דין גזירת שמד

חכם באשי

משתמש ותיק
פותח הנושא
שוב יש לחלק לפי מה שכתבתי לעיל בסוף דבריי, דשאני אם ההוראה תתקבל לכלל הציבור!
 

חכם באשי

משתמש ותיק
פותח הנושא
כבוד ביני עמודי
רק להזכיר, הנידון כאן לע"ע הוא על גיוס בנות.
כידוע גיוס בני ישיבות, לדעת כמה מגדול"י הוא עובדה קיימת, ופוק חזי במחאותיהם כל שני וחמישי. ואעפ"כ אינם טסים לחו"ל..
על כל פנים הנידון כאן על עצם דין גזירת שמד בהלכה בלבד.
 

יצחק

משתמש ותיק
חכם באשי אמר:
בעיקר הנידון, אכתוב מה שנלע"ד, (כתבתי מקודם ומשום מה לא עלה).
א. גבי התוס' יבמות - אשמח אם תוכל ליישב ההיא דע"ז י"ח בביתו של רחב"ת.
ב. בעיקר הדין של ייהרג ואל יעבור - וודאי שזה שייך אפילו בכה"ג שאפשר לברוח. ראיה מפסק החזו"א להתיר חילול שבת לצורך זה. ורמזתי ע"ז לעיל. וקשה לומר שכל דברי החזו"א ושאר גדול"י דרך הפלגה בעלמא, ואין מי ממקורביהם שלא שמע זאת מהם..
ג. לגופו של ענין, הטעם ע"פ רש"י סנהדרין עד סע"א שמפרש הטעם שייהרג ואל יעבור בשעת גזירת שמד אפילו על מצוה קלה - כדי שלא ייכנעו לחוקים של הגויים נגד התורה. כלומר, יש להילחם נגד ממשל שהוא נגד תורה, גם במחיר הנפש.
יסוד הסברא נראה, שעי"ז יתבטלו הגזירות שמד, שאין מלך שייהרוג את כל נתיניו. ואף אם אכן כך יהיה לכולם - יש בזה משום קידוש ה'. וכך ממע מדברי הרמב"ם פ"ה מיסודה"ת.
ולכן בנ"ד יש למסו"נ אף אם יש אפשרות לברוח לחו"ל.
מה שידוע בשם הגרא"מ שך זצ"ל, לברוח לחו"ל בעת גזירת גיוס, לא שייך בנ"ד מתרי טעמי, חדא, כיון שזה כמעט בלתי אפשרי, ועוד טעם: עי"ז אנחנו נפקיר את שאר אלו שלא יבינו שיש גזירת שמד. (תמיד יש "רבנים" מטעם שיתירו).
שמעתי ממי ששמע מהגרא"מ שך, שאם ייברחו לחו"ל, ייקחו את כולם יחד אתם, ויהיה איסור להתגורר בא"י (!) מפני שיהיה מקום סכנה.
ממילא כל שלא שייך לקיים הוראה כזו, על איסור להיות בא"י, א"א גם לברוח, ולכן שייך גם בזה גזירת שמד.
כך נראה לענ"ד. ואם שגיתי - אנא העמידוני על האמת!
א. מה קשה לך מביתו של רחב"ת? אני רק הבאתי ראיה שאדם שיודע שהוא לא יוכל לעמוד בנסיון (בנידו"ד בת שיודעת שלא תוכל להיות "קרקע עולם") צריך למסור את הנפש מלכתחילה אפילו שבעצם מבחינה טכנית הוא יכול לא לעבור על איסור, וזה חידוש גדול של תוס' שכיון שאני משער שהיצר הרע יתגבר עלי אני צריך למסור נפש מעכשיו ולא להכנס לנסיון, ביתו הצדקנית של רחב"ת ידעה שהיא לא תכשל בקום עשה ולכן לא מסרה נפש על כך, בנוסף ביתו של רחב"ת הצליחה למצא דרך להתחמק לגמרי מאיסור כמו שמסופר בגמ' שם.
 

חכם באשי

משתמש ותיק
פותח הנושא
בגמרא בהמשך שם דא"ל דביתהו דר"מ שזה גנאי שביתו דרחב"ת יושבת שם. משמע לי, שאין חשש איסור.
החילוק בין מי שמכיר בעצמו שייכשל למי שלא - צ"ע לענ"ד. שא"כ נתת דבריך לשיעורים.
וחז"ל הורנו שלא לסמוך על עצמינו בזה
 

