הלכות ספירת העומר

גל גל

משתמש ותיק
האיש וההגדה אמר:
מה דין בקטן שהגדיל בימי הספירה האם יכול להמשיך ולספור בברכה?
שלוש דעות: הרב עובדיה - סובר שימשיך לספור בלי ברכה גם אם ספר עד עכשיו, מכיוון שקטן פטור מהמצוות וזה נחשב שלא ספר עד עכשיו. חסד לאברהם - ממשיך לספור עם ברכה גם אם לא ספר עד כה, כיוון שהסיבה שלא סופרים בלי ברכה היא שצריך תמימות, וכאן הוא לא היה חייב ולכן לא נפגעו התמימות. הרב פרנק וככה דעת רוב הפוסקים, שדינו כאדם גדול, אם ספר עד עכשיו ממשיך לספור עם ברכה, ואם לא - לא
 
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
שערי תשובה תפ"ט ס"ק כ:וע"ש בברכ"י בשם פרי הארץ שקטן שהגדיל תוך ימי העומר וכן גר שנתגייר תוך ימי העומר מונים שאר הימים בלא ברכה וכו' ע"ש. ומ"ש בקטן אין זה לדידן שהקטנים שהגיעו לחינוך סופרים ג"כ וכ"ש מופלא סמוך לאיש וכו' עכ"ל.והשע"ת הבין דברי הברכ"י משום שאין מנהג הקטנים לספור, אבל י"מ את דברי הברכ"י שאף אם ספר אינו יכול לברך.
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
גל גל אמר:
האיש וההגדה אמר:
מה דין בקטן שהגדיל בימי הספירה האם יכול להמשיך ולספור בברכה?
שלוש דעות: הרב עובדיה - סובר שימשיך לספור בלי ברכה גם אם ספר עד עכשיו, מכיוון שקטן פטור מהמצוות וזה נחשב שלא ספר עד עכשיו. חסד לאברהם - ממשיך לספור עם ברכה גם אם לא ספר עד כה, כיוון שהסיבה שלא סופרים בלי ברכה היא שצריך תמימות, וכאן הוא לא היה חייב ולכן לא נפגעו התמימות. הרב פרנק וככה דעת רוב הפוסקים, שדינו כאדם גדול, אם ספר עד עכשיו ממשיך לספור עם ברכה, ואם לא - לא

תודה רבה האם יש איזה ספר שמדבר על העניין יותר בלעומדס????
 

יהודי

משתמש ותיק
כמעט כל הספרים על המועדים שדיברו על ספירת העומר.
בקיצור ממש, יש לדון האם התמימות הוא במצוה או בספירה. וכן האם מעשה קטן הוא מצוה או לא, וכן האם מי שחובתו רק חלק מהימים אין בזה תמימות. עיין עליהם האוצר פתוח.
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יהודי אמר:
כמעט כל הספרים על המועדים שדיברו על ספירת העומר.
בקיצור ממש, יש לדון האם התמימות הוא במצוה או בספירה. וכן האם מעשה קטן הוא מצוה או לא, וכן האם מי שחובתו רק חלק מהימים אין בזה תמימות. עיין עליהם האוצר פתוח.

אם תוכל לומר לי איזה ספרים מאוד יעזור לי
 

נדיב לב

משתמש ותיק
ספרים שעברתי בזמנו שעוסקים בנושא. הר צבי, מועדים וזמנים, שו"ת להורות נתן חלקת יעקב ועוד ספרים רבים.


רחמים אמר:
שו"ת אור לציון חלק א - אורח חיים סימן לו
קטן שהגדיל בימי ספירת העומר
ובו יבואר שיטת בה"ג בגדר תמימות דספירת העומר

כתב רבינו הרמב"ם (פ"ז מתמידין ומוספין הכ"ב) וז"ל: מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר וכו', ומתחילת היום מונין, לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן. שכח ולא מנה בלילה מונה ביום וכו', וצריך לברך בכל לילה ברוך אתה וכו', קודם שיספור וכו', מבואר בדבריו דלכתחילה מונה בלילה, ובדיעבד אם לא ספר בלילה סופר ביום, וממש"כ אח"כ דצריך לברך בכל לילה וכו', ולא קאמר וכשסופר מברך סתמא, משמע דהברכה מברכין דוקא בלילה אבל ביום לא, שהרי כבר הקדים ללמדנו אימתי מונין לכתחילה.

