הסוגיא בחז"ל העוסקת במושכל שני, זה מה שכתוב בברכות [מ.]
וא"ר זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק אבל הקב"ה אינו כן מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר (שמות טו, כו) ויאמר אם שמוע תשמע אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע ד"א אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע:
ויש הרבה מה 'לשמוע' בגמרא הזאת.
- - -
המושג מושכל שני, מתאר - 'התייחסות חדשה לדבר מוכר' [לשמוע בישן].
דוגמא: יתכן שחשבת מישהו לקמצן, אולם בקשת ממנו פעם משהו ולהפתעתך הוא נתן לך בחפץ לב, וממילא ההסתכלות שלך על אותו אדם השתנתה. דהיינו - מושכל ראשון, קמצן. מושכל שני, טוב לב.
אולם אם נתבונן בזה, נראה, שלכאורה אין כאן 'שני' בעצם, כי בס"ה היתה לך טעות בשפיטה שלך, ואין כאן שום דבר מיוחד שקרה.
אבל האמת לא כך, כי מה שקרה, קרה לשכל שלך.
כי אם נחשוב, למה חשבתי את פלוני לקמצן? - תווי הפנים שלו אמרו זאת, צורת ההתנהגות שלו בכל מיני מקומות, שמירתו והקפדתו על רכושו וכדו'. וכל זה גם לי לשפוט אותו באופן ששפטתי.
וכאשר מתברר שלא כך הם פני הדברים, התפיסה החדשה חוזרת לשנות משהו בשכל שלי, ולא רק את התפיסה על אותו אדם. דהיינו
ההשכלה שלי מתרחבת, ומה שהביא עד היום למסקנא א', כי להתנהגות פלונית היה
פירוש אחד, הנה בא האדם הנוכחי ולימד אותי הסתכלות חדשה על אותה התנהגות שחשבתי שאני מכיר אותה ויודע לפרש אותה נכון.
וזאת אומרת שהמושג 'מושכל שני', מתאר 'תהליך' של שינוי התייחסות, זאת אומרת - עצם זה שזה שני, זה הנקודה, שעברתי תהליך של עקירת מחשבה קודמת ויצירת גישה חדשה ומפגש חדש עם אותו ענין ידוע ומוכר, כי סתם תפיסה יותר נכונה יכולה להיות כבר מההתחלה, ואז מה אם היא הגיעה אלי רק בתור שלב ב', הרי חברי ידע עליה מראש.
וממילא הנושא של 'מושכל שני', על פניו, אינו נוגע דוקא לחיפוש האמת, כי האמת [לכאורה] יכולה להגיע מיד בשלב ראשון, אלא דוקא על התהליך שהאדם עצמו עובר, ממחשבה א' לתפיסה ב'.
- - -
ונראה, שחז"ל הקדושים העמידו את לימוד התורה דוקא באופן זה, של 'מושכל שני'.
וזה, מה שכל הש"ס בנוי באופן של 'הו"א ומסקנא'.
והרבה מקשים, עד כמה שהגענו למסקנא הנכונה, מה לנו עם ההו"א? אולם חז"ל לא כך חשבו, אלא העמידו כך דוקא את אופן הלימוד, שהלימוד יעשה תוך כדי שינוי התייחסות לאותו ענין שחשבתי שהוא מובן וברור.
וההבדל בין גמרא למשנה הוא בדיוק בנקודה הזאת, כי המשנה היא בחינת 'ישן', היא ידועה, חתומה, תחומה ומוכרת, שם גנוז כל חכמת תורה שבעל פה, וכל מעשה הגמרא במשנה היא '
תשמע בישן'. וזה אחת הסיבות שהמשנה עצמה נקרא 'משנה', מלשון שהפעולה שנפעלת בה זה ה'שנייה' [וכמו 'לחם משנה'], לחזור לשנות, לשמוע בישן.
וכמו כן נראה ברור מזה, איך לימוד ההלכה לא יכול להוות תחליף ללימוד הגמרא, וכמה צריך להגביל את משמעות המשפט 'השולחן ערוך הוא המפרש הכי טוב של הגמרא', כי אולי הוא יכול לכוון לאיזה מסקנא צריכים להגיע, אולם בתור תהליך הלימוד זה כמו לעמוד על הראש, כביכול להתחיל עם המושכל שני לפני המושכל הראשון.
והסדר צריך להיות - משנה, גמרא, הלכה.
נקודת המוצא משנה, שזה השכל המופשט ביותר של ההלכה, מזה לבוא לגמרא, להעמיק ולשמוע את תכני המשנה, על ידי תהליך של הוצאת מושכל שני, ומשם לבוא לקבוע את ההלכה.
[והמצב כיום בדרכי הלימוד, לכאורה מתואר
בגדול בדברי רשב"י (שבת קלח:) - 'לא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד', וז"א שאנחנו לומדים משתי נקודות מוצא שונות, או ממשנה להתרחב לגמרא, או מגמרא להצטמצם להלכה, אולם לא עוברים את כל התהליך השלם מראשיתו לסופו].