כל הראוי לבילה.

יוספי

משתמש ותיק
האם אפשר להסביר את המושג כל הראוי לבילה וכו'.
אם הוי דבעינן ראוי או כמו כל העומד להיזרק.
ואיך מסבירים אותו גבי טבילה.
 

ששמואל

משתמש ותיק
יש טעות נפוצה בעניין שהכוונה היא לקולא, שלא צריך לעשות בפועל אלא מספיק שיהיה ראוי לזה.
הרעיון הוא לחומרא! שגם פרט שאינו מעכב בדין ובדיעבד אם לא עשה אותו יצא ידי חובתו עדיין צריך שיהיה את האפשרות הטכנית לבצע אותו.
ולכן אין הכוונה שלא צריך לבלול את המנחה כי מספיק שזה יהיה ראוי לבלילה אלא אדרבה, למרות שמעיקר הדין בדין הקרבת המנחה יש פרט של בלילה ואינו מעכב בדיעבד ומהני גם אם לא בלל מכל מקום צריך שיהיה את האפשרות לבלול.
ובעניין טבילה - (כמדומני שזה נאמר על הפרט ש)גם מקומות שלא צריכים ביאת מים עדיין צריך שיהיה אפשרות טכנית לביאת המים.
 

ב.א.

משתמש ותיק
עי' בתוס' במנחות (דף י"ח ע"ב) שכתבו שהוא סברא דכיון דכתב רחמנא בילה, נבעי לכה"פ ראוי לבילה. דברים אלו מיוסדים על מה שכתבו תוס' לפני כן, שלא כתוב בשום מקום "ובללת" בלשון ציווי, אלא רק בלשון שיהיו בלולות. ושמעתי לפרש שאין עניין בתוצאת הבלילה, אלא שתהיה תערובת, ומכיון שראוי לבילה הרי זה סימן שיש כאן תערובת.
לגבי טבילה משמע בתוס' שם שזה גזירת הכתוב.
 

אחד הבנים

משתמש ותיק
ב.א. אמר:
עי' בתוס' במנחות (דף י"ח ע"ב) שכתבו שהוא סברא דכיון דכתב רחמנא בילה, נבעי לכה"פ ראוי לבילה. דברים אלו מיוסדים על מה שכתבו תוס' לפני כן, שלא כתוב בשום מקום "ובללת" בלשון ציווי, אלא רק בלשון שיהיו בלולות. ושמעתי לפרש שאין עניין בתוצאת הבלילה, אלא שתהיה תערובת, ומכיון שראוי לבילה הרי זה סימן שיש כאן תערובת.
לגבי טבילה משמע בתוס' שם שזה גזירת הכתוב.
לא הבנתי דיוקו בתוס', בתרוויהו הוי ממשמעות הפסוקים, במנחה מדכתיב ובלל ומטבילה מדכתיב כל בשרו ע"ש. ומש"כ סברא בעלמא היינו הך דהלשון ובלל מורה על ראוי לבילה. ומש"כ שהענין הוא שתהא תערובת, א"כ מהו דמדמה לה הש"ס בכמה דוכתי לדינים אחרים דל"ש בהו הענין הזה, והש"ס אומר ע"פ ר'' זירא דראוי לבילה, כגון ביבמות קד: חליצת אילם פסולה אע"ג דקריאה לא מעכבא. ובע"כ כמשמעות הפשוטה של תוס' מנחות הנ"ל דהלשון ובלל או וחלץ בכל מקום ענינו לכה"פ שיהא הענין יכול להתקיים. 
 
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
ששמואל אמר:
ובעניין טבילה - (כמדומני שזה נאמר על הפרט ש)גם מקומות שלא צריכים ביאת מים עדיין צריך שיהיה אפשרות טכנית לביאת המים.
קידושין כה. אמר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבוא בו מים בעינן כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו 
 

יוספי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אני מבין במנחה ששייך להגיד שמהא דאמרה תורה שבעינן לכתחילה בלילה, מובן דהתורה איירי בדבר הראוי לבילה.
אבל בטבילה כל  הדין נאמר רק שבעי ראוי לטבילה, מאי האי.
 

ביאור הדבר

משתמש ותיק
שדבר כזה אינו נקרא הפסק מחמת היותו נתון להבאת מים ורק מקום שאינו ראוי נחשב שאינו טבול
 

יוספי

משתמש ותיק
פותח הנושא
כוונתך שכאילו מתייחס הטבילה לאותו מקום ורק באפשר לו?
 

