן. והבאה להחמיר תחתוך צפרניה בשיניה, או דרך שנוי, או ע"י שפחתה גויה. ע"ש. וכ"כ בס' הפרנס (סי' קטו). וכן ראיתי בס' המאירי נדה (עמוד רצד) שכ', שבתוספות כתבו שאם אירע לה טבילה בשבת ויו"ט, ולא נטלה צפרניה, מנקרת הצואה שתחת הצפורן יפה ודיה. ע"כ. וכ' ידידי המו"ל הרה"ג ר"א סופר שליט"א, עמ"ש בשם התוספות, שאינו יודע איפה. וע' בט"ז יו"ד (סי' קצח) שפסק כן מדעת עצמו, והש"ך בנקה"כ חולק עליו. והנה מצאנו תנא דמסייע להט"ז. ע"כ. וע' בדרכי משה (אות ז) מהגהות ש"ד בשם התוס'. ודו"ק. וע' בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח ס"ס כו) שנוהגים להורות לגזזם בשבת ויו"ט ע"י גויה לצורך טבילה. כמ"ש המג"א (סי' שמ). וכד' הש"ך בנקה"כ והסד"ט (סי' קצח). ודלא כד' הט"ז שאוסר. ע"ש. וכ"כ בבן איש חי ש"ב (ס"פ כי תשא), והוסיף שמלמדין את הגויה שהיא תמשוך את יד האשה, כדי לקוץ הצפרנים, ולא תקרב האשה את ידה אליה. ע"כ. וע"ע בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' פח), ושו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' ח), ושו"ת תשורת שי ח"א (סי' תריח). אולם הגאון ר"ש קלוגר בשירי טהרה (סי' קצח תשובה ב) כ', שאין להתיר לחתכם ע"י גוי. ומ"ש הנקה"כ והמג"א שיחתכם הנכרי בידיו, בזה אי אפשר שלא ישאר קצת מהצפרנים. והוסיף עוד שגם בניקור לא סגי דחיישינן להש"ך והמג"א, ולכן תדחה הטבילה לאחר השבת. ע"ש. ובאמת שגדש סאה להחמיר בזה. כי שני הדרכים להקל נראים. והניקור נכון יותר, וכמ"ש להדיא בס' המאירי בשם התו' הנ"ל. (ומה גם שיש כמה אחרונים שאוסרים לחתכם ע"י גוי וכד' הט"ז. וכמ"ש ג"כ בשו"ת תורת רפאל (ה' שבת סי' מד). ע"ש.) ואף על פי שכ' המג"א (סי' קסא סק"ה) וז"ל: בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו, אלא ירחצנו במים. תשב"ץ סי' קכב. עכ"ל. (וכ"פ הגאון בן איש חי ש"א פ' קדושים אות כד). כבר תמה עליו הא"ר (שם סק"ה) בזה"ל: ואני תמה שעיינתי בתשב"ץ שם ולא מצאתי. ואדרבה ממ"ש בתשב"ץ (סי' רפד) וז"ל: בשבת דוחק את הבשר שתחת הצפורן כדי שלא יגרר את הצפורן כשמסיר הטיט. ע"כ. מבואר שאין איסור משום טיט אלא שלא יגרור את הצפורן. ע"כ. וכ"כ בש"ע הגר"ז (שם) והגאון מליסא בדה"ח. והובאו בכה"ח (שם ס"ק טו). ע"ש. וכ"כ בסדרי טהרה (סי' קצח סוף ס"ק לט). וכן מצאתי להגאון החרי"ף בשו"ת שערי רחמים ח"ב (חיו"ד סי' כ), שהורה כן למעשה שאם אין עכו"ם מצוי שתנקרם היטב בליל שבת מכל טיט ולכלוך ותטבול. ע"ש. [וכן יש להורות כעת שאין עכו"ם מצויים בארצנו הק', שנתקרם היטב, ותדחוק הבשר כדי שלא תגרור את הצפורן. וע' בשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת (חיו"ד ס"ס לג). וי"ל ע"ד].

(ה) ובהיותי בזה ראיתי לה' מחצית השקל ה' נדה, שכ' לפרש כוונת הש"ך (ס"ק כה), שכיון שכל הנשים נהגו כבר ליטול הצפרנים, הויא חציצה אם לא תקצוץ אותם. ומש"ה כ' הרמ"א ומאחר שנהגו ליטול הצפרנים, צריכה טבילה אחרת, משום שזה גורם להיות הצפורן חוצץ. ע"כ. והעלה במחשבה לפני להביא סמך לזה ממ"ש ג"כ בישועות יעקב (סי' קצח סק"א), גבי רוב שאינו מקפיד עליו שגזרו עליו חכמים משום רוב המקפיד. שאחר תקנת חז"ל שמוכרח ליטלו משם קודם הטבילה, מצד תקנת חז"ל, הויא חציצה מן התורה. והאי דלא גזרו במיעוט שאינו מקפיד אטו רוב שאינו מקפיד, משום דרוב המקפיד הויא מילתא דלא שכיחא ול"ג =ולא גזרו= רבנן. [וע' בשו"ת עזרת ישראל (ס"ס צא) ד"ה מה. וי"ל ע"ד]. והוסיף עוד שם, דבספק אי הוי עליו רוב שאינו מקפיד או לא אף על פי שאינו אלא מדרבנן, מ"מ ספיקו להחמיר, שמכיון שכבר גזרו עליו חכמים, הויא חציצה מה"ת =מהתורה= וסד"א =וספיקא דאורייתא= לחומרא. ע"ש. אולם מסתמות דברי הפוסקים שהביאו להלכה מ"ש בגמ' דרובו שאינו מקפיד הוא גזרה מד"ס משום רובו המקפיד, נראה שאף אחרי הגזרה אינו אלא מדרבנן, ואזלינן בספיקא דידיה להקל. וע' ביבמות (עח סע"א). וכן מבואר בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד ס"ס קנח), שכ' שאם כל שערות הראש הם קאלטענש אז לא מהני מה שאינו מקפיד, אך אם רוב שערות הראש הם כן ומיעוטן פרודות שאז החשש רק מדרבנן דלפחות הוי רובו שאינו מקפיד, מש"ה באיסור דרבנן יש לסמוך על הסברא דחשיב רביתה, הואיל והרופא אומר שיש סכנה להסירן. ע"ש. ומשמע דלא אמרינן הואיל וגזרו על רובו שאינו מקפיד, הדר הו"ל חציצה מדאורייתא. וכן מוכח בשו"ת בנין עולם (חיו"ד ס"ס מב). ע"ש. וע"ע בשו"ת יד אליהו מקאליש (סי' לח). ע"ש.

