מהרשום אצלי בביאור מזמור זה, ובביאור מזמור נוסף. [לתשומת לב הרב @אורח].
הנה לאורך מזמור זה מוזכר כמה פעמים ענין שבחם ואהבתם של ישראל וירושלים אצל הקב"ה, בתחילה 'בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס', ובאמצע הפרק 'שבחי ירושלים וגו' ברך בניך בקרבך וגו' חלב חטים ישביעך', וכן בסוף הפרק 'מגיד דבריו ליעקב וגו' בל ידעום', ואולם בין פסוקים אלו מוזכרים גדולות וגבורות ד' בעולם, גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר וגו' המכסה שמים וגו', ובהמשך: הנותן שלג כצמר וגו'. והענין צ"ב, מהו תורף כונת פרק זה, ומהו ביאור עירוב הענינים הנ"ל.
והנראה בביאור כונת תוכן הפרק, שבא ללמדנו, לבל נעלה על דעתנו שמאחר והקב"ה מלכנו הוא קל עליון גדול ורב כח, קונה שמים וארץ, בורא השמש והירח הכוכבים והמזלות, ועוסק בדברים שברומו של עולם, אולי גם מהאדם נדרש לעסוק בענינים גבוהים אלו, ולעשות גדולות ונצורות, ויחשוב אדם מה תועלת א"כ במצוות שהוא עושה, ומה ערך הפעולות הפשוטות שהוא פועל.
לזה אמר, כי הקב"ה עצמו 'רופא לשבורי לב ומחבש לכל עצבותם', ואף כי הוא 'מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא - גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר', הנה במה הוא עוסק 'מעודד ענוים ד' משפיל רשעים עדי ארץ'.
ואף בפעולות הגדולות עצמם כאשר הוא 'המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר' הרי אין זה אלא לצורך 'נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו'.
ולכן גם רצונו ודרישתו מבריותיו הם כן, 'לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה' אלא 'רוצה ד' את יראיו את המיחלים לחסדו', היינו דאין חפצו ורצונו בגבורות ונפלאות האדם אלא ביראת ד' תמימה ובטחון בו.
והנה בסיבת הדבר, מן הענין להביא את לשון רבינו יונה (משלי ג,כא): בני אל ילוזו מעיניך וגו'. החכמה והתבונה והדעת, אחר שהודעתיך שבחם הגדול שנבראו בהם שמים וארץ, וצריך אתה להתבונן על הענין הזה, והלא התחתונים והעליונים לא ישיגו לחלק מרוב רובי רבבות קצבות דרכי חכמתו ית', ואין הנבראים משיגים לברא יתוש אחד בחכמתם, ויש לפרש כי כל מה שישיג אדם מן החכמה דבר גדול, אחרי אשר בחכמה יסד ארץ. והנכון לפרש כי בא עתה להזהיר על שמירת התורה, ואמר אחרי אשר ידעת כי הש"י בחכמה יסד ארץ הלא לך לדעת כי תורתו צרופה ומזוקקת, והפעולות אשר בחר בהם הם הנבחרות, ואשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ונאמר "אמרות י"י אמרות טהורות" (תהלים יב, ז), ועל הדרך הזה אמר במקום אחר "מי עלה שמים וירד כל אמרת י"י צרופה" (ל, ד-ה). וענין הפסוק הזה כן הוא, "בני אל ילוזו מעיניך נצור תושיה ומזמה" וכו', עכ"ל.
הנה בחכמה - חכמת התורה- יסד ארץ, והרי כל הבריאה העצומה במאמרו נבראה, וגם המשך הנהגת העולם תמיד במאמרו הוא, ומאמר ד' היא התורה, וממילא כשעוסק האדם בתורה ובקיום מצוותיה הרי באמת עוסק הוא בדברים נשגבים אלו עצמם, שהרי עוסק הוא בדבר ד', ובדבר ד' שמים נעשו.
וזהו המשך המזמור: ראה נא כח דברו: 'השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו', כי הרי הנה כאשר הוא 'נותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר משליך קרחו כפתים' אזי 'לפני קרתו מי יעמוד'? ורק אחר ש'ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים'. ולמי מסר 'דברו'? 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'.
