כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

נושאים שונים

פותח הנושא
לעניות דעתי
הודעות: 237
הצטרף: 16 אפריל 2020, 18:17
נתן תודה: 48 פעמים
קיבל תודה: 56 פעמים
סטטוס: לא מחובר

כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי לעניות דעתי » 30 אפריל 2020, 17:01

האם יש למישהו כתבים של המשגיח?
תודה רבה


יושב אוהלים
הודעות: 1640
הצטרף: 15 דצמבר 2019, 17:15
נתן תודה: 270 פעמים
קיבל תודה: 330 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי יושב אוהלים » 30 אפריל 2020, 17:44

הרהורי הלב בעקבות מגפת הקורונה
מאת המשגיח הרב ראובן לויכטר שליט"א
בורא העולם מתעסק עם העולם שלו, עם העולם שהוא ברא, עולם עם סדרים וכללים ברורים, משנה
את סדריו וכלליו, כל כללי המשחק משתנים, ואם עד עתה העולם צעד לקראת התכלית באופן מסוים,
כעת הבורא עולם לוקח את העולם ומסובב אותו, ומכריז יש לי תכנית שונה לגמרי כדי להוביל את
העולם אל התכלית.
עד עתה, האדם הופקד על הבריאה, לשנות, לקבוע, ולהוביל את העולם, וכמו שהוטל על האדם
בבריאת העולם 'וכבשה', כבוש את העולם ותוביל אותו אל מקום נכון וראוי, וזה מה שהאדם עשה
למשך אלפי שנים, שינה והוביל את העולם עד לשלב בה אנחנו נמצאים היום.
וכעת יצור אחר נכנס לתמונה, מזיז את האדם הצידה, משתלט על הבריאה, וקובע את כלליה.
במלחמת העולם השנייה, הרגו את היהודים שנאו את היהודים, בורא העולם דיבר אל היהודים, ודרש
אצלם שינוי, דרש הבדלה בין האומות ליהודים, הורגים 'אתכם' שונאים 'אתכם' אני חפץ בשינוי
אצלכם, כעת בורא העולם מדבר אלינו בשפה עולמית, אני חפץ בעולם אחר, שונה, הפוך, וננסה
בשורות הבאות, להאזין יחד לדבר ד'.
כשחלילה הקב"ה מביא על האדם קושי וייסורים, ישנם שני תנועות אפשריים להתמודדות, ישנו
תנועה של הבטה אל העתיד, וחיפוש אחר דרכי יציאה ומילוט מהקושי, וישנו תנועה של הכנעה,
והכלת המצב והמקום החדש אליו האדם נקלע.
והחיכוך ביניהם הוא תמידי, מצד אחד על האדם להיכנע אל מול מה שהביא עליו הבורא, להכיל את
מצבו החדש ולהתמודד עמה, ולא לברוח ממנו חלילה, ומאידך, יש לו את הרשות והחובה, לחפש
אחר דרכי השתדלות טבעיות לצאת ממצבו.
וע"כ צריך רשות מיוחדת לרופא לרפאות, וכמו שאמרו חז"ל )ברכות ס.( 'ורפא ירפא מכאן שניתנה
רשות לרופא לרפאות', מאחר ובגישה לרופא יש תנועה של התנגדות ובריחה מהמקום אשר הבורא
הביאו לשם, שהרי הוא ממית ומחיה, רחמנא מחי ואיהו מסי, ואם הבורא עולם לקח מהאדם מקצת
חיותו איך האדם הולך לרופא להחזיר לו חיות, על האדם להתמודד עם מצבו. אעפ"כ נתנה תורה
רשות לרופא לרפאות, ולהחזיר לו את חיותו, אולם רשות זה מותנה וכפוף בכך שהתנועה של מצב
ההווה וההכנעה נוכח במלואה, ומתוך הכרה והבנה כי הרפואה הוא רשות מהבורא, ואינו מיוחס אל
הרופא כלל.
אנחנו חיים היום בעולם של פתרונות, לכל דילמה, פרובלמה, מחלה, מצוקה, וקושי מכל סוג שהיא
יש פתרון, אין פלונטר אשר לא הוצע לו פתרון, המקצוע הכי מבוקש היום הוא תחום הייעוץ, יעוץ
פיננסי, יעוץ זוגי, יעוץ תקשורתי, יעוץ חינוכי, העולם כולו חושב בכיוון הזה, המצאת פתרון יעיל יותר,
מהיר יותר, זול u1497 יותר, קל יותר.
ואם נשים לב נבחין, כי כל מצוקה הפוגשת אותנו, עוד לפני שעיכלנו את הקושי, אנחנו דוהרים לתוך
שלל ומגוון רעיונות ופתרונות, והמחשבה הראשונית היא איך יוצאים מזה, מה הדרך לברוח ממצב
זה, וכאשר אנחנו נפגשים בדבר אשר אין לה כרגע פתרון, מיד נכנסים למהלך חיים של המצאת
פתרון חדש, התרבות של כל העולם והקדמה הוא סטארט אפ חדש, אשר יהוו פתרון לבעיות החיים -
לכל גווניו. ובמילה אחת, עולם של אי יכולת הכלה והשלמה עם מצבים לא נוחים ומורכבים, ואיתור
דרכי מילוט ובריחה מהירים וזריזים.
וא"כ מכריז הבורא עולם, 'לא ניתן לרופא רשות לרפא', אני כופה עליכם את התנועה של ההכנעה,
אני מביא עליכם יתוש קטן, אשר אינו נראה כלל בעיני האנושות, אשר יכניס את העולם כולו
לאנדרלמוסיה בלבול וחוסר שליטה, בכל המובנים ובכל ההיבטים, אשר אין לה פתרון ודרכי מילוט.
ועלינו עם הנבחר מוטלת החובה להיכנע ולהאזין לדבר ד', הבורא עולם מכריז העולם הוא שלי, אני
הובלתי עד להיכן שהוא הגיע, וכעת אני חפץ בעולם אחר ושונה, העולם כולו ייעצר, ויוכרח לצעוד
בדרך אחרת.
דרך אשר אינה סלולה מראש, אין בו בהירות לאדם, ואין האדם יכול לשקול את צעדיו מראש, אין
אדם אשר יכול לארגן לעצמו סדר יום למחר, שום דבר לא צפוי מראש, הבורא עולם מכריז, אינני
מעוניין בסלילת דרך חיים אשר התוצאות שלה כבר ידועים מראש, תן לי לחדור אל החיים שלך,
ולהוביל אותם אל המקום אשר אני חפץ, אל תהיה מוביל תהיה מובל. דרך אשר אין לאדם כל זכות
לקבוע במציאות, ואין האדם יכול לקבוע את סדריו, עולם אשר רק אני קובע בו ומנהיג אותו, כל
התכניות של האדם כולם קורסים ונופלים בזה אחר זה, עד כדי שהם מאבדים מקום הגיוני במציאות.
דרך של התבודדות, דרך יחידנות, בורא עולם מכריז, אינני מעוניין בהמוניות, אינני מעוניין בבית
המדרש מלא באנשים, אני מעוניין בעולם פנימי של אדם בודד ויחיד, היכול לנהל לעצמו סדר חיים,
הפונה אל הבורא, ומצליח למצוא את הבורא דווקא בתוך החיים הסוערים, עם הילדים, עם המשפחה,
בין קירות הבית והבלגן, אני חפץ בעבודה האישית של כל אחד כיחיד, ולא כאחד מתוך אלפי בחורים
ואברכים, ואינו נמדד או נקבע, בהתאם לאחרים, לאווירה שסביבך, ולכללים חברתיים כאלה ואחרים,
התפלה שלך איננה אחד מתוך המניין, ועל פי הקצב של המניין, וכל מיני משתנים אחרים, היא תפלה
אישית שלך, בקצב שלך, במנוחת הנפש, וכו'.
ויש לשים לב כי כל האמירות וההבטחות כי הם חבלי משיח )מלבד חיסרון הציפייה שיש בזה ואכ"מ(,
הינם התנועה של ההימלטות u1493 והבריחה והחיפוש אחר דרך היציאה מאזור מורכב זה ובלתי פתיר
בכוחות טבעיים ואינו שונה ממי שחלילה מת עליו קרוב משפחתו אשר בנפשו מתחולל חיכוך בין
הצער על ההעדר והחיסרון לתקווה שיבוא המשיח ויקוצו ישני עפר אשר ברור כי האבילות והצער הוא
תנועת ההכנעה וקבלת דין שמיים ואילו התקווה למשיח הוא התנועה של התקווה העתידית
התרגלנו לחפש את החיים מחוץ אלינו, אנחנו מפחדים לפגוש את עצמינו, ]אנחנו מדברים על העולם
אשר מחוץ אלינו, חדשות, אנשים אחרים, ואפי' על עצמינו ביחס לאחרים, והעיקר לא לפגוש את
עצמינו[, הגיע הזמן לפגוש את עצמינו, לחשוף ולגלות את החיים האישיים, הרחבים והמלאים שלנו,
ושל בני ביתנו, בכל מיני מצבים וסיטואציות חדשות ומוזרות, הבה נתבודד עם עצמינו, נעשה היכרות
עם האישיות שלנו, נגלה את הכוחות שלנו נגלה את התכונות שלנו נגלה את המידות שלנו, נכיר את
המקום שלנו בעבודת ד', נדע מה הצעד הבא האישי, ונסלול לעצמינו דרך אישי התואם לנו.
פגוש את עצמך, פגוש את אשתך, פגוש את ילדיך שוב ושוב, ותופתע לגלות כי האישיות שלך,
ושלהם, רחבה ועשירה עד אין גבול, עם הרבה מאוד מקום לעבודה ולהתקדמות, ותתחיל לחיות חיים
עשירים מלאים ורחבים.
דרך של 'בחירה' אישית, השגרה והחברה מעלימה מאתנו את מרחב הבחירה, שגרת החיים קובע, כי
עושים היום את מה שעשינו ביום האתמול פחות או יותר, החברה קובעת, את העשה והלא תעשה
שלה, בהתאם לדרישותיה והחלטותיה, ואילו בחיים החדשים הללו, מכורח המציאות אנו נתקלים
במצבים חדשים שונים ומגוונים, אשר לא היו ביום האתמול, ונאלצים לבחור מתוך שני אפשרויות
שוות, ללא צד של מסגרות מחייבות, או כללי חברה, או מקובלות כאלה ואחרות בחירה הנובעת
משיקולים טהורים.
דרך בו נקבל פרופורציות לחיים, נדע לתת לדברים את המשקל הנכון והראוי, מה עיקרי ומה טפל,
דברים רבים אשר היו נראים לנו עד לפני ימים ספורים כמרכזיים ומוכרחים, נהפכו לחסרי משמעות
ותוכן, ואילו הדברים אשר עד עתה היו מובנים מאליו, ולא תפסו כמעט מקום או שיח בחיים נהפכו
לשיח היום, החיים, הבריאות, הפרנסה, הכול כבר אינו מובן מאליו, נלמד להכיר ולהוקיר את הדברים
החשובים באמת, ולתת משקל נכון ומשמעות לדברים התכליתיים.


יושב אוהלים
הודעות: 1640
הצטרף: 15 דצמבר 2019, 17:15
נתן תודה: 270 פעמים
קיבל תודה: 330 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי יושב אוהלים » 30 אפריל 2020, 17:53