(ו) ומצאתי בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב (סי' סח), שעמד בקושיא זו, בהא דקי"ל רובו ואינו מקפיד חוצץ רק מדרבנן, דלפמ"ש הראב"ד והרא"ש והר"ן והטור /יו"ד/ (ר"ס קצח), שאם מקפדת עליו לפעמים, אף על פי שאינה מקפדת עליו תמיד, חשיב כמקפיד. א"כ מאחר שאמרו חז"ל דהויא חציצה מדרבנן, ואי מתרמי לה טבילה צריכה להסיר הדבר החוצץ מדרבנן, א"כ עכ"פ הרי היא מקפדת עליו שלא יהיה עלי' דבר חוצץ, וא"כ שוב הויא חציצה מדאורייתא, וכדין רובו המקפיד. אמנם לק"מ, שהרי אינה מקפדת אלא שלא יהיה רוב רוב שאינו מקפיד. ואם יחסר מקצת מהחציצה עד שלא יהיה רוב אלא מיעוט, וישאר מיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ אפילו מדרבנן. א"כ תו לא הוי אלא מיעוט המקפיד שג"כ הוא מדרבנן וכו'. וזה נכון מאד. עכ"ל בקיצור. ודפח"ח. /מילואים/ +כעת ראיתי שכ"כ ג"כ בקובץ הערות בהשמטות ליבמות (עח א) בשם הגר"ח מבריסק. וע"ש.+ [הן אמת שראיתי עתה בדרכי תשובה (סי' קצח סק"ב) שהביא דברי השואל ומשיב קמא (ח"ב סי' קו), באשה שטבלה ומצאה דבר חוצץ כמיעוט המקפיד שאינו אלא מדרבנן, שהעלה שכיון שאמרו חכמים ז"ל שחוצץ, וטבילה זו אינה מועילה שוב הוי טומאה מדאורייתא. עכת"ד. ואין השו"מ תח"י לעיין בו. ולפע"ד אין לסמוך ע"ז להלכה. וגם הישועות יעקב הנ"ל מודה דבמיעוט המקפיד אף עכשיו אינו אלא מדרבנן, שאל"כ היו גוזרים מיעוט שאינו מקפיד אטו מיעוט המקפיד. ע"ש]. וגם לענין הצפורן שאינה חוצצת מן הדין אלא דרך חומרא ומנהג שנהגו הנשים, נראה דלא חשיב קפידא כולי האי. ואף על פי שאין הטעם של מהרי"א הלוי שייך בזה, מ"מ נראה דלהלכה לא שנא. וכן ראיתי בשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' כ) הנ"ל, להעיר ע"ד המחה"ש שאין זה מוכרח, שהרי גם מרן (סי"ח) כתב שנהגו הנשים להסיר הצפרנים וכו', ואעפ"כ פסק (ס"כ) שאינו חוצץ. ואם הרמ"א היה חולק בסברא זו, כל כה"ג הי"ל לפרש ולא לסתום דבריו. ע"כ.

(ז) ולכאור' יש להביא סמך לזה מהא דקי"ל (סי' קצח סכ"ג), השירים והנזמים והטבעות אם הם רפויים אינם חוצצים וכו'. ע"ש. ואף הרמ"א לא הגיה כלום ע"ז. ואמאי, הרי כ' הרמ"א בהגה (ס"א), שלכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצים, גזרה אטו דברים החוצצים. ע"ש. א"כ הואיל ומקפידות להוציא אותם לכתחילה, גם בדיעבד לא תועיל הטבילה, וכדין הצפורן. א"ו שכיון שאין זה אלא חומרא וסייג בעלמא (וע"ע בסד"ט בס"א), אין הדבר מעכב בדיעבד. איברא דחזי הוית לה' בית הלל (סק"ג) שהחמיר בזה אפילו בדיעבד, וחיליה ממ"ש הב"י או"ח (סי' קסא), שנראה שאפילו טבעת רפויה צריך להסיר בשעת נט"י =נטילת ידים=, משום שאין בקיאים בשיעור הרפיון הזה. א"נ משום שלא יבאו להתיר אף במהודקת. ע"כ. וכ"פ הרמ"א בהגה (שם ס"ג). וכ"ש גבי טבילה שיש להחמיר אפילו בדיעבד. ע"ש. אולם לא זכיתי להבין ראית הרב ז"ל, דהתם לכתחלה מיירי שיש להסירו, משא"כ בדיעבד י"ל דעלתה לו טבילה, ופשיטא לענין נט"י. וכ"כ המג"א והא"ר שם. וכן מצאתי בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קח) שנשאל בדין אשה שטבלה וטבעת באצבעה, והשיב שאם הטבעת רפויה הרי היא טהורה לבעלה, והכי קבלתי מפי גדולי עולם. ומה שנחלקו הגאונים אי גזרינן רפוי אטו שאינו רפוי אינו אלא לכתחלה, אבל בדיעבד ליכא מאן דפליג דעלתה לה טבילה. דמיום שנחתם התלמוד לא נתחדשה גזירה שלא מצינו בתלמוד. כמ"ש האשירי פ' במה מדליקין. ע"ש. והרב המגיה הביא מי שהקשה ע"ד מרן באו"ח (סי' קסא) שכ' להחמיר אף ברפוי, ממ"ש ביו"ד (סי' קצח סכ"ג) שאם הוא רפוי אינו חוצץ. וכ' לחלק בין לכתחלה לדיעבד. וכמ"ש המג"א. והביא דברי ה' מעיל שמואל (סי' יח) שנתקשה בזה ע"ד המג"א. וכ' עליו דבמחכ"ת לא כיון יפה וכו'. ע"ש. גם מצאתי בשו"ת מקום שמואל (סי' נה), שהביא דברי ה' בית הלל הנ"ל, וכ' עליו, שארי ליה מאריה לר' הלל, דלק"מ דהתם באו"ח מיירי לכתחלה, אבל בדיעבד ודאי דעלתה לה טבילה, ופשיטא נט"י. וכמה פעמים בא מעשה לידי בטבעת רפויה לענין טבילה, ולא חששתי לחומרת בית הלל מטעם הנ"ל. עכ"ד. וכ"כ עוד בחדושי דינים ליו"ד (סי' קצח). ע"ש. וכן פסק בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' פז), שברפוי עלתה לה טבילה בדיעבד. וכן העלה בשו"ת תפארת אדם (חיו"ד סי' נד). ע"ש. וכן פסק במסגרת השלחן. ע"ש. +/מילואים/ וכ"פ למעשה בשו"ת בני בנימין (דק"ד ע"ד). ע"ש.+ וע' בשו"ת בארות המים (דקי"ט ע"ד). ובשו"ת מחזה אברהם (סי' ה אות ה). ובשו"ת מכתם לדוד (ס' כד כה כו). ובשו"ת ראש משביר (חיו"ד סי' יד וטו). ובשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' טו). ובס' זכור לאברהם (דרל"א ע"ב). וי"ל ע"ד. וע' בפתחי תשובה (ס"ק יג), שהביא בשם תשו' הב"ח, שחלילה לומר דברפוי לא עלתה לה טבילה, והאומר כן ראוי לנזיפה. ושכ"כ בסדרי טהרה. ע"ש. ובאמת שכן עיקר לדינא. וכן אני מורה ובא בס"ד. וא"כ כיון דלא חיישינן בדיעבד, למאי דקפדי להסיר דברים כאלו שהם רפויים, שלא החמירו אלא לכתחלה. וע' בשו"ת זר"א ח"ב (ס"ס פו). ה"נ אף על גב דקפדי להסיר הצפורן, י"ל דבדיעבד מיהא אינה חוצצת. אכן יש לדחות דשאני התם דלא שייכא חציצה, הואיל ונרפים הם נרפים, כי הנזמים והטבעות רפויים הם, ועיילי בהו מיא. וכמ"ש רש"י שבת (נז) ד"ה האי נמי אריג הוא. וז"ל: ורבותי מפרשין הך קפידא לענין חציצה, דקי"ל רובו ומקפיד עליו חוצץ. וק"ל טובא דבמידי דלא מיהדק ועיילי ביה מיא מאי חוצץ איכא למימר הא לאו חוצץ הוא וכו'. ע"ש. (וע' בב"י (סי' קצח) שדעת הטור כדעת רבותיו של רש"י. וע' בשו"ת ידי דוד קראסו (דף רטז ע"ג).) משא"כ גבי צפורן שיש כאן סרך חציצה, במקום שצריכה להסירן ולגזזן. ומש"ה י"ל שלאחר המנהג חיישינן לחציצה.

