לא בגבורת הסוס יחפץ

שלו'

משתמש ותיק
מכבר תמוה לי מה ההוה אמינא שבגבורת הסוס יחפץ או בשוקי האיש ירצה עד שצריך לאפוקי ממנה?
 

שלו'

משתמש ותיק
פותח הנושא
עקביא בן מהלל אומר אמר:
להמעיט כמה שיותר ממעשה השתדלות
קיצרת בדבריך, ואם אני מבין כוונתך, היה צד שהשי"ת חפץ בהשתדלות והעשיה שלנו, וע"ד דרשת חז"ל וברכך בכל מעשה ידיך, שהברכה באה דוקא כאשר יש עשיה, קמ"ל שאין זה חפצו [רק גזירה מאז חטא אדם הראשון, אך ע' דרך השם ח"ד גבי תפילה, ששם נראה שזה גם מכבוד האדם, וצ"ת ולא עיינתי כעת], אלא למרות שצריך לעשות ולהשתדל, [ודכירנא שיש במשנת רבי אליעזר דברים מפתיעים אודות חשיבות המלאכה], חפצו הוא ביראה ויחול לחסדו כמו שממשיך בפס' הבא.
האם זוהי כוונתך?
ועדיין לא מצאתי מנוח שלם בזה, וצריך הבהרה והרחבה.
ובפרט שלא נתבאר בזה הס"ד שהשי"ת חפץ בגבורת הסוס.
 
 

אורח

משתמש ותיק
סתם מעניין שיש בזה שני פסוקים מקבילים:
הא' מה שהזכרת - לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו
והב' בתהלים ל"ג - שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט הנה עין ה' אל יראיו למייחלים לחסדו
 

ל.מ.

משתמש רגיל
שלו' אמר:
מכבר תמוה לי מה ההוה אמינא שבגבורת הסוס יחפץ או בשוקי האיש ירצה עד שצריך לאפוקי ממנה?
שמעתי פעם ע"ד דרוש בשם ר' שלום שבדרון שאמר שלפעמים גם קיום המצוות שלנו, כשהוא נעשה בלי פנימיות, במלומדה, הוא ספורט בעלמא, בדיוק כמו "גבורת הסוס" או "שוקי האיש".
ולמשל, אדם שהציב לעצמו יעד שלא לפספס אף יום תפילה כותיקין, מצוי הדבר שברבות הימים ישכח את הייעוד האמיתי של המעשה, ולא יעשה כן אלא כדי לעמוד ביעד שהציב לעצמו. ואף שמעלתו של איש זה רבה, מכל מקום אין מעשהו מגיע מחמת תכונת הזריזות וההשכמה, אלא מהרצון להציב יעדים ולעמוד בהם, ובבחינה מסוימת דומה הוא לאדם שהציב לעצמו יעד להכניס את הכדור לשער וכדו', ודוק.
 

בחור צעיר

משתמש ותיק
לא ניתן לפרש קטעי פסוקים בכל מקום בלא להבין את ההקשר הרחב שלהם וכלפי מה הדברים אמורים.

ענו לה' בתודה                                 זמרו לא' בכנור
ועל מה:
המכסה שמים בעבים,                המכין לארץ מטר,                      המצמיח הרים חציר
כאן מתוארת שרשרת גידול המזון, מן העבים בשמים עבור דרך מטר הארץ וכלה בחציר הגדל בהרים.
נותן לבהמה לחמה                   לבני עורב אשר יקראו.
החציר הגדל בהרים משמש למזון הבהמות ובני העורב, כי החציר הוא הגדל ראשונה, הוא השחת, והוא מזון בעלי החיים.
א"כ היה מקום לטעות, שתכלית כל המהלך הזה הוא המזון לבהמות ולאנשים הדומים לבהמות, ע"ז משיב המהלל:
לא בגבורת הסוס יחפץ,               לא בשוקי האיש ירצה
כלומר, אין החפץ והתכלית בכל הגידול הזה במזון לסוסים הגבורים או לאנשי השוקיים אשר כמותם.
רוצה ה' את יראיו                       את המייחלים לחסדו
הכל עשה ה' לצורך היראים ממנו והמייחלים לחסדו, בהם רוצה ה' ולא חפץ בסוס הגבור ולא רוצה באיש השוקיים.
שבחי ירושלים את ה'                  הללי א'לוהיך ציון
כי חזק בריחי שערייך                  ברך בנייך בקרבך,
השם גבולך שלום,                   חלב חיטים ישביעך.