והנה מרן השו"ע (סי' תפ"ט ס"א) פסק בליל ב' אחר תפילת ערבית מתחילין לספור העומר. ואם שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה, ושם (סע' ז') כתב: שכח ולא בירך כל הלילה יספור בלא ברכה, ע"כ. וכד נעיין בלשון מרן השו"ע נמצא דמסכים עם הר"מ בחדא ופליג עליה בחדא, מסכים לדעת הר"מ דהשוכח ולא ספר כל הלילה סופר ביום בלא ברכה, ופליג עליה בחדא, דמהרמב"ם משמע דבלילה אין הבדל אם יספור בתחילת הלילה או בסופו, וכל שסופר בלילה שפיר מקיים המצוה לכתחילה, שכ"כ לפיכך מונה בלילה מליל ט"ז בניסן, ולא הדגיש שמתחילת ליל ט"ז מונין, ומשמע דכל הלילה שוה בד"ז, וכן משמע קצת ממש"כ אח"כ (בהל' כ"ג) דאם שכח ולא מנה בלילה מונה ביום, ולא כתב בתחילת הלילה, משמע דכל הלילה חשיב זמנה לכתחילה, ואילו מדברי מרן השו"ע שכתב שכח ולא ספר בתחילת הלילה הולך וסופר וכו', מוכח דס"ל דעיקר הספירה בתחילת הלילה דוקא, והסופר אח"כ חשיב כדיעבד.

ויש להבין מה טעם שינה מרן מדעת הרמב"ם ז"ל בד"ז, ומה יסוד מחלוקתם.

ועוד יש להבין בדעת הרמב"ם גופא, דמאחר וס"ל דספירת יום מהני כמש"כ כאן, וכ"פ גבי קצירת העומר (שם ה"ו וה"ז) וז"ל: מצוותו להקצר בלילה וכו', וכל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר, ומקורו ממתניתין מנחות (דף ע"א ע"א), א"כ מ"ט סובר הר"מ דעל ספירת יום אינו מברך (וכדדייקינן לעיל).

ואין לומר דמטעם ספק פסק דלא יברך, דדרכו של הר"מ לפרש בכל כה"ג דמקצת מהגאונים סוברים כך והוא דעתו שונה, כנודע.

וכדי לבאר סוגיא זו על נכון נקדים תחילה שיטות הראשונים בד"ז. והנה ידועים דברי התוס' (מנחות ס"ו ע"א ד"ה זכר למקדש), שהביאו דברי בה"ג שכתב דאם שכח לספור בלילה סופר ביום, וכתבו דהיה נראה לסייעו מסתם מתניתין דסוף פרקין (שם ע"א ע"א) דתנן מצוותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר, אלא דר"ת פליג על זה וס"ל כאידך סתמא דמתניתין (פ"ב דמגילה דף כ' ע"ב) כל הלילה כשר לקצירת העומר וכו', ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום, מה דיום בלילה לא, אף דלילה ביום לא וכו', עיין שם, מבואר בדבריהם דלדעת בה"ג מצוות ספה"ע בין בלילה ובין ביום, ואילו ר"ת והתוס' סוברים דספה"ע בלילה דווקא.

עוד כתבו שם בסוה"ד וז"ל: עוד פסק בה"ג שאם הפסיק יום א' ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, ותימה גדולה היא ולא יתכן, ע"כ. ומשמע דלמדו בדעת בה"ג דס"ל דכל המ"ט יום הם מצוה אחת, ולכן אם חיסר יום אחד תו לא קרינן ביה תמימות, והם ז"ל פליגי וס"ל דכל יום מצוה בפני עצמה.

ומצינו שיטה ג' בד"ז, והיא שיטת רב סעדיה גאון. דס"ל דאם שכח לספור באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו, חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו, שלא יברך עוד, וכ"כ הטור (א"ח סי' תפ"ט) וז"ל: כתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו, ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו, חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד, ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך לא יברך בשאר לילות, וכ"כ הר"י. ע"כ. אמור מעתה דג' שיטות בדבר.

א. שיטת בה"ג, דס"ל דספה"ע בין בלילה ובין ביום, וס"ל נמי דאם דילג יום א' שלם שוב אינו סופר, וכ"פ רב האי גאון והר"י.

ב. שיטת ר"ת והתוס', דספה"ע בלילה דוקא ולא ביום, וס"ל נמי דכל יום מצוה בפני עצמה.

ג. שיטת רב סעדיה גאון, דס"ל שאם שכח בשאר ימים ממשיך לספור בברכה, אבל אם שכח לילה הראשון לא יברך עוד.