ואגב הנני לבאר בס"ד היאך הדין נוטה כשיש ספק אם הטבעת רפויה, וכבר טבלה עמה. והנה ידוע מ"ש הראב"ד דה"ט שהטבעת המהודקת חוצצת, אף על גב דהוי מיעוטו שאינו מקפיד, משום שלפעמים היא מקפדת להסירה כגון בשעת לישה. והובא בהרא"ש והרשב"א והב"י. ובהיות שבזמן הזה הכל מסתפקים בקניית לחם מן השוק, ואף פעם אינן מוציאות את הטבעות שבידן, י"ל שאפילו מהודקת אינה חוצצת, כי בהתבטל הסבה בטל המסובב. וכיו"ב ראיתי בים של שלמה חולין (פכ"ה סי' כא), שבאיש אינה חוצצת כיון שאינו לש. ע"ש. וכן ראיתי בגן המלך (סי' קכג) שכ' להקל במי שמלאכתו נקיה, ואינו מסיר הטבעות מידו. ולא גזרינן אטו מי שמלאכתו גרועה ומקפיד להסירן, דמיעוט שא"מ מדרבנן ולא גזרינן גזל"ג =גזירה לגזירה=. וכן הדין אפילו בחיוב טבילה דאורייתא. ע"ש. וע' בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' פז), ושו"ת בארות המים (דף קכ ע"א), ושו"ת תפארת אדם (סי' נד), ובשו"ת שערי עזרה (סי' טו), שהביאו דברי הג"ה בזה. וכ"כ ה' בית מנוחה (בדיני חציצה לנט"י, אות ח). וכן בעקרי הד"ט או"ח (סי' ט אות מח). ומינה לנ"ד שי"ל שאף כשהיא מהודקת אינה חוצצת הואיל ובזה"ז אינן מקפידות כלל להסירן. ושו"ר בסדרי טהרה (ס"ק מד), שהביא ג"כ ד' הג"ה, וכ' שלפ"ז יש להקל באשה שאינה לשה בעצמה, אפילו אם הטבעת שעל ידה מהודקת הרבה. ומ"מ אין להקל כיון שבש"ע סתם דבריו בזה ולא מפליג מידי, מיהו אפשר דבדיעבד אם עברה ושמשה יש להקל בזה. ע"כ. וטוב לחוש לדבריו בודאי מהודקת, לטבול שנית בלא ברכה, אבל כשהדבר מסופק לפע"ד אפשר להקל בפשיטות. וע' בפתחי תשו' (סק"א) בשם שו"ת זכרון יוסף. ע"ש. והלום בא לידי ס' ערוך השלחן וראיתי אליו (בסי' קצח אות נב), שכ', ע' סדרי טהרה (ס"ק מד), מ"ש בשם ג"ה שאין להחמיר אלא במי שמלאכתו גרועה וכו', ודברים תמוהים הם, והוא נגד כל הפוסקים ותמיהני על הסד"ט שהביא זה, וח"ו להקל בזה. וצע"ג. עכ"ל. ולא ידעתי מה כל החרדה הזאת, והרי ראינו לכמה אחרונים שהביאו ג"כ דברי הג"ה הנ"ל, ומילי דסברא נינהו. ולא עוד אלא שהסד"ט החמיר בסו"ד. (וע' בפ"ת (ס"ק יד) שהביא ד' הסד"ט בזה.). והואיל ומילתא דרבנן היא נקטינן לקולא. וכ"ש בזה"ז שרוב הנשים אינן לשות בעצמן אין להחמיר בספק רפוי.