כלומר תכלית הכל אינה לתת חציר לאנשי השוק ולסוסים, אלא לתת חיטים, וחלב חיטים, לשובע, מזון מתוקן ליראי ה' הדרים בירושלים, לצרכם ולמענם נעשה כל התהליך הארוך עד גידול המזון, ולתוצאת החיטים ולא לתוצאת החציר, מזון הבהמות ודומיהם..
וכן ההמשך נסוב על הדרך הזה שדברו של ה' נשלח לישראל ולא עשה כן לכל גוי וגו'.
וכלל כל המזמור הזה מהלל את ה' על השגחתו המיוחדת בצדיקים ובבוטחים בו שהם תכלית הבריאה וכל פועל ה' למענם. 
 

דורדיא

משתמש ותיק
אני שמעתי פעם ווארט מר' שלום שבדרון
בזמן המערכה על הטלוויזיות (והדברים רלוונטים גם היום)
שאמר שאין הקב"ה חפץ בגיבורים היודעים לעצום עיניים שיש תועבה
אלא רוצה ה' את יריאיו...
 

שלו'

משתמש ותיק
פותח הנושא
שלו' אמר:
עקביא בן מהלל אומר אמר:
להמעיט כמה שיותר ממעשה השתדלות
קיצרת בדבריך, ואם אני מבין כוונתך, היה צד שהשי"ת חפץ בהשתדלות והעשיה שלנו, וע"ד דרשת חז"ל וברכך בכל מעשה ידיך, שהברכה באה דוקא כאשר יש עשיה, קמ"ל שאין זה חפצו [רק גזירה מאז חטא אדם הראשון, אך ע' דרך השם ח"ד גבי תפילה, ששם נראה שזה גם מכבוד האדם, וצ"ת ולא עיינתי כעת], אלא למרות שצריך לעשות ולהשתדל, [ודכירנא שיש במשנת רבי אליעזר דברים מפתיעים אודות חשיבות המלאכה], חפצו הוא ביראה ויחול לחסדו כמו שממשיך בפס' הבא.
האם זוהי כוונתך?
ועדיין לא מצאתי מנוח שלם בזה, וצריך הבהרה והרחבה.
ובפרט שלא נתבאר בזה הס"ד שהשי"ת חפץ בגבורת הסוס.
שוב ציינוני לאלשיך, [ולא ראיתי], שכוונת הפס' בדרך השוואה, כמו שברור שבגבורת הסוס לא יחפץ, כך גם בשוקי האיש לא ירצה, ולפ"ז סרה הערתי האחרונה הנ"ל.

לא אמנע מהציע הרהור, שאולי יתפרש כהא דסנהדרין צ"ו א' שנדרש "סוסים" על האבות שרצו לפני השי"ת כסוסים, וקמ"ל קרא כאן חי' גדול, שעיקר החפץ והנרצה בעבודתו ית' אינה הגבורה [עם כל מעלתה וחשיבותה כמובן], אלא היראה והיחול לחסדו.
כאמור, הרהור גרידא, וצריך תלמוד ובירור, ואצפה לדברי החכמים הנעימים.
 
 

בבא בוטא

משתמש ותיק
שלו' אמר:
מכבר תמוה לי מה ההוה אמינא שבגבורת הסוס יחפץ או בשוקי האיש ירצה עד שצריך לאפוקי ממנה?
 
נ"ל ראוי לציין בזאת לדברי רבינו בחיי בהקדמתו לפרשת שלח, בהם מעמיד את יסודות האמונה והבטחון לצד חובת ההשתדלות, שם מזכיר כי הן אמנם מלכתחילה מוטל על האדם לעשות השתדלותו כראוי, אבל אחר כל זה עליו להאמין שאין הצלחתו תלויה בזה כל עיקר, אלא ברצות ד' יצליח דרכו וברצותו יכשל עיי"ש.

בין הדברים מביא רבינו בחיי דוגמא, והיא מה שמוטל על איש ישראל שעומד ללכת למלחמה על אויביו, שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום המלחמה, ואחר שעשה ככל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן עיי"ש, וע"ז מזכיר "לא בגבורת הסוס יחפץ", היינו דודאי היה מוטל עליך להכין את הסוס המשובח והחזק ביותר, אבל לא בזאת יחפוץ הבוי"ת, כי אם ביראיו המייחלים לחסדו.