יצחק

משתמש ותיק
חכם באשי אמר:
בגמרא בהמשך שם דא"ל דביתהו דר"מ שזה גנאי שביתו דרחב"ת יושבת שם. משמע לי, שאין חשש איסור.
החילוק בין מי שמכיר בעצמו שייכשל למי שלא - צ"ע לענ"ד. שא"כ נתת דבריך לשיעורים.
וחז"ל הורנו שלא לסמוך על עצמינו בזה
יש כאן שתי טענות, טענה ראשונה היא בעצם קושיא בפשט הגמ', מה דביתה דר"מ אומרת שזה גנאי הרי יש כאן בעיה חמורה בהרבה שיש איסור בדבר, הקושיא הזו קשה גם אם נניח כמו שכתבת שהסיבה שלא היה שם דין "יהרג וא"י" היא משום "קרקע עולם", הרי גם קרקע עולם זה איסור רק שאי"צ מסירות נפש ולמה היא אמרה להציל משום גנאי.
אמנם בעיקר הקושיא צריך לומר שהיא ידעה שאחותה לא חטאה כמו שבאמת מבואר בהמשך דברי הגמ' שרבי מאיר הסכים לעשות מעשה חריג להציל אותה בדרך נס רק אם היא לא חטאה.
ומה שכתבת "נתת דבריך לשיעורים" זה באמת טענה, ובאמת בלשון תוס' יש סתירה אם דווקא כשיודע שלא יתקשה יעבור ואל יהרג או דוקא כשיודע שיתקשה יהרג ואל יעבור, (כלומר - איך הדין בספק), אבל דומני שבת רגילה שנכנסת לצבא - עם כל האוירה המופקרת שיש שם - הרי בטווח של שלש שנים קרוב לודאי שיהיה שם לפחות איסור אביזרייהו דעריות כשהיא נדה השם ישמרנו.
 

מנהל ב'

מנהל כללי
חבר צוות
מנהל תוכן
חכם באשי אמר:
[אגב, בעצם הענין שפסקו ע"ז ייהרג ואל יעבור מדין אבזרייהו, צ"ע, דקרקע עולם נינהו. וע' סנהדרין עא: וראיה מביתו של רחב"ת בע"ז יז סע"ב שהושיבוה בקובה של זונות, ואע"פ שהייתה צדקה, וע"ש היטב בגמרא יח רע"א וסע"א. וצ"ע. - רק אםם נימא שעיקר הטעם מדין שעת השמד].
עיין בגמ' ריש כתובות (ג:) מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי וכו' ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי וכו' מאי סכנה וכו' אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה, האי סכנה אונס הוא, משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה, ולידרוש להו דאונס שרי, איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות, ע"כ.
מבואר דאף שהיתה גזירה נוראה שכל בתולה הנישאת ברביעי תיבעל להגמון תחילה, מ"מ סברה הגמ' דיש להשאיר התקנה לינשא ברביעי, כיון דאונס הוא, ואונס שרי!!! ורק משום דאיכא פרוצות דלאו אנוסות, וכן כהנות דנאסרות אפי' באונס, מש"ה תיקנו לינשא בשלישי.
וטעם החילוק בין האופנים הנ"ל, לבין גזירת גיוס בנות, יתכן מאד לומר, דשם היה חטא חד פעמי, וכיון דהוי אונס, לא חשיב שעת השמד. ומשא"כ בגזירת גיוס בנות, דכל רוחניותן היתה בסכנה.
 

חכם באשי

משתמש ותיק
פותח הנושא
מנהל ב', יישר כח. לא חשבתי על הראיה הזו.
עפי"מ שכתבתי לעיל מובן יותר.
ועכ"פ צל"ע בנוסח מכתבי הרבנים בגזירת גיוס בנות-כמדומה לי שהסטייפלער כתב הטעם מדין ג"ע, וצ"ע.
 

עפר ואפר

משתמש ותיק
זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
עפר ואפר אמר:
זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
כ"א בתוספות (כתובות לג: ד"ה אילמלי) שיכלו לברוח דלא היה זה אלא אנדרטה ובחרו למות על קידוש השם.
 