                                                  מהותה של מגיפה                                                                    מאת הרב ראובן לויכטר שליט"א
רבים מבקשים למצוא משמעות למגפה בחשבונות פרטיים של שכר ועונש. אולם, מגפה היא אירוע החורג מהסדר התקין של העולם, ושייך להנהגה אלקית עליונה יותר. ההתנהלות שלנו מולה צריכה להיות בהתאם. ח' ניסן תש"פ שתף את המאמר: אנו חיים במציאות חדשה – מציאות שהעולם לא ידע כמוה. כן, היו מגפות בעבר. אך צירוף של "הכפר הגלובלי" המודרני ואופי התפשטות הקורונה מציב אותנו בפני תופעה ייחודית: מגפה המאיימת על סדר העולם כולו. כבר היום, הקורונה משפיעה על חלקים עצומים של העולם, ומדינות רבות, בעיקר במערב, נמצאות במצב חירום המשליך עמוקות על חיי התושבים. מצב זה דורש מאתנו שני דברים בסיסיים. הוא דורש מאתנו להתנהל התנהלות ארצית בהתאם לאופי המגפה, וכפי שאמרו חז"ל: "דבר בעיר כנס רגלך" (בבא קמא ס, ב). ברור שעל כל יחיד ועל כל קהילה לדאוג לקיים את הנחיות משרד הבריאות, ואלו דברים שאינם צריכים לפנים. אך בנוסף להתנהלות הארצית, עלינו לשאול את עצמנו: מה הקב"ה רוצה מאתנו? מה הוא אומר לנו, ומה הוא מצפה מאתנו? לא אצטרף למקהלת הקולות הקובעים מהו הגורם לצרה שנפלה עלינו: לשון הרע, חילול שבת, חוסר צניעות, המדיה החדשה או כל דבר אחר. להיפך, כפי שאבאר, אני סבור שמגפה שונה מהותית מצרות אחרות, ואין מקום לייחס אותה לעבירה זו או אחרת אקדים ואומר: לא אצטרף למקהלת הקולות הקובעים מהו הגורם לצרה שנפלה עלינו: לשון הרע, חילול שבת, חוסר צניעות, המדיה החדשה או כל דבר אחר. להיפך, כפי שאבאר, אני סבור שמגפה שונה מהותית מצרות אחרות, ואין מקום לייחס אותה לעבירה זו או אחרת. לצד זאת, אני סבור שהפרשנות שנשמעת במקומות שונים, שהקב"ה אומר לנו "לחזור ליסודות" של הבית והמשפחה, אינה מספיקה. אני מסכים שיש צורך בחיזוק המשפחה והבית. אך אם המסר הוא פשוט לחזור אל אותם היסודות, אזי ברגע שהמצב יסתיים ונצא מהבתים, סביר להניח שנחזור למצב ששרר מלכתחילה. שום דבר לא ישתנה. בשונה מכל אלה, אנסה לאפיין את המציאות העומדת מולנו בתור גילוי ייחודי, הנהגה עליונה וכללית שאינה מתגלה בימים כסדרם. מדובר במציאות ייחודית – ייחודית במובן הארצי, וייחודית אף במובן הרוחני-אלוקי. ייחודיות זו, אם נבין אותה על בוריה, מחייבת אותנו לעבודה מיוחדת, שתביא אותנו למקום אחר בסיום המצב הקשה. הנהגה של מגפה הגילוי הארצי של מגפה, כפי שאנחנו מכירים אותה מהמציאות של ימינו, הוא התפשטות מהירה התוקפת ללא הרף וללא הבחנה. כיון ש"הֵחֵל הַנָּגֶף", היה אהרן הכהן חייב לרוץ כדי לעצור את המגפה – "וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל" (במדבר יז, יב). טבעו של הנגף להתפשט, לעבור מאיש לרעהו במהירות רבה. הפתרון היחיד הוא לעצור את הנגף – לעמוד בין המתים לבין החיים, כפי שעשה אהרן. אם לא ייעצר, ימשיך הנגד לתקוף ולחסל את כל אשר ייגע בו. התיאור הארצי של מגפה מתאים לתיאור הרוחני שאנו מוצאים בדברי הגמרא: "תנא מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, ומלאך המות בשמנה – ובשעת המגפה באחת" (ברכות ד, ב). גם ברובד הרוחני, בשעת המגפה מגיע מלאך המוות "באחת" – במהרה, בריצה, בלי העיכובים המאפיינים את דרכו בעשיית מלאכתו. בשעת מגפה מגיע מלאך המוות ב"פריחה" אחת, בצעד אחד. כלומר, בשעת המגפה אין הסתכלות על זכות ועל חובה, על צדדי ההשגחה השונים, אלא מלאך המוות מגיע מיד. בדומה למציאותה הפיזית של המגפה, כך מציאותה הרוחנית היא של מהירות, של מידיות וביתר ביאור: בדרך כלל, עד שהוא מקיים את שליחותו, על מלאך המוות "להתחשב" בצדדים השונים של השגחת הקב"ה על העולם. מערכת המשפט, שאליה משתייך מלאך המוות, אינה פועלת בלי לקחת בחשבון את כל הצדדים, את כל ההשלכות של המעשה (ובפרט ביחס למוות, שהרי אין ממנו חזרה). מלאך המוות אינו פועל אפוא אלא בשמונה "פריחות" – שמונה צעדים, המתחשבים כל אחד בצד אחר של ההשגחה האלוקית. ואולם, בשעת מגפה מגיע מלאך המוות ב"פריחה" אחת, בצעד אחד. כלומר, בשעת המגפה אין הסתכלות על זכות ועל חובה, על צדדי ההשגחה השונים, אלא מלאך המוות מגיע מיד. בדומה למציאותה הפיזית של המגפה, כך מציאותה הרוחנית היא של מהירות, של מידיות: מלאך המוות מגיע מיד, ואין מי שיעמוד כנגדו. השהיית מידת המשפט מאפיין נוסף של מגפה הוא העדר הבחנה בין צדיק לבין רשע, בין זכאי לבין חייב. לכן נאמר (בבא קמא ס, ב) שכיון שניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. בשעת מכת הדבר על כל אחד ואחד לכנס את רגליו ולהימנע מיציאה מפתח ביתו. כלומר, בשעת מגפה אין מקום לדיון בזכות ובחובה, לאמור שאדם מסוים יינצל בזכות זאת או אחרת. מדובר במערכת שאינה מיוסדת על אדני המשפט – ומכאן שגם אין זה נכון לחפש את הגורמים למגפה בעבירה פרטית כלשהי. התלייה באיזה עניין ספציפי אינה מתאימה לאופיה של מגפה; היא אינה מתחשבת בזכות ובחובה, בשכר ובעונש. המגפה היא איכשהו למעלה ממערכת זו: היא מגיעה ממקור עליון יותר, ומגלה משהו מהנהגה מרוממת, הגבוהה ממידת המשפט, מהשכר והעונש. וגם בעניין הזה, הצד הרוחני מקביל לגילוי הפיזי של המגפה. בשעת מגפה אין מקום לדיון בזכות ובחובה, לאמור שאדם מסוים יינצל בזכות זאת או אחרת. מדובר במערכת שאינה מיוסדת על אדני המשפט – ומכאן שגם אין זה נכון לחפש את הגורמים למגפה בעבירה פרטית כלשהי. התלייה באיזה עניין ספציפי אינה מתאימה לאופיה של מגפה; היא אינה מתחשבת בזכות ובחובה, בשכר ובעונש בצדה הגשמי, הפחד מן המגפה אינו מהחולי עצמו. יש אנשים, צעירים ובריאים, שאינם מרגישים (אם בצדק ואם לאו) מאוימים באופן אישי מנגיף הקורונה. אך החשש אינו מפגיעה אישית בלבד, אלא מהשבתת כל המערכות האנושיות המוכרות לנו. ההשגחה העליונה מגלה לנו שמתרחש משהו שהוא למעלה מאותן מערכות רגילות. היא מראה לנו עד כמה אנחנו חסרי שליטה, עד כמה יש גבול לקדמה האנושית. לא משנה כמה אנחנו מתקדמים, המושכות אינן באמת בידינו: יש גבול ל"כוחי ועוצם ידי" של בני האדם, לחיל שהם יודעים ליצור לעצמם, לכיבוש שהם כובשים. לצד מסר חשוב זה, יש להוסיף את הצד הרוחני: הקב"ה מראה אף לנו, אנו הסבורים שאיננו שותפים לחגיגת ה"כוחי ועוצם ידי" של תרבות המערב אלא צופים עליה מבחוץ, שטעות היא בידינו: גם אנחנו נמצאים באותו המשחק של "כוחי ועוצם ידי", אך בצד הרוחני ולא בצד הגשמי. גם אנחנו נוטים לחשוב שיש לנו שליטה על מצבנו, משום שאנחנו מקיימים מצוות, משום שאנחנו לומדים תורה, משום שאנחנו מתפללים ומשום שתרמנו ל"קופת העיר". מצב של מגפה מלמד אותנו אחרת: אין כל אפשרות להינצל מהגזרה על-ידי זכויות. מי שחושב שהוא כן יכול להינצל, נמצא בסירה אחת עם בן המערב המתיימר לשלוט על טבע העולם. לא הם יכולים לשלוט, ולא אנחנו יכולים לשלוט. אנחנו נוטים לחשוב שיש לנו שליטה על מצבנו, משום שאנחנו מקיימים מצוות, משום שאנחנו לומדים תורה, משום שאנחנו מתפללים ומשום שתרמנו ל"קופת העיר". מצב של מגפה מלמד אותנו אחרת: אין כל אפשרות להינצל מהגזרה על-ידי זכויות. מי שחושב שהוא כן יכול להינצל, נמצא בסירה אחת עם בן המערב המתיימר לשלוט על טבע העולם התגובה שלנו צריכה להיות בהתאם. תמיד טוב להרבות בזכויות, לתקן מעשים, לבחון דרכים. אך התגובה למגפה היא אחרת: מול המידה העליונה המתגלה בשעת מגפה, שהיא במקום גבוה מעל מערכת השכר והעונש, מוטלת עלינו מלאכת החיבור: להתחבר, בדרך שאנו יכולים לעשות זאת, אל אותה העליונות. עצירת המגפה: הקטורת של אהרן כך עשה אהרן הכהן במגפה המתוארת בתורה. אהרן לקח קטורת בידו, ואתה נכנס אל תוך הציבור. במקום אחר, התורה מבהירה לנו שהקטורת היא דבר מסוכן. לכלל ישראל היו טענות על הקטורת: עדת קורח מתו בקטורת, והיא הצטיירה לעם בתור סם המוות. הסכנה שבקטורת טמונה בכך שעבודתה היא עבודה ייחודית, העולה ישירות אל הקב"ה. מדובר בסוג עבודה שאינה שגרתית, שאינה דומה לשאר מצוות התורה ואף לא לשאר עבודות המקדש. בכל הקרבנות יש משהו שנותר בעולמנו; גם קרבן העולה מותיר אחריו דשן. אך הקטורת אינה מותירה אחריה דבר. כולה כליל לה'. נדב ואביהו מתו אפוא "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא טז, א). הם מתו בגלל הקרבה המיוחדת של הקטורת. אנשי קרח התכוונו אף הם לשם שמים, אך נכוו באש הקטורת. האדם אינו יכול לשלוט בכוח הטמון בקטורת. רק אהרן הכהן ידע לקחת אותה בידיו, במצות משה רבנו, ולהשתמש בה כראוי, וכך לעצור את המגפה. העיקרון של מגפה הוא שהיא עוברת "באחת", ללא התנגדות כלשהי. הדרך לעצור אותה היא עבודה שאף היא מרוממת מעבר לפרטים השונים של חיינו. שם, ורק שם, יש אפשרות לעצור את הנגף – לנגוע באותה "אחת" של מלאך המוות בשעת מגפה יש לשים לב למילות הפסוק: אהרן הכהן לא ריפא את המגפה, אלא עצר אותה. כאמור לעיל, העיקרון של מגפה הוא שהיא עוברת "באחת", ללא התנגדות כלשהי. הדרך לעצור אותה היא עבודה שאף היא מתרוממת מעבר לפרטים השונים של חיינו. כך, ורק כך, יש אפשרות לעצור את הנגף – לנגוע באותה "אחת" של מלאך המוות בשעת מגפה. כך היא עבודת הקטורת, עבודה המתעלה מעל לכלים היומיומיים שלנו. העם קבל על הקטורת, ראה שהיא גורמת למוות, וחשש שכולם הולכים למות באותם הרס והשחתה שאין עליהם שליטה. והאמת היא שבקטורת טמונה סכנה, אך בה עצמה האפשרות לעצור את המגפה: להעלות משהו מהמציאות הארצית לאותה עליונות שממנה נובעת המגפה, ומשם לעצור אותה. אין לנו כמובן עבודת הקטורת. אין לנו כלי כה עוצמתי לעצור את המגפה, ואין לנו משה ואהרן היודעים להשתמש בה בגדלותם. אך יש לנו שני עניינים שיש בהם הקבלה, גם אם בצד כלשהו, לאותה עבודה של הקטורת. האחד הוא עבודת התפילה, או צד מסוים שבה. השני הוא עבודה פנימית של כינוס אל הבתים. תכון תפילתי קטורת לפניך "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ" (תהלים קמא, ב). בתפילה יש צד מסוים, הנוגע בעבודת הקטורת. להבנתנו, עבודת התפילה היא בקשת צרכים; אנו עומדים בפני הקב"ה, מעמידים את עצמנו חסרים, ומצפים לישועה. אך לתפילה יש ממד נוסף, של דמיון לקטורת. התפילה היא התרוממות למישור עליון יותר, מקום שבו יש חיבור אלוקי אל העולמות כולם. בעבודת התפילה הזו תודעת האדם היא של ביטול כלפי מעלה, וכלשונו של רבנו יונה: "יחשוב בלבו כאילו עומד בשמים." בעל "נפש החיים" מביא את דברי רבנו יונה, ומפרש: "היינו שירגיש בעצמו שנתבטלו אצלו כל הרגשות הגוף שהוא עפר מן האדמה, וכל הרגשותיו יהיו בעניני הנפש לקשרה בשרשה בשמים באהבה רבה. […] וזהו הללו את ה' מן השמים, הללוהו במרומים." אין זה המקום לבאר את דברי ה"נפש החיים" – שהם כל דבריו בשער ב' מספרו, בענין עבודת תפילה מרוממת ונשגבה – ודי לנו לציין שיש ממד של תפילה שבו האדם מתרומם לאותה מדרגה שלמעלה ממגבלות הגוף ומגבולות העולם, ושורה במישור עליון, מעין עבודת הקטורת. זוהי עבודת התפילה של ימים אלו – עבודה של שיוך, עבודה של אמונה. עלינו לראות במגפה מסר של נשגבות, מסר של עליונות. שפת המסר היא שפה קשה – של סכנה ושל מוות, חלילה. אך המסר עצמו הוא גילוי של שייכות – שייכות שלנו למישור אלוקי עליון, המתרומם מעבר לרבדים הרגילים של שכר ועונש החיזוק בממד הזה אינו חיזוק במצוות, ולא חיזוק בתפילה כפי שאנו מבינים אותה בדרך כלל, אלא בחיזוק של אמונה. קיום מצוות בעלמא מביא קדושה לתוך העולם. מצות ציצית מורידה קדושה על בגדנו, מצות תפילין מורידה קדושה על גופנו, וברכות מורידות קדושה על המזון שאנו מביאים לפינו. בניגוד לכך, הצד הזה של עבודת התפילה אינו מוריד קדושה, אלא מעלה את האדם, את המתפלל, למישור העליון של חיבור אלוקי לכל העולמות. החיים שלנו עצמם, חיינו הארציים והגשמיים, הופכים למשהו גדול הרבה יותר, בעל שייכות למקום עליון, למשהו נשגב. זוהי עבודת התפילה של ימים אלו – עבודה של שיוך, עבודה של אמונה. עלינו לראות במגפה מסר של נשגבות, מסר של עליונות. שפת המסר היא שפה קשה – של סכנה ושל מוות, חלילה. אך המסר עצמו הוא גילוי של שייכות – שייכות שלנו למישור אלוקי עליון, המתרומם מעבר לרבדים הרגילים של שכר ועונש. מול גילוי כזה, התגובה שלנו היא בעבודת יצירת הקשר, עד כמה שניתן, לאותו המישור: עבודת התפילה בצד העליון שלה. המגפה מגלה את שייכות העולם אל עליונות זו באופן המזיק, באופן הפוגע בחיינו; בתפילה אנו מגלים את אותה השייכות באופן הנותן חיים, בשייכות שלנו לקיום עליון ואלוקי. כך עצרה עבודת הקטורת את המגפה. ולכך אנו נקראים, לאותה אמונה המתגלה בממד הזה של תפילה, בשעת המגפה. שאיפה לגדלות – בתוך הבית עבודה תפילה ואמונה, של שייכות למקום עליון יותר, דורשת מאתנו צמיחה וגדלות. עבודת הקטורת היתה אפשרית רק עבור אדם גדול בענקים דוגמת אהרן הכהן; עבודת התפילה המתוארת לעיל קוראת לנו לצמוח ולגדול בעצמנו, ולהיות ראויים למעלה זו. נדמה שמצבנו הנוכחית קורא לנו למצוא את הגדלות הזאת דווקא בתוך הבית – מתוך העולם הפרטי של כל אדם. המגפה מחייבת אותנו להיות בבתים. בכך היא קוראת לנו לגדלות: להיות אדם גדול, כל אחד בעולמו הוא, בספרה הפרטית שלו. אין הרי שם מישהו אחר, ובהכרח שהתפקיד נופל עלינו. וכאן חשוב להדגיש: ההגעה לגדלות דורשת עבודה והשקעה. היא אינה מתרחשת מעצמה. זו הסיבה שהדיבור על אודות "חזרה ליסודות" אינו מספיק. חוויית החזרה ליסודות לא תבטיח לנו שום צמיחה וגדלות; היא תשרוד עד שנחזור לשגרה, ואז היא תישכח. כמו מוצר המוכנס למקפיא, ולאחר זמן מופשר שוב, כך ייראה מי ש"חוזר ליסודות" – אחרי שתקופת ההקפאה הנוכחית תסתיים, הוא פשוט יחזור לנקודה שבה עצר. חוויית החזרה ליסודות לא תבטיח לנו שום צמיחה וגדלות; היא תשרוד עד שנחזור לשגרה, ואז היא תישכח. כמו מוצר המוכנס למקפיא, ולאחר זמן מופשר שוב, כך ייראה מי ש"חוזר ליסודות" – אחרי שתקופת ההקפאה הנוכחית תסתיים, הוא פשוט יחזור לנקודה שבה עצר העניין היסודי שעליו אני רוצה לעמוד הוא שהאדם תמיד שואף ל"עוד", ליותר ממה שיש לו. עיקרון זה עולה מדברי הרמב"ן על הפסוק "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י, לה) – פרשה ה"מפסיקה בין פורענות לפורענות". הרמב"ן מבאר על-פי המדרש שהפורענות הראשונה מתוך שלוש היא "שנסעו מהר סיני בשמחה, כתינוק הבורח מבית הספר; אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות". כלומר, בנוגע לתורה, עם ישראל היה "מרוצה במה שיש". התורה היא הרי דבר שלם, תרי"ג מצוות המרכיבות קומה שלמה – קומה המקבילה לדמות האדם (שאף הוא מורכב מתרי"ג). כיון שקיבלו דבר שלם, הם לא רצו עוד. היה להם די. אך אותה "הסתפקות במה שיש" היא עצמה פורענות, משום שמטבע האדם תמיד לשאוף לעוד, ליותר ממה שיש. כיון שלא הפעילו מידה זו ביחס להתעלות הרוחנית של הר סיני, הם מצאו את עצמם חסרים, וכך הגיעו לפורענות השניה: הם היו "כמתאוננים רע", וכדברי הרמב"ן "שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו". הם חוו אי-נחת ממצב של העדר צמיחה וגידול. מכאן קצרה הדרך לפורענות השלישית: אם השאיפה אינה מתממשת כלפי הרוח, אזי היא מופנית כלפי חוץ – למקומות של גשם ושל חיצוניות. כך מבאר הרמב"ן על הפורענות השלישית של "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" (במדבר יא, ד): "שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע, והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר; אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים." כלומר, אותו כוח של "עוד", שאיפת האדם ליותר ממה שיש, הופנה כלפי חוץ. כיון שגם תחום הגשם בא על סיפוקו במן שאכלו, התאוו אפילו לדברים היוצאים מגדר האנושיות – "הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים". טבע האדם הוא אפוא לשאוף תמיד ל"עוד". טבעו זה נובע מהעליונות שאליה הוא שייך, לצד העליון שכאמור לעיל מתגלה בקטורת. בשל העליונות הזו הוא תמיד רוצה עוד, רוצה יותר, כי הוא במהותו יותר ממה שיש בו. אך השאלה היא כלפי מה תהיה השאיפה לעוד מופנית: כלפי חוץ או כלפי פנים, כלפי צמיחה אנושית או כלפי התפחה מבחוץ. את הצד המזיק של הבקשה ל"עוד" אנו מזהים ברדיפה אחר ריגושים כמו סמים, ההרסניים בפירוש. אך הוא קיים גם בדברים יומיומיים יותר: אנשים יכולים להשקיע את כל מרצם בפרסום, בכסף, בכבוד – ולא בפיתוח הצדדים האנושיים שלהם. והקב"ה אומר לנו די. הוא מכניס אותנו לבתים ואומר לנו שעלינו לכוון את השאיפה ל"עוד" למקום פנימי יותר, למקום אנושי יותר. לבית. את הכוח העצום שצברה האנושות בעשורים ובמאות האחרונות יש להפנות פנימה, לתוך האדם, במקום החוצה. המסר הזה נכון גם עבורנו. אנו רגילים לעבודה בציבור, תפילה בציבור, שיעורים המוניים, ליל סדר עם כל בני המשפחה המורחבת. כעת אומרים לנו שעלינו להיות לבד, בבית – אך לשאוף לעוד. למצוא את ה"עוד" דווקא בתוך המוכר, בתוך הקרוב. זה יכול לבוא לידי ביטוי בשלל תחומים: בזוגיות הפרטית שלנו, בקשר עם הילדים, בלימוד התורה האישי ובתפילה שלנו ביחידות. בכל אלו קיימת תנועה נפשית פרטית, צנועה, פנימית ואנושית, ודווקא שם עלינו למצוא את ה"עוד" שאנחנו שואפים אליו, את העליונות שאליה אנחנו ראויים. אם נעבוד על נקודות אלה, אזי גם כאשר המצב הזה יסתיים, השאיפות שלנו כבר לא תלכנה אוטומטית לפרהסיה, למה שקורה בחוץ. השאיפה שלנו לגדלות כבר תיקבע במקום פרטי יותר, ביתי יותר ואנושי יותר האם אנחנו חווים קשר עם הקב"ה בשעת התפילה – התפילה שלנו, האישית? עד כמה אנחנו יודעים לשאת בעול עם הזולת שאינו הרחוק, אלא הקרוב ביותר, מי שנמצא אתנו בבית? האם נוכל לשאול את עצמנו את ה"מה נשתנה", לענות לעצמנו את התשובה של ליל הסדר, ולהפנים בלבנו את אמונת יציאת מצרים? האם אנחנו יכולים לבטא את מידת הצניעות גם בתוך הבית, כשאנו לבד ואף אחד אחר אינו רואה? אלו, ועוד רבות, הן השאלות שעלינו לשאול את עצמנו, כדי למצוא את אותו "עוד", את אותה התעלות שהקב"ה מכוון אותנו אליה. אם נעבוד על נקודות אלה, אזי גם כאשר המצב הזה יסתיים, השאיפות שלנו כבר לא תלכנה אוטומטית לפרהסיה, למה שקורה בחוץ. השאיפה שלנו לגדלות כבר תיקבע במקום פרטי יותר, ביתי יותר ואנושי יותר. וככל שהמקום הפרטי והביתי שלנו יתחזק, כך גם הציבוריות שלנו – ציבוריות המורכבת מבתי אב, מפרטים – תצא נשכרת. *** התקופה שאנו עוברים אינה קלה לאף אחד. למרבה הצער, היא אף רוויה בסבל, בחולי ובטרגדיה אנושית. אבל מבעד לקשיים עלינו להרהר ולהתבונן: מה הקב"ה רוצה מאתנו בעת הזאת? כיצד עלינו ללמוד ולהבין את המציאות החדשה שלתוכה נזרקנו? במקום לברוח מהמציאות, כפי שאחדים עושים, בריצה אחר סגולות ודמיונות, חובה עלינו להיות מחוברים למציאות – המציאות הגשמית, והמציאות הרוחנית המקבילה אליה. אני מבקש לראות במציאות שלנו נקודה של עליונות. הקב"ה מראה לנו שאנחנו גדולים יותר, גבוהים יותר, ממה שאנחנו חושבים. יש לנו נגיעה במציאות עליונה יותר, מציאות המחריבה את סדרי העולם, אשר אפילו השכר והעונש, סדרי המשפט המנהיגים את העולם, מתבטלים בפניה. הקב"ה מראה לנו שאנחנו גדולים יותר, גבוהים יותר, ממה שאנחנו חושבים. יש לנו נגיעה במציאות עליונה יותר, מציאות המחריבה את סדרי העולם, אשר אפילו השכר והעונש, סדרי המשפט המנהיגים את העולם, מתבטלים בפניה התגובה שלנו לגילוי הזה צריכה להיות מותאמת. מצד אחד, עלינו למצוא את השייכות שלנו לאותו רובד עליון, עבודה הבאה לידי ביטוי בתפילה – בטעם העליון של תפילה, כפי שמתבאר ב"נפש החיים" – ובאמונה שלנו. ומצד שני, עלינו לעבוד כדי לכוון את השאיפה שלנו לגדלות, שאיפה המעידה על השייכות שלנו למקום עליון, למקום פנימי יותר, אנושי יותר. בתור עצה מעשית, אציין לסיום את מה שראיתי אצל רבותי, ובפרט אצל מרן המשגיח זצ"ל, שהיו כותבים לעצמם יומן. כתיבת יומן אינה תיעוד היסטורי, ולא הנצחה אישית, אלא שימת לב למצבי הנפש פנימה, לתנועות נפש העולות ובאות בזמנים מסוגלים. היומן אינו מיועד לאחרים, אלא לעצמנו; הוא מסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, ולכוון נכונה את אותו "עוד", את אותו "יותר" שאליו אנו שואפים. אין אנו יודעים לאן הדברים הולכים, לאן הם מובילים אותנו. אך ניתן בהחלט לומר שמדובר בזמן מסוגל, בגילוי שהעולם שייך למשהו עליון – לעליונות שבה גבולות העולם מתפוגגים, נמסים מול עינינו. הלוואי שנדע להתעלות מתוך הקושי, ולחזור למציאות אנושית תקינה מחוזקים ברוח ומועצמים בנפש