(ח) אמנם עדיין יש להעיר ממה שמצאנו להאחרונים שדנו, באשה ששכחה להסיר שער בית הערוה ויודעת שרחצה את בית הסתרים היטב, שאין שם דבר חוצץ, וטבלה, ופלפלו אם עלתה לה טבילה, הואיל ונהגו הני נשי דידן להסיר השער לגמרי. וע' בשו"ת אדמת קודש ח"ב (סי' י, דכ"ו ע"א) שהאריך מאד בזה, והעלה שלפי מנהגינו צריכה לחוזר ולטבול פעם שניה. ואפילו אם מעולם לא הקפידה בזה לא היא ולא בעלה, דאזלינן בתר רוב נשים דקפדי בהכי, ובטלה דעתה אצל כל אדם. וכ"ש אם היא מקפדת בשאר פעמים. ע"ש. וע"ע בשו"ת שדה הארץ ח"ג (חיו"ד סי' ו), שנשאל ג"כ בזה, וכ' דלכאורה הד' פשוט שעלתה לה טבילה, לפמ"ש מרן בש"ע (סי' קצח ס"ו) שער הנדבק זה בזה מחמת זיעה שבאותו מקום, באיש אינו חוצץ, ובאשה בנשואה חוצץ ובפנויה אינו חוצץ. וכ' הש"ך דהנשואה מקפדת שלא תתגנה על בעלה לכן חוצץ. וכ"כ הר"ש (ספ"ח דמקואות). וא"כ בנ"ד שהדיחה פניה היטב קודם טבילה ודאי דעלתה לה טבילה. אמנם עדיין יש להסתפק שכיון שעתה נהגו בנות ישראל להקפיד ולהסיר שער בית הערוה, וכן מנהג עירנו. וגם האשה הזאת מקפדת תמיד ע"ז, ה"ז דומה למ"ש בש"ע (ר"ס קצח) שאם דרך בנ"א להקפיד עליו לפעמים, חוצץ, ואפילו אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם. ע"כ. וכיון שכן אפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה. ויש מי שהתיר כיון שבעלה אינו חושש כי רוצה לפרוש מתענוגי עוה"ז. וגם בזה לא צדק. דאזלי' בתר רוב הנשואות וכמ"ש הט"ז (סק"י). ע"ש. ולפ"ז אפילו שמשה כבר צריכה לחזור לטבול פעם שנית. ועל מה שעבר ה' הטוב יכפר. אמנם כד מעיינת בה, לאו מילתא היא. ודין הוא שכיון ששמשה א"צ טבילה שנית, שהרי הרמ"א (ס"כ) כ' שאם שכחה אפילו צפורן אחת, צריכה לחזור ולטבול כיון שנהגו ליטלן. וכ' הש"ך והט"ז, שאם שמשה א"צ טבילה אחרת, שאפשר שכבר נתעברה ונמצאת מוציא לעז על בנה. ע"ש. וה"ה בנ"ד שמנהג הנשים להסיר השער, וזו שכחה בפעם הזאת ולא הסירה, אם כבר שמשה א"צ לטבול שנית, ואין בה עון אשר חטא. אבל אם נזכרה קודם ששמשה צריכה טבילה אחרת. עכ"ד. [ומ"ש בשם הש"ך והט"ז שאם שמשה א"צ טבילה אחרת, הנה הש"ך (ס"ק כה) כ' שאפילו שמשה צריכה טבילה אחרת ושכן נוהגים להורות. ורק היכא דא"א וכבר עברה לילה אחת אין להחמיר. ע"ש. ורק הט"ז התיר מטעם הנ"ל]. והנה הברכ"י בשיו"ב (סי' קצח סק"ב) כ', בצאת הספר אדמת קודש ח"ב, לאור עולם, בו בפרק עמדתי על דבריו, ובעניותי היה נראה פשוט שמותרת לבעלה, שכל ימי טהרתה ועיבורה לא מצאה הקפידה לנוח להעביר השער. ושו"ר תשובה בכת"י להגאון ר' ישועה זיין ז"ל שהעלה שאינו חוצץ. ודו"ק כי קצרתי. ע"כ. ולכאורה אין זה מספיק, שאע"פ שאינה מקפדת בימי טהרתה ועיבורה, כיון שלפעמים מקפדת י"ל שחוצץ. ודמי למ"ש הראב"ד והפוסקים גבי טבעת מהודקת, דאע"ג דהוי מיעוט שאינו מקפיד, חוצצת, הואיל ומקפדת בשעת לישה. והובא בט"ז (ס"ק כ"ג). וה"נ להא דמיא. וכ"כ בתשו' אדמ"ק שם. ע"ש. אכן יש לחלק לפמ"ש הפ"ת (סק"ב) בשם ה' זכרון יוסף, דדוקא גבי לישה חשיבה קפידא, אי מיקלע לה ללוש כמה פעמים היום או מחר. אבל אם אינה מקפדת אלא פעם אחת לזמן מרובה לא חיישינן. ע"ש. ועוד דשאני הכא שאינה קפידא עצמית אלא משום המנהג שנהגו כן נשים אחרות. וראיתי להרה"ג ר"א בן שמעון ז"ל בס' נהר מצרים (דצ"א ע"ב), שעמד בזה ע"ד השיו"ב הנ"ל בסגנון אחר, [וי"ל ע"ד]. ואסיפא דמילתא כ' בנה"מ שם בזה"ל: וזכורני שראיתי בספרן של האחרו' ז"ל שאלה בנ"ד, והיה המעשה ששמשה את ביתה ואח"כ נזכרה שלא הסירה שער בית הערוה, ודנו אותו כדין בועל נדה. והצריכוה לטבול שנית. ואינני זוכר את שם הספר בבירור, אכן כמדומני שהיא תשו' שדה הארץ ח"ב, ואיננו בידו. עכ"ל. והנה אמת כי בשו"ת שדה הארץ ח"ג נשאל בזה, אך מסקנתו היא שאם שמשה את ביתה א"צ טבילה אחרת ואין אתה עון אשר חטא. וכנ"ל. ולדידי קשיא לי על ה' שדה הארץ שהצריכה טבילה אחרת אם לא שמשה, שמכיון שהרב ז"ל דימה ד"ז לשכחה וטבלה בצפרניה, אדדייק מד' הרמ"א ז"ל לחומרא, לידוק מר לקולא כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. (וכמ"ש ג"כ בשו"ת שערי רחמים הנ"ל.) וע' בשו"ת מחזה אברהם (סי' ה אות ב) שכ', שהנראה פשוט דמותרת לבעלה. והביא ראיה לזה מהש"ך (ר"ס קצט). ע"ש. ואי משום הא לא איריא, דשאני בני אשכנז דלא קפדי בהכי, והכל תלוי במקום ובזמן. וכבר העיר כן בס' נה"מ (שם), שאין ראיה מד' הש"ך. ע"ש. [ומיהו ק"ק עמ"ש ה' אדמת קודש, שאפילו אינם מקפדת לעולם, וכן בעלה אינו מקפיד, בטלה דעתה אצל כל אדם, והא בשבת (קמ"ד:) אמרינן דהיכא דאיכא אתרא לא אמרינן בטלה דעתו כל אדם. וה"נ הואיל ובני אשכנז לא קפדי לא אמרינן גבי האי בטלה דעתו אצל כל אדם. ויש לחלק בזה לפמ"ש התוס' שם (צב:), דשאני התם דלכל העולם נמי אם היה להם רוב גמלים כערבייא, הוו נמי מקיימי קוצים בכרם. ע"ש. (אבל אין לדחות ולומר דרבנן פליגי בזה על ר"א, אף על גב דאיכא אתרא שמקיימים קוצים בכרם. דשאני התם דס"ל שאין שאר המדינות שאינן מקיימות קוצים בכרם נגררים אחר ערבייא. ושו"ר שכ"כ הזר"א (או"ח סי' עג) וע"ש.) וע' היטב בב"י (ר"ס קצ"ח) גבי אינה מקפדת עליו. ובברכי יוסף או"ח (סי' קסא סק"א) ובכף החיים שם. וע' בפר"ח ושיו"ב יו"ד (ר"ס קיג). ובמחב"ר (סי' רנד סק"ב). ואכמ"ל. ועכ"פ בזה"ז שהרבה מבני אשכנז נמצאים באה"ק, נלע"ד דלא שייך לומר בזה בטלה דעתה אצל כל אדם, אם אינה מקפדת מעולם לא היא ולא בעלה. וצ"ע]. ומצאתי בס' תפארת אדם (דף קעט ע"ג) שהביא ד' האדמ"ק ושד"ה ח"ג, וכ' שבא מעשה כיו"ב לפני מו"ר מוהרי"מ ומהרנ"ש, ועלתה הסכמתם שאפילו עוד לא שמשה ואין שהות ביום לחזור ולטבול, לא תטבול למחרת, שאין העברת שער מדינא אלא חומרא בעלמא. ולא נתחוורו בעיניהם ד' האדמ"ק שכ' שאם מקפיד חוצץ בזה. ושו"ר שכן פסק החיד"א בשיו"ב להקל. ע"ש. גם בשו"ת ידי דוד קראסו (דרט"ו ע"ד) האריך ע"ד האדמ"ק ושד"ה ח"ג, וכ' שדבריהם תמוהים, שמכיון שמן הדין אין צורך להעביר השער כלל, למה נחמיר בדיעבד. ומה בכך שכבר נהגו להעביר השער ע"י סם, הרי כ' הב"י (סי' קצח) וז"ל: כ' באו"ח, הורגלו הנשים להסיר מעליהן כל גרב ושחין, אף על פי שמן הדין לא היה צריך. וכ' ר"פ, ולפ"ז אין לאסור לטבול לאשה שיש לה חטטין גרדנית בראשה. ע"כ. וה"נ בנ"ד. ושוב כ' לחלק דשאני חטטין שבראשה שא"א לסלקם אלא ע"י כאב גדול. ולפ"ז אם יש לה פצעים במקום בית הערוה יש להקל אף לה' אדמ"ק והשד"ה. ע"ש. וע"ע לה' טהרת המים בשיורי טהרה (מע' ט אות טו). ע"ש. והגאון רי"ח בבן איש חי ש"ב (פ' שמיני אות ז) פסק להקל בדיעבד, וכד' החיד"א בשיו"ב. ע"ש. וע' בשו"ת זבחי צדק ח"ב (חאו"ח סי' ל) שכ' שכל מנהגי בבל מיוסדים עפ"ד רבינו חיד"א, שכן שמע מפי מו"ר הגאון ר' משה חיים ז"ל, שקבלו הוראות החיד"א כקבלת דברי מרן. ע"ש. וכ"כ הגאון ר"א אדלחדיף רבה של עיה"ק טבריא, בשו"ת מפי אהרן (סי' יב דנ"ח ע"ד). וכ"כ רב גדול מרבני המערב בשו"ת ויען משה (חאו"ח סי' פא) שכן קבלו מפ"ק הגאון מהר"א הכהן ז"ל מח"ס משמרות כהונה. ונתנו סימן לדבר מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף. ע"ש. וכ"ש הכא דמסתבר טעמיה, שהואיל ואין זה אלא מנהג וחומרא בעלמא, אינו מעכב בדיעבד. וכמ"ש ג"כ התפ"א. ודון מינה ואוקי באתרין.