ביאור הדבר

משתמש ותיק
לא
אלא כיון שגופו טבול אין המקום שראוי לביאת מים מרע את הגדרתו להיותו טבול ולכן חשיב טבול על אף מקום זה שלא באו אליו מים בפועל
 

ביאור הדבר

משתמש ותיק
כי כאשר יש מקום בגופו שאין למים צורה לבוא לשם הוא הרבה יותר סותר את היותו טבול מאשר מקום בגופו שיש צורה רק שלא באו בפועל
 

יוספי

משתמש ותיק
פותח הנושא
אם לא צריך שיבאו שם מים אמאי הוא סותר, אלא תאמר שיחשב כאילו בא מים.
 

ביאור הדבר

משתמש ותיק
לא צריך מים אבל צריך שאדם יטבול וכאשר מקום שאין בו מים אז אם יכלו לבוא לשם אינו סותר את היותו טבול כי גופו לא היה במצב שאינו יכול לקבל מים ואם לא יכלו לבוא לשם מים הרי חלק מגופו היה במצב שאינו יכול לקבל מים ואז לא חששיב טבול
 

סתם איש

משתמש ותיק
ישנם שני גישות להסביר את הענין, ידוע לבאר וכן נראה כמעט מפורש בדברי הרשב"ם בב"ב פא' שיסוד הדין הוא שכיון שיש מצוה לבלול ודאי שצריך להביא את המנחה באופן שהיא ראויה לקיום המצוה, וא"כ הוא הלכה לעצמה שהמנחה צריכה להיות ראויה לבילה.
מיהו יש מקומות שזה לא מסתדר כגון בטבילה [ויש ליישב את דברי הרשב"ם] כגון בטבילה של"ש לומר שיש הלכה האיך הגברא יהיה בשעה שהוא טובל, ושם לכאורה הביאור שכה"ג זה יותר סתירה למושג טבילה [וכן מדוקדק בלשון הגמ' 'בילה מעכבת בו' והיינו שכה"ג חסרון הבילה היא המעכב ולא שיש הלכה נוספת שיהיה ראוי לבילה].
 

אחד הבנים

משתמש ותיק
סתם איש אמר:
ישנם שני גישות להסביר את הענין, ידוע לבאר וכן נראה כמעט מפורש בדברי הרשב"ם בב"ב פא' שיסוד הדין הוא שכיון שיש מצוה לבלול ודאי שצריך להביא את המנחה באופן שהיא ראויה לקיום המצוה, וא"כ הוא הלכה לעצמה שהמנחה צריכה להיות ראויה לבילה.
מיהו יש מקומות שזה לא מסתדר כגון בטבילה [ויש ליישב את דברי הרשב"ם] כגון בטבילה של"ש לומר שיש הלכה האיך הגברא יהיה בשעה שהוא טובל, ושם לכאורה הביאור שכה"ג זה יותר סתירה למושג טבילה [וכן מדוקדק בלשון הגמ' 'בילה מעכבת בו' והיינו שכה"ג חסרון הבילה היא המעכב ולא שיש הלכה נוספת שיהיה ראוי לבילה].
דפח"ח.
ואכתי מה נימא לגבי חולץ וחולצת אילמים דהגמ'  יבמות קד: להדיא אומרת שזה דומה לר' זירא של בילה. מהו התוכן שם הדומה למנחה. אם קריאה לא מעכבת, אפ"ה יש דין שהגברא יהיה ראוי לקריאה. מה"ת. אם אמרו במנחה יאמרו בחליצה. ובע"כ כמשנ"ת דחזי' דהוא דין כללי שכל היכא שנאמר איזה דבר היינו עכ"פ שיהא ראוי להיות. וה"ה בטבילה. ההבנה בזה לע"ע צ"ת.
 
 

סתם איש

משתמש ותיק
אחד הבנים אמר:
סתם איש אמר:
ישנם שני גישות להסביר את הענין, ידוע לבאר וכן נראה כמעט מפורש בדברי הרשב"ם בב"ב פא' שיסוד הדין הוא שכיון שיש מצוה לבלול ודאי שצריך להביא את המנחה באופן שהיא ראויה לקיום המצוה, וא"כ הוא הלכה לעצמה שהמנחה צריכה להיות ראויה לבילה.
מיהו יש מקומות שזה לא מסתדר כגון בטבילה [ויש ליישב את דברי הרשב"ם] כגון בטבילה של"ש לומר שיש הלכה האיך הגברא יהיה בשעה שהוא טובל, ושם לכאורה הביאור שכה"ג זה יותר סתירה למושג טבילה [וכן מדוקדק בלשון הגמ' 'בילה מעכבת בו' והיינו שכה"ג חסרון הבילה היא המעכב ולא שיש הלכה נוספת שיהיה ראוי לבילה].
דפח"ח.
ואכתי מה נימא לגבי חולץ וחולצת אילמים דהגמ'  יבמות קד: להדיא אומרת שזה דומה לר' זירא של בילה. מהו התוכן שם הדומה למנחה. אם קריאה לא מעכבת, אפ"ה יש דין שהגברא יהיה ראוי לקריאה. מה"ת. אם אמרו במנחה יאמרו בחליצה. ובע"כ כמשנ"ת דחזי' דהוא דין כללי שכל היכא שנאמר איזה דבר היינו עכ"פ שיהא ראוי להיות. וה"ה בטבילה. ההבנה בזה לע"ע צ"ת.