ואעתיק בזה את לשונו הזהב של רבינו בחיי:
סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה (משלי כא, לא). שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה (משלי כא) שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו, כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו, ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המאכלים המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה, כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות ויש שינצל מבלעדיהן, ויש חולה שימות עם המאכלים המועילים ויש שתגיע לו רפואה עם המאכלים הרעים המזיקים, וא"כ אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם רק בשם יתעלה שכן כתיב (תהלים קמז) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתיב (שם) לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, וכתיב (שם לג) שקר הסוס לתשועה. זאת כוונת התורה ורוב הפסוקים מוכיחין כן, ולכך תצוה התורה לישראל להשתדל בהכנות האלה שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע, ואע"פ שישראל לא היו צריכין לזאת לפי שלא היה נצחונן בדרך המנהג והטבע כי אם על פי הזכות והעונש, ואם היו זכאין מעט מהם ינצחו עמים רבים, ואם היו חייבים מעט מן האויבים ינצחו רבים מהם, מכל מקום באה מצות התורה לישראל לעשות כל השתדלותם בהכנות האלה ואחר כך למסור הענין למי שהתשועה לו, כי התורה לא תסמוך על הנס לעולם. ומטעם זה צוה הקב"ה לנח מעשה התיבה כי בידוע שהיה ביכלתו יתעלה שיעביר נח ובניו ברגליהם על מי המבול, ולא יצטרך נח להתנהג בזה בדרך הטבע שיעשה תיבה מעץ ידוע וממדה ידועה באורך וברוחב, אבל התורה תצוה לנו בכך שנשתדל בהכנות בכל הענינים, ועם כל השתדלותנו שתהיה אמונתנו שאין עקר התשועה בהם רק בשם יתעלה, וזהו שאמר שלמה בכאן סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה. וכן מצינו בדוד ע"ה כששאל באורים ותומים השיבו הקב"ה (שמואל ב ה) הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים, צוה להשתדל בדרך המנהג והטבע כמנהג שאר האומות הנוצחין בטבע, וכן מצינו במלחמת העי שאמר הש"י ליהושע (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה. והוא הטעם בעצמו במרגלים ששלח משה רבינו ע"ה במדבר פארן שהקב"ה צוה בכך, וזהו שכתוב שלח לך אנשים ויתורו וגו'
    
 

בבא בוטא

משתמש ותיק
שלו' אמר:
לא אמנע מהציע הרהור, שאולי יתפרש כהא דסנהדרין צ"ו א' שנדרש "סוסים" על האבות שרצו לפני השי"ת כסוסים, וקמ"ל קרא כאן חי' גדול, שעיקר החפץ והנרצה בעבודתו ית' אינה הגבורה [עם כל מעלתה וחשיבותה כמובן], אלא היראה והיחול לחסדו.
כאמור, הרהור גרידא, וצריך תלמוד ובירור, ואצפה לדברי החכמים הנעימים.
  
ובכן, איני חכם וודאי שלא נעים...
אבל זאת אציין, כי בהרהורך זה, זכית לכוון לגדולי החסידות, עיין פרי צדיק פ' וילך וש"ת י"א שכתב וז"ל:
 
