מעל הסטנדרט אמר:
ידועים דברי הגמ' בפסחים "שני דברים אינם ברשתו של אדם ועשאם הכתוב כאילו הן ברשתו והן חמץ בפסל ובור.
ומשמע מגמ' זו כי בלא חידוש התורה לא היה האדם בעלים על חמצו בפסח.
וקשה לשיטת הריטב"א שכתב כי אף באתרוג של איסורי הנאה קרינן ביה לכם, ומדייקים ממנו האחרונים כי יש בעלות על איסורי הנאה
ראשית הדבר תלוי בכוונה אינם ברשותו של אדם, אשר מתוך שאלתך ניכר הבנתך כי הכוונה בזה שכל עצם בעלותו הופקעה לגמרי. ואולם היה מקום לדון דיש בזה גדר אמצעי של 'אינה ברשותו', וכמו שמצינו בגזל ששניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו. [זכורני שיש בזה בקוב"ש דברים בזה לדמויי האי מילתא, ואינו תח"י.] ויל"ב הדברים ואכהמ"ל.
והאמת מהדמיון בגמ' לבור נראה כדבריכם, שכן בבור כלל אינו שלו, אלא רק כריי' דידי', ואעפ"כ לא נא' בזה אלא שאינה ברשותו.
ואולם עי' ברמב"ן ריש פסחים [ויל"ד בזה אם כ"ה דעת הר"ן א. מדה"ר] שהאריך מאד בכל עניין ביטול חמץ, ודבריו ארוכים ומורכבים, אך בתוך דבריו כ' בי' לעניין זה של חמץ שאינה ברשותו של אדם ועשאו הכתוב וכו'. עיי"ש היטב, ולענ"ד תוכן דבריו דע"י שהוא איסור הנאה עדיין לא הופקעה בעלותו לגמרי, אלא שנעשה כאילו אין הדבר ברשותו, שכן עניין רשות היינו ששימוש הדבר עומד לרשותו. [ולכאו' עדיין חשיב בזה לכם.] והשתא דמיא לאבידה ולממון גזול. וע"ז כתב הרמב"ן שאם מבטל דעתו מן החפץ, היינו דתו אין דעתו עליו, שזהו תוכן ביטול נעשה בזה כהפקר [ואף עדיפא מהפקר יל"ע כוונתו ואכ"מ שאינו נוגע לגוף הנידון]. ודימה זאת בהמשך דבריו שם לאבידה שנתייאש ממנה. והיינו כדברי רבותינו בכ"מ שמה שאין יכול להקדיש מפאת שאינו שלו לאו היינו אלא שחיוב ההשבה מונע הפקעת בעלותו, והילכך ביאוש דתו ליכא חיוב השבה תו אינו שלו, וא"כ ה"נ ע"י ביטולו הושלם הדבר להיות הפקר גמור.
ולדברי הרמב"ן יעלה חידוש בתוכן העשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, דאין כוונתו דאף שאינו שלו החשיבתו תורה כאילו הוא שלו, אלא דעדיין חשוב ברשותו כיוון דעדיין הוא שלו. [ולבל יראה בעי' שיהי' ברשותו, וזה כיוון דהוא עדיין שלו כל עוד לא ביטלו, עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו.] ואשר לפי"ז אינו שייך לנידון הנ"ל כלל.