דוקא בחליצה אפשר לומר שכיון שיש מצוה לקרוא א"כ ל"ש שענין החליצה יתקיים ע"י מי שאינו יכול לקיים את המצוה.
ואה"נ נראה שאי"ז הלכה מסויימת בכל דבר, והיינו שאין הלכה בפ"ע במנחה היאך תיראה, אלא הוא סברא מסויימת של"ש להביא מנחה באופן שלא יכול להתקיים דין המנחה בצורתה [וא"ש טפי לשון בילה מעכבת בו]. וה"נ בחליצה ל"ש שיתקיים באופן שא"א לקיים את החליצה כדינה.
מיהו טבילה יותר קשה.
 

אחד הבנים

משתמש ותיק
סתם איש אמר:
אחד הבנים אמר:
סתם איש אמר:
ישנם שני גישות להסביר את הענין, ידוע לבאר וכן נראה כמעט מפורש בדברי הרשב"ם בב"ב פא' שיסוד הדין הוא שכיון שיש מצוה לבלול ודאי שצריך להביא את המנחה באופן שהיא ראויה לקיום המצוה, וא"כ הוא הלכה לעצמה שהמנחה צריכה להיות ראויה לבילה.
מיהו יש מקומות שזה לא מסתדר כגון בטבילה [ויש ליישב את דברי הרשב"ם] כגון בטבילה של"ש לומר שיש הלכה האיך הגברא יהיה בשעה שהוא טובל, ושם לכאורה הביאור שכה"ג זה יותר סתירה למושג טבילה [וכן מדוקדק בלשון הגמ' 'בילה מעכבת בו' והיינו שכה"ג חסרון הבילה היא המעכב ולא שיש הלכה נוספת שיהיה ראוי לבילה].
דפח"ח.
ואכתי מה נימא לגבי חולץ וחולצת אילמים דהגמ'  יבמות קד: להדיא אומרת שזה דומה לר' זירא של בילה. מהו התוכן שם הדומה למנחה. אם קריאה לא מעכבת, אפ"ה יש דין שהגברא יהיה ראוי לקריאה. מה"ת. אם אמרו במנחה יאמרו בחליצה. ובע"כ כמשנ"ת דחזי' דהוא דין כללי שכל היכא שנאמר איזה דבר היינו עכ"פ שיהא ראוי להיות. וה"ה בטבילה. ההבנה בזה לע"ע צ"ת.

דוקא בחליצה אפשר לומר שכיון שיש מצוה לקרוא א"כ ל"ש שענין החליצה יתקיים ע"י מי שאינו יכול לקיים את המצוה.
ואה"נ נראה שאי"ז הלכה מסויימת בכל דבר, והיינו שאין הלכה בפ"ע במנחה היאך תיראה, אלא הוא סברא מסויימת של"ש להביא מנחה באופן שלא יכול להתקיים דין המנחה בצורתה [וא"ש טפי לשון בילה מעכבת בו]. וה"נ בחליצה ל"ש שיתקיים באופן שא"א לקיים את החליצה כדינה.
מיהו טבילה יותר קשה.


ייתכן. ועדיין קצת צ"ת דהלא קריאה לא מעכבא וא"כ יכול לקיים את המצווה, רק לא כתיקונה. אבל זה מה שמבואר.
לענין טבילה נמי, כשאמרה תורה יבוא בשרו במים ויטהר, אמרה בזה שיהא בשרו מוכן לקבלת מים. ולא שאני מבין מהות הענין, אך בלא"ה ענין טבילה גופו הוא נושא רחב [אפשר לפתוח אשכול] וא"כ זה מה שמבואר. יודעני שלא ביארתי די. 
 

כותר

משתמש ותיק
ידידי הקשה:
בבא בתרא ק"ד :
בקטע הראשון מופיע משפט ידוע ומפורסם בש"ס:
דאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה - בילה מעכבת
הוי אומר, שכשיש לנו אפשרות 'בכח' לבלול את המנחה, זה כבר מספיק. ואינו מעכב לבלול בפועל.
ובקטע הסמוך לזה מביאה הגמ' את המשפט הבא:
מידי דהוה אאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי, וכי איתנהו מעכבי
כאן מבואר שאם יש אימורים טהורים, הרי שאין להסתפק באפשרות ש'בכח' ניתן להקטירם, אלא צריכים ליישם הדבר בפועל וזה לעיכובא.
וזה לכאורה ממש סותר לכלל של "כל הראוי לבילה וכו'", וזה סתירה מב' הצדדים כמבואר למעיין.

