מילים משובשות בעברית החדשה

ר' יונה

משתמש ותיק
אלכס אמר:
מתוך האקדמיה ללשון
אבל לא ברור מקורם

למילה תַּבְלִין היסטוריה מעניינת: מעיקרה היא צורת הרבים של המילה תֶּבֶל בשפה הארמית.
פרשת אחרי מות, ויקרא פרק יח פסוק כג, תבל הוא. ובנדרים דף יא ע"א מאי תבל הוא- תבלין יש בה, הרי שתבל הוא מלשון הקודש כבר. אם כי מצינו שמות בלה"ק שלכאו' נגזרים משפות אחרות, (כמו לטטפות: טת בכתפי שתיים וכו'), וכבר האריכו ע"כ.
 

אלכס

משתמש ותיק
הבאתי למעלה
אך בנדרים שם אלו דרשות כתעובה
ואינו בהכרח שזו צורת המילה
 

חגי פאהן

משתמש ותיק
בעזהי"ת

תבלין זה רבים. "תֶּבֶל הוּא" (ויקרא יח כג) - "תבל הוא לשון בלילה וערבוב" (רש"י). והתימנים הוגים תְּבָלִין.
שבת פט:: "תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה". רש"י: ומצטרפין - כל מיני תבלין זה עם זה. ובכל הסוגיא שם פונים לתבלין בלשון רבים: "במיני מתיקה שנו, הואיל וראויין למתק קדירה" וכיו"ב.
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
חגי פאהן אמר:
בעזהי"ת

תבלין זה רבים. "תֶּבֶל הוּא" (ויקרא יח כג) - "תבל הוא לשון בלילה וערבוב" (רש"י). והתימנים הוגים תְּבָלִין.
שבת פט:: "תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה". רש"י: ומצטרפין - כל מיני תבלין זה עם זה. ובכל הסוגיא שם פונים לתבלין בלשון רבים: "במיני מתיקה שנו, הואיל וראויין למתק קדירה" וכיו"ב.
יש לך תשובה על הגמ' שבת קיט,א "תבלין אחד" (ו"תורה תבלין")?
 

שואל ומשיב

משתמש ותיק
יוסף יצחק אמר:
שלום עולם אמר:
יוסף יצחק אמר:
אגב היו גדולי ישראל שלא הזכירו חשמל וקראו לזה אלקטרי (כמדומני בספר מאורי אור של הגרשז"א).

לא היו אלא היו וישנם...
כיף להקצין, אבל מה אעשה וראיתי במו עיני גדולי ישראל שכתבו בספריהם חשמל בלי פקפוק וכן בדורינו, תעשה חיפוש קצר באוצר החכמה וכדומה ותווכח, והדבר פשוט שבאמת אין שום בעיה, דלאחר שהם עוותו ממילא לטעמם זה המושג ואנו אין לנו כוונה לזה, ורק מצד הרגש לא רצו.
בבאר משה כתב בזה והביא השיטות לכאן ולכאן (אינו לפני כך שלא אוכל לציין היכן)
ישנה גם המילה אגדה שעוותה למילה נרדפת לצ'יזבט
 

יוסף יצחק

משתמש ותיק
שואל ומשיב אמר:
בבאר משה כתב בזה והביא השיטות לכאן ולכאן (אינו לפני כך שלא אוכל לציין היכן)
אם כוונתך למב שכתב בהקדמה לח"ב, ל"מ שם צדדים לכאן ולכאן.

השולחן שלמה (לייזרזון) מביא מכתב שהגרש"א כתב לו:
בתשובה כתב לי - עש"ק י"ג תמוז, תשד"מ -, וז"ל: אף דבתחילה כשקראו את שם חשמל על מאור האלקטרי לא טוב עשו כי יש בזה משום זלזול, אבל מ"מ לאחר שכבר נקבע אין לחוש בזה והוא היתר גמור.
 

קבצים מצורפים

  • באר משה על שפת העברית.pdf
    154.4 KB · צפיות: 29

שומע כעונה

משתמש רגיל
נגיסה משמעותה כיום - נשיכה,
במס' טבול יום פ"ג מ"ג - טהור שנגס - וברע"ב - שמהפך האוכל בפיו, לשון מגיס בקדרה.
מבואר שהמשמעות המקורית הינה מה שקרוי היום לעיסה.
 