סמל אישי של משתמש

פיילוט 0.4
הודעות: 574
הצטרף: 08 דצמבר 2019, 11:02
מיקום: פריפריה צפונית
נתן תודה: 370 פעמים
קיבל תודה: 264 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי פיילוט 0.4 » 30 אפריל 2020, 19:02

היכן מתפרסמים הכתבים?
וכן- האם יש לו חיבורים מלבד הביאורים על אור ישראל וכדו'?


נער אנכי
הודעות: 22
הצטרף: 18 פברואר 2020, 10:50
נתן תודה: 6 פעמים
קיבל תודה: 3 פעמים
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי נער אנכי » 30 אפריל 2020, 19:29

באורח קבע מתפרסמים כתבים נפלאים מדבריו במוסף 'קולמוס' של עיתון משפחה, וכנראה ניתן להשיגם באחד האתרים


יעקב שלם
הודעות: 1592
הצטרף: 10 אפריל 2018, 11:52
נתן תודה: 576 פעמים
קיבל תודה: 499 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי יעקב שלם » 30 אפריל 2020, 20:10

כמדומני שיש לרב לויכטר ביאור יפה על ההלל


שלו'
הודעות: 138
הצטרף: 27 אפריל 2020, 03:40
נתן תודה: 39 פעמים
קיבל תודה: 39 פעמים
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי שלו' » 01 מאי 2020, 00:57

יש לו אתר הנקרא מי הדעת.
אגב, כמדומני שהמאמר הראשון שהתפרסם כאן איננו ממנו אלא מתלמידו, [כי שלחו לי בזמנו, ואח"כ תיקנו הטעות].


ספר וסופר
הודעות: 720
הצטרף: 08 ספטמבר 2019, 17:06
נתן תודה: 239 פעמים
קיבל תודה: 437 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי ספר וסופר » 01 מאי 2020, 01:11

זה כתובת האתר:
https://meihadaas.com

המאמר הראשון הוא אכן לא שלו, אלא של תלמידו.

המאמר השני כתוב כנראה מתמלול או מעריכה, משום מה יש שם חזרה יתר על המידה.

יש לו ספר על הנפש החיים, על אור ישראל, על הגדה של פסח, ועל ההלל. ועוד כמה חיבורים על תשובה.

את כולם או רובם ניתן לראות באוצר החכמה.


נבשר
הודעות: 2096
הצטרף: 28 אוגוסט 2018, 00:55
נתן תודה: 529 פעמים
קיבל תודה: 523 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי נבשר » 01 מאי 2020, 01:20

ספר וסופר כתב:
01 מאי 2020, 01:11
זה כתובת האתר:
https://meihadaas.com

המאמר הראשון הוא אכן לא שלו, אלא של תלמידו.

המאמר השני כתוב כנראה מתמלול או מעריכה, משום מה יש שם חזרה יתר על המידה.

יש לו ספר על הנפש החיים, על אור ישראל, על הגדה של פסח, ועל ההלל. ועוד כמה חיבורים על תשובה.

את כולם או רובם ניתן לראות באוצר החכמה.
לפני כמה שנים הוא כמה ירחונים או משהו כזה?


ספר וסופר
הודעות: 720
הצטרף: 08 ספטמבר 2019, 17:06
נתן תודה: 239 פעמים
קיבל תודה: 437 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי ספר וסופר » 01 מאי 2020, 01:26

נבשר כתב:
01 מאי 2020, 01:20
לפני כמה שנים הוא כמה ירחונים או משהו כזה?

לא הבנתי את השאלה


נבשר
הודעות: 2096
הצטרף: 28 אוגוסט 2018, 00:55
נתן תודה: 529 פעמים
קיבל תודה: 523 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי נבשר » 01 מאי 2020, 01:43

ספר וסופר כתב:
01 מאי 2020, 01:26
לא הבנתי את השאלה
אני שואל האם אתה זוכר או יודע שלפני שכמה שנים אולי 3 4 הוא אוציא קונטרסים כמו ירחונים כאלו, מה טיבם?
וגם נראה שיש לו קונטרס קדושת המחשבה. אולי אני טועה.


ספר וסופר
הודעות: 720
הצטרף: 08 ספטמבר 2019, 17:06
נתן תודה: 239 פעמים
קיבל תודה: 437 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי ספר וסופר » 01 מאי 2020, 01:47

הבן הצעיר שלו, ניסה להוציא עלון, 'השכל' או משהו כזה.

זה באמת יצא במשך כמה חודשים, אח"כ שעבר למהודרת מייל, אין לי מושג מה קורה עם זה היום.

לגבי 'קדושת המחשבה' אין לי מושג, לא נראה לי.


יושב אוהלים
הודעות: 1640
הצטרף: 15 דצמבר 2019, 17:15
נתן תודה: 270 פעמים
קיבל תודה: 330 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי יושב אוהלים » 07 מאי 2020, 00:01

ביטחון: פסיביות או אמונה עיוורת?                                                                             מאת: הרב ראובן לויכטר שליט"א
אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של חוסר ודאות גמור. איש אינו יודע מתי תפסיק הפנדמיה להשתולל ברחבי העולם, או מה תהיינה השלכותיה, וכיצד תשפיע על הכלכלה העולמית, על אורח החיים שלנו ועל בריאותנו. לא משנה להיכן נביט, נמצא את עצמנו בערפל סמיך.
 מטבע הדברים, מצב הדברים מאיץ בנו לעסוק בשאלה הנושנה של השתדלות וביטחון מכיוונים רבים ושונים; אבדן הביטחון התעסוקתי מביא אנשים לחפש מבטח ומשען בקב"ה, וההנחיות הבריאותיות השונות גורמות לנו לתהות מהם צעדי ההתמודדות הנכונים עם המגפה – בפרט כאשר הן מתנגשות בערכים אחרים, כמו לימוד תורה או תפילה בציבור.
 ננסה להתבונן בסוגיה מורכבת זו מהזווית התורנית שלה עד כמה שניתן, בהבנה של מורכבות הסיטואציה שבה אנו שרויים:

אנו מוצאים שתי גישות כלליות בנוגע ליישום מידת הביטחון בעת צרה. האחת, שאם רק נתחזק במידת הביטחון ונשליך יהבנו על השם, תחלוף הבעיה כלא היתה. הגישה האחרת מסויגת יותר. אמנם אנו בטוחים שהקב"ה מנהיג את העולם ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית, אך מאחר שדרכיו נשגבות מאתנו, אין לנו לצפות שהוא ישנה את מהלך הבריאה ויטה את הדברים לכיוון הרצוי לנו. די לנו שנתחזק באמונה ש"כל דעביד רחמנא – לטב עביד", שכן איננו מסוגלים להבין מהו הטוב האמתי ולאן הקב"ה מתכנן להוליך אותנו בסופו של דבר.

בהקשר זה, מפורסמת בעולם המחלוקת בין ר' ישראל סלנטר לחזון אי"ש, האם ניתן להשתמש במידת הביטחון על מנת להשיג רווח מסוים. החזון אי"ש מאריך בדבר ה"טעות הנושנת" ש"נתאזרחה בלב רבים במושג ביטחון"[1] וטוען בתוקף שללא נבואה לא ניתן להיות בטוחים שדברים יקרו בהתאם לציפיותינו, אולם מהנהגתו של ר' ישראל עולה גישה אחרת. למשל, מסופר שר' ישראל טען שהוא בטוח שיהיה לו שעון זהב – וכך היה. כמו כן ידועה גישתם של הסבא מנובהרדוק ותלמידיו, שביטחון מוחלט בה' יכול לפטור את הבוטחים מחובת ההשתדלות. לעומתם, ר' ירוחם ליבוביץ', משגיח ישיבת מיר, התנגד לגישה זו. הוא נדרש לשלם עבור מכתב שהגיע אליו ללא בול, מאחר שהשולח הסתפק בחתימת ראשי התבות "ב"ב" – "בעל ביטחון"; ר' ירוחם סירב להשיב על המכתב, על מנת שהשולח לא יסיק מכך שהוא יכול להסתמך על מידת הביטחון שלו.

שתי הגישות הללו רחוקות זו מזו עד מאוד. אולם, נדמה שהן מובילות אותנו פחות או יותר לאותו המקום. מסקנת שתיהן היא, שהמציאות אינה יכולה ללמד אותנו דבר על רצון הבורא. בגישה הראשונה הסיבה היא שאנו מרוכזים ברצון האישי שלנו ופועלים להשגתו, ובגישה השנייה, הסיבה היא שאנו דוחים את הניסיון להבין משהו מדרכי הקב"ה ומשאירים את ההגה בידיו.

עיון בסוגיה של מידת הביטחון עשוי להעניק לנו מבט אחר על מידת הביטחון; מידת הבטחון ביסודה מביאה אותנו דווקא להתחשב במציאות ולנסות ללמוד ממנה – אך זאת בתנאי שאנו ניגשים אליה בצורה הראויה

עיון בסוגיה של מידת הביטחון עשוי להעניק לנו מבט אחר על מידת הביטחון; מידת הבטחון ביסודה מביאה אותנו דווקא להתחשב במציאות ולנסות ללמוד ממנה – אך זאת בתנאי שאנו ניגשים אליה בצורה הראויה.

לשם כך עלינו לחזור אל מעמד קריעת ים סוף, בהיותו מושתת כולו על הגילוי הנכון של מידת הביטחון ועל השימוש שניתן לכלל ישראל לעשות במידה זו.


קריעת ים סוף: פרדיגמה לביטחון
ר' חיים מוולוז'ין, בספרו "נפש החיים", מרחיב את הדיבור בנוגע לביטחון שנדרש מישראל על שפת הים:

לכן בעת קריעת ים סוף אמר הוא ית' למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" – ר"ל [רצונו לומר]: דבדידהו תליא מלתא [שבהם תלוי הדבר], שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון, ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך לבם לא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם – אז יגרמו עי"ז [על ידי זה] התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם.[2]

לכאורה, מידת הביטחון המתוארת בנפש החיים מזכירה את האמונה האקטיבית ש"הכל יסתדר כמו שאני רוצה". כלל ישראל ידעו לא רק שהכל לטובה, אלא גם שהם ינצלו, והעובדה שהם נכנסים לתוך המים אינה מעלה ואינה מורידה. יתר על כן: הם ידעו שהקב"ה יבקע עבורם את הים – ועל דעת זאת קפץ נחשון בן עמינדב למים. אולם, עיון מעמיק יותר מגלה תמונה מורכבת.

כידוע, את הפסוק שמצטט בעל נפש החיים מבאר רש"י:

מה תצעק אלי – עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן (ישעיה מה, יא) "על בני ועל פועל ידי תצוני".

כלומר, לדברי רש"י, האמירה "מה תצעק אלי" משמעה שבאותה סיטואציה לא היה צורך כלל בהשתדלות: "עלי הדבר תלוי – ולא עליך." הפסוק שרש"י מצטט מישעיה נאמר בלשון תמיהה, כדברי רש"י שם: "תצוני – תמוה הוא, וכי עליכם לצוות על בני? אני כבר בראתי להם הישועה במחשבה שעלתה לפני." אם הנושא העומד על הפרק הוא קיומו של כלל ישראל, הרי שאין צורך אפילו בתפילה; המשא כולו מונח על כתפיו של בורא העולם.