ולכן אוהב הוא את ישראל העוסקים בזה ומברכם, 'בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס' 'שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון, כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך', מאחר שהם הם 'יראיו המיחלים לחסדו' [רד"ק תהלים (קג,יא): "ואמר על יראיו, והם ישראל, כי כולם יראיו, אף על פי שחוטאים לפעמים מכל מקום הם יראים האל ופוחדים ממנו ואליו הם שבים, לא כשאר האומות שֶׁיְּרֵאִים אלהים אחרים"] ואין עוסקים ב'גבורת הסוס ובשוקי האיש'.
[והנה הזכיר ב' דברים, בונה ירושלים את ד', נדחי ישראל יכנס', ויבו' ע"פ מש"נ במק"א (מאמר 'והארץ נתן לבני אדם'), כי עיקר קיום ה'אנושות' וה'עולם' לאחר חטאי המבול והפלגה הוא בשביל ישראל העוסקים בעבודתו במקדש בירושלים, ע"ש בארוכה, וזהו גם מה שהזכיר בהמשך הפרק: 'שבחי ירושלים וגו' ברך בניך בקרבך', דהיינו ג"כ ב' ענינים הנ"ל ירושלים וישראל].
וסדר הדברים כך הוא: כיון שעיקר המזמור עוסק בשבח ישראל עובדי השי"ת, לכן בכותרת הדברים נאמר 'בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס'. כי דוקא את ישראל הוא אוהב מהסיבות שיבוארו בהמשך. כי הוא עצמו אף כי גדול אדוננו וכו' מ"מ הוא רופא לשבורי לב ומעודד ענוים, ולא זו אלא אף פעולותיו הגדולות ככיסוי שמים בעבים וכו' מטרתן לצורך מאכל הבהמה ובני העורב אשר יקראו. ולכן אף אצל בריותיו אינו חפץ בגבורת הסוס ושוקי האיש אלא ביראיו המיחלים לחסדו, והלכת בדרכיו, וזוהי הסיבה כי חזק בריחי שערי ירושלים דוקא וברך בניה בקרבה, כי ישראל הם אלו היראים ומייחלים לחסדו ואינם מאמינים בגבורת הסוס ושוקי האיש. וסיבת הדברים, משום שכח הבריאה וההנהגה בבריאה הוא ממאמר ודבר ד', 'השולח אמרתו וגו' ירוץ דברו', ודוגמת הדבר 'הנותן שלג כצמר וגו' מי יעמד' ?, רק כי 'ישלח דברו וימסם', ואת דבריו הגיד לישראל ולא לכל גוי, היינו התורה וקיום מצוותיה, ולכן הוא מברכם והוא בונה ירושלים ומכנס נדחי ישראל.
***
ויש להוסיף בזה, דהנה מאחר שכן הוא, הרי שרק יראיו בני ישראל ישרי הלב הם היודעים ומבינים באמת כיצד להלל לד' על מעשי בריאתו וגבורותיו, כי הם העוסקים בחכמת הבריאה האמיתית ומקיימים מצוות התורה אשר הן דבר ד' ומאמרו שבהם יסד ארץ. ונראה דזהו שאמר בפתיחת המזמור 'הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה' היינו כאומר 'כי נעים תהלה נאה', דתהלתם של ישראל דוקא [כפי שממשיך מיד בפסוק הבא 'בונה ירושלם ד' נדחי ישראל יכנס'] היא נעימה, כי היא 'תהלה נאה', בהיות שורשה ומקורה בהבנת מעשי ד' וחכמתו. וזהו גם מה שאמר בהמשך שם: 'ענו לד' בתודה זמרו לאלקינו בכנור', 'שבחי ירושלים את ד' הללי אלקיך ציון', היינו בגלל שתהלתם היא נאה, בהבינם אל פעולות ד' ואל מעשה ידיו.
והנה לשון 'נאוה תהלה' מצאנו רק בשני מקומות בתהילים, ובשניהם היא מופיעה בפסוק הראשון שהוא כותרת המזמור. א', במזמור קמ"ז הנ"ל: 'הללויה כי טוב זמרה אלקינו כי נעים נאוה תהלה', וכפשנ"ת, ב', במזמור ל"ג שמתחיל כך: 'רננו צדיקים בד' - לישרים נאוה תהלה'.