שובה ישראל עד ה' אלהיך בגמ' (יומא פ"ו) דרשו ע"ז גדולה תשובה שמגעת עד כסה"כ ופי' המהרש"א שהתשובה מגעת עד כסה"כ. ורבינו חננאל פי' אפי' הגיע חטאתו עד כסה"כ. וב' הפירושים נמצא גם בפסיקתא שמקודם אמר תשובה מיד הוא עולה לא עד עשרה מילין וכו' אלא עד מהלך ת"ק שנים ולא עד רקיע הראשון וכו' אלא שהוא עומדת לפני כסה"כ. ואח"כ אמר שם ד"א עד ה' אלהיך וכו' אמר דוד כי עונותי עברו ראשי וכן עזרא אמר כי עונותינו רבו עד למעלה ראש וגו' א"ל הקב"ה אל תתייראו אם הם עד הרקיע ואתם עושים תשובה אני סולח ולא עד הראשון וכו' אלא אפי' עד הז' עד כסה"כ. והוא כמו שאמרנו כ"פ דשם הוי"ה מרמז על כל ע"ס וזהו שדרש עד כסה"כ כמו שנא' עד הוי' והוא לפירוש הא' שהתשובה מגעת עד כסה"כ. ואח"כ מפרש על גודל העונות כי עונותי עברו ראשי ועונותינו רבו עד למעלה ראש. ולמעלה מן הראש מורה על בחי' כתר היינו שהחטא הי' בכל המדות עד בחי' כתר מ"מ על הכל מועיל תשובה. וזה הוא בסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אע"ה והוא זכה להיות מטתו שלימה היינו דשם ישראל לא יוכל להעקר עוד מנפש ישראלי דאע"פ שחטא ישראל הוא כמו"ש (סנהדרין מ"ד א'). ולאחר שנולד יעקב אז גם אברהם נקרא ישראל וכן יצחק נקרא ישראל כמו"ש (בר"ר ר"פ תולדות). אך קודם שנולד יעקב הי' בהן עוד פסולת כמו שאשב אברהם אבינו לישמעאל ואמר לו ישמעאל יחי' לפניך וכן יצחק אהב את עשו. אבל אחר לידת יעקב ונקרא שמו ישראל נתבררו הם שאינם בכלל זרע אברהם ויצחק כמו שא' (נדרים ל"א.) עה"פ כי ביצחק ולא כל יצחק. ועיקר מדתו של יעקב הי' שאמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. וזה שאמר הנביא אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב וגו' דיעקב אבינו אמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו היינו שהם עסקו עיקר בהשתדלות וכמו שא' בגמ' (סנהד' צ"ו.) כשאני משלם שכר לאברהם וכו' שרצו לפני כסוסים והסוס עיקר עסקו לעשות תמיד בפעולות. ואאע"ה שהי' מדתו אהבת ה' שמזה הוא שורש המ"ע בקום ועשה לא שקט ולא נח תמיד רק בהשתדלות וזריזות כמו שא' בגמ' (חולין ט"ז.) זריזותי' דאברהם קמ"ל ובבר"ר (סו"פ ל') שאמר לו השי"ת בא והאיר לפני בא"י וכו' שזה הי' השתדלות שלו. ויעקב אבינו על עצמו אמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שאמר שגם כל השתדלותו הוא רק מהשי"ת ואין לו כלל מעצמו וכמו שאמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ שנדרש (בר"ר ר"פ ויצא) על יעקב אבינו וזה העיקר. וזה שא' דהמע"ה לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה וגו' ולכאורה וכי זה צריך ללמדנו שאין חפץ השי"ת בגבורת הסוס. אך גבורת הסוס היינו בפעולה ובמעשה והוא נגד עסק העבודה בפעולה בקום ועשה ואמר שאין זה עוד המכוון האמיתי. ולא בשוקי האיש היינו גבורת האיש וזה כנגד העסק ביראה שהוא גבור הכובש את יצרו גם בזה לא ירצה שאין זה עוד כל השלימות רק רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו. והוא מדתו של יעקב שאמר שאין לו כלום מצדו רק מה שהשי"ת מנהיג אותו ומשפיע לו מחסדו כמו שאמר עזרי מעם ה' וגו' האלהים הרועה אותי וגו'. ובאמת גם אברהם ויצחק הי' להם מדרגה זו וכמו שאמרנו שאחר לידת יעקב גם הם נקראו ישראל. רק מקודם הי' נחשב שיש עוד פסולת בזרעם מאחר שישמעאל ועשו היו נחשבים לזרעם וכאמור. והנה כשבא האדם על ההכרה זו שגם כל השתדלות שלו הכל הוא רק מכח השי"ת כמו שא' ישעי' הנביא כי גם כל מעשינו פעלת לנו אז ממילא נתברר שגם אם ח"ו עשו מה נגד רצון השי"ת הוא ג"כ מה שמיד בראשית הבריאה צפה השי"ת במעשיו שכן יהי' ושיהי' כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכמו"ש (זח"ב קפ"ד א') דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' ושיהי' מהכל טוב מאוד שיהי' נעשים מזדונות זכיות וזהו הפי' עד כסה"כ שמתברר בכל הע"ס כמו שאמרנו. וזהו אשור לא יושיענו דקליפת אשור נקראו ע"ש הכח והגבורה כמו"ש (ויק"ר פי"ג) שכל האומות נקראו ע"ש אשור שמאשרין עצמם וכו' וכוחם במעשה וגבורה כמו שאמר רבשקה אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה וזה כנגד לא בשוקי האיש ירצה. על סוס לא נרכב היינו שלא נבטח על ההשתדלות בקום ועשה שמכונה בשם גבורת הסוס כנ"ל. ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידנו היינו המעשה בעסק עבודת ה' לא נאמר אלהינו למעשה ידנו שנתלה בכח שלנו רק האלהים הרועה אותי כמו שאמר יעקב שהכל מהשי"ת אשר בך ירוחם יתום שאין לו מצדו שום עזר רק עזרי מרחמי שמים. וכשאנו מכירין זאת באמת מברר אח"כ השי"ת שיהי' נעשה מזדונות זכיות ואומר שהכל ממני בידיעה מקודם. וכמו שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה שמופיע בלב התשובה שלימה מאהבה כש"נ אח"כ אהי' כטל לישראל וגו' וריח לו כלבנון שהמעשים הלא טובים יתנו ג"כ ריח טוב וכמו שאמרנו (במא' הקודם). ובשבת כל אחד מכיר שהכל מהשי"ת ואז זוכין לתשובה שלימה שיהי' מהכל זכיות. 
    
