נטילת ידים לנוגע בנעליים בלי לחלוץ אותן

כרם

משתמש ותיק
בשו"ע סי' ד' מבואר שיש ליטול ידיו מי שחולץ מנעליו. והוסיף המג"א: בידיו. דהיינו, מי שחלץ נעליו בלי ליגוע בהם אינו צריך ליטול ידים.
משמע מכאן שעיקר הצורך בנט"י הוא למי שנוגע בנעלים, וא"כ צ"ע למה נקטו הלשון "חולץ מנעליו", כשהכונה שהוא נוגע, וה"ה בנועל אותן או סתם נוגע בהם. אם העיקר הוא נגיעה צ"ל הנוגע בנעליו.
האם יש מכאן משמעות שדוקא חליצה?
ואכן, מה טעם יש לחלק בין חליצה לנעילה?
אשמח עם חו"ר הפורום, יביאו מקורות לדין זה ולמו"מ בזה.
רוב תודות
 

אלה הדברים

משתמש חדש
ילקוט יוסף השכמת הבוקר סימן ד' בהערות.
מה שכתבנו שאם חלץ מנעליו בלי שנגע בהם, שאין צריך ליטול ידיו, כן כתבו המגן אברהם (סק"ט), וארצות החיים (סעיף יח), והגר"א הובאו דבריהם במשנה ברורה (ס"ק מא). וכן כתב עוד המג"א (בסי' תקנג). וע"ש בפרי מגדים. וכן הוכיח הגאון מהרש"ם בספר דעת תורה (סימן ד' אות חי) מדברי הרוקח (הלכות ת"ב). ע"ש. וזה דלא כעולת תמיד (סימן ד' אות יב) שכתב, דמשמע אפילו לא יגע בהן צריך נטילה, ובנגיעה סגי בנקיון. והובא בפרי מגדים (א"א ס"ק יט). ועיין באליה רבה (סימן ד' סק"ג, וסימן קכח סק"ט, וסימן תקנט סק"ב) שדחה דברי העו"ת. וכן כתב בשו"ת שלמת חיים (סימן כח). ושם כתב הרב השואל, שהחולץ מנעליו ולא נגע בהם, אין צריך נטילה, וכן כתב החיי אדם (כלל ב' ס"ה), וארצות החיים, ומסגרת השלחן על הקש"ע (סימן ב' סק"ה) בשם דרך החיים ופרי מגדים. ובכף החיים כתב כן גם בשם שיירי כנסת הגדולה ואליה רבה ומאמר מרדכי ועוד, דהחולץ מנעליו בידיו הוא דצריך ליטול. והא דנקיט החולץ מנעליו אורחא דמילתא דאז הדרך ליגע בידים, ולא נקט הנועל מנעליו משום דכשקם ממשכבו צריך ליטול בלאו הכי. והשיב שם, דלפי פשוטו נראה דלא נהגו רק בשנוגע במנעליו, וראיה לזה שלא הזהירו בחליצה על החולץ ליטול את ידיו, וגם בברכת כהנים שהכהנים נטלו ידיהם לעלות לדוכן והסירו את המנעלים, לא ראינו שיטלו ידיהם אחר כך עוד הפעם, ולומר שיש הפרש בין חליצה דמצוה לסתם חליצה, הוא דוחק. וכנראה שהמנהג כהאחרונים הנ"ל. וע"ש עוד בסימן כט. וכן מבואר בתהלה לדוד (ס"ק יח). ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת חליצה סימן כ' אות ז') הביא בשם ספר חיים ושלום ומור וקציעה שלדעתם אף הנוגע בלבד צריך נטילה. וכתב שם, אלא שמדברי הפוסקים לא נראה כן, ומכל מקום טוב לחוש וליזהר ליטול ידיו אף בנגיעה בלבד. ע"ש. [ועיין בשו"ת איתן אריה למוהרא"ל רוזן (סי' קמד) שמחמיר בחולץ מנעליו אף בלא נגיעה, וכדברי העולת תמיד].
 

נדיב לב

משתמש ותיק
כרם אמר:
בשו"ע סי' ד' מבואר שיש ליטול ידיו מי שחולץ מנעליו. והוסיף המג"א: בידיו. דהיינו, מי שחלץ נעליו בלי ליגוע בהם אינו צריך ליטול ידים.
משמע מכאן שעיקר הצורך בנט"י הוא למי שנוגע בנעלים, וא"כ צ"ע למה נקטו הלשון "חולץ מנעליו", כשהכונה שהוא נוגע, וה"ה בנועל אותן או סתם נוגע בהם. אם העיקר הוא נגיעה צ"ל הנוגע בנעליו.
האם יש מכאן משמעות שדוקא חליצה?
ואכן, מה טעם יש לחלק בין חליצה לנעילה?
אשמח עם חו"ר הפורום, יביאו מקורות לדין זה ולמו"מ בזה.
רוב תודות

שאלה טובה. וראה במ"ב שם ס"ק מא כתב: מנעליו - משום שנוגע בידיו בעת החליצה אבל בלא נגע בהם א"צ נטילה עיי"ש. ומ"מ חשבתי לפרש את ההבדל בין חליצה לנעילה בדוחק א. אפשר דווקא בחליצת המנעל שהוא מלוכלך טפי, מחמת הילוכו כל היום משא"כ בנעילתו [הלא חובת הנטילה היא משום נקיות כמבואר שם] ב. עוד אפשר לחלק, בחליצתו הוא נוגע בגופו ממש משא"כ בנעילתו, אמנם זה נסתר מהשו"ע שם שכתב 'החולץ מנעליו והנוגע ברגליו' מבואר דעל חליצה מחוייב נטילה משום הנגיעה בנעל ג. נעילת המנעל בד"כ היא בבוקר, ואז בלא"ה נוטל ידיו, אבל זה אינו שכן צריך ליטול ידיו סמוך לקימה ושוב נועל מנעליו. ולאמיתו נראה שמצד הדין אין חילוק ובכל גוונא שנגע במנעליו בין בחליצה או בנעילה מחוייב ליטול משום נקיות.
 

נדיב לב

משתמש ותיק
אלה הדברים אמר:
...
ובכף החיים כתב כן גם בשם שיירי כנסת הגדולה ואליה רבה ומאמר מרדכי ועוד, דהחולץ מנעליו בידיו הוא דצריך ליטול. והא דנקיט החולץ מנעליו אורחא דמילתא דאז הדרך ליגע בידים, ולא נקט הנועל מנעליו משום דכשקם ממשכבו צריך ליטול בלאו הכי.

שמחתי לראות שכוונתי לדעת הכה"ח והאחרונים שציטט, בתירוצי השלישי, אלא כפי שהערתי שם, ראשית כל נוטל ידיו ולאחר מכן נועל מנעליו.
 
חלק עליון תַחתִית