סבא

משתמש ותיק
יוסף יצחק אמר:
עפר ואפר אמר:
זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
כ"א בתוספות (כתובות לג: ד"ה אילמלי) שיכלו לברוח דלא היה זה אלא אנדרטה ובחרו למות על קידוש השם.
טעות חמורה!
שם כתוב בגמ' שאלמלי היו מכים אותם היו משתחוים, ושואל תוס' הרי החיוב דבכל נפשך הוא גם בייסורין, ומתרץ שכיוון שהייתה אנדרטא לא היו חייבים למסור את הנפש, ולפנים משורת הדין עשו, ואעתיק לשון התוס' ותראה שהדברים ברורים-
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא - תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע [highlight=yellow]דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין[/highlight]דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ"ש לנגודי ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה ע"כ.
ובאמת אין מקום כלל לומר כדבריך, דמה הקשר לומר שמשום שהיה אנדרטא לכן יכלו לברוח, ואם היה ע"ז לא יכלו, אתמהה
ועיין גם תוס' פסחים נ"ג: ד"ה מה ראו, והדברים ברורים.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
סבא אמר:
יוסף יצחק אמר:
עפר ואפר אמר:
זכור לי משהו שאומרים שחנניה מישאל ועזריה יכלו לברוח ובחרו להשאר כדי לקדש השם.
כ"א בתוספות (כתובות לג: ד"ה אילמלי) שיכלו לברוח דלא היה זה אלא אנדרטה ובחרו למות על קידוש השם.
טעות חמורה!
שם כתוב בגמ' שאלמלי היו מכים אותם היו משתחוים, ושואל תוס' הרי החיוב דבכל נפשך הוא גם בייסורין, ומתרץ שכיוון שהייתה אנדרטא לא היו חייבים למסור את הנפש, ולפנים משורת הדין עשו, ואעתיק לשון התוס' ותראה שהדברים ברורים-
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא - תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע [highlight=yellow]דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין[/highlight]דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ"ש לנגודי ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה ע"כ.
ובאמת אין מקום כלל לומר כדבריך, דמה הקשר לומר שמשום שהיה אנדרטא לכן יכלו לברוח, ואם היה ע"ז לא יכלו, אתמהה
ועיין גם תוס' פסחים נ"ג: ד"ה מה ראו, והדברים ברורים.
אכן טעיתי אם כי לא טעות חמורה, תוס' אומר שלא היו מחוייבים להשתחוות לצלם דהיה זה רק אנדרטה ומעיקר הדין אין חיוב למסור על זה נפש ומ"מ מסרו את נפשם דהיה בזה קידוש השם.
טעיתי מחמת שכוונתי היתה לציין מ"מ לשואל וברור שלזה היתה כוונתו.
תודה על התיקון ועל סימון הקטע הרצוי בצהוב ;)
 

סבא

משתמש ותיק
ז"ל השבות יעקב- שאלה עור /עיר/ אחת שגזרו עליהם גזירה להעברת דת שמחויבים להרוג ואל יעבור ומקצתם יכולין לברוח אי מחויבין לברוח כדי להציל נפשם דלא יהא כמאב' עצמם לדעת או נימא דאל יפרשו מן הציבור שמחויבי' למסור נפשם על קדוש השם.
תשובה הנה לכאורה נראה פשוט דאין להם לברוח וראיה ברורה לזה מסוגיא דש"ס דפסחים דף נ"ג ותוספת שם ע"ב על הא דקאמר שם מה ראוי /ראו/ חנניא משאל ועזרי' שמסרו עצמן לתוך כבשן האש נשאו ק"ו בעצמם ופ"ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם וקשה דהא בפרהסי' הוי לדכ"ע /דלכ"ע/ מחויב למסור עצמו ומפר"ת וכו' ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולין לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק ג' היו באותה עצה עכ"ל וכ"כ הר"ן ע"ש הרי להדיא דאפילו היו יכולין להמלט על נפשם אין לברוח ומחויבים למסור נפשם על קידוש השם מק"ו דצפרדעים ואין ראיה לסתור מדניאל שברח היינו כדקאמר הש"ס טעמא שג' היה באותו עצה וכדאיתא שם וא"כ מאת ה' היתה זאת שיזל דניאל ויברח להמלט על נפשו ואף לר"ת שתירץ תירץ אחר על קושית התוספת מ"מ אינו מוכרח שחולק על ר"י לדינא דאין לברוח איברא כד מעיינן שפיר תראה שכל זה אינו דודאי האיך דאפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם מבואר בסוגיא בש"ס בכמה דוכתא דעדיף וה"נ אפשר לקיים שניהם שלא לעבור על המצוה ולקיים וחי בהם כי עירוקן מסייע וכדמצינו ברשב"י ור"א בשבת דף ל"ג שברחו והטמינו במערה וכדאמרינן בב"מ שברח רבה בר אבהו אגב שמדא ומזקנים אתבונן כדאיתא במדרש ויברח משה ויברח יעקב ויברח דוד וכן אמרינן יתרו שברח זכו בניו וכו' וכן בסנהדרין דף י"ד ברבי יהודא בן בבא שאמר להם בני רוצו יע"ש וכדי לתרץ דעת ר"י בלא"ה צריכין אנו לפרש דבריר /דבריו/ דלפי פירושו מה ק"ו הוא זה דשאני צפרדעים שגזר עליהם ע"פ גזירת השם שיבאו באש משא"כ חמ"ו שלא נצטוו על כך כיון שאפשר להם לברוח אלא צ"ל דס"ל לר"י שגם חמ"ו נצטוו על כך כדאי' בסוט' דף יו"ד /י'/ ע"ב שיצאה בת קול אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור חייך שאני מציל שלשה בניך מן האור מאן נינהו חמ"ו לכך לא ברחו להמלט על נפשם ואין למידן מהם למקום אחר דודאי גדול הצלות נפשות אם יכולין לברוח אבל מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבי' שממנו ילמדו אחרי' לעשות זכור לטוב ודאי לא מקרי מאבד עצמו לדעת וכדאית' בפ"ק דע"ז דף י"ח גבי רבי חנינא בן תרדיון יע"ש ועיין בי"ד סימ' קנ"ז כנ"ל הקטן יעקב.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
לא הבנתי ברור לדברי השבות יעקב האם הבריחה היא היתר ולא חיוב, או דבאמת הוא חיוב אלא שרשאי להחמיר אם רוצה למסור נפשו.
 