ויש עוד כעי"ז בתורה אור להגר"ז פ' בשלח, ואכה"מ.
  
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
מהרשום אצלי בביאור מזמור זה, ובביאור מזמור נוסף. [לתשומת לב הרב @אורח]. 

הנה לאורך מזמור זה מוזכר כמה פעמים ענין שבחם ואהבתם של ישראל וירושלים אצל הקב"ה, בתחילה 'בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס', ובאמצע הפרק 'שבחי ירושלים וגו' ברך בניך בקרבך וגו' חלב חטים ישביעך', וכן בסוף הפרק 'מגיד דבריו ליעקב וגו' בל ידעום', ואולם בין פסוקים אלו מוזכרים גדולות וגבורות ד' בעולם, גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר וגו' המכסה שמים וגו', ובהמשך: הנותן שלג כצמר וגו'. והענין צ"ב, מהו תורף כונת פרק זה, ומהו ביאור עירוב הענינים הנ"ל.

והנראה בביאור כונת תוכן הפרק, שבא ללמדנו, לבל נעלה על דעתנו שמאחר והקב"ה מלכנו הוא קל עליון גדול ורב כח, קונה שמים וארץ, בורא השמש והירח הכוכבים והמזלות, ועוסק בדברים שברומו של עולם, אולי גם מהאדם נדרש לעסוק בענינים גבוהים אלו, ולעשות גדולות ונצורות, ויחשוב אדם מה תועלת א"כ במצוות שהוא עושה, ומה ערך הפעולות הפשוטות שהוא פועל.

לזה אמר, כי הקב"ה עצמו 'רופא לשבורי לב ומחבש לכל עצבותם', ואף כי הוא 'מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא - גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר', הנה במה הוא עוסק 'מעודד ענוים ד' משפיל רשעים עדי ארץ'.

ואף בפעולות הגדולות עצמם כאשר הוא 'המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר המצמיח הרים חציר' הרי אין זה אלא לצורך 'נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו'.

ולכן גם רצונו ודרישתו מבריותיו הם כן, 'לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה' אלא 'רוצה ד' את יראיו את המיחלים לחסדו', היינו דאין חפצו ורצונו בגבורות ונפלאות האדם אלא ביראת ד' תמימה ובטחון בו.

והנה בסיבת הדבר, מן הענין להביא את לשון רבינו יונה (משלי ג,כא): בני אל ילוזו מעיניך וגו'. החכמה והתבונה והדעת, אחר שהודעתיך שבחם הגדול שנבראו בהם שמים וארץ, וצריך אתה להתבונן על הענין הזה, והלא התחתונים והעליונים לא ישיגו לחלק מרוב רובי רבבות קצבות דרכי חכמתו ית', ואין הנבראים משיגים לברא יתוש אחד בחכמתם, ויש לפרש כי כל מה שישיג אדם מן החכמה דבר גדול, אחרי אשר בחכמה יסד ארץ. והנכון לפרש כי בא עתה להזהיר על שמירת התורה, ואמר אחרי אשר ידעת כי הש"י בחכמה יסד ארץ הלא לך לדעת כי תורתו צרופה ומזוקקת, והפעולות אשר בחר בהם הם הנבחרות, ואשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ונאמר "אמרות י"י אמרות טהורות" (תהלים יב, ז), ועל הדרך הזה אמר במקום אחר "מי עלה שמים וירד כל אמרת י"י צרופה" (ל, ד-ה). וענין הפסוק הזה כן הוא, "בני אל ילוזו מעיניך נצור תושיה ומזמה" וכו', עכ"ל.

הנה בחכמה - חכמת התורה- יסד ארץ, והרי כל הבריאה העצומה במאמרו נבראה, וגם המשך הנהגת העולם תמיד במאמרו הוא, ומאמר ד' היא התורה, וממילא כשעוסק האדם בתורה ובקיום מצוותיה הרי באמת עוסק הוא בדברים נשגבים אלו עצמם, שהרי עוסק הוא בדבר ד', ובדבר ד' שמים נעשו.