ונראה לבאר דיסוד מחלוקתם בביאור גדר תמימות דקרא, דבקרא כתיב (ויקרא כ"ג) וספרתם לכם ממחרת השבת וכו', שבע שבתות תמימות תהיינה וגו'. ולכו"ע תמימות ר"ל שלימות, אלא דפליגי אהיכא קאי, והנה התוס' ור"ת דס"ל דמצות ספה"ע בלילה דוקא ולא ביום, וס"ל נמי דכל יום מצוה בפנ"ע, צ"ל דמפרשים דתמימות קאי אכל לילה ולילה, וממילא בע"כ לפרש דתמימות היינו מתחילת הלילה דווקא, ואי מאחר לספור תוך הלילה אימעוט מתמימות דספירה, ולדעתם ז"ל אינו ענין להא דכל הימים יעכבו זה את זה, וכך מפורש בדבריהם (במנחות שם), שכתבו דיכול לספור בבין השמשות, והביאו סברא דאפילו לספור ביום סמוך לחשיכה (ר"ל מבעו"י הקודם) עדיף, משום תמימות. (ומש"כ אח"כ ע"ז ואין נראה, ר"ל דאה"נ משום רווח דתמימות אפשר דהכי עדיף טפי, אלא דאין נראה לעשות כן למעשה כיון דבעינן ספירה באותו יום ולא ביום הקודם, ודו"ק).

ובה"ג דס"ל דספירת יום נמי מהני, מפרש דתמימות קאי אכל היום כולו, ורק אם לא ספר לילה ויום שלמים לא חשיב תמימות, וממילא לפ"ז כל הלילה זמנו.

ורב סעדיה גאון שמחלק בין יום א' דספירה לשאר ימים, צ"ל דמפרש דתמימות קאי אשבע שבתות דסמיך ליה, ובעינן דכל השבע שבתות כולן להיות תמימות, ולא די בימים לחודייהו, (אפילו לילה ויום). ובאשר ע"כ סובר דאם חיסר בספירת לילה ראשון לא יצא י"ח. משא"כ בשאר לילות, דכשספר בתחילה והתחיל המצוה, כיון דיש התחלה (וסוף) לספירתו, שפיר קרינן ביה שבע שבתות תמימות. (ובזה נתיישבה תמיהת האחרונים ז"ל על שיטתו).

ומעתה נוכל להבין שפיר את פסק הר"מ. ומה המקור לפסק השו"ע בזה, ואפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כשיטת בה"ג, ולכתחילה סופר בלילה דוקא, אלא שאם לא ספר בלילה סופר ביום, ומה שסובר דביום אינו מברך, צ"ל דהיינו טעמא דאמנם ס"ל דתמימות קאי אכל היום כולו, אבל מ"מ המצוה דתמימות בשלמותה היינו דווקא היכא דסופר בלילה, משא"כ הסופר ביום, חסר לו בשלמות מצות התמימות, ובכה"ג לא תקנו חכמים ברכה. ומשו"ה פסק דסופר ביום בלא ברכה.

ומרן השו"ע, שמכריע בין שיטות הראשונים, פסק לחומרא ככל השיטות, והיינו דחשש לכתחילה לשיטות התוס' ור"ת, דס"ל דתמימות קאי על הלילה וספירת יום לא מהני, וע"כ כ' דיספור בתחילת הלילה, כי היכי דלקיים מצות תמימות לכתחילה לכו"ע, ומש"כ דאם לא ספר בתחילת הלילה סופר והולך כל הלילה, היינו משום דאפשר דאף התוס' מודו דאם לא קיים התמימות אכתי יוכל לקיים את עצם מצות הספירה גם אח"כ במשך כל הלילה, ובפרט שמבואר בר"מ דכל הלילה כולו עדיין מקיים מצות תמימות, וע"כ הכריע מרן דסופר גם בשאר הלילה (ובברכה), ולאידך גיסא פסק, דאם לא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה, דכיון די"א דספירת יום לא מהני אינו רשאי לברך.

ובדעת בה"ג נ"ל בס"ד לבאר ביאור חדש וליישב בזה תמיהת התוס' עליו, דהנה התוס' במנחות (שם), לאחר שהביאו דברי הבה"ג שסובר דאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, כתבו הם ז"ל וזו לשונם, ותימה גדולה היא ולא יתכן, ע"כ. משמע מתוך דבריהם שהבינו בה"ג דס"ל דכל המ"ט יום הם מצוה אחת ארוכה ובעינן בה תמימות, והם ז"ל תמהו עליו ודחו דבריו מהלכה. ולפ"ז נסתפקו האחרונים, ומהם המנחת חינוך (מצוה ש"ו), בדין קטן שהגדיל בימי ספירת העומר, איך הדין בקטן שמנה בקטנותו כל הימים כהוגן, כשיגדיל ימשיך לספור בברכה או לא, דלכאורה אליבא דמ"ד שאם חיסר יום א' בספירה שוב אין כאן תמימות, ה"נ בקטן זה שלא התחייב אלא מדין חינוך בקטנותו, לא מהניא ספירתו זו לכשיגדיל, או נימא דסוף סוף תמימות קרינן ביה, עי' באחרונים.