(ט) ובחפשי ספרי רבותינו האחרונים מצאתי און לי, וכבר דינא יתיב וספרין פתיחו. זה יצא ראשונה הגאון מסטמאר בשו"ת קרן לדוד (חאו"ח סי' מה), שנשאל במה שנהגו נשים לצבוע צפורני ידיהן, ויש בו ממשות קצת, אם הוי חציצה לנטילת ידים ולטבילה. והשיב להתיר עפ"ד הרשב"א וסיעתו שכל שהוא לנוי אף על פי שיש בו ממש אינו חוצץ. ושוב הביא דברי הב"ח והפרישה שסוברים להחמיר כשיש בו ממש. וכ' שדבריהם תמוהים מאד, שהרי לפי דבריהם יוצא לד' הרשב"א דתרתי בעינן שהוא לנוי ואינו מקפיד, וגם אין בו ממש, וזה אינו שזה פשוט בכל הש"ס דמיעוטו שאינו מקפיד אפילו יש בו ממש אינו חוצץ. ושוב ראה כן בס' בינת אדם. [וכבר הבאנו לעיל שכן תפס עליהם גם הפני אריה ועוד אחרונים]. ולכן העלה לדינא להקל שאין בזה משום חציצה. וכ"ז בנשים שדרכן בכך, אבל אנשים קלי דעת שעושים כן, עוברים משום לא ילבש גבר שמלת אשה וכו'. עכת"ד. וכן ראיתי להגאון ר' חיים עוזר זצ"ל בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' לג) שנשאל ג"כ בדין המאניקיר הלזה, והעלה להקל, שאין לחוש לצפרן עצמה שתחוץ, בהיות שהן מקפידות אדרבה לגדלן ובכה"ג אינו חוצץ. ובעיקר הדין הנה מדברי מרן המחבר נראה שהצפורן אינה חוצצת אף אחר שנהגו הנשים להסירן, ורק הרמ"א החמיר בזה. ונראה דמה"ט הקל הט"ז (בס"ק כא) בשבת ויו"ט וחוה"מ ע"י ניקור היטב, והרי במיעוט המקפיד אפילו בדיעבד לא עלתה טבילה, א"ו דשאני הכא דהוי רק מצד חומרא. ובשעה"ד יש לסמוך על המחבר. ומה"ט נמי יש לסמוך להקל בנ"ד שבעלי המאניקיר רוצות דוקא להשאיר הצפרנים ובזה לא שייכא חומרת הראב"ד (צ"ל הראב"ן) שהובא בש"ך (ס"ק כה), דאצלן אין עומד לגזוז. (ואפשר שאף הנשים לא החמירו ע"ע לנהוג להסיר הצפרנים אלא היכא דאפשר. אבל בשבת וי"ט לא החמירו על עצמן ומש"ה לא הוי קפידא. ומש"ה הקילו בשבת ויו"ט.) עכת"ד. נמצא שיש לנו גאונים מפורסמים לעמודי התורה שהקילו בזה ואנן נמי נקטינן בשיפולי גלימא דידהו להעילים עין מהני נשי הרוצות להשאיר את צפרניהן, מבלי לגזזן.