וזהו המשך המזמור: ראה נא כח דברו: 'השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו', כי הרי הנה כאשר הוא 'נותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר משליך קרחו כפתים' אזי 'לפני קרתו מי יעמוד'? ורק אחר ש'ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים'. ולמי מסר 'דברו'? 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'.

ולכן אוהב הוא את ישראל העוסקים בזה ומברכם, 'בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס' 'שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון, כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך', מאחר שהם הם 'יראיו המיחלים לחסדו' [רד"ק תהלים (קג,יא): "ואמר על יראיו, והם ישראל, כי כולם יראיו, אף על פי שחוטאים לפעמים מכל מקום הם יראים האל ופוחדים ממנו ואליו הם שבים, לא כשאר האומות שֶׁיְּרֵאִים אלהים אחרים"] ואין עוסקים ב'גבורת הסוס ובשוקי האיש'.

[והנה הזכיר ב' דברים, בונה ירושלים את ד', נדחי ישראל יכנס', ויבו' ע"פ מש"נ במק"א (מאמר 'והארץ נתן לבני אדם'), כי עיקר קיום ה'אנושות' וה'עולם' לאחר חטאי המבול והפלגה הוא בשביל ישראל העוסקים בעבודתו במקדש בירושלים, ע"ש בארוכה, וזהו גם מה שהזכיר בהמשך הפרק: 'שבחי ירושלים וגו' ברך בניך בקרבך', דהיינו ג"כ ב' ענינים הנ"ל ירושלים וישראל].

וסדר הדברים כך הוא: כיון שעיקר המזמור עוסק בשבח ישראל עובדי השי"ת, לכן בכותרת הדברים נאמר 'בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס'. כי דוקא את ישראל הוא אוהב מהסיבות שיבוארו בהמשך. כי הוא עצמו אף כי גדול אדוננו וכו' מ"מ הוא רופא לשבורי לב ומעודד ענוים, ולא זו אלא אף פעולותיו הגדולות ככיסוי שמים בעבים וכו' מטרתן לצורך מאכל הבהמה ובני העורב אשר יקראו. ולכן אף אצל בריותיו אינו חפץ בגבורת הסוס ושוקי האיש אלא ביראיו המיחלים לחסדו, והלכת בדרכיו, וזוהי הסיבה כי חזק בריחי שערי ירושלים דוקא וברך בניה בקרבה, כי ישראל הם אלו היראים ומייחלים לחסדו ואינם מאמינים בגבורת הסוס ושוקי האיש. וסיבת הדברים, משום שכח הבריאה וההנהגה בבריאה הוא ממאמר ודבר ד', 'השולח אמרתו וגו' ירוץ דברו', ודוגמת הדבר 'הנותן שלג כצמר וגו' מי יעמד' ?, רק כי 'ישלח דברו וימסם', ואת דבריו הגיד לישראל ולא לכל גוי, היינו התורה וקיום מצוותיה, ולכן הוא מברכם והוא בונה ירושלים ומכנס נדחי ישראל.

***
ויש להוסיף בזה, דהנה מאחר שכן הוא, הרי שרק יראיו בני ישראל ישרי הלב הם היודעים ומבינים באמת כיצד להלל לד' על מעשי בריאתו וגבורותיו, כי הם העוסקים בחכמת הבריאה האמיתית ומקיימים מצוות התורה אשר הן דבר ד' ומאמרו שבהם יסד ארץ. ונראה דזהו שאמר בפתיחת המזמור 'הללויה כי טוב זמרה אלהינו כי נעים נאוה תהלה' היינו כאומר 'כי נעים תהלה נאה', דתהלתם של ישראל דוקא [כפי שממשיך מיד בפסוק הבא 'בונה ירושלם ד' נדחי ישראל יכנס'] היא נעימה, כי היא 'תהלה נאה', בהיות שורשה ומקורה בהבנת מעשי ד' וחכמתו. וזהו גם מה שאמר בהמשך שם: 'ענו לד' בתודה זמרו לאלקינו בכנור', 'שבחי ירושלים את ד' הללי אלקיך ציון', היינו בגלל שתהלתם היא נאה, בהבינם אל פעולות ד' ואל מעשה ידיו.

והנה לשון 'נאוה תהלה' מצאנו רק בשני מקומות בתהילים, ובשניהם היא מופיעה בפסוק הראשון שהוא כותרת המזמור. א', במזמור קמ"ז הנ"ל: 'הללויה כי טוב זמרה אלקינו כי נעים נאוה תהלה', וכפשנ"ת, ב', במזמור ל"ג שמתחיל כך: 'רננו צדיקים בד' - לישרים נאוה תהלה'.

