לא הבנתי דיוקו בתוס', בתרוויהו הוי ממשמעות הפסוקים, במנחה מדכתיב ובלל ומטבילה מדכתיב כל בשרו ע"ש. ומש"כ סברא בעלמא היינו הך דהלשון ובלל מורה על ראוי לבילה. ומש"כ שהענין הוא שתהא תערובת, א"כ מהו דמדמה לה הש"ס בכמה דוכתי לדינים אחרים דל"ש בהו הענין הזה, והש"ס אומר ע"פ ר'' זירא דראוי לבילה, כגון ביבמות קד: חליצת אילם פסולה אע"ג דקריאה לא מעכבא. ובע"כ כמשמעות הפשוטה של תוס' מנחות הנ"ל דהלשון ובלל או וחלץ בכל מקום ענינו לכה"פ שיהא הענין יכול להתקיים.ב.א. אמר:עי' בתוס' במנחות (דף י"ח ע"ב) שכתבו שהוא סברא דכיון דכתב רחמנא בילה, נבעי לכה"פ ראוי לבילה. דברים אלו מיוסדים על מה שכתבו תוס' לפני כן, שלא כתוב בשום מקום "ובללת" בלשון ציווי, אלא רק בלשון שיהיו בלולות. ושמעתי לפרש שאין עניין בתוצאת הבלילה, אלא שתהיה תערובת, ומכיון שראוי לבילה הרי זה סימן שיש כאן תערובת.
לגבי טבילה משמע בתוס' שם שזה גזירת הכתוב.
קידושין כה. אמר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבוא בו מים בעינן כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בוששמואל אמר:ובעניין טבילה - (כמדומני שזה נאמר על הפרט ש)גם מקומות שלא צריכים ביאת מים עדיין צריך שיהיה אפשרות טכנית לביאת המים.
דפח"ח.סתם איש אמר:ישנם שני גישות להסביר את הענין, ידוע לבאר וכן נראה כמעט מפורש בדברי הרשב"ם בב"ב פא' שיסוד הדין הוא שכיון שיש מצוה לבלול ודאי שצריך להביא את המנחה באופן שהיא ראויה לקיום המצוה, וא"כ הוא הלכה לעצמה שהמנחה צריכה להיות ראויה לבילה.
מיהו יש מקומות שזה לא מסתדר כגון בטבילה [ויש ליישב את דברי הרשב"ם] כגון בטבילה של"ש לומר שיש הלכה האיך הגברא יהיה בשעה שהוא טובל, ושם לכאורה הביאור שכה"ג זה יותר סתירה למושג טבילה [וכן מדוקדק בלשון הגמ' 'בילה מעכבת בו' והיינו שכה"ג חסרון הבילה היא המעכב ולא שיש הלכה נוספת שיהיה ראוי לבילה].
אחד הבנים אמר:דפח"ח.סתם איש אמר:ישנם שני גישות להסביר את הענין, ידוע לבאר וכן נראה כמעט מפורש בדברי הרשב"ם בב"ב פא' שיסוד הדין הוא שכיון שיש מצוה לבלול ודאי שצריך להביא את המנחה באופן שהיא ראויה לקיום המצוה, וא"כ הוא הלכה לעצמה שהמנחה צריכה להיות ראויה לבילה.
מיהו יש מקומות שזה לא מסתדר כגון בטבילה [ויש ליישב את דברי הרשב"ם] כגון בטבילה של"ש לומר שיש הלכה האיך הגברא יהיה בשעה שהוא טובל, ושם לכאורה הביאור שכה"ג זה יותר סתירה למושג טבילה [וכן מדוקדק בלשון הגמ' 'בילה מעכבת בו' והיינו שכה"ג חסרון הבילה היא המעכב ולא שיש הלכה נוספת שיהיה ראוי לבילה].