(י) אולם בודאי שכל היתר זה נועד לנשים שלא יאבו לשמוע ולציית לדברי חכמים, ויש לחוש לתקלה ח"ו פן ימנעו ממצות טבילה בכלל, ויבאו לידי איסור כרת. ולכן דחקנו את עצמנו לחפש היתרים לבל נדחה אבן אחר הנופל. ולהעמידן על עיקר הדין. אמנם ברור כי כל בנות ישראל הכשרות ילכו בעקבות אמותינו הקדושות שעשו סייג לתורה בדברים הללו, וככתוב סוגה בשושנים. (וע' בפרש"י ותוס' סנהדרין לז ודו"ק.) וכן אמרו חז"ל (עירובין כא:) חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים. ולכן עלינו להזהירן ולזרזן שלא ילמדו ממקצת נשים הללו לעזוב ארחות יושר, ולפנות אל רהבים ושטי כזב, לשמור ארחות פריז (פריץ), ולנהוג באופנות חדשות כאלו, ולחצוב להן בורות נשברים. והנה אף הללו שכבר נהגו לגדל צפרניהן ולצבען מאניקיר יש בהן העושות כן מחמת חסרון ידיעה, ומצוה לדבר על לבן, ולהדריכן בדרך ישרה, ולא יהיו פוסחים על שתי הסעיפים. ולשדלן לגזוז צפרניהן בשעת טבילה. ולא ידחו מנהג קדושה וטהרה, מפני אופנה חדשה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. ומלבד שמנהג אבותינו ואמותינו תורה הוא. מצאנו סמוכין בייחוד לדבר זה בזוה"ק (פ' אחרי מות דף עט), תאנא כד בעת איתתא לאתדכאה בעייא לספרא ההוא שערא דרבי ביומא דאיהי מסאבא ולספרא טופרהא וכל ההוא זוהמא די בהון דתאנא ברזי דמסאבותא זוהמא דטופרין יתער זוהמא אחרא ובגיני כך בעיין גניזא. ומאן דעבר לון לגמרי כאילו אתער חסד בעלמא. עכ"ל. וכן הוא ברעיא מהימנא (פ' פינחס דף רמ"ח:) בשעתא דאתתא אתדכאת לאתקרבא בבעלה איצטריכת למיהב חולקא לסט"א. ומאן איהו ההוא חולקא, טופרהא בטינופא דידהון וכו'. ע"ש. וע' בשו"ת יד אליהו מלובלין (ס"ס צז). ע"ש. וע' בכף החיים (סי' קסא סק"ד). ובבן איש חי (פ' דברים אות יג). ע"ש.

(יא) ולכן אף הגאונים המתירים בזה, הביעו את חרדתם הקדושה, שלא לשנות ממנהג הנשים ליטול הצפרנים. ובשו"ת אחיעזר (שם) העיר ממ"ש בשו"ת משיב דבר (חיו"ד סי' מג - מד), אודות טבילה ביום, אם יש להתיר ד"ז כדי שלא יבאו לידי חמורות ח"ו. ומסיק שצריך יישוב הדעת בזה. וכ' דבחציצה שהיא מדרבנן כגון מיעוט המקפיד, אין להתיר, משום החשש שלא תטבול כלל. ע"ש. וכ' ע"ז הגאון אחיעזר, שנראה שזה דוקא בגזרה מדרבנן המבוארת בש"ס דחוצץ. אבל בנ"ד שאין זה רק מתורת חומרא שהחמירו על עצמן, ומצד עיקר הדין אין לחוש, שהצפורן עצמה אינה חוצצת, וגם היכא דאי אפשר כמו בשבת ויו"ט מקילין ע"י ניקור גרידא, בזה וודאי יש להקל כדי למנוע מאיסור כרת ח"ו. ומ"מ הואיל ולא מצאתי הדבר מפורש באחרונים, וגם ראוי לחוש דלא ליפוק חורבא מזה, ע"כ אין להורות התר מפורש, רק לצוות בבית הטבילה לבלי למחות בנשים הללו שאינן מתרצות להסיר הצפרנים העשויות במאניקיר. עכ"ל בקיצור. והנה גם בשו"ת פרי השדה ח"ד (ס' יג) העלה להחמיר בדין טבילה ביום, לבל יבאו לפרוץ, ואין חוששים פן תבא לידי איסור כרת. ובסו"ד הביא שכעין זה כ' גם בשו"ת הרי בשמים (סי' לח). ע"ש. ועמש"כ בעניותי בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' ל אות טו - טז), שאף במנהגים מצינו כן. ע"ש. אולם יש לחלק דשאני מנהג כללי לרבים שבזה יש לחוש פן יפרוצו ח"ו, (וכמסקנת הגאון אחיעזר הנ"ל לבלתי יורו היתר מפורש ברבים וכו'.) משא"כ מנהג פרטי לכל אשה בפ"ע, יכולים להעלים עין ולהתיר להן מחשש שיבאו ח"ו לידי איסור כרת. [ומצאתי בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סי' צו) שהאריך מאד בנ"ד, ומסיק להקל אם אינם רוצות לשמוע לדברי חכמים ומנהג שהונהג על ידם. והביא דברי ה' הרי בשמים הנ"ל ופלפל בדבריו, ואסיפא דמילתא כ' שלא לסגור שערי בית הטבילה בפניהן בבואן לטבול. ע"ש. ולא יכולתי לעיין בדבריו מאפס הפנאי].