ונראה, דגם מזמור זה (לג) כל תוכן עניינו דומה לביאור המזמור הנ"ל (קמז), וכל עיקרו בא להדגיש לנו כי דוקא תהלה זו היא הנאה והרצויה מהטעם הנתבאר.

וזהו שהתחיל ואמר 'רננו צדיקים בד' – לישרים נאוה תהלה',  דוקא לישרים 'נאוה תהלה', והם הצריכים להודות על בריאתו והנהגתו בכנור וכו' שיר חדש כו', ומדוע רק לישרים? כי ישר דבר ד', היינו כי הרי ישרותם נובעת מישרות דבר ד' אשר כל מעשהו באמונה ואהבת צדקה משפט וחסד, והרי 'בדבר ד' שמים נעשו', דהיינו כמש"נ לעיל, דאותו 'דבר ד'' של תורתו ומצוותיו הוא הוא דבר ד' אשר על ידו שמים וכל צבאם נעשו, ובדבר ד' כונס כנד וכו', וע"י גבורתו ותוקף בריאתו והנהגתו 'יראו מד' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל', ולמה? 'כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד', [ובמאמרו הוא מפר עצת גוים וכו' וכל הנהגת העולם], ר"ל, דכל העולם ירא ממנו בגלל מאמרו שעל ידו עשה שמים וכו', ומאמרו זה הוא ישר, וביטויו בתורה שכולה ישרות, ומיישרת את ישראל, ועי"ז הם 'ישרים' ולהם נאוה תהלה, כי הם המבינים אל מעשי ד' הנוראים, וכנ"ל.

וזהו גם המשך המזמור, שבא לבאר כי לכן אשריהם ישראל לומדי תורתו ועושי רצונו, כי בהביטו אל כלל בריותיו והשגיחו בהם ובמעשיהם, אינו חפץ בגבורת הסוס ורוב החיל אלא ביראיו המיחלים לחסדו, וככל מש"נ לעיל, כי בחכמה יסד ארץ. ולזה אמר: 'אשרי הגוי אשר ד' אלקיו, העם בחר לנחלה לו', כי כאשר 'משמים הביט ד' ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ, היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם', אזי, 'אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט', אלא 'הנה עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב'.

ומסיים בתפלה, כי מאחר ואכן אנו מיחלים לחסדו 'נפשנו חכתה לד' עזרנו ומגננו הוא,  כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו', לכן אנו מבקשים 'יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך'.

ונמצא, ששני המזמורים היחידים שכתוב בהם בכותרתם 'נאוה תהלה', משמעות אחת ללשון זו בשניהם, ושניהם משורש אחד. לישרים – נאוה תהלה, כי 'נאוה תהלה' היא רק לישרים, וכן כי נעים נאוה תהלה, כי רק 'נאוה תהלה' של ישראל היא נעימה. [ויתכן כי הלשון 'נאוה תהלה' שבפרק קמ"ז מבוססת על לשון זו שבפרק ל"ג, שמאחר ששם מבואר ש'נאוה תהלה' היא רק לישרים, והרי על אותה 'נאוה תהלה' מדבר בפרק קמ"ז שתוכנו ג"כ באותו ענין, וכנ"ל, והבן. וביותר מתאימים הדברים לפי מה שנראה בחלק מן המפרשים [עי' מצו"ד ועוד] שהבינו בפיסוק הכתוב כך: 'הללויה, כי טוב. זמרה אלקינו, כי נעים. נאוה תהלה'. כלומר, הללו את י'ה כי הוא טוב, זמרו לאלקינו כי הוא נעים. נאוה תהלה. דלפי"ז נראה ד'נאוה תהלה' הוא ענין בפ"ע ומשמש ככותרת למזמור, כשם ש'מזמור' או 'תהלה' וכדו' משמשים ככותרות של הרבה פרקים בתהילים. ולפמש"נ הבי' הוא דכותרת המזמור הוא 'נאוה תהלה', שכבר נתבאר בפ' ל"ג ש'נאוה תהלה' הוא רק לישרים כפי שמבואר שם בהמשך הפרק וגם כאן מתבאר הענין כן בהמשך הפרק, וכמש"נ. וכן הדעת נוטה בפיסוק הכתוב, דנעים הוא ל' זכר, ונאוה נראה כל' נקבה, ועי'. ויעויי' משך חכמה דברים ח,ה שנ' שגם הוא פי' כן בפיסוק הכתוב].
 