בקריעת ים סוף התגלה לנו אפוא פן מיוחד של מידת הביטחון: קיומו של כלל ישראל איננו תלוי במקרי הטבע ובתנאי המציאות, אלא נוגע ישירות לתכנית של הקב"ה; תכנית שאינה כלולה ואף אינה מתחשבת במהלך הטבעי של העולם; תכנית שאינה מותירה כלל מקום להשתדלות: "עלי הדבר תלוי – ולא עליך".

הרעיון העומד מאחורי האמירה "עלי הדבר תלוי" הוא שכיון שכלל ישראל שייכים לאותה תכנית-על שיש לקב"ה עבור העולם, עניינם הוא למעשה 'העסק הפרטי' של בורא העולם. כאשר כלל ישראל פנו אל הקב"ה על שפת ים סוף, הם ידעו בוודאות שיינצלו, מאחר שהקב"ה הראה להם שיש לו תכנית עבור העולם, שהם חלק בלתי נפרד ממנה.

הרעיון העומד מאחורי האמירה "עלי הדבר תלוי" הוא שכיון שכלל ישראל שייכים לאותה תכנית-על שיש לקב"ה עבור העולם, עניינם הוא למעשה 'העסק הפרטי' של בורא העולם. כאשר כלל ישראל פנו אל הקב"ה על שפת ים סוף, הם ידעו בוודאות שיינצלו

אולם, "נפש החיים" משלים את התמונה ומוסיף, שבכל זאת היה דבר אחד שנדרש מבני ישראל לעשות: לבטוח בה'.

מידת הביטחון, מלמד נפש החיים, היא האמונה בכך שהקב"ה מנהל את העולם לקראת יעד מסוים. היא ההשלמה עם "עלי הדבר תלוי ולא עליך". אולם, החידוש הגדול הוא שכאשר היא אכן נוגעת באותה נקודת עומק של רצונו יתברך, היא יכולה להשיג הרבה יותר מאשר השלמה בלבד עם מה שמתרחש באמונה שהכל מאתו. על שפת ים סוף ראינו שבמצבים מסוימים, בכוחה של מידת הביטחון לשנות לחלוטין את המציאות – גם אם חוקי הטבע יאלצו להתכופף לשם כך. כאשר עם ישראל נכנסו לים, הם לא הסתפקו במחשבה שמה שלא יקרה – הכל מאתו יתברך. הם נכנסו לים בידיעה ברורה מה תהיה התוצאה הסופית: אנחנו נינצל והמצרים לא. הם ידעו שהמציאות תזוז הצדה והים ייבקע.

ביטחון: התאמה לתכנית הכללית של הקב"ה
כפי שאנו רואים בדברי נפש החיים, מידת הביטחון מתחילה בהכרה שלקב"ה יש תכנית עבור העולם, והוא מנהל אותו בהתאם לתכנית זו. אולם המסקנה העולה מן הדברים אינה שעלינו להשאיר את ניהול העולם לקב"ה, באמונה שלא משנה מה יקרה, הכל בסופו של דבר יביא לתכלית המתוקנת. גישה זו מוציאה אותנו מהמשוואה, ואילו על שפת ים סוף התברר שליחס שלנו למציאות יש תפקיד מכריע. עם ישראל לא הסתפק רק במחשבה שלא משנה מה יקרה, בין אם ינצלו ובין אם יתפסו חלילה על ידי המצרים – הכל יהיה בסופו של דבר לטובה. גם לא היה די במחשבה שבסופו של דבר הקב"ה יושיע אותם מן המצרים. על שפת ים סוף קיבלה מידת הביטחון של עם ישראל פרשנות ספציפית: הם ידעו שאם הם רק יכנסו למים בביטחון גמור – הקב"ה יעשה להם נס ויקרע את הים. מידת הביטחון שלהם היתה מסוגלת לשנות את המציאות בהתאם לצורה שבה כלל ישראל תפס שהמציאות צריכה להיות.

מניין שאבו בני ישראל את האמונה שהקב"ה אכן יקרע להם את הים? האם גם אני, האדם הפרטי, יכול 'לגרום' לקב"ה לסדר את העולם בהתאם לגחמותי האישיות, אם רק אבטח בו די הצורך? האם העולם נמסר לידינו על מנת שנוכל לעצב אותו כפי ראות עינינו?

מניין שאבו בני ישראל את האמונה שהקב"ה אכן יקרע להם את הים? האם גם אני, האדם הפרטי, יכול 'לגרום' לקב"ה לסדר את העולם בהתאם לגחמותי האישיות, אם רק אבטח בו די הצורך? האם העולם נמסר לידינו על מנת שנוכל לעצב אותו כפי ראות עינינו?

בענין זה דרושה זהירות. כלל ישראל היה ראוי שהקב"ה יבקע עבורו את הים, שכן קיומו הוא חלק חיוני ובלתי נפרד מהתכנית הכללית של הקב"ה בבריאה. התהליך של הגאולה היה שיעור שהראה לכלל ישראל שהקב"ה מעוניין להתערב בהיסטוריה על מנת להביא אותם לתכלית שהם נבראו עבורה. הקב"ה הראה להם שהם 'הביזנס הפרטי' שלו, וממילא הם היו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שייעשה להם נס.

נקודה זו מתחדדת בהמשך דבריו של "נפש החיים":

וזהו "לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי". ר"ל – כמו בסוסי פרעה, שהיה היפך מנהגו של עולם, שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו, כמשרז"ל – כן דמיתיך והמשלתיך רעיתי ע"ז [על זה] האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות – עכ"ז [עם כל זה] כביכול את מנהיג אותי ע"י מעשיך, שענין התחברותי כביכול להעולמות הוא רק כפי ענין התעוררות מעשיך לאן נוטים.[3]

במבט ראשוני, הקבלתה של מערכת היחסים של הקב"ה ושל עם ישראל לקשר שבין רוכב לסוס היא משונה. אנו רגילים לומר שהיחס שבין עם ישראל לקב"ה הוא יחס של "פנים אל פנים", כצורתם האידאלית של הכרובים; אנחנו פונים אל הקב"ה בכך שאנו מקיימים רצונו, והוא פונה אלינו ומיטיב לנו. קשה לתאר מערכת יחסים רחוקה יותר מהאופן האמור ממערכת היחסים שבין רוכב לסוס.

אלא שהיא הנותנת: עבודת הביטחון שונה במהותה מהעבודה המקובלת של תורה ומצוות. ביטחון בקב"ה אין פירושו שאנו פונים אליו דרך מעשינו הטובים, ובתמורה הוא פונה אלינו ומושיע אותנו. במידת הביטחון – ממש כמו אצל הסוס והרוכב – אנחנו והקב"ה כביכול מביטים לאותו כיוון. גם אנחנו וגם הוא ממוקדים באותה מטרה, שכן אנו רואים את עצמנו אמצעי להוביל את הבריאה אל המקום שבורא העולם מכוון אותה אליו – כשם שהסוס מכוון להוביל את הרוכב אל היעד הרצוי לו. מידת הביטחון היא היכולת שלנו להשתלב בתוך התכנית הכללית הגדולה של בורא העולם.

נקודה זו מבדילה את מידת הביטחון מכל עיסוק אחר בזכויות. יש לנו יכולת להינצל באמצעות מידת הביטחון, לא משום שההישענות על הקב"ה מוסיפה למאזן הזכויות שלנו וגורמת לו להושיע אותנו מכוחן. יתכן שניתן להינצל גם בדרך זו, אך מהלך זה אינו עניינה של מידת הביטחון.

מידת הביטחון מובילה אותנו לראות את העולם כביכול מהצד של בורא העולם – כפי שהסוס רואה את היעד בעיניו של הרוכב. בקריעת ים סוף התגלה שכאשר אנו מכוונים להגשים את המטרה של הקב"ה, הרי שלדעה שלנו יש משקל בנושא, והוא יכול אף לשנות סדרי בראשית מכח הביטחון שלנו בו. אמנם אדם פרטי אינו יכול לפנות אל הקב"ה, להצהיר שהוא חלק מ'הביזנס הפרטי' שלו ולבקש ממנו שיציל אותו משום כך. הסיבה לכך פשוטה: אין לאיש מושג איזה חלק ייעד לו הקב"ה באותה תכנית. יתכן שהקב"ה רוצה להצעיד אותו דווקא במסלול הפוך מזה שהוא מעוניין בו. בסופו של דבר, אם מדובר בביזנס הפרטי של בורא העולם, הוא רשאי לעשות בו כרצונו, ואין לנו כמעט שום יכולת להתערב בדרכי ההשגחה העליונה.

אדם פרטי אינו יכול לפנות אל הקב"ה, להצהיר שהוא חלק מ'הביזנס הפרטי' שלו ולבקש ממנו שיציל אותו משום כך. הסיבה לכך פשוטה: אין לאיש מושג איזה חלק ייעד לו הקב"ה באותה תכנית. יתכן שהקב"ה רוצה להצעיד אותו דווקא במסלול הפוך מזה שהוא מעוניין בו

הדבר שונה בתכלית כאשר מדובר בכלל ישראל. המושג: "כלל ישראל" הוא יצירה ייחודית, שמאחוריה תכנית סדורה בעלת תכלית ברורה: להביא לגילוי יחודו יתברך בעולם. במהלך יציאת מצרים, הקב"ה למעשה יצר את עם ישראל, אך זאת אחר שגילה שיש לו יעוד מיוחד עבורו. אותו גילוי הגיע לשיא בשביעי של פסח, כאשר בני ישראל ניצבו חסרי אונים על שפת הים. באותה נקודת זמן התגלה שהקב"ה אכן מעוניין להוציא את אותה תכנית לפועל; שעם ישראל הוא חלק בלתי נפרד מאותה תכנית; ושכל סדרי בראשית טפלים לאותה תכנית – ובעת הצורך אף מתבטלים מחמתה.

המשולש הזה, המורכב מהתכנית של בורא העולם, כלל ישראל וההכרה שהקב"ה מעוניין להתגלות בעולם ולהוציא תכנית זו אל הפועל, הכרחי על מנת שיווצר הבסיס הנכון למידת הביטחון. רק מכוח שילוב זה היה ניתן להגיע למצב שהקב"ה מכריז: "עלי הדבר תלוי!" כעת היה ברור מעל לכל ספק שהקב"ה בכבודו ובעצמו יתערב על מנת שהעולם יצעד בהתאם לתכנית שהוא התווה עבורו, משום כך לא יתכן שהוא יפקיר את עמו.

להתחשב במציאות
אין כוונת הדברים שמידת הביטחון איננה נוגעת לאנשים פרטיים כלל, אלא שביחס לפרט מקבלת מידת הביטחון אופי אחר.

בדרכו של עולם, אנשים נאחזים במידת הביטחון כאשר דבר מה משבש להם את החיים. הם סבורים שאם רק יעצמו עיניים ויתאזרו במנות גדושות של ביטחון, אותו מכשול מטריד ייעלם מחייהם. ביטחון נתפס דרך לגרום לקב"ה – באמצעות ריבוי זכויות והתחזקות באמונה – לעשות את רצוננו ולהתאים את המציאות לצרכינו. אנחנו פונים אל הקב"ה ומשליכים עליו את יהבנו, ומצפים שהוא ייענה לפנייתנו ואכן יפתור את הבעיות ויסיר את המכשולים מעל דרכנו.

למען האמת, גישה זו עומדת בניגוד גמור למידת הביטחון. מידת הביטחון מתחילה בהכרה שאיני עומד אך ורק ברשות עצמי, ושהחיים שלי הם חלק ממשהו גדול יותר. בתור יהודי, תמיד אהיה חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, ועלי לתפוס את החיים שלי בהקשר רחב הרבה יותר ממה שאוכל להעלות על הדעת, שכן הם חלק מתכנית שהתווה הקב"ה עבור העולם.

מידת הביטחון מתחילה בהכרה שאיני עומד אך ורק ברשות עצמי, ושהחיים שלי הם חלק ממשהו גדול יותר. בתור יהודי, תמיד אהיה חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, ועלי לתפוס את החיים שלי בהקשר רחב הרבה יותר ממה שאוכל להעלות על הדעת, שכן הם חלק מתכנית שהתווה הקב"ה עבור העולם

לכל יהודי ויהודי יש תפקיד מיוחד שהקב"ה הועיד בשבילו – החלק שהוא צריך למלא בתוך אותה תכנית-על גדולה שיש לקב"ה עבור הבריאה. לכל אחד ואחד קיים מסלול פרטי שהוא צריך לעבור בדרך להגשמת יעוד זה. עבודת ה' יכולה להתקיים גם במקומות הבלתי צפויים, במקומות שלא היינו מעלים על דעתנו שמשהו טוב יכול לצמוח מהם. הבנה זו צריכה להנחות כל יהודי כאשר הוא נאלץ להתמודד עם קשיים ואתגרים.

מידת הביטחון אינה דורשת מהאדם לעצום את עיניו, אלא אדרבה, להביט אל המציאות נכוחה ולהבין שהקב"ה מוביל אותו דרך האירועים המתרגשים עליו. האתגרים שעמם הוא מתמודד אינם נוגעים רק לחייו הפרטיים, הם חלק מתכנית גדולה שנוגעת לעולם כולו. כל עוד האדם תופס את עצמו ישות פרטית העומדת ברשות עצמה, הוא רואה במציאות החיצונית מכשול. אם הוא אדם שאינו מאמין, הוא ינסה להתגבר על ה'מכשולים' שמציבים בפניו הכוחות ה'עיוורים' של הטבע. או, גם אם הוא אדם מאמין, אם הוא מרוכז בעצמו, הרי שהוא יתעלם מהמציאות – אם בצורה אקטיבית, כמאמין הרץ אל האש, אם בצורה פסיבית, בכניעה לגורלו.

מידת הביטחון מתחילה בכך שאנו מכניסים את עצמנו לתוך אותה מערכת גדולה וכללית. מתוך כך אנו יודעים שגם לדעה שלנו יש משקל. אמנם, אין אנו נמצאים בדרגה המאפשרת לנו לשנות סדרי בראשית, אך הידיעה הזו עוזרת לנו לנסות ולהקשיב למה שהמציאות אומרת לנו. בדרך זו לא יהיו מקרי החיים מכשול עבורנו – אלא קריאה. אנו מבינים שהקב"ה עשוי לקרוא לנו לשנות את דרכנו באמצעות האירועים המתרגשים עלינו, ומתוך ההבנה הזו עלינו לנסות להתמודד עם המציאות.

להביט אל המציאות נכוחה
כאשר אנשים נקלעים לסיטואציה מאתגרת, הם בוחרים באחד מהמסלולים הבאים: בעלי יראת חטא מנסים לחקור מה היה החטא שהביא עליהם את הצרה, על מנת לתקן אותו ולהחזיר את המצב לקדמותו; אחרים עשויים לחשוב שלא חטאו, ולסרב להשלים עם המצב – הם ימשיכו 'עסקים כרגיל', במחשבה שכל שנדרש מהם הוא לעשות את אותם הדברים שעשו עד כה, רק שעכשו עליהם לחרוק שניים ולהתאמץ יותר על מנת להשיג את שלהם.

שתי הגישות הללו מנוגדות ליסוד הבסיסי של מידת הביטחון. מידת הביטחון צריכה להביא אותנו להכרה שהחיים האישיים שלנו הם חלק בלתי נפרד מהתכנית הגדולה של הקב"ה, ושכל מה שקורה לנו אינו קורה בכדי. כל מצב הוא למעשה לכתחילה. הקב"ה הוא שהניח אותנו במקום שבו אנחנו נמצאים, והוא עשה זאת לטובתנו – על מנת לגדל אותנו ולאפשר לנו למלא את החלק שלנו בתכנית הגדולה. מידת הביטחון מאפשרת לנו לדעת בוודאות שניתן להתמודד עם המציאות, לגדול מתוכה ולהוציא מאתנו דברים שלא ידענו שקיימים בנו.

העובדה שאנחנו רוצים דבר מה מסוים אינה מחייבת את בורא העולם, והתכנית שהכנו לעצמנו בנוגע לעבודת השם אינה בהכרח התכנית שהכין לנו בורא העולם. הקב"ה לא התחייב לתת לנו משרה תורנית בישיבה מסוימת באזור מגורינו בשעות הנוחות לנו; הוא עשוי להחליט שהוא רוצה אותנו דווקא במקום אחר

על מנת להתמודד נכון עם מציאות חיינו, עלינו להסתכל על החיים שלנו בהקשר הרחב שלהם, כחלק מן התכנית של בורא העולם, ולא דרך הפריזמה הצרה של הצרכים והמאוויים האישיים שלנו. העובדה שאנחנו רוצים דבר מה מסוים אינה מחייבת את בורא העולם, והתכנית שהכנו לעצמנו בנוגע לעבודת השם אינה בהכרח התכנית שהכין לנו בורא העולם. הקב"ה לא התחייב לתת לנו משרה תורנית בישיבה מסוימת באזור מגורינו בשעות הנוחות לנו; הוא עשוי להחליט שהוא רוצה אותנו דווקא במקום אחר, שם נוכל לתרום יותר לכלל ישראל ולעולם כולו.