והנלע"ד דלשון התוס' כאן סתום מאוד, ולא ביארו כוונתם מה תימה גדולה שיש כאן ואמאי לא יתכן, ובפרט דאיירי בדברי בה"ג שדבריו דברי קבלה, היכי קאמרי שדבריו ז"ל לא יתכנו בלי ראיה תלמודית מכרעת, ונראה דהתוס' באמת למדו בדעת בה"ג, דס"ל שכל המ"ט יום הם מצוה אחת שלימה, וכשגומר המ"ט יום משלים המצוה, ומש"ה אם הפסיד לספור לילה א', לא קיים המצוה, וע"ז תמהו התוס' חדא דהוא תימה דכל הלילות מצוה א' היא, ועוד דלא יתכן לפרש כן, דאם באמת כוונת התורה דלא מקיים המצוה אלא לאחר שישלמו כל המ"ט יום בשלימות, האיך תקנו חז"ל ברכה בכל לילה ולילה, ולא מצינו בשום מקום שחכמים יחלקו מצוה לחלקים ויתקנו ברכה על כל חלק.

אבל נראה בס"ד ליישב שיטת בה"ג, דלעולם גם הוא ז"ל סובר דכל יום ויום מצוה בפני עצמה. אלא דמפרש לתמימות דקרא באופן אחר, וס"ל דכוונת תמימות היינו שיהיו כל המ"ט יום ברצף אחד, וכגון אדם שנמצא בליל ה' לספירה ונזכר שאמש בליל ד' (וביומו) לא ספר, כיצד ימנה ברצף א', ימנה היום ה', חסר ברציפות, שהרי אחרי ג' (שמנה שלשום) צריך לספור ד' ולא ה'. ימנה היום ד', גם זה א"א דמשקר בספירתו, וע"כ סובר בה"ג דבכה"ג הפסיד הספירה.

ומצאתי און לפירושי, ממש"כ הרי"ץ גיאות בשם רב האי גאון (הב"ד הבה"ל סי' תפ"ט ס"ח ד"ה סופר) דהיכי דאשתלי יום א' יספור בליל שני שתי ספירות, (ויאמר אתמול היה כך וכך והיום כך וכך לעומר), וכיון דמני גם של אתמול לא נפק מכלל תמימות תהיינה, עיין שם. ומשמע קצת דתמימות היינו שיהיו ברצף אחד, אלא דלפי דרכנו בבה"ג לא מהני השלמה היום לספירת אמש, (ואפשר דה"ט משום דבעינן בכל יום ספירתו שלו), ודו"ק.

ונ"מ בדברינו, לאדם חולה ב"מ, שיודע שיצטרך לעבור ניתוח וכדומה, ולא יוכל לספור העומר במשך לילה ויום שלמים, אי רשאי להתחיל ולספור בברכה, או דילמא כיון שיודע בבירור שיאלץ להפסיק למשך יממה שלימה את ספירתו, מעיקרא ימנה בלי ברכה, ולפי מה שביארנו שגם בה"ג סובר דכל יום מצוה בפני עצמה, יוצא דלכו"ע כל לילה מצוה בפני עצמה, וממילא ימנה מעיקרא בברכה, אף על פי שיודע שיאלץ להפסיק. ובאמת אי אשתלי אח"כ ויאנס להפסיק ספירתו, הו"ל אנוס ואנוס רחמנא פטריה, ומ"מ אינו ענין לימים שמנה מקודם, (אלא דאחר כך לא יוכל להמשיך ולמנות בברכה לדעת בה"ג, דכיון שחיסר יום אחד תו אינם רצופים).

וכן נ"מ גם לילד שנעשה בר מצוה והגדיל בימי הספירה, דאם ספר מעיקרא בכל הימים בקטנותו, קיים לתמימות דקרא ומנה ברצף אחד, ולפ"ד ליכא מ"ד שיסבור שהכל מצוה א' שלימה, ושפיר קרינן ביה תמימות תהיינה.

ואף אם נאמר דספירה שספר בקטנותו לא מהניא ליה כשיגדיל וכמאן דליתא דמי, מ"מ מסתברא דכשם שאנו מצווים לחנך הקטן למצוות, וה"ט כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה ויורגל בקיום המצוות, הוא הדין נמי בגדול שהתחייב בחצי מצווה כשהגדיל (וכגון שהגדיל באמצעה), יתחייב לסיימה מדרבנן, כלומר דאף אם נאמר דבכה"ג פטור מהמצוה מדאורייתא, מ"מ יש לחייבו במצוה מדין חינוך.

ונ"ל ראיה לזה ממשמעות דברי הגרע"א ז"ל (בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' קפ"ו ס"ב), שנסתפק בקטן שאכל כדי שביעה ביום האחרון לקטנותו, ובירך ברכת המזון קודם הלילה, וכשהגיע הלילה והגדיל, אכתי לא נתעכל המזון שבמעיו, אי חייב לחזור ולברך שוב ברהמ"ז או לא. מי נימא דכיון שהוא שבע כעת רמי עליה חיובא דאורייתא לברך, או נימא דלא חייבה תורה אלא למי שאכל נמי בגדלותו וחיובא אשעת אכילה קאי, עי"ש שהניח בצ"ע, ויש להבין אמאי העמיד הגאון ז"ל לספיקו בכה"ג שבירך בהיותו קטן. יותר הו"ל לידון בקטן שאכל כדי שביעה ועדיין לא בירך ברהמ"ז כלל, והגדיל, אי חייב לברך בכלל או לא, וספיקו יחול בין בבירך ובין בלא בירך, אלא ודאי משמע דמפשט פשיט ליה דאם לא בירך כלל בקטנותו, יצטרך לברך כשיגדיל ממה נפשך או מדאורייתא, או עכ"פ מדרבנן ומדין חינוך וכנ"ל.

וזכר לדבר ממש"כ רש"י והרמב"ן (בפרשת עקב) עה"פ ושמתם את דברי אלה, ופרש"י אף לאחר שתגלו היו מצוינין במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזה, כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים עי"ש, ומשמע קצת דאף בגדול יש כעין גדר של חינוך.

מסקנא דדינא, נ"ל דקטן שהגדיל בימי הספירה, אם ספר בימים שקודם שהגדיל כראוי מדי יום ביומו, דממשיך וסופר בברכה גם בגדלותו, (ויש צד לומר שבגדלות חייב מהתורה), וראיתי שמעין מש"כ כתב הגרצ"פ פראנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' ע"ו), עיין שם.
 

ל.מ.

משתמש רגיל
ישנה שיטה מחודשת בנידון זה בשו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"א סי' יז וח"ב סי' לו, שקטן שעומד להגדיל באמצע ספירת העומר חייב מדאורייתא לספור כבר בקטנותו, כיון שאם לא יספור יפסיד את המצוה גם בגדלותו, וגם קטן מחויב לדאוג לקיום מצוות בגדלותו. 
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
ל.מ. אמר:
ישנה שיטה מחודשת בנידון זה בשו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"א סי' יז וח"ב סי' לו, שקטן שעומד להגדיל באמצע ספירת העומר חייב מדאורייתא לספור כבר בקטנותו, כיון שאם לא יספור יפסיד את המצוה גם בגדלותו, וגם קטן מחויב לדאוג לקיום מצוות בגדלותו. 
מעניין מאוד מה שאת אומר מכיון שלענ"ד העניין שקטן אינו חייב במצוות הוא משום שלא שייך לחייב קטן שאינו בר דעת וזה לא נתון לשינוי לפי העניין
 
 

ל.מ.

משתמש רגיל
לכאו' אין כוונתו שחייב מחמת מצות ספיה"ע עצמה אלא רק כהכשר מצוה, וכמו שמסתבר שקטן שהגדיל ביו"ט ראשון של סוכות חייב לקנות לו לולב לפני כן וכדו'.
ונפ"מ שלפ"ז לכאו' אינו יכול להוציא גדול יד"ח.
ועי"ש שהביא ראיה מבן סו"מ שהו"א בסנהדרין סח: לחייבו אף בקטנותו כיון שנידון ע"ש סופו, אך לפ"ד הגר"ח בהל' ממרים אין משם ראיה.
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
ל.מ. אמר:
לכאו' אין כוונתו שחייב מחמת מצות ספיה"ע עצמה אלא רק כהכשר מצוה, וכמו שמסתבר שקטן שהגדיל ביו"ט ראשון של סוכות חייב לקנות לו לולב לפני כן וכדו'.
ונפ"מ שלפ"ז לכאו' אינו יכול להוציא גדול יד"ח.
ועי"ש שהביא ראיה מבן סו"מ שהו"א בסנהדרין סח: לחייבו אף בקטנותו כיון שנידון ע"ש סופו, אך לפ"ד הגר"ח בהל' ממרים אין משם ראיה.