ואכתי מה נימא לגבי חולץ וחולצת אילמים דהגמ' יבמות קד: להדיא אומרת שזה דומה לר' זירא של בילה. מהו התוכן שם הדומה למנחה. אם קריאה לא מעכבת, אפ"ה יש דין שהגברא יהיה ראוי לקריאה. מה"ת. אם אמרו במנחה יאמרו בחליצה. ובע"כ כמשנ"ת דחזי' דהוא דין כללי שכל היכא שנאמר איזה דבר היינו עכ"פ שיהא ראוי להיות. וה"ה בטבילה. ההבנה בזה לע"ע צ"ת.
סתם איש אמר:אחד הבנים אמר:דפח"ח.סתם איש אמר:ישנם שני גישות להסביר את הענין, ידוע לבאר וכן נראה כמעט מפורש בדברי הרשב"ם בב"ב פא' שיסוד הדין הוא שכיון שיש מצוה לבלול ודאי שצריך להביא את המנחה באופן שהיא ראויה לקיום המצוה, וא"כ הוא הלכה לעצמה שהמנחה צריכה להיות ראויה לבילה.
מיהו יש מקומות שזה לא מסתדר כגון בטבילה [ויש ליישב את דברי הרשב"ם] כגון בטבילה של"ש לומר שיש הלכה האיך הגברא יהיה בשעה שהוא טובל, ושם לכאורה הביאור שכה"ג זה יותר סתירה למושג טבילה [וכן מדוקדק בלשון הגמ' 'בילה מעכבת בו' והיינו שכה"ג חסרון הבילה היא המעכב ולא שיש הלכה נוספת שיהיה ראוי לבילה].
ואכתי מה נימא לגבי חולץ וחולצת אילמים דהגמ' יבמות קד: להדיא אומרת שזה דומה לר' זירא של בילה. מהו התוכן שם הדומה למנחה. אם קריאה לא מעכבת, אפ"ה יש דין שהגברא יהיה ראוי לקריאה. מה"ת. אם אמרו במנחה יאמרו בחליצה. ובע"כ כמשנ"ת דחזי' דהוא דין כללי שכל היכא שנאמר איזה דבר היינו עכ"פ שיהא ראוי להיות. וה"ה בטבילה. ההבנה בזה לע"ע צ"ת.
דוקא בחליצה אפשר לומר שכיון שיש מצוה לקרוא א"כ ל"ש שענין החליצה יתקיים ע"י מי שאינו יכול לקיים את המצוה.
ואה"נ נראה שאי"ז הלכה מסויימת בכל דבר, והיינו שאין הלכה בפ"ע במנחה היאך תיראה, אלא הוא סברא מסויימת של"ש להביא מנחה באופן שלא יכול להתקיים דין המנחה בצורתה [וא"ש טפי לשון בילה מעכבת בו]. וה"נ בחליצה ל"ש שיתקיים באופן שא"א לקיים את החליצה כדינה.
מיהו טבילה יותר קשה.
יבמותדוד ריזל (הפרסומאי) אמר:ידידי הקשה:
בבא בתרא ק"ד :
אני לא כל כך מבין את לשונך, אבל נראה לי שהתכוונת לפירוש הפשוט. שבאמת הכלל לא מלמדנו מתי מעכב ומתי לא, כל הלכה לומדים לגופה.דוד ריזל (הפרסומאי) אמר:תירצתי לו:
באימורין רואים שעצם הימצאותם מחיל דין, שמעכב, ואסור לאכול את הבשר.
זה כמו בילה, שעצם מה שראוי לבילה, מכשיר, כי נחשב כמנחה.
לא לומדים משם את ההלכה מתי מעכב, אלא לומדים שה"בכוח" מחיל כבר דין.
אני לא מצליח לרדת לעומק הפשט ולכן אני לא יודע האם התירוץ שלי נכון.
אבקש מהת"ח אם יוכלו להתבונן בתירוץ שלי ולבדוק אותו, תודה.
התוס' במקום שאולים איך מועיל כל הראוי אם בעינן שהיה בלול ומבאים על זה פסוק שלא בעינן שיהיה בלול בלשון צויקידושין כה. אמר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבוא בו מים בעינן כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו