סימן ב
בענינו של חוב
עוד
ראינו להקדים בזה קצת דברים בענינו של חוב, אשר כל מי שדרכה רגלו על סף ביהמ"ד כבר שמע או ראה דברי הגרש"ש בזה בפ"ב משער ה' אשר לו, בו יאמר כי לכו"ע אין ענינו של חוב מסתיים במצות פרעון, אלא תורת ממון לו, ואמנם היות החוב משפט ממון ודין לחברו ולא מצוה לשמים, הרי הוא ברור ומוכרח בהיות כל משפטי ממון בו להקל בספק ולעמוד בדין עם חברו וכיו"ב וכאשר האריך בזה הגרש"ש שם, גם עיקר תורת מלוה שאינה כתובה בתורה [למאן דמפרש שאין חיובה צריך להכתב בתורה[31]] מכריחנו שאין יסודה מצוה הכתובה בתורה בקרא דהן של צדק וכיו"ב.
אבל יש לנו לדון במהותו של משפט ממון זה, ותחלה עלינו לברר אם נתחדש בענינו של חוב משפט ממון השייך לתביעת קבלת הממון, או שמא אין בו אלא את המשפט המחיל את החוב, ומשפטו אינו אלא משפטו של המחייב אשר מכחו בא החוב, כי משפט הנזקין אשר הניזק בעלים בממונו למנוע את נזקו יחייב את המזיק בביטולו, ותשלום הממון היא צורת קיום משפט זה, והמונע את הפרעון הרי הוא כמקיים את הנזק הראשון וע"ז הוא נתבע[32].
שמא תאמר תינח במלוה הכתובה בתורה, אבל מלוה שאינה כתובה בתורה [למאן דמפרש שאין חיובה צריך להכתב בתורה] ע"כ ענינה במה שחל לו לתובע תורת ממון בגופה של תביעה, ולא תוכל לסיימה במחייב חיצוני לומר שנתינת המקח וההלואה לשם פרעון תמורתם מחייבת מסברא את קיומה בדיני ממון אשר בגופם של מעות ראשונות, שהרי האיך יתכן דמן הסברא יש מחייב תמורה בהלואה ומקח אשר ניתנו לו מרצון בעליהם בעוד אשר אם יקחם שלא מדעתו של חבירו אין עליו חיוב בלא שיכתב בתורה[33], וע"כ אין מעלתם אלא במה שהלה נתחייב מדעתו, [וכמבואר ברא"ש כתובות פ"ב סי' י"ד בשם הרמ"ה שלא יתחייב שוטה בדמי מקח מפני שצריך דעת להתחייב בהם[34]], הלוקח העמיד תמורה לממון הנלקח, וזכה המוכר בתמורה זו בתורת קיום משפטי ממון של ממון תמורה, אשר מהלכות בעלים בממון הראשון נכון הוא לזכות בחליפיו כאשר ניתן ע"ד כן, הרי שיש כאן תורת זכיית ממון בגופו של חוב.
יש לנו להשיב שלא באה העמדת הלוקח את ממונו לתמורה לידי קנין זכות קבלתה, ולא באה אלא לכדי הכשר לתבוע הימנו בפועל את ממונו לקיום תביעת מעות ראשונות, והיינו דנימא דגם בנזקים אין גוף תביעת הניזק את ביטול נזקו ותיקונו צריכה לכתוב בתורה בפרשת נזקין[35], וכבר השלמה תביעה זו בעיקר דיני בעלים שבו וזכות מניעת נזקיו, דנימא דבזה כלול בממילא גם תביעת תיקון הנעשה, אלא שאין בכח תביעה זו לבקש את ממונו של מזיק, כי זכות בעלים שיש לו לניזק בממונו אינו מזכהו לתבוע את קיומו בממונו של מזיק[36], וצריכים אנו בזה לחידוש טענה וחובה על המזיק באשמתו כדי שחובת מניעת הנזק תוכל לתפוס את ממונו לתיקון הנזק, והיא צריכה להכתב בתורה בפרשת נזקין, וכאשר בקבלת הממון נקבע מדעתם שממונו של מתחייב יהא תמורה לזה בטלה הטענה שאין לו לתובע לקיים את ממונו בממונו של נתבע, וקביעה זו יתכן ותחול בלא תפיסת זכות ממון בממונו של נתבע, אלא ע"י גוף הסכמתו של נתבע לחליפין אלו ואשר עבור הסכמה זו ניתנו המעות אשר ממילא העדר קיומם של חליפין אלו כגזילה היא כיון שעד"ז ניתנו, בזה הועילה הסכמתו של הנתבע לחליפין אלו שיהיה נכון הדבר במשפטי הממון של הבעלים במעות הראשונות לקבל עבורם את החליפין שנקבעו בנתינתם, ושתהא תביעתו לקיים את החליפין בממונו של מקבל[37] קיימת בלא חידוש תביעה הכתובה בתורה[38].
אבל כאשר מצאנו בתורה חוב פדה"ב, חוב אשר המחייב שבו אין בו תורת ממון דכהנים, והאב אשר לא יפדה את בנו אינו גוזל מהם את כחו של המחייב דפדה"ב, ואילו החוב עצמו נדון כמשפטי ממון, הרי ע"כ מצאנו שהתורת ממון קיימת בו בגופו של חוב.
וכ"ש שיוודע לנו הדבר ממה שמצינו שאדם מתחייב[39] בשטר וע"י סודר[40], אין שם מחייב מוקדם[41] לחלות החוב ולכח תביעת הממון עצמו.
ואף בשאר החובות הרי מכירתם [בשטר לסוברים שגופו של חוב נמכר בו, ובמעמד שלשתן] ולכאורה גם ירושתם[42] מוכיחים כי אין ענינם מסתיים בצורת המחייב הראשון, אין חוב נזקין מסתיים בתביעת מניעת הנזק ע"י תיקונו, אשר הוא ענין השייך אצל הניזק בלבד, אלא שעל ידה זכה הניזק בתביעת ממון מחודשת, תביעת ממון מפרשת נזקין עלה, בקיומה נאמר קרא דפרשת נזיקין שלם ישלם, כמבואר ברא"ה לעיל פו., כי החפץ אשר נקח בידי המזיק תובע את עצמו בתביעת התמורה, אלו הם משפטי נזקין, ויש לו לתובע בה ובכל חובות ממון תורת בעלים, אשר בזה הוא מוכרם ומורישם, ותובע תשלומיהם מהמזיק שעבודו, שהממון הנתבע במשפטי הנזקין וחבריהם חל בו תורת שלו, וכמושנ"ת ענינו באורך לעיל סימן א.
ב
מאחר שזכינו שאין ענינו של חוב מסתיים בגוף צורתו של סיבת החיוב, אלא שנתחדש בה על ידו כח תביעת ממון הפרעון, ותביעה זו הפכה להיות קנין ממון, קנין חוב, כי אז שומה עלינו לדעת מה היא צורתו של קנין ממון זה, מה היא צורת זכותו של התובע, והיכן היא קיימת.
ובהשקפה ראשונה היה נראה כי זכותו מסתיימת במשתעבדים, זכאי הוא בגופו של המחויב להיות לו מנה[43], בקנין התחייבות יחילנה בקנינו, ואילו בחוב החל ע"י מחייב ענינו של אותו מחייב הוא לחייב את הנתבע להעמיד לו מנה, וחיוב זה חל בו תורת שלו, [וככל זכות מכל פרשה שהיא כמושנ"ת לן לעיל סימן א], וכך יורו לנו לכאורה לשונות רבותנו ברוב המקומות כי עסק לנו עם גופו של מתחייב, ומניעת מכירת שעה"ג לר"ת מתפרש כמניעת מכירת קנינו בגוף, ובריטב"א קידושין מז: כתב בטעמו של ר"ת שאפי' עבד עברי אין גופו קנוי לגמרי[44] כ"ש זה, הרי שאנו עוסקים במכירת הגוף המשתעבד.
אבל צ"ת מה ענינו של קונה חוב נזקין [במעמד שלשתן] וכל חוב הבא מכח איזה מחייב, כאשר אין לו ללוקח שייכות לתביעה עצמה, לתביעת הנזק את תמורתו, המקח את דמיו, ודמי ההלואה את פרעונם[45], ואף בירושה לכאורה אין לו ליורש שייכות לגופו של מחייב [ראה בזה לעיל הערה 42], והננו צריכים לחדש ללוקח וליורש תורת שלו לשעבד גופו של מזיק וחביריו בלא פרשת נזקין וכיו"ב, ולא עוד אלא שתביעת הנזקין וכיו"ב אשר היתה ביד הניזק וחביריו כבר בטלה, שהרי אין המזיק נתבע בכפליים, ונמצא שבמקח זה ובירושתו של יורש פקעה פרשת נזקין וחברותיה, ולו יהי דנימא דבתפיסת שעבוד נזקין שי"ל לניזק על המזיק כח לו להחיל במזיק שעבוד מחודש ללוקח תחת שעבודו[46], שע"י שעבודו הרי הוא כקנוי לו לענין תפיסת שעבוד, ומכח זה יחיל עליו שעבוד אשר יתקיים מאליו כשעבוד החל ע"י קנין התחייבות, עדיין יש לנו לשאול לר"פ שאין גביית שעבוד בלא מצות פריעת החוב, ולדעת רש"י לעיל פו. מצות פריעת חוב נלמדת מהן שלך צדק, ושל נזקין מבואר ברא"ה שם דהוא מקרא דשלם ישלם, יש לנו לשאול מה תהא המצוה בפריעת קונה חוב שעבוד מן הניזק, וכיצד זה יגבה לר"פ.