עדיין גם אם נאמר שיש איזה מחויבות מסוימת עוד לפני שהגדיל אין זה מדאורייתא אלא זה מחויבות שהיא מוקדמת לציווי התורה ואין זה נקרא דין דאורייתא אלא רק מחויבות שאיננה קשורה לציווי
(זה כמו שנאמר שלבנות סוכה או לקנות מצא הם מצוות דאורייתא כי אם לא יהיה סוכה לא יהיה את הצורה לקיומה וזה ודאי לא נכון)
אגב אם כבר הזכרת את עניין הקטן שהגדיל בסוכות שחייב לקנות לולב קשה לי מה זה שונה מגוי שיודע שהוא הולך להתגייר בסוכות ששם ודאי אינו חייב לדאוג לעצמו לפני שהוא יתגייר ללולב
 

יוספי

משתמש ותיק
האיש וההגדה אמר:
ל.מ. אמר:
ישנה שיטה מחודשת בנידון זה בשו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"א סי' יז וח"ב סי' לו, שקטן שעומד להגדיל באמצע ספירת העומר חייב מדאורייתא לספור כבר בקטנותו, כיון שאם לא יספור יפסיד את המצוה גם בגדלותו, וגם קטן מחויב לדאוג לקיום מצוות בגדלותו. 
מעניין מאוד מה שאת אומר מכיון שלענ"ד העניין שקטן אינו חייב במצוות הוא משום שלא שייך לחייב קטן שאינו בר דעת וזה לא נתון לשינוי לפי העניין
גם אני חשבתי כך.
עד שראיתי שהגר"ח קנייבסקי כותב שקטן חייב לדאוג שיהא לו תפילין ליום הבר מצוה.
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יוספי אמר:
האיש וההגדה אמר:
ל.מ. אמר:
ישנה שיטה מחודשת בנידון זה בשו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"א סי' יז וח"ב סי' לו, שקטן שעומד להגדיל באמצע ספירת העומר חייב מדאורייתא לספור כבר בקטנותו, כיון שאם לא יספור יפסיד את המצוה גם בגדלותו, וגם קטן מחויב לדאוג לקיום מצוות בגדלותו. 
מעניין מאוד מה שאת אומר מכיון שלענ"ד העניין שקטן אינו חייב במצוות הוא משום שלא שייך לחייב קטן שאינו בר דעת וזה לא נתון לשינוי לפי העניין
גם אני חשבתי כך.
עד שראיתי שהגר"ח קנייבסקי כותב שקטן חייב לדאוג שיהא לו תפילין ליום הבר מצוה.
מאיזה דין הוא חייב??
ואם תוכל לשלוח מקורות מאוד יעזור לי
 
 

יוספי

משתמש ותיק
עסקתי בזה רבות פעם. אם אני אמצא מקור אני אשלח לך. כזכור לי הוא כתב שיש חילוק בין גר לקטן.
(לא באחד מספריו בעצמו אלא מה שהוציאו בשמו.
לענין הנידון בקטן שהגדיל חוץ ה שדנו כאן, עי' בכתב סופר תשו' על כך.
יש בזה עוד צד לברך שחידש הגרי ענגיל, בציונים לתורה, שהחובת חינוך מדרבנן נשאר בגדלותו אם אין חיוב דאורייתא ולכך יכול להמשיך לספור בברכה
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
האיש וההגדה אמר:
ל.מ. אמר:
לכאו' אין כוונתו שחייב מחמת מצות ספיה"ע עצמה אלא רק כהכשר מצוה, וכמו שמסתבר שקטן שהגדיל ביו"ט ראשון של סוכות חייב לקנות לו לולב לפני כן וכדו'.
ונפ"מ שלפ"ז לכאו' אינו יכול להוציא גדול יד"ח.
ועי"ש שהביא ראיה מבן סו"מ שהו"א בסנהדרין סח: לחייבו אף בקטנותו כיון שנידון ע"ש סופו, אך לפ"ד הגר"ח בהל' ממרים אין משם ראיה.