יואל נהרי

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
מהרשום אצלי בביאור מזמור זה, ובביאור מזמור נוסף. [לתשומת לב הרב @אורח]. 
מדהים. פשוט מדהים. פעם ראשונה שאני מצליח לראות את הפרק הזה כמקשה אחת. מאז ומעולם אני מתקשה בריבוי הקפיצות מענין לענין בפרק הזה.
יישר כחך !
[אגב, אולי תזכנו גם ב"מאמר והארץ נתן לבני אדם" שאתה מרמז עליו ?]
 

עין יעקב

משתמש רגיל
ענין גבורת הסוס הוא משל לכוח הטומאה של הגאוה, וזה בא לומר שאין רוצה בבעלי גאוה, ו"עבודתם" הרוחנית, אלא ביראיו המייחלים לחסדו.
 

כותר

משתמש ותיק
ניתן לפרש:
שכל כוח פיזי נמדד בכח -סוס, ואפשר לטעות שהעבודה הרצויה היא עמידה באתגרים פיזיים,
לעמוד בתפילה ולימוד,
לצעוק בקול רם,
להרבות במעשים טובים ובמאמץ רב,
לנדד שינה מעיניו, לאכול מעט.
להספיק הרבה בכמות.

ועל זה אומר, לא בזה יחפץ, אלא ביראת ה' וייחול לחסדו.
 

במבי

משתמש ותיק
השבט מוסר בפרק א' מביא את דברי האבות דר"נ (פל"א ג') שכל דבר שיש בעולם יש באדם כנגדו.... ברא סוסים בעולם, סוסים באדם זהו שוקיו של אדם וכו' 

ועפ"ז י"ל שדוד המלך הביא את שניהם וכתב "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה" כי יש שייכות בין האחד לשני ! (ואולי אף שניהם זה על האדם כמו שדרך הכתובים לכפול במילים שונות)

וכן רואים שבכל הפרק הזה יש שייכות בין הפסוקים כדלקמן

 
במבי אמר:
היום הבאתי לראש כולל שלי את פרקי דר"א שכותב -

...הכלב שהיה משמר צאנו של הבל הוא היה שומרו מכל חית השדה ומעוף השמי' והיו אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלי' עליו, ולא היו יודעים מה לעשות להבל, שלא היו נהוג' בקבורה. בא עורב אחד שמת לו אח' מחבריו, לקח אותו וחפר באר', וטמנו לעיניהם. אמ' אדם: כעורב אני עושה. מיד לקח נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה. ושלם הקב"ה שכר טוב לעורבים בעולם הזה. ומה שכר נתן לה'? כשהן מולידין את בניהם רואים אותם לבנים ובורחי' מפניה', וסבורים שהם בני נחש, והקב"ה נותן להם מזונם בלא חסור. ועוד אלא שהן קוראים ליתן מטר על הארץ והקב"ה עונה אותן שנאמר: נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו. (פרק כא')


והוא שאלני במקום מהפסוק "כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים" (תהילים מב-ב) שכותב שם רש"י - אמרו רבותינו, האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאו' למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים. וא"כ מדוע אין הם מתקבצות אל העורבים ?

אך אח"כ חשבתי שא"ל שהם אפילו לא חולמות על כך שהרי לא לחינם הלך הזרזיר אל העורב והעורב לא ידוע בתור צדיק הדור שהרי חטא בתיבה ובשליחותו של נח ומסתמא אף העורב עצמו לא מודע ליכולותיו ואומר לעצמו מי אני ומה שאני שה' יאזין דווקא לתפילותי והוא לא יודע שבעצם הוא הכתובת העיקרית ואליו היו צריכים לפנות כדי לזכות לגשם ! ואם נדייק במדרש כתוב שה' מעלה לחיות מים מהתהום לא מירידת גשמים שלזאת צריכים את העורבים !


ומפרשי המקום מסבירים את הלימוד שה' שומע את תפילת העורבים למטר שבפסוק הקודם כתוב "המכין לארץ מטר" ואח"כ מוזכר "....לבני עורב אשר יקראו"
 
 

אליעזר ג

משתמש ותיק
שלו' אמר:
מכבר תמוה לי מה ההוה אמינא שבגבורת הסוס יחפץ או בשוקי האיש ירצה עד שצריך לאפוקי ממנה?

התורה אינה מדברת רק לשכל אל גם ובעיקר ללב והלב נצרך גם נצרך לשנן שוב ושוב את האמור.
 
חלק עליון תַחתִית