(יב) וכן בקדש חזיתיה להרה"ג ר"י מסלתון ז"ל אב"ד דפה מצרים, בשו"ת וזאת ליהודה (חיו"ד סי' כב) שנשאל בנ"ד, והעלה ג"כ להקל, כי הצפורן עצמה אינה חוצצת מן הדין, וגם הצבע שצובעים בו את צפרניהן אין בו ממש. וע' בס' ארחות יושר שכ', אשה שצבעו ידיה במי אגוזים ירוקים ובמי זהב ואל חינא אינם חוצצים לטבילה. אבל מה שקורין קולור ופילאדור חוצץ. והובא בס' זכול"א (דף רלא ע"ב). וכפי השמועה הצבע שצובעין בו הנשים צפרניהן הוא דומה לצבעים שהתיר הרב ז"ל, ולא כצבעים האחרים שיש בהם ממש ולכן אסר. עכת"ד. והנה לפי מה שנודע לנו שהצבע הזה יש בו ממש, וכ"כ להדיא בס' קרן לדוד הנ"ל. יוצא לפי דבריו להחמיר. אולם זה אינו, והעיקר כמש"כ לעיל שאף אם יש בו ממש כל שהוא לנוי ואינה מקפדת יש להקל בזה. [וכן מוכח מדין טבעת, שאינה חוצצת אלא משום שדרכה להקפיד להסירה בעת הלישה, הלא"ה אינה חוצצת]. והרי הוא כמבואר. וראיתי עוד לה' וזאת ליהודה שהביא בקצרה דברי ה' באר המים (חיו"ד סי' טל) שכתב, שאשה שנצבעו ידיה מאגוזים רכים. אף על פי שהצבע אין בו ממש חוצץ לטבילה, דמקפדת היא בכך, וכל שמקפיד עליו חוצץ. ואם כי יש מי שהורה להקל מ"מ מידי ספקא לא נפקא וספיקא דאורייתא לחומרא, וצריך שלא תטבול עד שיטהרו ידיה. ע"כ. ודבריו נפלאו ממני שהיאך כתב שהוא ספיקא דאורייתא ולחומרא, הרי במיעוטו המקפיד מבואר בגמרא בכ"ד ובכל הפוסקים שאינו אלא מדרבנן. וידיה חשיב מיעוטו (ול"ד לשערותיה שנחלקו בזה הגאונים והרמב"ם אם נידונין בפ"ע.) וס' באר המים אמ"א. והעיקר שיש להקל בזה, וכמש"כ לעיל (אות ב). וע' בשו"ת פרי השדה ח"ד (סי' קמב), בתשו' מחתן המחבר הרה"ג ר"י שווארץ, שכתב בזה"ל: ואודות חדשים אשר מקרוב באו שגם הנשים נהגו מנהג שטות לגדל צפרנם על אצבע הקטנה, מה לעשות בשעת הטבילה. עי' בשו"ת בית אב"י (חיו"ד סי' לה) מ"ש בדבר זה. וקשה לסמוך. עכ"ל. ונראה שחושש בשביל הצפורן גופא שחוצצת. וכבר נתבאר שאין לחוש ע"ז כלל ולכן אפשר להתיר בזה.

(יג) והלום ראיתי בשו"ת משפטי עוזיאל (מה"ת חיו"ד סי' לב) שנשאל בדין זה, והרה"ג השואל ר' הלל פוסק ז"ל, כ' שאין הצפורן חוצצת, ואפלו לד' הראב"ן דס"ל שהצפורן עצמה חוצצת מטעם שכל העומד לקצוץ כקצוץ דמי, בנ"ד שאינם עומדות להקצץ אינן חוצצות. וכ' ע"ז במשפטי עוזיאל, דסברת הראב"ן בזה בלא"ה נסתרת ממשנה ערוכה (מקואות פ"י מ"ה) דתנן, כל ידות הכלים שהם ארוכים ועתידים לקצוץ מטבילין עד מקום המדה ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולו. הא למדת שלא נחלקו התנאים אלא אם צריכים טבילה גם במקום שעתידים לקצוץ, אבל לכ"ע אין הידות חוצצים לפסול טבילת הכלי עצמו. וה"נ מסתברא שאם נאמר שהרי הוא כקצוץ, הרי אינו מחובר לכלי כדי שיחצוץ. וה"ה לגבי הצפרנים. עכ"ל בקיצור. ואני תמה עליו דאשתמטיתיה לפי שעה דברי התוס' חולין (עג) ד"ה מטביל עד מקום המדה, וא"ת ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד, דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם. וי"ל דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשויין בטבעות וכו'. ע"ש. וכ"כ בס' התרומה (סי' קד). וע"ע בס' הרוקח (סי' שעו). ע"ש. וא"כ לא נעלם מעיני קדשו של הראב"ן משנה ערוכה ח"ו, אלא שהוא מפרש כד' התוס' וסה"ת. (וע"ע בחי' הרשב"א חולין שם שעמד בקו' התוס'.) ועי"ל דהראב"ן יאמר כמ"ש [הר"ש] והרא"ש בפי' למקואות שם, וז"ל: ותימה אמאי לא הוי מקום חתך חציצה וכו'. ומיהו בתוספתא משמע דבבית הסתרים של כלים לא חיישינן לחציצה. ע"כ. מבואר שיש לחלק בזה בין כלים לאדם. ובאדם חוצץ מטעם דראוי לביאת מים בעינן. ודברי הרא"ש הובאו ג"כ בגליון התוס' (חולין שם). וכ"כ הט"ז (ס"ס רב). וע' באור זרוע הגדול (סי' שסב) בשם ראבי"ה. ובהמאירי ובחי' הר"ן חולין שם. ועכ"פ לא נפלאת ולא רחוקה שיטת הראב"ן בזה, ולא נסתרה חלילה ממשנה ערוכה. שהוא יתרץ כתי' התוס' וסיעתם הנ"ל דמיירי בשרשרת. וכן מצאתי בשו"ת אדמת קודש ח"ב (סי' י, דכ"ו ע"ב) שכ"כ בד' הראב"ן. (ומ"ש שם הראב"ד הוא ט"ס.) או שיתרץ כתי' הר"ש והרא"ש הנ"ל דבית הסתרים דכלים לא בעו ראוי לביאת מים. וע' בשו"ת עזרת ישראל (ס"ס צא). ובס' זר זהב על האו"ה (ס' נח אות כ). וע' בשו"ת משפטי עוזיאל שם (ס"ס לג) שהוא עצמו הביא דברי התוס' בזה ושכן ד' הרמב"ם. ע"ש.