השתדלות בביטחון
אלא שכאן מגיע הצד השני של המטבע: העובדה שאנחנו מכניסים את עצמנו לאותה מערכת כללית של רצון בורא העולם, אין פירושה שעלינו לבטל את דעתנו מכל וכל ולכופף את הראש. על שפת ים סוף התגלה שכלל ישראל אינו רק חלק מהתכנית הגדולה של בורא העולם, אלא שיש לו גם 'אמירה' בנושא; הסוס מנהיג את הרוכב, והוא יכול להביע דעה לגבי המסלול.

כאשר בני ישראל עמדו על שפת הים, הם ידעו בדיוק מה צריך לקרות. יתר על כן: הם ידעו גם כיצד זה יקרה. הם ידעו שהים ייבקע לשניים – וכמו שמבואר במשל שהביא "נפש החיים", על שפת הים הנהיג כביכול ה"סוס", הוא עם ישראל, את ה"רוכב", הלא הוא הקב"ה. אולם על מנת להגיע לכך, יש לדעת שהסוגיה כאן אינה החיים הפרטיים שלנו, אלא התכנית של הקב"ה עבור הבריאה, ושלהגשמתה אנו חותרים. הסוס והרוכב מביטים אל אותו הכיוון; אנחנו והקב"ה נמצאים באותו הצד.

מצד אחד, איננו יכולים להחליט שאירוע מסוים הוא טעות, גם אם לנו נראה שצריך להיות אחרת. ההבנה שאנו חלק מהתכנית של בורא העולם מחייבת אותנו לקבל את המציאות כפי שהיא. מצד שני, בתור חלק מכלל ישראל יש לנו אמירה – אנחנו מסוגלים לגדול ולהתעלות בכלים שלנו מתוך מקרי החיים

ברמה המעשית פירוש הדבר הוא שמצד אחד, איננו יכולים להחליט שאירוע מסוים הוא טעות, גם אם לנו נראה שצריך להיות אחרת. ההבנה שאנו חלק מהתכנית של בורא העולם מחייבת אותנו לקבל את המציאות כפי שהיא. מצד שני, בתור חלק מכלל ישראל יש לנו אמירה – אנחנו מסוגלים לגדול ולהתעלות בכלים שלנו מתוך מקרי החיים.

זוהי התשובה לטוענים שכאשר יארע להם דבר מה הם אינם צריכים לנסות ללמוד מה רוצה מהם הבורא, שכן בלאו הכי נסתרות דרכיו. החידוש בהיותנו חלק מכלל ישראל הוא שיש לנו הזכות להביע דעה ולנסות להבין מה מבקש מאתנו בורא העולם. עם זאת, הדבר מותנה ביכולת שלנו להביט על הדברים מהזווית שלו, ולא מהזווית האישית שלנו.



כיצד ניתן להרגיש חלק מתכנית גדולה
הנסיון לראות את עצמנו חלק מהכלל עלול להיתפס תלוש מן המציאות. בסופו של דבר, יטען הטוען, כל אדם טרוד בענייניו האישיים, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. הדרישה לחשוב על עצמנו תדיר בתור חלק מתכנית גדולה יותר עשויה להיות רעיון יפה, אך חסר משמעות מעשית. עם כל הצדק שבטענה זו, שעה זו מראה לנו בחוש כי איננו יכולים לראות את עצמנו יחידים בלבד. היום יותר מתמיד נוכל לראות שיש לנו תפקיד אישי מכוח היותנו חלק מהכלל.

הדרישה לחשוב על עצמנו תדיר בתור חלק מתכנית גדולה יותר עשויה להיות רעיון יפה, אך חסר משמעות מעשית. עם כל הצדק שבטענה זו, שעה זו מראה לנו בחוש כי איננו יכולים לראות את עצמנו יחידים בלבד. היום יותר מתמיד נוכל לראות שיש לנו תפקיד אישי מכוח היותנו חלק מהכלל

האירוע שאתו אנו מתמודדים היום הוא כללי הרבה יותר מסך הקשיים שחווה כל אדם יחיד. נגיף הקורונה אינו בעיה של אדם מסוים או אפילו של אומה מסוימת. הוא בעיה כלל עולמית. הוא חלק מתכנית של בורא העולם, הכוללת לא רק את עם ישראל, אלא את העולם כולו – ומכניסה למעשה את כולנו לכפיפה אחת. בפעם הראשונה בהיסטוריה כל העולם נמצא באותה סירה. כל מי שחשב שהוא יוכל למנוע את הנגף מלבוא אל ביתו, התבדה. לצד זאת, הסיכויים לצלוח את הסערה תלויים בהתנהגות של כל יחיד ויחיד. החובה הבסיסית של "וחי בהם" מחייבת אותנו לפרוש איש-איש לביתו, ולהשתדל ככל הניתן לשמור על מרחק זה מזה.

יש דבר-מה אבסורדי בעובדה שעלינו להיות לבדנו על מנת לשמור על החברה כולה. גם אם אינך נמצא במה שמכונה "קבוצת סיכון", מצופה ממך לנהוג באחריות כלפי העולם כולו. כל אחד מבין שאין מדובר רק בשכניו או בקרובי משפחתו; הנושא כאן הוא לא פחות מגלובלי, וכך גם צריך להתייחס אליו.

לאחרונה אני מקבל פניות רבות מידידים המתגוררים בארה"ב, שם המילה קטסטרופה מחווירה בהשוואה למתרחש. הדבר היחיד שאני מסוגל להגיד להם על מנת לחזק אותם מבוסס על הנקודה הזו: עלינו להבין שמה שמתגלה לנגד עינינו בימים אלו נוגע לתכנית הכללית של בורא העולם – ולתכניות אלו יש כללי משחק אחרים. הנושא כאן אינו מאזן הזכויות-חובות האישי שלי, אלא משהו הרבה יותר גדול, ואנחנו, בצורה הפשוטה ביותר, חלק מאותה תכנית – בין אם נרצה ובין אם לאו.

אין לנו שמץ של מושג באיזו צורה עתידים הדברים להתפתח; איננו יודעים לאן חותר רצונו של הקב"ה – אך אנחנו יכולים לראות שמה שקורה הוא חלק בלתי נפרד מתכנית זו. כמובן, לראות את התכנית של הקב"ה מתממשת אינו בהכרח מחזה נעים; זה עשוי להיות מפחיד, אפילו טראגי – אבל ברור לכל שמשהו מתגלה כאן, ושיש לכל אחד ואחד מאתנו תפקיד משמעותי בו.

דוגמא להיותנו חלק מכלל היא תפילה בציבור, שלצערנו בשעה זו אינה מתאפשרת כל כך. מי מאתנו לא התפלל אי פעם במניין מצומצם והמתין זמן רב למתפלל אחד או שניים שהאריכו בצורה חריגה? פעמים רבות מתברר שאותם מתפללים אינם מעוניינים במניין שבו התפילה ארוכה; הם רוצים מניין זריז המסתיים בשעה סבירה. עם זאת, הם אינם סבורים שהעובדה שהם חלק מאותו מניין מחייבת גם אותם במשהו; שתפילה במניין אינה רק דרך להשתמש בציבור על מנת שהתפילה האישית שלי תהיה משובחת יותר, אלא גם צורה של עבודת השם דרך מחויבות והשתייכות לכלל. תפילה בציבור צריכה להיות כמשמעה: תפילתו של הציבור, ולא תפילתם של יחידים רבים ה'תופסים טרמפ' זה על זה.

כך צריך האדם להתנהל בכל אורחות חייו. על היחיד לוודא שהפעילות האישית שלו עולה בקנה אחד עם צרכי הכלל, ולא להשתמש במרחב הכללי לצרכיו הפרטיים.



ביטחון במציאות ימינו
מטבעם של דברים, קיום המצוות נעשה דרך הפריזמה הפרטית של כל אחד ואחד. אנחנו נוטים להסתכל על הלכה כעל רשימה של דרישות שעלינו למלא בהצלחה על מנת שלא יוטל בנו רבב. הדבר גורם לנו להתמקד בעצמנו – לעתים אולי קצת יתר על המידה. המציאות העכשווית דורשת מאתנו להעתיק את מרכז הכובד למקום אחר. כאשר העולם כולו נתון במגפה קל להבין שעבודת השם הפרטית שלנו איננה הנושא – אלא ההשתלבות שלה עם עבודת כלל הציבור, מתוך מחשבה על התמונה הגדולה.

למותר לציין שאופן כזה של עבודת השם אינו בא על חשבון ההקפדה על דקדוק הלכה, אך נדרש כאן שינוי בגישה שלנו בנוגע לעבודת השם.

אכן, גם כעת מוטל על כל יחיד ויחיד לעשות את חובתו ולעבוד את השם בכוחות ובכלים הפרטיים שלו – אך הנכון הוא לתפוס את עבודת השם האישית שלנו בתור חלק ממשהו רחב הרבה יותר; חלק מעבודת השם הכללית של עם ישראל, וחלק מהגשמת התכנית שיש לקב"ה עבור העולם כולו.

כיום, כאשר כל אחד ואחד נאלץ להסתגר בביתו על מנת להציל את האנושות כולה, קל יותר להבחין שלהיות חלק מהכלל אינו בא על חשבון העבודה ועל חשבון האחריות המוטלות על כל יחיד ויחיד. אנחנו נמצאים בסיטואציה יחודית, המוציאה אותנו בעל כרחנו מד' האמות הפרטיות שלנו, ומכריחה אותנו לראות את עצמנו חלק מהכלל

כיום, כאשר כל אחד ואחד נאלץ להסתגר בביתו על מנת להציל את האנושות כולה, קל יותר להבחין שלהיות חלק מהכלל אינו בא על חשבון העבודה ועל חשבון האחריות המוטלות על כל יחיד ויחיד. אנחנו נמצאים בסיטואציה יחודית, המוציאה אותנו בעל כרחנו מד' האמות הפרטיות שלנו, ומכריחה אותנו לראות את עצמנו חלק מהכלל – דווקא על ידי הישארותנו בד' האמות הפרטיות שלנו, בהתנתקות מהסביבה.

הגישה הזו היא הבסיס לביטחון אמתי. כאשר אנחנו רואים בעבודת השם שלנו דבר מה רחב הרבה יותר מההשגים הרוחניים האישיים שלנו, קל הרבה יותר להבין שלקב"ה יש תכנית פרטית מיוחדת עבורנו, ושאם הוא הניח אותנו בסיטואציה מסוימת, הוא מעוניין שנעשה עם זה משהו.

כאמור לעיל, פעמים רבות הגישה שלנו הפוכה. אנחנו מאמצים את מידת הביטחון במחשבה שהיא תעזור שהקב"ה יתאים את החיים לצרכינו. בכך אנו שוכחים את העיקר – שהנושא המרכזי בעבודת הביטחון אינו המצב הפרטי שלנו, אלא התכנית הכללית של הקב"ה עבור העולם. הענין אינו שיהיה לנו נח ושהחיים שלנו יסתדרו כרצוננו, אלא שהם יתפסו את המקום הנכון בתוך אותה תכנית כללית שהכין עבורנו הקב"ה.

עיסוק עצמי זה הוא ההיפך הגמור מביטחון בה'. אם אני מבין שעבודת ה' איננה עסק פרטי שלי, אלא חלק מתכנית רחבה, אני מסוגל גם להבין שיתכן שהקב"ה רוצה ממני משהו אחר, ולא מה שאני הייתי סבור שהוא רוצה. הוא שדאג לשנות את המסלול הנוח שבחרתי לעבוד אותו בו, והוא שהביא אותי למקום שבו אני נמצא, על מנת שאוכל לעשות מה שהוא באמת מעוניין שאעשה עבורו ועבור העולם.

ההבנה הזו פירושה ביטחון. אם לקב"ה יש תכנית עבורי, והוא אינו מעוניין לוותר לי עליה, בהכרח משהו טוב יכול לצאת מכך – גם אם אינני מבין עדיין מהו בדיוק.

לכל אחד מאתנו טווה הקב"ה תכנית אישית – אבל הצעד הראשון בדרך להגשמתה הוא להיות חלק מהתכנית הכללית של בורא העולם. אם אנחנו מנסים להביט לאותו כיוון שהוא יתברך מביט אליו, נוכל להיות בטוחים שגם נגיע בסופו של דבר ליעד הנכון.



[1] חזון איש, אמונה וביטחון פרק ב, א.

[2] נפש החיים שער א, פרק ט.

[3] נפש החיים, שם.


יושב אוהלים
הודעות: 1640
הצטרף: 15 דצמבר 2019, 17:15
נתן תודה: 270 פעמים
קיבל תודה: 330 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי יושב אוהלים » 07 מאי 2020, 00:10

אמונה של הזדהות מאת הרב ראובן לויכטר שליט"א
 
אמונה פשוטה היא הזדהות עמוקה עם יסודות האמונה והדת – הזדהות שאינה יכולה להתבסס על השכל לבדו. לעתים, אי-בהירות רציונלית יוצרת "מחסום" המונע מהאדם את ההזדהות הטבעית. לשם כך נצרכים הסברים רציונליים או פילוסופיים המיישבים את הדברים על הלב. אולם, ביסוס של אמונה שנפגמה יכול להעשות רק על-ידי יצירה מחודשת של הזדהות. לשם כך נדרש תהליך של למידה חוזרת ונשנית וקבלה מרב, היוצרים אפקט של "תהודה" הנוגע ביסוד הפנימי של אמונה.
. . . . . . . . . . . .
מתח מובנה שורר בין אמונה לשכל. אין חדש במתח זה; עתיק הוא כימות עולם. פתרונות רבים הוצעו לו, כל דור לפי לשונו ועניינו. אבקש לעסוק בקצרה במתח זה, ולהציע גישה ביחס למה שמכונה "שאלות באמונה" – כינוי אחד אך לא בלעדי למתח האמור.

כבר אצל אדם הראשון אנו מוצאים כי עץ הדעת טוב ורע מתואר בתור "נחמד העץ להשכיל" (בראשית ג, ו). בכך נרמז שחלק מחטא האכילה מעץ הדעת היה חקירה ודרישה במקומות שאינם ראויים לכך. כך גם הבינו חז"ל, שאמרו כי אדם הראשון "מין היה", "מושך בערלתו היה", "כופר בעיקר היה".[1] קודם החטא, היה המתח בין האמונה לבין ההשכלה "חיצוני" לאדם. לאחר החטא, הוא הפך "פנימי" לו, בשר מבשרו.

ואולם, במאמר זה רצוני לבאר כי גם במציאות שלנו, מציאות של "אחר החטא", עדיין יש להפריד ולהבדיל בין השכל לבין האמונה. אין הכוונה שאין תפקיד לשכל ביחס לאמונה. מובן שלשכל יש תפקיד חשוב של העמקה ובירור. אך כפי שאבהיר, יסוד האמונה נמצא הרבה מעבר לשכל האנושי, ואין בכוח השכל לבסס אותה.

יסוד האמונה נמצא הרבה מעבר לשכל האנושי, ואין בכוח השכל לבסס אותה

תובנה זו פותחת לנו פתח ביחס ל"שאלות באמונה". בניגוד לעיסוק תורני אחר, שבו אנו מבססים מסקנות על תהליך של שאלות ותשובות, קושיות ותירוצים, בענייני אמונה אין הדבר כן. "שאלות באמונה" מזקיקות כמובן תשובות, אך אלו אינן בונות אמונה, אלא מסלקות מכשול שכלי הדורש טיפול. בניגוד לכך, מעורבות חיובית של השכל בתחום האמונה אינה באה בסגנון של קושיות ותירוצים, אלא על דרך דברי שלמה המלך בספר שיר השירים או קהלת – סגנון של העמקה או שירה, ולא של "שקלא וטריא". אם וכאשר יסוד האמונה מתערער, לא יעזרו כל התובנות וההארות השכליות כדי להעמידו בחזרה. אין אפשרות לבסס אמונה על-ידי כלי השכל.

כדי לבסס אמונה שנפגמה יש צורך ליצור מחדש הזדהות פנימית – הזדהות השייכת לאדם כולו, ולא דווקא לקומה השכלית. יצירה זו תלויה בגילוי מעמקי הנפש, וכדי לנגוע ברובד זה נדרש תהליך נמשך שאותו אכנה "תהודה".