עדיין גם אם נאמר שיש איזה מחויבות מסוימת עוד לפני שהגדיל אין זה מדאורייתא אלא זה מחויבות שהיא מוקדמת לציווי התורה ואין זה נקרא דין דאורייתא אלא רק מחויבות שאיננה קשורה לציווי
(זה כמו שנאמר שלבנות סוכה או לקנות מצא הם מצוות דאורייתא כי אם לא יהיה סוכה לא יהיה את הצורה לקיומה וזה ודאי לא נכון)
אגב אם כבר הזכרת את עניין הקטן שהגדיל בסוכות שחייב לקנות לולב קשה לי מה זה שונה מגוי שיודע שהוא הולך להתגייר בסוכות ששם ודאי אינו חייב לדאוג לעצמו לפני שהוא יתגייר ללולב

נראה לי שזה קשור לנושא שכבר דובר כאן לפני שעה קלה
אשמח למקורות בעניין 
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יוספי אמר:
עסקתי בזה רבות פעם. אם אני אמצא מקור אני אשלח לך. כזכור לי הוא כתב שיש חילוק בין גר לקטן.
(לא באחד מספריו בעצמו אלא מה שהוציאו בשמו.
לענין הנידון בקטן שהגדיל חוץ ה שדנו כאן, עי' בכתב סופר תשו' על כך.
יש בזה עוד צד לברך שחידש הגרי ענגיל, בציונים לתורה, שהחובת חינוך מדרבנן נשאר בגדלותו אם אין חיוב דאורייתא ולכך יכול להמשיך לספור בברכה



עיין בהודעה הקודמת
 

יוספי

משתמש ותיק
האיש וההגדה אמר:
יוספי אמר:
עסקתי בזה רבות פעם. אם אני אמצא מקור אני אשלח לך. כזכור לי הוא כתב שיש חילוק בין גר לקטן.
(לא באחד מספריו בעצמו אלא מה שהוציאו בשמו.
לענין הנידון בקטן שהגדיל חוץ ה שדנו כאן, עי' בכתב סופר תשו' על כך.
יש בזה עוד צד לברך שחידש הגרי ענגיל, בציונים לתורה, שהחובת חינוך מדרבנן נשאר בגדלותו אם אין חיוב דאורייתא ולכך יכול להמשיך לספור בברכה



עיין בהודעה הקודמת
לאיזה נושא אתה מתכוון,
לחובה להכין למצוה, שיש לי בזה הרבה מראה מקומות
או אם אפשר לחייב קטן במצוות.
 
 

יוספי

משתמש ותיק
בגדר המחויבות הוקדמת לקיים מצוות.
נחלקו בגדרו וכדלקמן.
א. מושבע ועומד מהר סיני.
ב. ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.
ג. עשו משמרת למשמרתי
ד. חיוב דרבנן. חיי אדם כלל ס"ח סעי' ג'. אין אדם חייב לעקור מביתו קודם יו"ט כדי לקיים מצות שופר.
מראה מקומות.
אבני נזר אורח חיים סימ' שכ"א. חמדת ישראל להכלי חמדה ח"א אות י"ב. מהרם שיק אור"ח תשו' רס"א. דברי יואל ח"ב סי' נ"ז.
סוגיא דפסחים ג: בענין חיוב לעלות לרגל מחו"ל. הצלח והמנחח.
וע"ע חיי אדם סי' ס"ח.
ברכת כהן על התורה כלל קס"ב כדעת האבני נזר שהוא מדים מושבע ועומד מהר סיני.
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יוספי אמר:
האיש וההגדה אמר:
יוספי אמר:
עסקתי בזה רבות פעם. אם אני אמצא מקור אני אשלח לך. כזכור לי הוא כתב שיש חילוק בין גר לקטן.
(לא באחד מספריו בעצמו אלא מה שהוציאו בשמו.
לענין הנידון בקטן שהגדיל חוץ ה שדנו כאן, עי' בכתב סופר תשו' על כך.
יש בזה עוד צד לברך שחידש הגרי ענגיל, בציונים לתורה, שהחובת חינוך מדרבנן נשאר בגדלותו אם אין חיוב דאורייתא ולכך יכול להמשיך לספור בברכה



עיין בהודעה הקודמת
לאיזה נושא אתה מתכוון,
לחובה להכין למצוה, שיש לי בזה הרבה מראה מקומות
או אם אפשר לחייב קטן במצוות.



לחובה להכין למצווה
 

ל.מ.