יצחק

משתמש ותיק
שומע כעונה אמר:
נגיסה משמעותה כיום - נשיכה,
במס' טבול יום פ"ג מ"ג - טהור שנגס - וברע"ב - שמהפך האוכל בפיו, לשון מגיס בקדרה.
מבואר שהמשמעות המקורית הינה מה שקרוי היום לעיסה.
זה במשנה ו' לא ג'. דרך אגב בפיה"מ נראה שהר"מ פירש מלשון נשיכה כמו בעברית שלנו.
והמילה לעיסה כנראה שהיא ארמית, בגמ' ריש החובל ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא. אז בכל מקרה לא מדובר בשיבוש של עברית אלא במילה ארמית שנכנסה לשפה. אבל מענין שבתיאורים של החיה הרביעית בדניאל לא כתוב שהיא לועסת.
 

בעל מחלוקת

משתמש רשום
נראה לי שהמילה 'עברית' ביחס ללשון הקודש היא שיבוש. במגילה יח מופיע [highlight=yellow]גפטית לגיפטים. עברית לעברים, עילמית לעילמים, יוונית ליוונים[/highlight]
 

חגי פאהן

משתמש ותיק
שומע כעונה אמר:
נגיסה משמעותה כיום - נשיכה,
במס' טבול יום פ"ג מ"ג - טהור שנגס - וברע"ב - שמהפך האוכל בפיו, לשון מגיס בקדרה.
מבואר שהמשמעות המקורית הינה מה שקרוי היום לעיסה.
אם כבר נגיסה אז "ביס" במקור ביידיש הוא "קצת". אבל היום יש גם ביס ענקי!

לגבי תורה תבלין זה לא קשה, התורה היא תבלין ברבים. זה תמיד הולך ברבים כיון שהמהות של התבלין היא שהם מעורבבים מכמה מינים. וכבר נעשה מושג, ולכן כתבו אפילו "תבלין אחד", כמו שכתבו "כריתות" מלשון "חייב כרת", שזה בעצמו מלשון בניין נפעל של "היכרת תיכרת", אז איך כריתות קשור לנפעל? כשמילה נעשתה מושג חז"ל מתקדמים איתה הלאה.

לנגב פירושו המקורי לייבש. והנגב הוא נגב כי הוא יבש. במשנה קוראים "להסתפג" למה שכיום קוראים "להתנגב".
 

כרם

משתמש ותיק
מגבת פורים לפורים - "מגבת" מלשון מגבית, שגובים ואוספים כסף.
כיום "מגבת" היא האלונטית.
 

חמד ילד

משתמש רגיל
פותח הנושא
כרם אמר:
מגבת פורים לפורים - "מגבת" מלשון מגבית, שגובים ואוספים כסף.
כיום "מגבת" היא האלונטית.
יש מִגְבַּת (או אולי מַגְבִּת) ויש מַגֶבֶת...
 

כרם

משתמש ותיק
בפרשת השבוע: "תוכן" - הכונה היא סכום, חשבון.
בעברית של ימינו: תוכן העניינים = מלשון תוך (מה שיש בתוכו).

קערה בלשון הפוסקים היא מה שאנחנו קוראים בעברית צלחת.
 

יצחק

משתמש ותיק
ועל זה הדרך מילת שולחן, מה שנקרא אצלנו שולחן היה נקרא טבלה, ואילו בזמן חז"ל היו משתמשים במילה שולחן לתאר משטח הגשה, הם היו מסבים על מיטות ואוכלים מתוך שולחן. כך משמע בגמ' בפרק ערבי פסחים לגבי "סילוק שולחן" "עקירת שולחן". המילה שולחן משורש משלוח שליח.
בלורית בלשון חז"ל שער באחורי הראש, בעברית המודרנית בקדמת הראש.
 