(יד) אסיפא דמילתא מסיק בשו"ת משפטי עוזיאל שם, שהואיל והנשים הללו מקפידות על נקיון הצפרנים תמיד, ואין לחוש פן יהיה נדבק בהן לכלוך החוצץ סמוך לטבילתן, לכן כדאי לסמוך ע"ז שלא לגרום להן ביטול מצות טבילה לגמרי, בדורנו זה אשר ע"י עילה כל דהו מבטלות מצות טבילה. ואף על פי שלא מצאתי דבר זה מפורש בספרי הפוסקים, נראה בעיני שהוא נכון ומסתבר. והגם כי מצוה וחובה על כל איש מישראל להזהיר את אשתו שתקצוץ את צפרניה, לקיים מנהגן של ישראל כדת וכהלכה, מ"מ אם מתעקשת בכך ויש לחוש שתבטל לגמרי מצות טבילה, אין למחות בידה, ובתנאי שאשה אחרת תבדוק צפרניה יפה סמוך לטבילה ממש. עכת"ד. והנה כבר הבאנו שכן פסקו להלכה ולמעשה בשו"ת קרן לדוד, ובשו"ת אחיעזר, ואשר על כן נלע"ד להורות לאשה המשגחת על בית הטבילה להעלים עין מהן, אם אינם רוצות להשמע לה לגזוז את צפרניהן. ורק תשגיח שיהיו נקיות תחת הצפרנים. הנלע"ד כתבתי. וה' יעב"א.


פותח הנושא
יעקב שלם
משתמש ותיק
הודעות: 1314
הצטרף: 10 אפריל 2018, 11:52
נתן תודה: 497 פעמים
קיבל תודה: 388 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: מחובר

Re: האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי יעקב שלם » 29 פברואר 2020, 23:54

חזק וברוך כתב:
29 פברואר 2020, 23:49
הנה בודאי דאנן בדידן נקטינן להקל כד' מרן שקבלנו הוראותיו.

הפסק הזה לפי השו"ע
אך לפי הרמ"א לכאורה אין היתר?

חזק וברוך כתב:
29 פברואר 2020, 23:49
ואשר על כן נלע"ד להורות לאשה המשגחת על בית הטבילה להעלים עין מהן, אם אינם רוצות להשמע לה לגזוז את צפרניהן. ורק תשגיח שיהיו נקיות תחת הצפרנים. הנלע"ד כתבתי. וה' יעב"א.

המסקנא שלכתחילה אסור רק להעלים עין?


חזק וברוך
משתמש ותיק
הודעות: 331
הצטרף: 19 יוני 2019, 16:51
נתן תודה: 358 פעמים
קיבל תודה: 147 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי חזק וברוך » 29 פברואר 2020, 23:58

ראשית, סליחה על האריכות...
עיין בתוך התשובה אות ט' דעת גדולי אשכנז.


יהודי
משתמש ותיק
הודעות: 3550
הצטרף: 06 מרץ 2016, 13:14
נתן תודה: 491 פעמים
קיבל תודה: 731 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: מחובר

Re: האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי יהודי » 01 מרץ 2020, 00:34

איזו שאלה זו 'על מה סמכו', כאילו מדובר בציבור המדקדק על קלה כבחמורה. ברור שאלו המגדלות כן אינן חשודות על עודף יר"ש. ומגדלות כן כי בא להן ועושות כן כ'מנהג' הפרוצות החילוניות.
אפשר לשאול שאלה אחרת, כיצד הן טובלות במקווה, כאשר לדעת השו"ע יש מנהג ברור לקצוץ ציפורניים (ולא זוכר אם פשוט שבדיעבד עלתה לה טבילה), ולדעת הרמ"א אף בדיעבד (בלא עבר לילה לכה"פ).
אגב, במודיעין ע. ההוראה לבלניות לא ליתן לנשים אלו לטבול. זה נושא מעניין.

סמל אישי של משתמש

מכון קול יוסף
משתמש ותיק
הודעות: 361
הצטרף: 25 נובמבר 2018, 18:56
נתן תודה: 153 פעמים
קיבל תודה: 91 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי מכון קול יוסף » 01 מרץ 2020, 01:16

יהודי כתב:
01 מרץ 2020, 00:34
אגב, במודיעין ע. ההוראה לבלניות לא ליתן לנשים אלו לטבול. זה נושא מעניין.
גם לנשים ספרדיות? כי שמעתי גם שהם לא נותנים להם לטבול בביה"ש בערב שבת.


יהודי
משתמש ותיק
הודעות: 3550
הצטרף: 06 מרץ 2016, 13:14
נתן תודה: 491 פעמים
קיבל תודה: 731 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: מחובר

Re: האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי יהודי » 01 מרץ 2020, 01:17

השו"ע כתב שהמנהג לקצוץ הציפורניים. מה זה נוגע לספרדיות?

סמל אישי של משתמש

מכון קול יוסף
משתמש ותיק
הודעות: 361
הצטרף: 25 נובמבר 2018, 18:56
נתן תודה: 153 פעמים
קיבל תודה: 91 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי מכון קול יוסף » 01 מרץ 2020, 01:45

יהודי כתב:
01 מרץ 2020, 01:17
השו"ע כתב שהמנהג לקצוץ הציפורניים. מה זה נוגע לספרדיות?
כי לדעת מרן זה קל יותר וא"כ אם חוששים שיימנעו מלטבול ע"י זה, כדאי להקל להם. (אא"כ הרבנים בטוחים שבמודיעין עילית אין א/נשים כאלה...)
חוצמזה, מה בעניין ביה"ש? האם המציאות באמת היא כמו שסיפרו לנו?


וחי בהם
משתמש ותיק
הודעות: 298
הצטרף: 13 נובמבר 2019, 23:07
נתן תודה: 41 פעמים
קיבל תודה: 84 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: מחובר

Re: האם יש היתר לגדל צפורניים ארוכות

שליחה על ידי וחי בהם » 01 מרץ 2020, 09:39

אגב גידול צפורניים הוא מתכון ברור לשאלות רבות בנטילת ידים. למשל ציפורן שנחתכה מיעוטה היא חציצה ברורה ללא חולק (הגר"ז הביא זאת במפורש באו"ח סי' קסא, וגם המשנ"ב כתב לעיין ביור"ד סי' קצח שם הובאו עוד מהלכות חציצה ובתוכם הלכה זו), ובד"כ בציפורניים ארוכות זה קורה הרבה מאוד. כמו"כ כל לכלוך שנדבק לציפורן שלא כנגד הבשר הינו חציצה.

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “הלכה ומנהג”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: גבריאל פולארד, הכהן | 2 אורחים