משתמש רגיל
האיש וההגדה אמר:
מעניין מאוד מה שאת אומר מכיון שלענ"ד העניין שקטן אינו חייב במצוות הוא משום שלא שייך לחייב קטן שאינו בר דעת וזה לא נתון לשינוי לפי העניין
א. עי' ארץ צבי שם שהביא ראיה בדיוק לנידון זה מהא דהו"א בסנהדרין סח: דקטן חייב בבן סורר ומורה אף דבעינן אזהרה לבסו"מ, ובע"כ שיש בו עונש (ויש לדון בראייתו)
ב. גם אם לענין קטן הטענה נכונה מ"מ יש בזה נפ"מ לאונן וכדו' שאף שפטור ממצוה מ"מ יצטרך לעשות כן מדין הכנה למצוה
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יוספי אמר:
האיש וההגדה אמר:
יוספי אמר:
לאיזה נושא אתה מתכוון,
לחובה להכין למצוה, שיש לי בזה הרבה מראה מקומות
או אם אפשר לחייב קטן במצוות.



לחובה להכין למצווה

הגבתי למעלה.
קודם תודה רבה על החוברת
האמת שלא עברתי על הכול אלא רק ממש בהתחלה והאמת שאני ממש לא מסכים עם זה שעניין חיוב המצוות קיים כל השנה אין צד לומר שאדם מחויב במצוות סוכה כול השנה אלא ההגדרה היא שאדם מצווה כל השנה בעשיית כל המצוות אלא שיש זמן מסוים שאז הוא מחויב לאותם מצוות ורק בזמן שצריך לקיים את המצווה אז יש את המחויבות וכל מה שיש לפניי זה רק את ציווי התור בלבד 
אשמח לשמוע תגובתך 
 
 

יהודי אחד

משתמש ותיק
האיש וההגדה אמר:
מה דין בקטן שהגדיל בימי הספירה האם יכול להמשיך ולספור בברכה?

גש לספריה למדף של ספרי המועדים בעינם עצומות, כל ספר שני שתפתח מפלפל בזה
 

האיש וההגדה

משתמש ותיק
פותח הנושא
יהודי אחד אמר:
האיש וההגדה אמר:
מה דין בקטן שהגדיל בימי הספירה האם יכול להמשיך ולספור בברכה?

גש לספריה למדף של ספרי המועדים בעינם עצומות, כל ספר שני שתפתח מפלפל בזה
נשמע שאתה עשית את זה אולי תוכל לעזור לנו אם מה שאתה יודע
 

יוספי

משתמש ותיק
האיש וההגדה אמר:
יוספי אמר:
האיש וההגדה אמר:
לחובה להכין למצווה

הגבתי למעלה.
קודם תודה רבה על החוברת
האמת שלא עברתי על הכול אלא רק ממש בהתחלה והאמת שאני ממש לא מסכים עם זה שעניין חיוב המצוות קיים כל השנה אין צד לומר שאדם מחויב במצוות סוכה כול השנה אלא ההגדרה היא שאדם מצווה כל השנה בעשיית כל המצוות אלא שיש זמן מסוים שאז הוא מחויב לאותם מצוות ורק בזמן שצריך לקיים את המצווה אז יש את המחויבות וכל מה שיש לפניי זה רק את ציווי התור בלבד 
אשמח לשמוע תגובתך 
א. החוברת איננה שלי.
ב. כפי שכתבתי למעלה רוב השיטות הוא שהחובה להכין קודם זמן המצוה הוא אכן רק מהחובה כללית לקיים מצוות. דהיינו מושבע ועומד וכו. האבני נזר דלעיל כתב שמי שלא הקריב קרבן פסח והיה יכול לבוא מדרך רחוקה פטור מכרת כי לא עבר על חיוב פסח אלא על חיוב מושבע ועומד שאין על זה כרת. (אמנם כמדומני שהפני שלמה ריש פרק מי שהיה דייק מרש"י לא כך, דהיינו שהפטור מכרת הוא רק מלימוד מיוחד ולא מגדר החיוב).
ג. הנידון בענין חיוב המצוה קודם זמנה היא ענין נפרד דהיינו אם כבר הגיע החיוב. דהיינו יש כאן ב' שאלות א) יש חיוב להניח תפילין, ומאיזה צד חייב לקנות תפילין. ואפי' בדבר שכבר הגיע זמנם. ב) מצוה שלא הגיע זמנו אם כבר נתחייב או לא. ובזה יש אומרים שאן כלל חיוב ורק לא יוכל לומר אח"כ שהיה אונס. ודברי החיי אדם צ"ע.
ד. מה שכתבת שקודם המצוה נראה שאין כלל מחויבות, וכדבר פשוט. לא נראה להכריע אבל דנו בזה הרבה מאד האחרונים. (אולי לא הראשי ישיבות אבל דור קודם יש הרבה מ"מ על זה). אשלח אח"כ.
 
 
חלק עליון תַחתִית