אמונה מתחילה בבית
"וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ג). פסוק זה מורה לנו כי אמונה אינה עניין שכלי בלבד. השכל – כלי ההיגיון והחשיבה הרציונלית – מופקד כמובן על חלק חשוב מהחיים האנושיים, אך הוא נותר חלק אחד בלבד. האמונה, מנגד, חובקת את החיים כולם. היא אינה מקננת דווקא בשכל, אלא באדם כולו.

האדם המאמין רואה תופעה בטבע, ומזהה בה את הקב"ה – את "דבר ה'" הגלום בה. אין לראות בזיהוי זה היסק שכלי; עצם הראיה שלו היא "ראיה של אמונה". המאמין חווה את מגוון חוויות החיים – שמחה ועצב, טלטול וריגוש – וחווה בכולן את היחס שלו עם הקב"ה. את חייו האנושיים הוא חי ב"טעם עליון", טעם שאמנם אינו מבטל את "הטעם התחתון" של עולם הגשם, אלא מצטרף אליו ליצור קומה שעליה עומד הבניין כולו. הוא נושא את עיניו למרום, ורואה בצבא השמים עצמו את "מי ברא אלה".

האמונה מקיפה אפוא את האדם כולו, אופפת אותו ומרוממת אותו. את העיתון היומי הוא קורא כמו שאר בני האדם, אך קורא בו דברים אחרים; הוא חווה את אותן החוויות, אך מרגיש בהן הרגשים אחרים; הוא לומד את אותם הלימודים, אך מוצא בהם לקח אחר. החיים בצל האמונה פשוט אינם דומים לאלו שמחוצה לה.

הבנה זו מעניקה לנו נקודת מוצא להתמודדות עם "שאלות באמונה". כטבען של שאלות, אלו מוגבלות לרובד השכלי של האדם. השאלות אינן צריכות אפוא לערער את האמונה עצמה, והתשובות אינן אמורות – ואינן יכולות – לבסס אותה. המילים הראשונות של הספר "דעת תבונות" (דבריו הראשונים של ה"שכל" במענה לתהיות ה"נשמה") הן המילים "זה ודאי".[2] אף ה"נשמה" אינה מבקשת אלא "להתיישב" על עיקרי האמונה – עיקרים שבהם היא מאמינה בלב שלם עוד קודם תהליך הליבון.[3] את הליבון והבירור מתחילים דוקא ממקום של ודאות, ודאות שאינה תלויה בשאלות ובתשובות.

האמונה אינה מתחילה מהעיסוק השכלי, אלא מתחושת היותנו מושרשים באמונת אבותינו – מזה ש"טוב לנו בבית"

זה המובן שהייתי נותן למה שמכונה "אמונה פשוטה". לפני שנים רבות אמר לי אדם גדול ופיקח שאמונה פשוטה היא זו ש"גם כאשר יש שאלות, אין קושיות". במובן הזה, האמונה משולה לבית מגורים, שבתוכו חי האדם היהודי את חייו. גם כאשר יש שאלות, כשלא הכל מובן ובהיר, אין פירוש הדבר שיוצאים מהבית, ואין הכוונה שהתשובות המתקבלות הופכות להיות יסודותיו. זירת השאלות היא עמוק בבית, בתוך חיי האמונה עצמם. האפשרות של מעבר דירה כלל אינה עולה.

העיסוק (לעתים עיסוק אובססיבי) בשאלות באמונה מדחיק הצדה את האמונה הפשוטה, שהיא הבסיס שלנו בתור יהודים מאמינים – בסיס שאתו אנחנו נולדים. האמונה אינה מתחילה מהעיסוק השכלי, אלא מתחושת היותנו מושרשים באמונת אבותינו – מזה ש"טוב לנו בבית".

על דרך זו שמעתי ממו"ר המשגיח [הרב שלמה וולבה] זצ"ל, הוא אמר שכאשר הגיעו ישראל להר סיני לקבל את התורה, הם מצאו את הקב"ה כבר שם. כלומר, גילוי של אמונה הוא תמיד גילוי "למפרע". כאשר אדם מגיע לתובנה באמונה, הוא בא ל"מקום מוכר", מזהה דבר שהיה כבר טמון אצלו מעולם. הוא חוזר לבית שבעצם מעולם לא עזב.


השכל אינו מבסס אמונה
האמונה היא כמו עוגן לספינה. היא עמוקה מהאדם, "גבוהה" ממנו. הבסיס שלה אינו נראה לעין, בכלים הגלויים של האדם, אלא סמוי מן העין, ספון בנימי הנפש הנסתרים ביותר. השכל יכול להעניק תרגום, משוכלל יותר או משוכלל פחות, ליסודות האמונה, אך היסוד עצמו – האמונה המקננת בלבנו – טמירה ונסתרת.

הפחד שרבים חווים בקשר לשאלות באמונה נובע מתפיסה שהאמונה מבוססת על התשובות שיקבלו לשאלותיהם. תפיסה זו יוצרת אווירה מתוחה ומלחיצה, הן מצדו של התלמיד השואל, והן מצדו של הרב המשיב. שכן, אם בסיס האמונה של השואל הוא התשובות שיקבל כעת מאת המשיב, הרי שתמצית יהדותו של השואל מוטלת על כתפי המשיב! אך האמת היא שהתשובות לעולם אינן מבססות אמונה, אלא רק מאפשרות לה להתלבש טוב יותר בלבושי השכל.

אין כמובן לזלזל בחשיבות של התהליך השכלי. מדובר בדבר חשוב ביותר, בתהליך בלתי-פוסק של שאלות ותשובות המאפשר לנו להעמיק בידיעת הא-ל. שלא כהוגים מסוימים בדתות אחרות, האמונה שלנו אינה "אבסורדית".[4] היא מתיישבת היטב על השכל, וניתן (כפי שמצהיר הרמח"ל בספר "דעת תבונות") ליישב אותה על הלב. אך לא מכאן מתחילים, ולא בכך מסיימים. וכבר אמרו קדמונים כי "כל המבקש את האמונה בספרי הפילוסופיה, הוא כאותו המבקש את החיים בבית הקברות". השכל האנושי אינו יכול לייצר את הוודאות העומדת בבסיס האמונה. גם האדם הגדול ביותר והחכם ביותר עשוי לשנות את דעתו מעת לעת – ואילו אמונה אינה ניתנת לשינוי. יתרה-מזו, נראה שיש בתנועה הנפשית של אמונה משהו הפוך לתנועת השכל.

השכל שלנו הוא "שכל הפועל"… תנועת הנפש של אמונה היא הפוכה. היא נטועה בהיות האדם מקבל, ולא בהיותו משפיע

השכל שלנו הוא "שכל הפועל". הוא דורש וחוקר באופן פעיל, אקטיבי; הוא יוצא מתוך גבולות האדם, ומשתלט על העולם מחוצה לו – על תופעות הטבע למיניהן, על עולמות הגשם והרוח, על הקונקרטי והאבסטרקטי. תנועת הנפש של אמונה היא הפוכה. היא נטועה בהיות האדם מקבל, ולא בהיותו משפיע. היא אינה משליטה את שכל האדם על העולם, אלא מאפשרת לעולם לומר את דברו – את דבר ה' שבו נברא העולם – אל האדם.

שילוב השכל באמונה אינו אפוא בצורה של שאלות ותירוצים, בתהליך האנליטי של בית המדרש, אלא בהרחבה וביאור של אותו דבר ה', כפי שעשו גדולי האומה בדרך של פיוט ושירה. "חובת כל היצורים", לפי הפייטן, היא "להודות להלל לשבח, לפאר לרומם להדר לברך, לעלה ולקלס על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך, משיחך". כלומר – תובנה ששמעתי ממו"ר המשגיח זצ"ל – על כל אדם ואדם להוסיף שירות ותשבחות על דברי דוד המלך! דבר זה דורש בהחלט חשיבה והתבוננות, אך בדרך אחרת מהשאלות והתירוצים שבהם אנו מורגלים.

מהו בכל אופן מקומן של שאלות ותשובות באמונה? השאלות שבהן אנו נתקלים דורשות טיפול, שכן הן יוצרות סוג של "סתימה", מכשולים המקשים עלינו לקיים את תנועת הנפש של אמונה. במובן הזה, התירוצים מאפשרים את הזרימה התקנית. הם פותחים את הסתימה, ומאפשרים לנו שוב להרגיש בנוח בתוך ה"בית", ולעסוק באמונה בדרך שתיארנו. אך כאמור, לא עליהן מתבססת האמונה, וכן אין העיסוק בהן עיקר עבודתנו באמונה, עבודת האמונה מתגלמת בקבלה ובמתן ביטוי לדבר ה' הנגלה לנו בעולם.


ליצור הזדהות: תנועה של תהודה
המילה המדויקת יותר בתיאור תכונת האמונה אינה הבנה, המיוחסת אל השכל, אלא הזדהות, המתקיימת ברובד עמוק יותר בנפש. המצוקה שרבים חווים היום ביחס לאמונה אינה מצוקה של הבנה, אלא מצוקה של הזדהות, ומכאן גם הקושי לפתור את בעיות האמונה. הבנה שכלית לבד, כולל לימוד "השיטות השונות" בסוגיות שונות של אמונה, אינה יכולה ליצור הזדהות. הניסיון מורה שככל שמנסים לבנות אמונה על תירוצים לשאלות, הכישלון כמעט מובטח מראש. איך אפוא ניתן לבנות אמונה של הזדהות, או, כפי שהתבאר לעיל, לגלות אותה מחדש?

ניתן לנגוע בכוח האמונה, השוכנת בעמקי הנפש של האדם, על-ידי תהליך של תהודה. תהודה היא התגובה של עצם לכוח חיצוני המופעל עליו בתדירות קבועה. היא למעשה מענה פנימי לכוח חיצוני. המילה הלועזית לתופעה היא "רזוננס", שמשמעו בלטינית הוא "אני עונה". הדרך לעורר "תגובה פנימית" של עצם נתון הוא על-ידי תנועה קצבית (בתדירות הקרובה לתדירות התנודה הטבעית של העצם), המעוררת כוח פנימי החורג לגמרי מהתכונות הרגילות שלו.

המקבילה לתופעה זו בעולם הרוח הוא ה"התמדה". בפתיחה לספר "מסילת ישרים" מקדים הרמח"ל את הצורך בהתמדה:

אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם, ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה.

בקריאה שטחית ניתן להבין את דברי ה"מסילת ישרים" בתור סוג של שטיפת-מוח. צריכים לקרוא את הדברים פעם אחר פעם, לחזור ולשנן אותם כמה שיותר, כדי שיחדרו בכוח אל שכלנו. אך לא ייתכן שזו כוונתו, שכן בהמשך הוא מדגיש שעל האדם לקרוא את הדברים בקריאה עיונית, ולא בקריאה פשוטה שאין בה חידוש והערה.[5] אלא, כוונת דבריו הוא שהקריאה החוזרת והנשנית של הדברים, תוך עיון חוזר ומתמיד, מולידה "מענה" פנימי אצל האדם, ובלשוננו – הזדהות. הסיבה שאנשים שוכחים את תלמודם הוא משום שהם אינם מזדהים אתו. כאשר נוצרת באדם הזדהות עם הנלמד נרשמים הדברים ברובד עמוק, שממנו שוב אינם נשכחים.

כדי לבסס אמונה, על הלימוד לעבור את המישור השכלי, ולהגיע לרובד של הזדהות

כן הדבר אף, ובפרט, בנוגע ללימוד ולבניין האמונה. כדי לבסס אמונה, על הלימוד לעבור את המישור השכלי, ולהגיע לרובד של הזדהות. בדרך זו, על-ידי "מענה פנימי" ללימוד חוזר ונשנה, ניתן לנגוע במעמקי הנפש ולגלות את הבסיס לאמונה.

הדרך היעילה ביותר להגשים תהליך זה היא על-ידי הלימוד עם רב – דמות שניתן לקבל ממנה הוראה ותושיה בענייני אמונה. לא בנקל יחזור אדם, פעם ועוד פעם, לטקסט ידוע ומוכר, לעיין בו מחדש ולהפנים אותו עד לעומקים חדשים. הדבר קשה במיוחד בדורות שלנו, באשר אנו רגילים ומצפים לחידושים ולריגושים, ובלעדיהם נוטים לחוש חוסר סיפוק ותקיעות. מנגד, כאשר האדם מוצא לעצמו דמות תורנית בעלת קומה, שאליה הוא יכול לחזור באורח תדיר, לפרוש בפניה את ספקותיו ושאלותיו ולקבל מענה הולם, הוא יכול ליצור בכך תהליך של "תהודה רוחנית" שבכוחו לייסד מחדש את האמונה.

כפי שביארנו לעיל, אין האדם צריך לייסד יש מאין את יסודות האמונה. על דרך הכוחות הכבירים הטמונים בכל עצם, כן יסודות האמונה נמצאים כבר בפנימיות האדם, טמונים בו מלידה. על-ידי תהליך של תהודה, של עיון חוזר ונשנה, ניתן לנגוע בכוח האמונה הפנימי, ולגלות אותו מחדש – לחזור הביתה.

***

בדברים קצרים אלו – הראויים להאריך בהם הרבה יותר – ניסיתי להציע גישה שתועיל בהתמודדות עם שאלות באמונה.

בתקופתנו, תקופה של מידע פתוח ונגיש לכל, נדמה שחשוב במיוחד לתת מענה לסוגיה זו, ולהעניק לצעירים ומבוגרים גם יחד כלים ראויים להתמודד עמה. אם בעבר רבים מאתנו יכלו להסתפק באמונה פשוטה שאינה מאותגרת על-ידי חקירה וחיפוש, כיום נדמה שתופעת האמונה הפשוטה הולכת ונכחדת מן העולם. ואולם, האמת היא שכל אדם צריך לשמר את "האמונה הפשוטה", והחשיבה הפילוסופית והחקירה השכלית אינן אלא כלים לאפשר אותה.

אמונה פשוטה היא ההזדהות עם יסודות האמונה והדת. לעתים, שאלות באמונה מבלבלות אותנו, ויוצרות מוקשים המונעים מאתנו את ההזדהות הטבעית, עד שמקבל האדם תירוצים הולמים המיישבים את לבו. ולעתים, האדם אף עלול להתרחק מיסודות האמונה הנטועים בו, ועליו לעוררם מחדש על-ידי תהליך של למידה חוזרת ונשנית, היוצרת אפקט של "תהודה" הנוגע ביסוד הפנימי של אמונה.

אפשר לראות את קיומו של תהליך זה אצל בעלי תשובה רבים. דלתי התשובה נפתחות על-ידי התקשרות לדמות רוחנית, רב או משפיע אחר, שאליה הם מפנים את שאלותיהם ומלבנים את התשובות פעם אחר פעם. לפתע, בדרך כלל לאחר ביקורים לא מעטים, נופל בקרבם איזה אסימון פנימי ומצית את אור האמונה. זהו כוח של "תהודה רוחנית", התעוררות פנימית המתרחשת כאשר האדם מוצא את "הקצב הטבעי" הנוגע בפנימיות נפשו. הלוואי שנזכה אף אנו לחיות באותו אור של אמונה, עד ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".


יושב אוהלים
הודעות: 1640
הצטרף: 15 דצמבר 2019, 17:15
נתן תודה: 270 פעמים
קיבל תודה: 330 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי יושב אוהלים » 07 מאי 2020, 00:21

תמונה

יש אתר שאפשר לשמוע שם את השיחות והשיעורים
של המשגיח הרב ראובן לויכטר שליט"א

https://meihadaas.com/heb/home


והאיש משתאה
הודעות: 98
הצטרף: 27 אפריל 2020, 03:30
נתן תודה: 17 פעמים
קיבל תודה: 23 פעמים
סטטוס: מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי והאיש משתאה » 07 מאי 2020, 02:39

ל@יושב אוהלים
מי כתב את המאמרים הללו


עקביא בן מהלל אומר
הודעות: 554
הצטרף: 07 נובמבר 2019, 22:34
נתן תודה: 616 פעמים
קיבל תודה: 181 פעמים
יצירת קשר:
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי עקביא בן מהלל אומר » 26 מאי 2020, 12:27

ביטחון בה' – הקשבה למציאות

הרב ראובן לויכטר

יש הסבורים שבטחון מאפשר לאדם לעצום את עיניו וללכת באש ובמים באמונה תמימה בישועת ה'. מנגד, יש הסוברים כי בטחון משמעו השלמה אדישה עם המציאות; הרי הכל נעשה ברצונו ית'. אולם בטחון אינו התעלמות מהמציאות אלא דווקא להפך - הקשבה לקול ה' הנשמע בתוכה .

אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של חוסר ודאות גמור. איש אינו יודע מתי תפסיק הפנדמיה להשתולל ברחבי העולם, או מה תהיינה השלכותיה, וכיצד תשפיע על הכלכלה העולמית, על אורח החיים שלנו ועל בריאותנו. לא משנה להיכן נביט, נמצא את עצמנו בערפל סמיך .

מטבע הדברים, מצב הדברים מאיץ בנו לעסוק בשאלה הנושנה של השתדלות וביטחון מכיוונים רבים ושונים; אבדן הביטחון התעסוקתי מביא אנשים לחפש מבטח ומשען בקב"ה, וההנחיות הבריאותיות השונות גורמות לנו לתהות מהם צעדי ההתמודדות הנכונים עם המגפה – בפרט כאשר הן מתנגשות בערכים אחרים, כמו לימוד תורה או תפילה בציבור .

ננסה להתבונן בסוגיה מורכבת זו מהזווית התורנית שלה עד כמה שניתן, בהבנה של מורכבות הסיטואציה שבה אנו שרויים.

ביטחון: פסיביות או אמונה עיוורת?

אנו מוצאים שתי גישות כלליות בנוגע ליישום מידת הביטחון בעת צרה. האחת, שאם רק נתחזק במידת הביטחון ונשליך יהבנו על השם, תחלוף הבעיה כלא הייתה. הגישה האחרת מסויגת יותר. אמנם אנו בטוחים שהקב"ה מנהיג את העולם ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית, אך מאחר שדרכיו נשגבות מאתנו, אין לנו לצפות שהוא ישנה את מהלך הבריאה ויטה את הדברים לכיוון הרצוי לנו. די לנו שנתחזק באמונה ש"כל דעביד רחמנא – לטב עביד", שכן איננו מסוגלים להבין מהו הטוב האמתי ולאן הקב"ה מתכנן להוליך אותנו בסופו של דבר .

בהקשר זה, מפורסמת בעולם המחלוקת בין ר' ישראל סלנטר לחזון אי"ש, האם ניתן להשתמש במידת הביטחון על מנת להשיג רווח מסוים. החזון אי"ש מאריך בדבר ה"טעות הנושנת" ש"נתאזרחה בלב רבים במושג ביטחון " וטוען בתוקף שללא נבואה לא ניתן להיות בטוחים שדברים יקרו בהתאם לציפיותינו, אולם מהנהגתו של ר' ישראל עולה גישה אחרת. למשל, מסופר שר' ישראל טען שהוא בטוח שיהיה לו שעון זהב – וכך היה. כמו כן ידועה גישתם של הסבא מנובהרדוק ותלמידיו, שביטחון מוחלט בה' יכול לפטור את הבוטחים מחובת ההשתדלות. לעומתם, ר' ירוחם ליבוביץ', משגיח ישיבת מיר, התנגד לגישה זו. הוא נדרש לשלם עבור מכתב שהגיע אליו ללא בול, מאחר שהשולח הסתפק בחתימת ראשי התבות "ב"ב" – "בעל ביטחון"; ר' ירוחם סירב להשיב על המכתב, על מנת שהשולח לא יסיק מכך שהוא יכול להסתמך על מידת הביטחון שלו .

שתי הגישות הללו רחוקות זו מזו עד מאוד. אולם, נדמה שהן מובילות אותנו פחות או יותר לאותו המקום. מסקנת שתיהן היא, שהמציאות אינה יכולה ללמד אותנו דבר על רצון הבורא. בגישה הראשונה הסיבה היא שאנו מרוכזים ברצון האישי שלנו ופועלים להשגתו, ובגישה השנייה, הסיבה היא שאנו דוחים את הניסיון להבין משהו מדרכי הקב"ה ומשאירים את ההגה בידיו .

עיון בסוגיה של מידת הביטחון עשוי להעניק לנו מבט אחר על מידת הביטחון; מידת הביטחון ביסודה מביאה אותנו דווקא להתחשב במציאות ולנסות ללמוד ממנה – אך זאת בתנאי שאנו ניגשים אליה בצורה הראויה .

לשם כך עלינו לחזור אל מעמד קריעת ים סוף, בהיותו מושתת כולו על הגילוי הנכון של מידת הביטחון ועל השימוש שניתן לכלל ישראל לעשות במידה זו.

קריעת ים סוף: פרדיגמה לביטחון

ר' חיים מוולוז'ין, בספרו "נפש החיים", מרחיב את הדיבור בנוגע לביטחון שנדרש מישראל על שפת הים:

לכן בעת קריעת ים סוף אמר הוא ית' למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" – ר"ל [רצונו לומר]: דבדידהו תליא מלתא [שבהם תלוי הדבר], שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון, ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך לבם לא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם – אז יגרמו עי"ז [על ידי זה] התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם.

לכאורה, מידת הביטחון המתוארת בנפש החיים מזכירה את האמונה האקטיבית ש"הכל יסתדר כמו שאני רוצה". כלל ישראל ידעו לא רק שהכל לטובה, אלא גם שהם ינצלו, והעובדה שהם נכנסים לתוך המים אינה מעלה ואינה מורידה. יתר על כן: הם ידעו שהקב"ה יבקע עבורם את הים – ועל דעת זאת קפץ נחשון בן עמינדב למים. אולם, עיון מעמיק יותר מגלה תמונה מורכבת .

כידוע, את הפסוק שמצטט בעל נפש החיים מבאר רש"י:

מה תצעק אלי – עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן (ישעיה מה, יא) "על בני ועל פועל ידי תצוני".

כלומר, לדברי רש"י, האמירה "מה תצעק אלי" משמעה שבאותה סיטואציה לא היה צורך כלל בהשתדלות: "עלי הדבר תלוי – ולא עליך." הפסוק שרש"י מצטט מישעיה נאמר בלשון תמיהה, כדברי רש"י שם: "תצוני – תמוה הוא, וכי עליכם לצוות על בני? אני כבר בראתי להם הישועה במחשבה שעלתה לפני." אם הנושא העומד על הפרק הוא קיומו של כלל ישראל, הרי שאין צורך אפילו בתפילה; המשא כולו מונח על כתפיו של בורא העולם .

בקריעת ים סוף התגלה לנו אפוא פן מיוחד של מידת הביטחון: קיומו של כלל ישראל איננו תלוי במקרי הטבע ובתנאי המציאות, אלא נוגע ישירות לתכנית של הקב"ה; תכנית שאינה כלולה ואף אינה מתחשבת במהלך הטבעי של העולם; תכנית שאינה מותירה כלל מקום להשתדלות: "עלי הדבר תלוי – ולא עליך ".

הרעיון העומד מאחורי האמירה "עלי הדבר תלוי" הוא שכיון שכלל ישראל שייכים לאותה תכנית-על שיש לקב"ה עבור העולם, עניינם הוא למעשה 'העסק הפרטי' של בורא העולם. כאשר כלל ישראל פנו אל הקב"ה על שפת ים סוף, הם ידעו בוודאות שיינצלו, מאחר שהקב"ה הראה להם שיש לו תכנית עבור העולם, שהם חלק בלתי נפרד ממנה . אולם, "נפש החיים" משלים את התמונה ומוסיף, שבכל זאת היה דבר אחד שנדרש מבני ישראל לעשות: לבטוח בה'.

מידת הביטחון, מלמד נפש החיים, היא האמונה בכך שהקב"ה מנהל את העולם לקראת יעד מסוים. היא ההשלמה עם "עלי הדבר תלוי ולא עליך". אולם, החידוש הגדול הוא שכאשר היא אכן נוגעת באותה נקודת עומק של רצונו יתברך, היא יכולה להשיג הרבה יותר מאשר השלמה בלבד עם מה שמתרחש באמונה שהכל מאתו. על שפת ים סוף ראינו שבמצבים מסוימים, בכוחה של מידת הביטחון לשנות לחלוטין את המציאות – גם אם חוקי הטבע יאלצו להתכופף לשם כך. כאשר עם ישראל נכנסו לים, הם לא הסתפקו במחשבה שמה שלא יקרה – הכל מאתו יתברך. הם נכנסו לים בידיעה ברורה מה תהיה התוצאה הסופית: אנחנו נינצל והמצרים לא. הם ידעו שהמציאות תזוז הצדה והים ייבקע .

ביטחון: התאמה לתכנית הכללית של הקב"ה

כפי שאנו רואים בדברי נפש החיים, מידת הביטחון מתחילה בהכרה שלקב"ה יש תכנית עבור העולם, והוא מנהל אותו בהתאם לתכנית זו. אולם המסקנה העולה מן הדברים אינה שעלינו להשאיר את ניהול העולם לקב"ה, באמונה שלא משנה מה יקרה, הכל בסופו של דבר יביא לתכלית המתוקנת. גישה זו מוציאה אותנו מהמשוואה, ואילו על שפת ים סוף התברר שליחס שלנו למציאות יש תפקיד מכריע. עם ישראל לא הסתפק רק במחשבה שלא משנה מה יקרה, בין אם ינצלו ובין אם יתפסו חלילה על ידי המצרים – הכל יהיה בסופו של דבר לטובה. גם לא היה די במחשבה שבסופו של דבר הקב"ה יושיע אותם מן המצרים. על שפת ים סוף קיבלה מידת הביטחון של עם ישראל פרשנות ספציפית: הם ידעו שאם הם רק יכנסו למים בביטחון גמור – הקב"ה יעשה להם נס ויקרע את הים. מידת הביטחון שלהם הייתה מסוגלת לשנות את המציאות בהתאם לצורה שבה כלל ישראל תפס שהמציאות צריכה להיות .

מניין שאבו בני ישראל את האמונה שהקב"ה אכן יקרע להם את הים? האם גם אני, האדם הפרטי, יכול 'לגרום' לקב"ה לסדר את העולם בהתאם לגחמותי האישיות, אם רק אבטח בו די הצורך? האם העולם נמסר לידינו על מנת שנוכל לעצב אותו כפי ראות עינינו ?

בעניין זה דרושה זהירות. כלל ישראל היה ראוי שהקב"ה יבקע עבורו את הים, שכן קיומו הוא חלק חיוני ובלתי נפרד מהתכנית הכללית של הקב"ה בבריאה. התהליך של הגאולה היה שיעור שהראה לכלל ישראל שהקב"ה מעוניין להתערב בהיסטוריה על מנת להביא אותם לתכלית שהם נבראו עבורה. הקב"ה הראה להם שהם 'הביזנס הפרטי' שלו, וממילא הם היו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שייעשה להם נס .

נקודה זו מתחדדת בהמשך דבריו של "נפש החיים":

וזהו "לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי". ר"ל – כמו בסוסי פרעה, שהיה היפך מנהגו של עולם, שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו, כמשרז"ל – כן דמיתיך והמשלתיך רעיתי ע"ז [על זה] האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות – עכ"ז [עם כל זה] כביכול את מנהיג אותי ע"י מעשיך, שעניין התחברותי כביכול להעולמות הוא רק כפי ענין התעוררות מעשיך לאן נוטים.

במבט ראשוני, הקבלתה של מערכת היחסים של הקב"ה ושל עם ישראל לקשר שבין רוכב לסוס היא משונה. אנו רגילים לומר שהיחס שבין עם ישראל לקב"ה הוא יחס של "פנים אל פנים", כצורתם האידאלית של הכרובים; אנחנו פונים אל הקב"ה בכך שאנו מקיימים רצונו, והוא פונה אלינו ומיטיב לנו. קשה לתאר מערכת יחסים רחוקה יותר מהאופן האמור ממערכת היחסים שבין רוכב לסוס .

אלא שהיא הנותנת: עבודת הביטחון שונה במהותה מהעבודה המקובלת של תורה ומצוות. ביטחון בקב"ה אין פירושו שאנו פונים אליו דרך מעשינו הטובים, ובתמורה הוא פונה אלינו ומושיע אותנו. במידת הביטחון – ממש כמו אצל הסוס והרוכב – אנחנו והקב"ה כביכול מביטים לאותו כיוון. גם אנחנו וגם הוא ממוקדים באותה מטרה, שכן אנו רואים את עצמנו אמצעי להוביל את הבריאה אל המקום שבורא העולם מכוון אותה אליו – כשם שהסוס מכוון להוביל את הרוכב אל היעד הרצוי לו. מידת הביטחון היא היכולת שלנו להשתלב בתוך התכנית הכללית הגדולה של בורא העולם .

נקודה זו מבדילה את מידת הביטחון מכל עיסוק אחר בזכויות. יש לנו יכולת להינצל באמצעות מידת הביטחון, לא משום שההישענות על הקב"ה מוסיפה למאזן הזכויות שלנו וגורמת לו להושיע אותנו מכוחן. יתכן שניתן להינצל גם בדרך זו, אך מהלך זה אינו עניינה של מידת הביטחון .

מידת הביטחון מובילה אותנו לראות את העולם כביכול מהצד של בורא העולם – כפי שהסוס רואה את היעד בעיניו של הרוכב. בקריעת ים סוף התגלה שכאשר אנו מכוונים להגשים את המטרה של הקב"ה, הרי שלדעה שלנו יש משקל בנושא, והוא יכול אף לשנות סדרי בראשית מכח הביטחון שלנו בו. אמנם אדם פרטי אינו יכול לפנות אל הקב"ה, להצהיר שהוא חלק מ'הביזנס הפרטי' שלו ולבקש ממנו שיציל אותו משום כך. הסיבה לכך פשוטה: אין לאיש מושג איזה חלק ייעד לו הקב"ה באותה תכנית. יתכן שהקב"ה רוצה להצעיד אותו דווקא במסלול הפוך מזה שהוא מעוניין בו. בסופו של דבר, אם מדובר בביזנס הפרטי של בורא העולם, הוא רשאי לעשות בו כרצונו, ואין לנו כמעט שום יכולת להתערב בדרכי ההשגחה העליונה .

הדבר שונה בתכלית כאשר מדובר בכלל ישראל. המושג: "כלל ישראל" הוא יצירה ייחודית, שמאחוריה תכנית סדורה בעלת תכלית ברורה: להביא לגילוי יחודו יתברך בעולם. במהלך יציאת מצרים, הקב"ה למעשה יצר את עם ישראל, אך זאת אחר שגילה שיש לו יעוד מיוחד עבורו. אותו גילוי הגיע לשיא בשביעי של פסח, כאשר בני ישראל ניצבו חסרי אונים על שפת הים. באותה נקודת זמן התגלה שהקב"ה אכן מעוניין להוציא את אותה תכנית לפועל; שעם ישראל הוא חלק בלתי נפרד מאותה תכנית; ושכל סדרי בראשית טפלים לאותה תכנית – ובעת הצורך אף מתבטלים מחמתה .

המשולש הזה, המורכב מהתכנית של בורא העולם, כלל ישראל וההכרה שהקב"ה מעוניין להתגלות בעולם ולהוציא תכנית זו אל הפועל, הכרחי על מנת שייווצר הבסיס הנכון למידת הביטחון. רק מכוח שילוב זה היה ניתן להגיע למצב שהקב"ה מכריז: "עלי הדבר תלוי!" כעת היה ברור מעל לכל ספק שהקב"ה בכבודו ובעצמו יתערב על מנת שהעולם יצעד בהתאם לתכנית שהוא התווה עבורו, משום כך לא יתכן שהוא יפקיר את עמו .

להתחשב במציאות

אין כוונת הדברים שמידת הביטחון איננה נוגעת לאנשים פרטיים כלל, אלא שביחס לפרט מקבלת מידת הביטחון אופי אחר.

בדרכו של עולם, אנשים נאחזים במידת הביטחון כאשר דבר מה משבש להם את החיים. הם סבורים שאם רק יעצמו עיניים ויתאזרו במנות גדושות של ביטחון, אותו מכשול מטריד ייעלם מחייהם. ביטחון נתפס דרך לגרום לקב"ה – באמצעות ריבוי זכויות והתחזקות באמונה – לעשות את רצוננו ולהתאים את המציאות לצרכינו. אנחנו פונים אל הקב"ה ומשליכים עליו את יהבנו, ומצפים שהוא ייענה לפנייתנו ואכן יפתור את הבעיות ויסיר את המכשולים מעל דרכנו .

למען האמת, גישה זו עומדת בניגוד גמור למידת הביטחון. מידת הביטחון מתחילה בהכרה שאיני עומד אך ורק ברשות עצמי, ושהחיים שלי הם חלק ממשהו גדול יותר. בתור יהודי, תמיד אהיה חלק בלתי נפרד מכלל ישראל, ועלי לתפוס את החיים שלי בהקשר רחב הרבה יותר ממה שאוכל להעלות על הדעת, שכן הם חלק מתכנית שהתווה הקב"ה עבור העולם .