ואמנם כאשר מצינו בתוס' לעיל נה: ד"ה שאם שכתבו דא"א להקנות הלואה בקנין דהיאך יהני קנין לדבר שאינו בעין[47], וכ"ה ברשב"ם ב"ב ריש קמח., ולדעת התוס' שם אין בזה מניעה אלא מק"ס ולא מאגב, יש ממון הראוי להמכר, אלא דק"ס לא שייכא ביה, למדנו שיש ממון אשר יכונה אינו בעין ואשר בו יבא הנדון בכל הקנאת חוב להדיוט, והוא לכאורה המנה הנתבע[48], ועליו יאמר רש"י לעיל נה: דהלואתי לפלוני ליתא בבריא בקנין דאין מטבע נקנה בחליפין[49], ולו יהי דנימא דהנדון בדבריהם הוא על מנה ההלואה, לומר דכשאכל זה מנה דידיה הרי אנו דנים כיש לו למלוה מנה דידיה אצל הלוה עד כדי שנוכל לדון בו מכירה[50], ונימא דעדיין תורת מטבע עליו עד כדי שיאמר עליו רש"י שאין מטבע נקנה בחליפין, ועליו יאמרו התוס' דמ"מ אין הוא בעין ממש כדי שיחול בו קנין או קנין סודר, אכתי מהא גופא נשמע שענינו של חוב הוא תביעת גופו של מנה, ולא תביעת הגברא במנה, שהרי מנה ההלואה אינו קיים עתה בפועל כדי שיחיל בכל רגע תפיסת קנין בגופו של לוה, לא ישכן עתה אצל הלוה מנה הקנוי למלוה בדרגא של מחייב, אשר הוא יהיה כעת סיבת חיובו של הלוה לשלם עליו, ואם אנו דנים אותו כיש אצלו מנה אין זה כקיים לענין להתבע הוא עצמו ממנו, שצורת תביעת המנה מהלוה היא בטענת השבחת במנה דידי השיבהו לי, צורת זכותו של מלוה אינה כצורת זכותו של ניזק אשר זכה בממון תמורה על ממונו שאבד, אלא זכה מלוה להיות בעל מנה דידיה אצל הלוה ע"י מה שמנה דידיה אכול אצלו, וזה כל תוכן קיומו של מנה ההלואה בתורת אכול אצל הלוה הנתבע לשוב למלוה, כל קיומו בצורת תביעתו, אשר אותו דין האומר בכ"מ שממונו של אדם יהיה לו מקיים את ממונו הראשון של מלוה אצל הלוה בכח תביעתו של המנה האכול אצלו, ונמצא דכל ענינו הוא תביעת מנה, אשר בהלואה תוכן תביעתו הוא כמי שמנה דידיה קיים אצלו באכילתו, ואם נרצה להוסיף קנין בגופו של לוה יהיה ענינו כתוספת ערבות כשעבודם של נכסים, לא ע"ז אנו דנים, אלא על גופו של חוב.
והרמב"ם בפכ"ב ממכירה הל"ט אחר שכתב שהפקדון בר מכירה הוא ושאם כפר בו הנפקד א"י להקנותו שזה כמי שאבד שאינו ברשותו, כתב שם בזה"ל, אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה אלא במעמד שלשתן והוא דבר שאין לו טעם, ולכאורה נראה מלשונו שמה שנמנע בקנין בעלמא מפני שלהוצאה ניתן הוא יחול ע"י מעמד שלשתן, והרי מוסכם הוא אצל רבותנו בב"ק לו: שאדם מקנה במעמד שלשתן דמי בשת[51], הרי שאין מעמד שלשתן מבקש את מנה ההלואה אלא את החוב, וע"ז לכאורה באו דבריו שאין החוב בר הקנאה מפני שאינו בעולם, הרי שבא הנדון על מכירת המנה הנתבע, והוא אינו בעולם כיון דמלוה להוצאה ניתנה ואין הוא חייב להעמידה בעיסקא[52] [כמוש"כ רש"י בקידושין מז.[53]], ובזה יחול קנין מעמד שלשתן, [והוא באמת פשטיה דקנין מעמד שלשתן האמור בפקדון וחוב, וקנין אחד הוא, וכשם שבפקדון מנה הפקדון נמכר, כך בחוב, ובנזקין אין לך לדון אלא על המנה הנתבע, וצורתו אמורה, מנה לי בידך תנהו לפלוני, ולא מנה לי עליך התחייב בגופך לפלוני].
ויתמי דבע"ח יאמרו (לקמן צב.) למחויב דמי מקחה של קרקע אנן מטלטלי שבק אבון גבך, והיינו המנה הנתבע.
ולא זו בלבד שכאשר אנו דנים על החוב לאחר שכבר חל הננו דנים בו על המנה הנתבע, אלא אף בחלות ההתחייבות מתחלה למדים אנו לכאורה כן מדברי הר"י מיגש, אשר כתב בב"ב קמ: דבריא האומר יטול פלוני מנה ל"מ ביה קנין דאין מטבע נקנה בחליפין[54] והרשב"א שם אשר נחלק עליו נמוקו עמו דשוה מנה קאמר וממקרקעי, הרי דקנין ההתחייבות חל על המנה הנתבע, וברמ"ה ריש ב"ב אות כ"ו קרא לקנין התחייבות אגופא דממונא קנו מיניה, וכתב שם דכיון דקנייה לממונא גביה איחייב למיתביה ניהליה [ועוד יבואר בדבריו לפנינו].
ואילו ל"ה לנו בזה אלא דברי רבותנו האומרים שדינו כמטבע שאינו נקנה בחליפין, כי אז עדיין היה מקום לדון דאף שהקנין חל בגופו של לוה מ"מ תורת הממון שבו הוא המטבע המתקבל, שאין גופו של לוה כקרקע הקנויה לפירותיה, אשר תורת הממון שבה הוא לגדל בה פירות, והפירות היוצאים אינם שייכים למעשה קנין הפירות שהחיל הלה בקרקע זו[55], לא כן הוא קנינו בגופו של לוה, אין כאן מגדל ממון בגופו, והוא קנין מחודש בשם קנין חובה, אין קנינו מסתיים בפעולת גופו של לוה להמצאת המעות[56], אלא שנעשה קנוי בתורת מחויב ענין זה שיהיה לפלוני מעות, וזה תוכן הממון שבקנינו, וי"ל דתורת חליפין תובעת שתוכן הממון לא יהיה מטבע שאין אדם קונהו בחליפין, תורת צורתא על קנין זה, אבל מה נענה לאלו אשר מנעו הקנין בטענת אינו בעין, ושאר דברים אשר באו לנו בזה.
וראה בתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי"ב שכתב שם דאף אם לגבי שבועת הבא לגבות מלקוחות היה שייך דינא דא"א מוריש שבועה לבניו, אכתי כיון שהממון קיים לו למוריש לגבותו מהלוה יכול הוא להורישו אף לענין גבייתו מלקוחות[57]. ואם ממונא דחוב הוא במשתעבדים, כי אז הגוף והנכסים הנם שני ממונות חלוקים, ומה ענין הורשת קנינו בגוף להורשת קנינו בנכסי הלקוחות[58], וע"כ שיש כאן ממון אחד מסוים הנתבע משניהם.
ולכאורה למדנו מכל הלין שהתורת ממון דחוב הוא המנה הנתבע, יש שם תורת מנה ששייך להתפס בו תורת בעלים אף שאין הוא גוף מסוים, אין תורת שלו זקוקה להסתיים בגשם מסוים, והיא מתקיימת היטיב גם בתוכן מסוים, דכשם שיש במשפטי ממון תורת שלו בחפץ מסוים לומר שהוא חלקו ונחלתו, כך בלעדיו יאמרו כן משפטי הממון, יאמרו שהווייה מסוימת של ממון היא חלקו ונחלתו, והוא נתבע להיות לו מתורת דיני ממון האומרים יהא ממונו של אדם לבעליו, [ואמנם צריך להעמיד לו צורה מסוימת לממון זה ולהווייתו, ויתבאר באורך לפנינו אות ג], וקנין זה ניתן להעמידו לאחרים בירושה ומכירה, ועל הקנאתו יבאו דברי התוס' לעיל נה: שהעדר חפץ מסוים ימנע תורת הקנאה, כי ענינה של הקנאה היא העמדת חפץ מסוים לקונהו, והוא נעדר כאן, ובמעמד שלשתן תקנו בו חכמים קנין, והקונהו אינו זוכה בפרשת נזקין וחביריו אלא במנה עצמו, במנה הקיים לו לניזק כנתבע מכח פרשת נזקין, שבתורת בעלים שיש לו בקיום דיני תביעת הנזקין להוויית מנה זה כלול כחו להעמידו לאחר, ועד כדי לקבוע את תביעתו זו בתורת קנין לעשותה קנויה לאחרים, והקונה זכאי בו כשלו בלא שיזכה בתביעת הנזקין, והן אמנם דעדיין צריכים אנו לתורת נזקין לגוף קיומו של מנה זה, שהרי כל צורתו היא מנה הנתבע מפרשת נזקין, וכל התורת בעלים שבו מתקיים רק בתביעת נזקין, מ"מ פרשה זו תוכל עדיין להתקיים אצל הניזק[59], והדין ממון יתחלק ביניהם, שתביעת הנזקין אשר לניזק נותנת לו כח בעלים להעמידה ללוקח ולעשותו לבעל המנה הנתבע על ידה[60], והלוקח תובעה מתורת בעלים, ובקיום תורת בעלים דידיה מתקיימת פרשת הנזקין של הניזק[61], וקנינו של לוקח קיים בתוך הדין ממון וקנינו של מוכר[62], אשר אף שבפועל אין לו תביעת קבלת המנה בעת הזאת, ולא אליו יבא הממון, מ"מ משפטי נזיקין קובעים גם עתה שיש כאן מנה אשר ממשפט הנזיקין ראוי לבא לניזק[63] וקיום משפטו יהיה בהיותו אצל קונהו מהניזק, והנזק ומשפטיו מקיימים את המנה לבאי כחו של הניזק[64].
ואמנם הדבר צריך באר היטיב, תכנו של מנה זה, תוכן קנינו, כח מכירתו, וענינו בקנין התחייבות, גם צריכים אנו תשובה לאותם מקומות מהם נראה לנו שהחוב הוא קנין בגופו של מתחייב.
ג
ותחלה התבונן נא אחי בפרשת נזקין וחביריו, אשר מאחר שאין פרשת נזקין מסתיימת בהחלת תביעת מעות בגופו של מזיק [ותביעת המזיק תתקיים כקנין חוב אשר חל ע"י פרשת נזקין], אלא התשלום עצמו נתבע בה, שהרי בתשלומיה מתקיים מקרא דשלם ישלם האמור בה, וכמבואר ברא"ה לעיל פו., כי אז ע"כ שדיני פרשת נזקין הם שיהיה לו לניזק תשלום זה[65], ומאחר שפרשת נזקין היא פרשת ממון, פרשת בין אדם לחבירו, אשר ממילא יסודה הוא זכותו של התובע, זכותו של ניזק[66], כי אז ע"כ שזכותו של ניזק בפרשת נזקין עצמה היא זכות קבלת הממון, מה שהמזיק חייב בו הוא אשר הניזק זכאי בו, וכ"ז מוכרח גם מענין רמ"ג רמ"ג אשר שם ראינו שהתשלומין יחשבו מעמידי החפץ הניזוק, הרי שבהם תוכן הוויית הכלי הניזוק, ומהיכן חל להם תוכן זה אם לא מפני שזה זכותו של ניזק בפרשת נזקין, ולמדת בזה שאין זכות זו כזכות חיצונית שנתחדשה לו באותה פרשה[67], אלא שגוף תביעת החפץ הניזוק מתקיים בקבלת התשלומים, והניזק יחשב כמקבל בהם את הכלי הניזוק בקבלה אמיתית הנכונה גם כלפי ענינים אחרים, אשר לכן קבלת תשלומין מנזק אחד פוטרת את השני בדינא דרמ"ג רמ"ג, הא למדת שזכות זו של קבלת הממון היא עיקר דינו של הנזק ושרש זכותו של ניזק, [ומכח זה יחשבו דמי הנזק במשפטי ממון כתמורה לחפץ הניזק, וכדמים הקיימים לו לניזק במשפטי ממון דנזקין תמורת ממונו, וכדמוכח בכמה דוכתי[68]], והנה נמצאת למד שהממון המתקבל ראוי לו לניזק ונתבע עבורו בעיקרה של בפרשת נזקין, במחייב שבה.
וכל מה שיש לנו לדון הוא צורת הממון אשר נתבע לו לניזק בפרשת נזקין, או צורת תביעתו, שהרי לא נתבע לו מנה בעלמא, מנה מכל העולם, וצריכים אנו לסיים צורה למנה הנתבע או לתביעתו, או אז יש לנו לדון אם זכות הנזקין שיש לו בקבלת אותו מנה תוכל להעמיד לו תורת שלו במנה זה או בתביעתו, ומה צורה תהא לה לאותה תורת שלו.
והנה אם בקשנו לייחד צורה מסוימת למנה הנתבע, הרי ע"כ צורתו היא מנה דמזיק, ונאמר דזאת היא זכותו של ניזק בפרשת נזקין לקחת מנה מהמזיק, שיהיה לו ממון על חשבונו של המזיק, נכון הוא וגם נדרש שזה יאכל מנה אצל המזיק[69] [ויבואר בסמוך], ואם בזה תסתיים לנו כח תביעתו, כי אז שייכותו של מזיק בעיקרה של פרשה זו הוא רק כמקומו של הממון הנתבע, והיות המנה נתבע ממנו ענינו שמנה המתקבל ממנו הוא הנתבע, וזכאי הוא הניזק בגופה של קבלה זו, וכלפי כל העולם הרי הוא זכאי בקבלת מנה זה, והמזיק מצווה בקיומה של זכות זו במצות פריעת חוב, מצווה הוא שתתקיים זכותו של ניזק בקבלת מנה דידיה[70].
והנה מה שתביעת הממון מתייחדת רק לממון המתקבל מן המזיק ולא לזולתו, הלא אין זה רק מפני שאין זה נכון להפסיד לאחרים עבור נזקו של זה, אלא גם מפני שאין בפרשת נזקין כל דרישה וסיבה שיהיה לו לניזק זה ממון בעלמא, וכלפי ממון בעלמא הרי הוא ככל מי שמתה עליו פרתו שאין כל משפט המבקש עבורו דמיה, ואילו תביעת קבלת ממון מן המזיק הנדרשת לו כתביעה[71] היינו מפני שכך ראוי ונדרש במשפט הנזקין שממונו של מזיק יעמוד לו כתמורה, ונמצא דעדיין לא באנו בזה בזכות הנזקין לגוף קבלת הממון, אלא לזכותו על המזיק להוציא ממנו ממון, כי בשלמא אילו היה עסקנו בממון מסוים לתת לניזק כח לתבעו, כי אז שפיר ע"י מה שבפרשת נזקין היה ראוי לו לדרוש את תמורת נזקו מהמזיק עיי"ז כבר זכה מעיקר פרשה זו בתביעת ממון מסוים זה לעשותו תמורה לנזקו, ותביעתו בפרשת נזקין עצמה כבר מתייחסת לגופו של ממון זה לקבלו כתמורה לנזקו, ולא איכפת לן מה שחפץ זה מצ"ע אין לו שייכות לנזקו, אבל כאשר אין לנו עסק עם חפץ מסוים אלא עם תוכן הממון הנדרש להיות לניזק, כי אז מאחר שכל סיבת זכותו של ניזק[72] היא קבלת ממון מהמזיק ועל חשבונו, נמצא שתוכן זכותו של ניזק מסתיים בגוף זכותו על המזיק להוציא ממנו ממון.
ממילא אף אם עדיין נכון שהתקיימות זכותו תהיה רק בשעת התשלומין, שאין זכותו מסתיימת בזכיית שעבוד על המזיק, אלא תובעת היא הוצאת הממון ממנו, ובפעולת ההוצאה באה זכותו, והיא שעת קיום מצות שלם ישלם, ושעת קבלת תמורת החפץ הניזוק, עדיין לא יתבאר בזה למה ידונו רבותנו קנינה של זכות זו כמטבע וכממון שאינו בעין [כאשר הובאו דבריהם אות ב] בעוד שזכותו מסתיימת בנתבע להמציא הימנו מנה.
וע"כ כדי שנוכל לדון את תוכן זכותו של ניזק כמי שראוי לו המנה המתקבל בעוד אשר לא נתבע לו מנה בעלמא, ע"כ צריכים אנו להבין את שייכותו של מזיק לזה לא בתורת מקום התביעה וגברא המפסיד את ממונו עבור תמורת הנזק, אלא בתורת גברא הנתבע למשפט זה, משפט הוויית ממון לניזק, דאה"נ ואין לו לניזק משפט הוויית ממון בעלמא, ואין לו כל סיבה לתבוע כן בעלמא, דלענין זה הרי הוא ככל מי שאבדה לו פרתו שלא נדרש לו כלל תמורתה, אבל יש לו דרישה זו כלפי המזיק, דהיינו כלפי חובתו של מזיק, שע"י שנכון הוא שעל המזיק יוטל ענין זה שיהא לו לניזק תמורת נזקו, עיי"ז שייך שתהא לו לניזק זכות הוויית מנה במשפטי חובתו של מזיק, וזכותו של ניזק כוללת בתוכה את חובתו של מזיק, והיינו שהרי כל משפט זכות ממון אף שיסודו הוא בקשת הממון עצמו ע"י התובע, מ"מ תכנו בתורת משפט ממון הוא משפט ביחס לאחרים, זכאי הוא לעומתם, וזכאי הוא שהממון יתקיים לו מהם[73], אף כאן מתבקש לו לניזק חסרונו בצורת דרישת ממון תמורה, וכל תוכן דרישה זו היא בהיותה חלה בפרשת נזקין כמשפט לעומת המזיק והימנו, והנה נגלה לפנינו כי גוף זכותו של ניזק בהוויית ממון היא זכותו לתבוע אותם מן המזיק, ולא שממונו של מזיק או את נתינתו, כי ממון בעלמא הוא תובע, אלא שזכותו בהוויית ממון [שא"א שתהא כזכות בעלמא שיהא לו ממון] היא זכות אשר כל תכנה הוא להתקיים כנגדו של מזיק, וענינו של מזיק ביחס לזכותו הוא כגברא המצווה בזכותו זו של ניזק, משפטו של מזיק הוא שיהיו מעות לניזק,.
והנה לפ"ז בקנין התחייבות שאין שם מחייב על הגברא אלא קנין מנה[74], כי אז חובת הפרעון ענינה חובת הוצאת מנה דפלניא ממנו והעמדתו לבעליו, והיינו דבחוב נזקין וחביריו י"ל דבקרא דשלם ישלם תרתי איכללו ביה, חדא דדיני הממון תובעים מנה של פלוני אשר עיי"ז יש לתובע תורת בעלים בהוויית מנה החוב, ותנינא שנתחייב המזיק בקיום הוויית מנה זה לניזק, דשלם ישלם משמע חובת גברא על ענין התשלומין הנתבע כאן במנה התשלומין, אבל בקנין התחייבות אין לנו אלא קנינו של מנה עצמו, והרי אין ספק שיש שם גם חובת פרעון, דאף דנימא דכ"ז שביד התובע לקחת לבדו את הממון אין על הנתבע להמציאו את הממון, מ"מ כאשר מצד קניני הממון לא יוכל ליטול לבדו הרי הוא חייב להקנותו, והרי לדעת כמה ראשונים למ"ד שעל"ד לא נחתי' לנכסי אלא כייפי' ליה, ולדעת רמב"ן נחתי' לנכסי רק מדינא דכפיה, וגם למאן דס"ל דאיכא גוביינא מדינא, עדיין הלא בתוס' לקמן צח. ד"ה דאמרי ובראשונים שם מבואר שאין אדם יכול לגבות בלא ב"ד, והרי אין ספק שאין הבע"ח רשאי לומר לו המתן עד שיגבוך ב"ד, חובה עליו להגבותו[75] ולהוציא מתחת ידו את אשר אין בכחו של תובע להוציא לבדו, ועוד שהרי למדנו בדר"פ דגוביינא דחוב בעיא מצוה, וע"כ דגם בקנין התחייבות יש מצוה, ומינה שיש בקניני הממון תביעת המצאת הפרעון, חובת ממון להוציא אותו מנה מתח"י, אשר ע"ז יצווה במצות פריעת חוב, וענינו כמוש"כ חובת הוצאת ממונו, והיינו דכשם דבממון מסוים תורת בעלים שבו תובעת הווייתו לו כלפי כל העולם בענין דשייך ביה דהיינו שלא ילקח הימנו, כך תורת בעלים בממון שאינו מסוים תובעת הווייתו בענין דשייך ביה, דהיינו שזה אשר ממנו יבא קיומו של הוויית ממון לתובע יקיימנו בהוצאתו אליו, ובעיקר זכות בעלים של התובע קיים ענין זה שיהיה לו הממון בצורת התקבלותו מזה שממנו מקומו להתקבל, ואמנם חובה זו אינה כתובה בלאו דלא תגזול וחביריו, וע"כ היא צריכה למצוה מחודשת בתורה, מצות ממון כלאו דלא תגזול, מצות פריעת חוב[76].
ואמנם לכאורה כבר באו בזה דברים ברמ"ה בפ' השותפין אות כ"ו, שם כתב לבאר מפני מה יכול אדם להתחייב מנה בקנין ואינו נדון כקנין דברים, כאשר נדון במתחייב להקנות או לתת, וכתב שם בטעמו של דבר דהמתחייב מנה אגופא דממונא קנו מיניה. ולשונו בזה: לאו אנתינה גופא קנו מיניה אלא אגופא דממונא קנו מיניה דמחייב למיתב ליה כו"כ ממון ועוד דכיון דקנייה לממונא גביה איחייב למיתביה ניהליה, עכ"ל. גופא דממונא הוא המנה הנקנה, ועדיין מבקש הרמ"ה את חיובו של אותו פלוני לנתינת המנה, ועל חובה זו באו דבריו בתרי אנפי[77] כיצד תחול בקנינו, והנה הדרך השני דכיון דקנייה לממונא גביה איחייב למיתביה ניהליה יוכל להתפרש כמוש"כ, דקנין הממון תובע א"ע מהיכן אשר ישכן שם, אבל בדרך הראשון הרי מבואר דהחיוב שייך לגופו של קנין[78].
עוד יש לנו לשאול מה בין קנין התחייבות להיות בעלים על ידו במנה ערטילאי, ובין הקנאת החוב אשר מנעוהו התוס' מטעמא שאין כאן ממון בעין[79].