תירצתי לו:

באימורין רואים שעצם הימצאותם מחיל דין, שמעכב, ואסור לאכול את הבשר.
זה כמו בילה, שעצם מה שראוי לבילה, מכשיר, כי נחשב כמנחה.

לא לומדים משם את ההלכה מתי מעכב, אלא לומדים שה"בכוח" מחיל כבר דין.

אני לא מצליח לרדת לעומק הפשט ולכן אני לא יודע האם התירוץ שלי נכון.
אבקש מהת"ח אם יוכלו להתבונן בתירוץ שלי ולבדוק אותו, תודה.
 

HaimL

משתמש ותיק
דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:
תירצתי לו:

באימורין רואים שעצם הימצאותם מחיל דין, שמעכב, ואסור לאכול את הבשר.
זה כמו בילה, שעצם מה שראוי לבילה, מכשיר, כי נחשב כמנחה.

לא לומדים משם את ההלכה מתי מעכב, אלא לומדים שה"בכוח" מחיל כבר דין.

אני לא מצליח לרדת לעומק הפשט ולכן אני לא יודע האם התירוץ שלי נכון.
אבקש מהת"ח אם יוכלו להתבונן בתירוץ שלי ולבדוק אותו, תודה.
אני לא כל כך מבין את לשונך, אבל נראה לי שהתכוונת לפירוש הפשוט. שבאמת הכלל לא מלמדנו מתי מעכב ומתי לא, כל הלכה לומדים לגופה. 

וה"נ באימורים, התורה נתנה איסור לאכול את הבשר, עד שיוקטרו האימורים, והתירה אם אבדו או שנטמאו.

אבל החידוש בכלל הוא, שבמקום שהתורה כתבה שיש מעשה, אבל שהוא לא מעכב את המצווה, כוונת התורה לומר שהמצווה כשרה רק אם המעשה יכול להתקיים. 

כלומר, התורה כתבה שצריך לבלול את הסולת בשמן, ושהיבמה צריכה לענות ולומר ככה ייעשה וגו', אבל אין בשניהם עיכוב במצווה, מדין התורה. מחדש הכלל כל הראוי לבילה וכו', שבכה"ג צריך שהמעשה יוכל להיות, אחרת זה כן מעכב במצווה
 
 

כותר

משתמש ותיק
כך השיב לי גיסי הגאון שליט"א

לכבוד גיסי וידי הרה"ג הרב דוד שליט"א
הגמרא ביבמות שם אינה 'מדמה' את הדין של 'ראוי לבילה' עם הדין של אימורין דכי איתנייהו מעכבא, ורק שני הדינים שם הם סמוכים זה לזה ללא קשר, וקושיית השואל היתה 'מסברא', למה ב'בילה' אנו אומרים שאין צורך לבילה בפועל אלא צריך את ה'ראוי לבילה', ואילו בהקטרת אימורים הוא להיפך, שאם 'אינו ראוי להקטרה' אין ההקטרה מעכבת ומןותר לאכול הבשר, אבל אם ראוי להקטרה ההקטרה מעכבת מלאכות הבשר.
והתירוץ שתירצת הוא נפלא, שבאימורין לא ה'הקטרה' מעכבת, אלא 'מציאות האימורין' הוא המעכב מלאכול הבשר, ולכן אם נאבדו מותר לאכול הבשר ללא הקטרה שהרי כבר אין אימורין, אך אם הם קיימין אסורה אכילת הבשר עד שיוקטרו
בברכת ידידות גיסך אלימלך וינברג
 

תפארת התורה

משתמש ותיק
השאלה איך אפשר לבאר דברי ר"ת בתוס' ביבמות מ',
דהא דלא חשיב מפי כתבם הוא משום כל הראוי לבילה.
ועי' קוב"ש ב"ב אות קט"ו. ועדיין צ"ע.
 

חיים דבוש

משתמש חדש
קידושין כה. אמר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבוא בו מים בעינן כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו
התוס' במקום שאולים איך מועיל כל הראוי אם בעינן שהיה בלול ומבאים על זה פסוק שלא בעינן שיהיה בלול בלשון צוי
ומקשים מטבילה ומתרצים שיש פסוק וטבל כל בשרו משמע כולל הפה ובית הסתרים
ויש פסוק שידו ודרשינן מה ידו מאבראי אף שאר האברים מאבראי יצאו בית הסתרים שלא צריך ולכן דורשים שביענן על כל פנים שיהיה ראוי ולכן קיסם בין השניים חוצץ
אך בודאי שלא אומרים כן על שאר דברים
הגע עצמך אדם לא יניח תפלין ולא יתעטף בטלית משום שאין מה שמעכב בו והוא ראוי לכך ??
אלא רק איפה שיש פסוק אמרינן הכי
 
חלק עליון תַחתִית