ונראה, דגם מזמור זה (לג) כל תוכן עניינו דומה לביאור המזמור הנ"ל (קמז), וכל עיקרו בא להדגיש לנו כי דוקא תהלה זו היא הנאה והרצויה מהטעם הנתבאר.
וזהו שהתחיל ואמר 'רננו צדיקים בד' – לישרים נאוה תהלה', דוקא לישרים 'נאוה תהלה', והם הצריכים להודות על בריאתו והנהגתו בכנור וכו' שיר חדש כו', ומדוע רק לישרים? כי ישר דבר ד', היינו כי הרי ישרותם נובעת מישרות דבר ד' אשר כל מעשהו באמונה ואהבת צדקה משפט וחסד, והרי 'בדבר ד' שמים נעשו', דהיינו כמש"נ לעיל, דאותו 'דבר ד'' של תורתו ומצוותיו הוא הוא דבר ד' אשר על ידו שמים וכל צבאם נעשו, ובדבר ד' כונס כנד וכו', וע"י גבורתו ותוקף בריאתו והנהגתו 'יראו מד' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל', ולמה? 'כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד', [ובמאמרו הוא מפר עצת גוים וכו' וכל הנהגת העולם], ר"ל, דכל העולם ירא ממנו בגלל מאמרו שעל ידו עשה שמים וכו', ומאמרו זה הוא ישר, וביטויו בתורה שכולה ישרות, ומיישרת את ישראל, ועי"ז הם 'ישרים' ולהם נאוה תהלה, כי הם המבינים אל מעשי ד' הנוראים, וכנ"ל.
וזהו גם המשך המזמור, שבא לבאר כי לכן אשריהם ישראל לומדי תורתו ועושי רצונו, כי בהביטו אל כלל בריותיו והשגיחו בהם ובמעשיהם, אינו חפץ בגבורת הסוס ורוב החיל אלא ביראיו המיחלים לחסדו, וככל מש"נ לעיל, כי בחכמה יסד ארץ. ולזה אמר: 'אשרי הגוי אשר ד' אלקיו, העם בחר לנחלה לו', כי כאשר 'משמים הביט ד' ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ, היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם', אזי, 'אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט', אלא 'הנה עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב'.
ומסיים בתפלה, כי מאחר ואכן אנו מיחלים לחסדו 'נפשנו חכתה לד' עזרנו ומגננו הוא, כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו', לכן אנו מבקשים 'יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך'.
ונמצא, ששני המזמורים היחידים שכתוב בהם בכותרתם 'נאוה תהלה', משמעות אחת ללשון זו בשניהם, ושניהם משורש אחד. לישרים – נאוה תהלה, כי 'נאוה תהלה' היא רק לישרים, וכן כי נעים נאוה תהלה, כי רק 'נאוה תהלה' של ישראל היא נעימה. [ויתכן כי הלשון 'נאוה תהלה' שבפרק קמ"ז מבוססת על לשון זו שבפרק ל"ג, שמאחר ששם מבואר ש'נאוה תהלה' היא רק לישרים, והרי על אותה 'נאוה תהלה' מדבר בפרק קמ"ז שתוכנו ג"כ באותו ענין, וכנ"ל, והבן. וביותר מתאימים הדברים לפי מה שנראה בחלק מן המפרשים [עי' מצו"ד ועוד] שהבינו בפיסוק הכתוב כך: 'הללויה, כי טוב. זמרה אלקינו, כי נעים. נאוה תהלה'. כלומר, הללו את י'ה כי הוא טוב, זמרו לאלקינו כי הוא נעים. נאוה תהלה. דלפי"ז נראה ד'נאוה תהלה' הוא ענין בפ"ע ומשמש ככותרת למזמור, כשם ש'מזמור' או 'תהלה' וכדו' משמשים ככותרות של הרבה פרקים בתהילים. ולפמש"נ הבי' הוא דכותרת המזמור הוא 'נאוה תהלה', שכבר נתבאר בפ' ל"ג ש'נאוה תהלה' הוא רק לישרים כפי שמבואר שם בהמשך הפרק וגם כאן מתבאר הענין כן בהמשך הפרק, וכמש"נ. וכן הדעת נוטה בפיסוק הכתוב, דנעים הוא ל' זכר, ונאוה נראה כל' נקבה, ועי'. ויעויי' משך חכמה דברים ח,ה שנ' שגם הוא פי' כן בפיסוק הכתוב].