ועד כדי שהוא דבר הנמכר, ובקנין התחייבות הכל חל מתורת בעלים, שכח לו למתחייב לחדש קנין ולקבוע בו שתוכן מנה ממנו ומנכסיו הוא חלקו ונחלתו של הזוכה[80], [ולא כתפיסת שותפות בממונו המסוים של המחויב הקיים כעת או בעתיד, אלא כתוכן מסוים, תורת שלו וממונו של הזוכה היא הוויית מנה מהמחויב, מנה המתקבל מפלוני הוא מנה דידיה ועוד יתבאר לפנינו בזה], ולא איכפת לן שאין כאן חפץ קיים ומסוים, ואילו בנזיקין יסודו בתביעת הנזיקין, משא"כ בקנין התחייבות [אשר בפשוטו אין שם הקדמת תביעה ע"י פרשת קנין[81]] הכל יחל מתורת בעלים אשר יקנהו המתחייב,
[82] [83] [84]
ובאמת שכל עיקרו של התורת שלו במנה שאינו מסוים צ"ת, כי אף אם נכון הוא שאין תורת שלו צריכה חפץ מסוים, מ"מ הרי צריכים אנו לסיים למנה זה האינו מסוים תוכן מסוים אשר הוא יהיה צורת ממון דידיה, דמאחר שאין לקנינו שייכות לחפץ מסוים ע"כ מתקיים השלו בתוכן מסוים הקיים בתורת חפצא דממונא[85], ואילו היה שייך שיהיה דינו מנה בעלמא מכל העולם, כי אז היינו יכולים לסיים את תוכן המנה וצורתו בגופו של ענין מנה, זה הוא תורת השלו, שיהא לו מנה, אבל מאחר ואין לו מנה בעלמא, וכל תפיסת קנינו הוא רק במה ששייך לפלוני ואשר הלה יכול להקנותו, כי אז ע"כ צריכים אנו לכלול את השל פלוני בגוף הצורת ממון[86], וענין זה א"א לדונו כיחוד צורה בעלמא לומר שכל מנה שיהיה קנוי לפלוני הרי הוא בעלים בו, דזה אינו אלא קנין שותפות בדשלבל"ע, וע"כ שהשל פלוני הוא גוף התוכן שבו יתפס החפצא דממונא אשר יש לו לזוכה, תוכן מסוים אשר שייך בו תורת שלו לזוכה, וא"כ ע"כ שתוכן קנינו יהא עצם ענין יש לו מפלוני, הוא החפצא דממונא, יש לו את ענין קבלת מנה מפלוני, ונמצא דאין השלו מסתיים בגופו של מנה אלא בתורת ממון שיש בהוויתו מפלוני, והיכן הוא המטבע והממון שאינו בעין אשר ממנו הוכרח לנו כל עיקר זה דממונא דחוב הוא המנה הנתבע, ועוד דמאחר דנימא דהחפצא דממונא הוא תוכן התקבלות מנה, כי אז כיצד יקננו או ימכרנו, והוא דבר שאין בו ממש, הרי"ז ממש כמוכר אויר חורבתו ודירת ביתו.
ומאחר שכבר למדנו שכל זכות מכל משפט ממון שהוא, יש בו תורת בעלים לתביעת קיומו ומניעת ביטולו, וכמושנ"ת לעיל סימן א, כי אז גם בזכות זו של הוויית ממון הקיים כמשפט ממון דנזקין לעומת המזיק קיומו מצווה מתורת בעלים, שהדין הכללי הקיים בתורת בעלים שיהיה לו לאדם את אשר הוא זכאי בו מכל משפט שהוא, מזכהו כאן בתביעת בעלים על הוויית ממון מתורת משפטו של המזיק, וזכות בעלים זו קיימת לנגד כל העולם שלא ימנעו ממנו פרעונו מהמזיק, ושהמזיקו ישלם עליו, ואף דעיקר תביעת הוויית הממון לניזק אינו קיים כמשפט להם, מ"מ הרי אין ענינו שאין הם בפרשת נזקין, אלא שלא נתחייבו לענין הוויית הממון, אבל עדיין דין זה המוטל על כל אדם שלא למנוע מחבירו מה שראוי לו ממשפטי ממון, דין זה שייך בהם שלא למנוע הימנו הראוי לו במשפטו של מזיק, ונמצא דגם אם יש תורת בעלים בגופו של מזיק במשפט החובה אשר חל עליו להוויית ממון לניזק, לא נמלט מלדון גם תורת בעלים בגופו של מנה.
וכשיבא למכרו, ע"כ יצטרך להעמיד לקונה את משפטו של המזיק, דזה כל התפיסת בעלים השייך במנה זה, ואף כי משפט הנזקין לא יהיה ביד הלוקח, עדיין התורת בעלים שי"ל לניזק במשפט הנזקין מזכהו לתב
כל חפץ הנקנה משמש לשני דברים, האחד כגוף אשר בו קיימת תפיסת הקנין וכח תביעתו של הקונה, והשני כגוף ממון אשר בו תורת ממון