לכל יהודי ויהודי יש תפקיד מיוחד שהקב"ה הועיד בשבילו – החלק שהוא צריך למלא בתוך אותה תכנית-על גדולה שיש לקב"ה עבור הבריאה. לכל אחד ואחד קיים מסלול פרטי שהוא צריך לעבור בדרך להגשמת יעוד זה. עבודת ה' יכולה להתקיים גם במקומות הבלתי צפויים, במקומות שלא היינו מעלים על דעתנו שמשהו טוב יכול לצמוח מהם. הבנה זו צריכה להנחות כל יהודי כאשר הוא נאלץ להתמודד עם קשיים ואתגרים .

מידת הביטחון אינה דורשת מהאדם לעצום את עיניו, אלא אדרבה, להביט אל המציאות נכוחה ולהבין שהקב"ה מוביל אותו דרך האירועים המתרגשים עליו. האתגרים שעמם הוא מתמודד אינם נוגעים רק לחייו הפרטיים, הם חלק מתכנית גדולה שנוגעת לעולם כולו. כל עוד האדם תופס את עצמו ישות פרטית העומדת ברשות עצמה, הוא רואה במציאות החיצונית מכשול. אם הוא אדם שאינו מאמין, הוא ינסה להתגבר על ה'מכשולים' שמציבים בפניו הכוחות ה'עיוורים' של הטבע. או, גם אם הוא אדם מאמין, אם הוא מרוכז בעצמו, הרי שהוא יתעלם מהמציאות – אם בצורה אקטיבית, כמאמין הרץ אל האש, אם בצורה פסיבית, בכניעה לגורלו .

מידת הביטחון מתחילה בכך שאנו מכניסים את עצמנו לתוך אותה מערכת גדולה וכללית. מתוך כך אנו יודעים שגם לדעה שלנו יש משקל. אמנם, אין אנו נמצאים בדרגה המאפשרת לנו לשנות סדרי בראשית, אך הידיעה הזו עוזרת לנו לנסות ולהקשיב למה שהמציאות אומרת לנו. בדרך זו לא יהיו מקרי החיים מכשול עבורנו – אלא קריאה. אנו מבינים שהקב"ה עשוי לקרוא לנו לשנות את דרכנו באמצעות האירועים המתרגשים עלינו, ומתוך ההבנה הזו עלינו לנסות להתמודד עם המציאות .

להביט אל המציאות נכוחה

כאשר אנשים נקלעים לסיטואציה מאתגרת, הם בוחרים באחד מהמסלולים הבאים: בעלי יראת חטא מנסים לחקור מה היה החטא שהביא עליהם את הצרה, על מנת לתקן אותו ולהחזיר את המצב לקדמותו; אחרים עשויים לחשוב שלא חטאו, ולסרב להשלים עם המצב – הם ימשיכו 'עסקים כרגיל', במחשבה שכל שנדרש מהם הוא לעשות את אותם הדברים שעשו עד כה, רק שעכשיו עליהם לחרוק שניים ולהתאמץ יותר על מנת להשיג את שלהם .

שתי הגישות הללו מנוגדות ליסוד הבסיסי של מידת הביטחון. מידת הביטחון צריכה להביא אותנו להכרה שהחיים האישיים שלנו הם חלק בלתי נפרד מהתכנית הגדולה של הקב"ה, ושכל מה שקורה לנו אינו קורה בכדי. כל מצב הוא למעשה לכתחילה. הקב"ה הוא שהניח אותנו במקום שבו אנחנו נמצאים, והוא עשה זאת לטובתנו – על מנת לגדל אותנו ולאפשר לנו למלא את החלק שלנו בתכנית הגדולה. מידת הביטחון מאפשרת לנו לדעת בוודאות שניתן להתמודד עם המציאות, לגדול מתוכה ולהוציא מאתנו דברים שלא ידענו שקיימים בנו .

על מנת להתמודד נכון עם מציאות חיינו, עלינו להסתכל על החיים שלנו בהקשר הרחב שלהם, כחלק מן התכנית של בורא העולם, ולא דרך הפריזמה הצרה של הצרכים והמאוויים האישיים שלנו. העובדה שאנחנו רוצים דבר מה מסוים אינה מחייבת את בורא העולם, והתכנית שהכנו לעצמנו בנוגע לעבודת השם אינה בהכרח התכנית שהכין לנו בורא העולם. הקב"ה לא התחייב לתת לנו משרה תורנית בישיבה מסוימת באזור מגורינו בשעות הנוחות לנו; הוא עשוי להחליט שהוא רוצה אותנו דווקא במקום אחר, שם נוכל לתרום יותר לכלל ישראל ולעולם כולו .

השתדלות בביטחון

אלא שכאן מגיע הצד השני של המטבע: העובדה שאנחנו מכניסים את עצמנו לאותה מערכת כללית של רצון בורא העולם, אין פירושה שעלינו לבטל את דעתנו מכל וכל ולכופף את הראש. על שפת ים סוף התגלה שכלל ישראל אינו רק חלק מהתכנית הגדולה של בורא העולם, אלא שיש לו גם 'אמירה' בנושא; הסוס מנהיג את הרוכב, והוא יכול להביע דעה לגבי המסלול .

כאשר בני ישראל עמדו על שפת הים, הם ידעו בדיוק מה צריך לקרות. יתר על כן: הם ידעו גם כיצד זה יקרה. הם ידעו שהים ייבקע לשניים – וכמו שמבואר במשל שהביא "נפש החיים", על שפת הים הנהיג כביכול ה"סוס", הוא עם ישראל , את ה"רוכב", הלא הוא הקב"ה. אולם על מנת להגיע לכך, יש לדעת שהסוגיה כאן אינה החיים הפרטיים שלנו, אלא התכנית של הקב"ה עבור הבריאה, ושלהגשמתה אנו חותרים. הסוס והרוכב מביטים אל אותו הכיוון; אנחנו והקב"ה נמצאים באותו הצד .

ברמה המעשית פירוש הדבר הוא שמצד אחד, איננו יכולים להחליט שאירוע מסוים הוא טעות, גם אם לנו נראה שצריך להיות אחרת. ההבנה שאנו חלק מהתכנית של בורא העולם מחייבת אותנו לקבל את המציאות כפי שהיא. מצד שני, בתור חלק מכלל ישראל יש לנו אמירה – אנחנו מסוגלים לגדול ולהתעלות בכלים שלנו מתוך מקרי החיים .

זוהי התשובה לטוענים שכאשר יארע להם דבר מה הם אינם צריכים לנסות ללמוד מה רוצה מהם הבורא, שכן בלאו הכי נסתרות דרכיו. החידוש בהיותנו חלק מכלל ישראל הוא שיש לנו הזכות להביע דעה ולנסות להבין מה מבקש מאתנו בורא העולם. עם זאת, הדבר מותנה ביכולת שלנו להביט על הדברים מהזווית שלו, ולא מהזווית האישית שלנו .

כיצד ניתן להרגיש חלק מתכנית גדולה

הניסיון לראות את עצמנו חלק מהכלל עלול להיתפס תלוש מן המציאות. בסופו של דבר, יטען הטוען, כל אדם טרוד בענייניו האישיים, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. הדרישה לחשוב על עצמנו תדיר בתור חלק מתכנית גדולה יותר עשויה להיות רעיון יפה, אך חסר משמעות מעשית. עם כל הצדק שבטענה זו, שעה זו מראה לנו בחוש כי איננו יכולים לראות את עצמנו יחידים בלבד. היום יותר מתמיד נוכל לראות שיש לנו תפקיד אישי מכוח היותנו חלק מהכלל .

האירוע שאתו אנו מתמודדים היום הוא כללי הרבה יותר מסך הקשיים שחווה כל אדם יחיד. נגיף הקורונה אינו בעיה של אדם מסוים או אפילו של אומה מסוימת. הוא בעיה כלל עולמית. הוא חלק מתכנית של בורא העולם, הכוללת לא רק את עם ישראל, אלא את העולם כולו – ומכניסה למעשה את כולנו לכפיפה אחת. בפעם הראשונה בהיסטוריה כל העולם נמצא באותה סירה. כל מי שחשב שהוא יוכל למנוע את הנגף מלבוא אל ביתו, התבדה. לצד זאת, הסיכויים לצלוח את הסערה תלויים בהתנהגות של כל יחיד ויחיד. החובה הבסיסית של "וחי בהם" מחייבת אותנו לפרוש איש-איש לביתו, ולהשתדל ככל הניתן לשמור על מרחק זה מזה .

יש דבר-מה אבסורדי בעובדה שעלינו להיות לבדנו על מנת לשמור על החברה כולה. גם אם אינך נמצא במה שמכונה "קבוצת סיכון", מצופה ממך לנהוג באחריות כלפי העולם כולו. כל אחד מבין שאין מדובר רק בשכניו או בקרובי משפחתו; הנושא כאן הוא לא פחות מגלובלי, וכך גם צריך להתייחס אליו .

לאחרונה אני מקבל פניות רבות מידידים המתגוררים בארה"ב, שם המילה קטסטרופה מחווירה בהשוואה למתרחש. הדבר היחיד שאני מסוגל להגיד להם על מנת לחזק אותם מבוסס על הנקודה הזו: עלינו להבין שמה שמתגלה לנגד עינינו בימים אלו נוגע לתכנית הכללית של בורא העולם – ולתכניות אלו יש כללי משחק אחרים. הנושא כאן אינו מאזן הזכויות-חובות האישי שלי, אלא משהו הרבה יותר גדול, ואנחנו, בצורה הפשוטה ביותר, חלק מאותה תכנית – בין אם נרצה ובין אם לאו .

אין לנו שמץ של מושג באיזו צורה עתידים הדברים להתפתח; איננו יודעים לאן חותר רצונו של הקב"ה – אך אנחנו יכולים לראות שמה שקורה הוא חלק בלתי נפרד מתכנית זו. כמובן, לראות את התכנית של הקב"ה מתממשת אינו בהכרח מחזה נעים; זה עשוי להיות מפחיד, אפילו טראגי – אבל ברור לכל שמשהו מתגלה כאן, ושיש לכל אחד ואחד מאתנו תפקיד משמעותי בו .

דוגמא להיותנו חלק מכלל היא תפילה בציבור, שלצערנו בשעה זו אינה מתאפשרת כל כך. מי מאתנו לא התפלל אי פעם במניין מצומצם והמתין זמן רב למתפלל אחד או שניים שהאריכו בצורה חריגה? פעמים רבות מתברר שאותם מתפללים אינם מעוניינים במניין שבו התפילה ארוכה; הם רוצים מניין זריז המסתיים בשעה סבירה. עם זאת, הם אינם סבורים שהעובדה שהם חלק מאותו מניין מחייבת גם אותם במשהו; שתפילה במניין אינה רק דרך להשתמש בציבור על מנת שהתפילה האישית שלי תהיה משובחת יותר, אלא גם צורה של עבודת השם דרך מחויבות והשתייכות לכלל. תפילה בציבור צריכה להיות כמשמעה: תפילתו של הציבור, ולא תפילתם של יחידים רבים ה'תופסים טרמפ' זה על זה .

כך צריך האדם להתנהל בכל אורחות חייו. על היחיד לוודא שהפעילות האישית שלו עולה בקנה אחד עם צרכי הכלל, ולא להשתמש במרחב הכללי לצרכיו הפרטיים .

ביטחון במציאות ימינו

מטבעם של דברים, קיום המצוות נעשה דרך הפריזמה הפרטית של כל אחד ואחד. אנחנו נוטים להסתכל על הלכה כעל רשימה של דרישות שעלינו למלא בהצלחה על מנת שלא יוטל בנו רבב. הדבר גורם לנו להתמקד בעצמנו – לעתים אולי קצת יתר על המידה. המציאות העכשווית דורשת מאתנו להעתיק את מרכז הכובד למקום אחר. כאשר העולם כולו נתון במגפה קל להבין שעבודת השם הפרטית שלנו איננה הנושא – אלא ההשתלבות שלה עם עבודת כלל הציבור, מתוך מחשבה על התמונה הגדולה.

למותר לציין שאופן כזה של עבודת השם אינו בא על חשבון ההקפדה על דקדוק הלכה, אך נדרש כאן שינוי בגישה שלנו בנוגע לעבודת השם .

אכן, גם כעת מוטל על כל יחיד ויחיד לעשות את חובתו ולעבוד את השם בכוחות ובכלים הפרטיים שלו – אך הנכון הוא לתפוס את עבודת השם האישית שלנו בתור חלק ממשהו רחב הרבה יותר; חלק מעבודת השם הכללית של עם ישראל, וחלק מהגשמת התכנית שיש לקב"ה עבור העולם כולו .

כיום, כאשר כל אחד ואחד נאלץ להסתגר בביתו על מנת להציל את האנושות כולה, קל יותר להבחין שלהיות חלק מהכלל אינו בא על חשבון העבודה ועל חשבון האחריות המוטלות על כל יחיד ויחיד. אנחנו נמצאים בסיטואציה ייחודית, המוציאה אותנו בעל כורחנו מד' האמות הפרטיות שלנו, ומכריחה אותנו לראות את עצמנו חלק מהכלל – דווקא על ידי הישארותנו בד' האמות הפרטיות שלנו, בהתנתקות מהסביבה .

הגישה הזו היא הבסיס לביטחון אמתי. כאשר אנחנו רואים בעבודת השם שלנו דבר מה רחב הרבה יותר מההישגים הרוחניים האישיים שלנו, קל הרבה יותר להבין שלקב"ה יש תכנית פרטית מיוחדת עבורנו, ושאם הוא הניח אותנו בסיטואציה מסוימת, הוא מעוניין שנעשה עם זה משהו .

כאמור לעיל, פעמים רבות הגישה שלנו הפוכה. אנחנו מאמצים את מידת הביטחון במחשבה שהיא תעזור שהקב"ה יתאים את החיים לצרכינו. בכך אנו שוכחים את העיקר – שהנושא המרכזי בעבודת הביטחון אינו המצב הפרטי שלנו, אלא התכנית הכללית של הקב"ה עבור העולם. העניין אינו שיהיה לנו נח ושהחיים שלנו יסתדרו כרצוננו, אלא שהם יתפסו את המקום הנכון בתוך אותה תכנית כללית שהכין עבורנו הקב"ה .

עיסוק עצמי זה הוא ההיפך הגמור מביטחון בה'. אם אני מבין שעבודת ה' איננה עסק פרטי שלי, אלא חלק מתכנית רחבה, אני מסוגל גם להבין שיתכן שהקב"ה רוצה ממני משהו אחר, ולא מה שאני הייתי סבור שהוא רוצה. הוא שדאג לשנות את המסלול הנוח שבחרתי לעבוד אותו בו, והוא שהביא אותי למקום שבו אני נמצא, על מנת שאוכל לעשות מה שהוא באמת מעוניין שאעשה עבורו ועבור העולם .

ההבנה הזו פירושה ביטחון. אם לקב"ה יש תכנית עבורי, והוא אינו מעוניין לוותר לי עליה, בהכרח משהו טוב יכול לצאת מכך – גם אם אינני מבין עדיין מהו בדיוק .

לכל אחד מאתנו טווה הקב"ה תכנית אישית – אבל הצעד הראשון בדרך להגשמתה הוא להיות חלק מהתכנית הכללית של בורא העולם. אם אנחנו מנסים להביט לאותו כיוון שהוא יתברך מביט אליו, נוכל להיות בטוחים שגם נגיע בסופו של דבר ליעד הנכון .


בלדד השוחי
הודעות: 343
הצטרף: 20 אפריל 2020, 12:49
נתן תודה: 95 פעמים
קיבל תודה: 134 פעמים
סטטוס: לא מחובר

Re: כתבי המשגיח ר' ראובן לויכטר שליט"א

שליחה על ידי בלדד השוחי » 26 מאי 2020, 12:53

נער אנכי כתב:
30 אפריל 2020, 19:29
באורח קבע מתפרסמים כתבים נפלאים מדבריו במוסף 'קולמוס' של עיתון משפחה, וכנראה ניתן להשיגם באחד האתרים
המאמרים שם מוגשים ע"י הרב נעם פלאי.
חפשתי לאחרונה דרך להשיג במייל את אחד מהמאמרים של הרב לויכטר שהתפרסמו שם על ידו ולא הצלחתי.
אולי מישהו פה יודע על דרך לעשות זאת?
 

שלח תגובה הנושא הקודםהנושא הבא
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה

חזור אל “בית המדרש”