סבא

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
לא הבנתי ברור לדברי השבות יעקב האם הבריחה היא היתר ולא חיוב, או דבאמת הוא חיוב אלא שרשאי להחמיר אם רוצה למסור נפשו.
לשונו מאוד ברורה-
דודאי גדול הצלות נפשות אם יכולין לברוח אבל מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבי' שממנו ילמדו אחרי' לעשות זכור לטוב ודאי לא מקרי מאבד עצמו לדעת​
ראה כמה סייג את דבריו שכתב שמחמיר כדי שממנו ילמדו אחרים וכו', ובכל זאת לא נתקררה דעתו עד שסיים "וודאי לא מקרי מאבד עצמו", ופשוט שזה לא הדרך הסלולה, אלא רק כצורך שעה וכדו', וכדברי הכס"מ הידועים [יסודי התורה ה' ד']- וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם עכ"ל.
 

חמוץ בגדים

משתמש חדש
כבוד הרבנים ביני עמודי וח"ב

כידוע שגיוס בחורי ישיבות אז לא היה נידון של ייהרג ואל יעבור. אא"כ נאמר שכעת בעקבות השירות המשותף השתנתה המציאות, ואולי תשתנתה ההוראה אם יהיה למעשה.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
סבא אמר:
פרלמן משה אמר:
לא הבנתי ברור לדברי השבות יעקב האם הבריחה היא היתר ולא חיוב, או דבאמת הוא חיוב אלא שרשאי להחמיר אם רוצה למסור נפשו.
לשונו מאוד ברורה-
דודאי גדול הצלות נפשות אם יכולין לברוח אבל מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו לקדש השם ברבי' שממנו ילמדו אחרי' לעשות זכור לטוב ודאי לא מקרי מאבד עצמו לדעת​
ראה כמה סייג את דבריו שכתב שמחמיר כדי שממנו ילמדו אחרים וכו', ובכל זאת לא נתקררה דעתו עד שסיים "וודאי לא מקרי מאבד עצמו", ופשוט שזה לא הדרך הסלולה, אלא רק כצורך שעה וכדו', וכדברי הכס"מ הידועים [יסודי התורה ה' ד']- וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם עכ"ל.
אולי יואיל מע"כ לנמק ברור זה חיוב או לא, כי מאי דברירא למר לא ברירא לדכוותי שהרי פתח גדול הצלת נפשות ולא הזכיר חובה
 

סבא

משתמש ותיק
פרלמן משה אמר:
אולי יואיל מע"כ לנמק ברור זה חיוב או לא, כי מאי דברירא למר לא ברירא לדכוותי שהרי פתח גדול הצלת נפשות ולא הזכיר חובה
"לנמק" [היינו לתת טעם ונימוק] אם זה חיוב או לא, כמובן איני יכול.
אני רק מדייק מהלשון שכתב ש"לא מקרי מאבד עצמו לדעת", שאין זה אלא היתר, אבל לא הדרך הסלולה, וגם ממה שהיה צריך לתת טעם דהוא בכדי שאחרים ילמדו ממנו כמה חשובה המצוה, שאילו היה זה באמת האופן היותר משובח לעשות היה לו לומר- "אם רוצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו וודאי שפיר קעביד" ותו לא מידי.
נמצא שבאמת מעיקר הדין יש לו לברוח, אלא שמי שמחמיר ואינו בורח, אם עושה זאת לתועלת כדי שילמדו ממנו, לא נחשב מאבד עצמו לדעת, ועל דרך הר"ן שהתיר לירא שמים לעשות כן כדי לחזק אצל העם המצוה.
 

אברך כולל

משתמש רגיל
בשו"ע יו"ד סי' קנח (הלכות קידוש ה') ס"א בהגה : כל מקום שנא' יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע"פ שחילל ה' מכ"מ נקרא אנוס ופטור ודוקא כשלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד עכ"ל
משמע שאם יודע שיוכל לעמוד בנסיון לא צריך לברוח אבל אם לא צריך לברוח ואם נכשל הרי הוא מזיד
 
חלק עליון תַחתִית