ויבוקש

משתמש חדש
חמד ילד אמר:
שלום עולם אמר:
חשבתי לפתוח כזה אשכול חשבתי שימחק


אגב חשמל לפי פירוש מסוים זה שם של צבע וכפי מה שזכור לי הסיבה שלקחו את זה למילה הידועה זה כי בתרגום השבעים תרגם את הצבע הזה 'אלקטרון' שזה ביוונית שם של אבן (ענבר) שהיא בצבע הזה, ואחרי מאות שנים גילו שמהאבן הזו אפשר להוציא חשמל סטטי ולכן קראו לו 'אלקטריק' ומשם הגיע הרעיון (גם זו מילה בעייתית... רעיון הכוונה מחשבה ולא רק דבר חדש) לקרוא לאלקטריק חשמל

האם אפשר להביא מקורות לדברים
 

גבריאל פולארד

משתמש ותיק
בעל מחלוקת אמר:
נראה לי שהמילה 'עברית' ביחס ללשון הקודש היא שיבוש. במגילה יח מופיע [highlight=yellow]גפטית לגיפטים. עברית לעברים, עילמית לעילמים, יוונית ליוונים[/highlight]
עי' תוס הרא"ש סנהדרין כא: "...וכמו כן קשה שהורגלו העם לקרות ללשון הקודש עברי..." ע"ש בדבריו עד הסוף.
ומה שכתבו כאן לגבי תבלין, יש לציין את דברי המשנה בערכין יג: כדי ליתן תבל בנעימה [נראה לי שעוד לא הזכירו את זה, אבל לא קראתי את כל התגובות בעיון רב].
 

סבא

משתמש ותיק
ויבוקש אמר:
חמד ילד אמר:
שלום עולם אמר:
חשבתי לפתוח כזה אשכול חשבתי שימחק


אגב חשמל לפי פירוש מסוים זה שם של צבע וכפי מה שזכור לי הסיבה שלקחו את זה למילה הידועה זה כי בתרגום השבעים תרגם את הצבע הזה 'אלקטרון' שזה ביוונית שם של אבן (ענבר) שהיא בצבע הזה, ואחרי מאות שנים גילו שמהאבן הזו אפשר להוציא חשמל סטטי ולכן קראו לו 'אלקטריק' ומשם הגיע הרעיון (גם זו מילה בעייתית... רעיון הכוונה מחשבה ולא רק דבר חדש) לקרוא לאלקטריק חשמל

האם אפשר להביא מקורות לדברים

עיתון דבר.png
 

י.א.ל

משתמש ותיק
תבלין בחז'ל
נראה ודאי שתבלין פי' רבים וכך נראה במשניות ,ויש גם הטיות המילה לפעלים וכן ראיתי ברמב'ם,
עי - ערלה ב' טו' -ולא באלו כדי לתבל.
מנח' כג ב' - ת'ש תיבלה בקצח או בשומשומין,ועי ר'מ מעשה הקורבנות יב' יז' תבל השירים בקצח[לענין הוספת טעם לשיירי מנחה וזה הנקרא מצה עשירה
 

חמד ילד

משתמש רגיל
פותח הנושא
ויבוקש אמר:
חמד ילד אמר:
שלום עולם אמר:
חשבתי לפתוח כזה אשכול חשבתי שימחק


אגב חשמל לפי פירוש מסוים זה שם של צבע וכפי מה שזכור לי הסיבה שלקחו את זה למילה הידועה זה כי בתרגום השבעים תרגם את הצבע הזה 'אלקטרון' שזה ביוונית שם של אבן (ענבר) שהיא בצבע הזה, ואחרי מאות שנים גילו שמהאבן הזו אפשר להוציא חשמל סטטי ולכן קראו לו 'אלקטריק' ומשם הגיע הרעיון (גם זו מילה בעייתית... רעיון הכוונה מחשבה ולא רק דבר חדש) לקרוא לאלקטריק חשמל

האם אפשר להביא מקורות לדברים
כמדומני שקראתי את זה בעבר בהקדמה של הרב קורן ל'מאורי אש' של הגרש"ז
 

הכהן

משתמש ותיק
חמד ילד אמר:
אגב חשמל לפי פירוש מסוים זה שם של צבע
זה לכאו' הפשט הפשוט, שהרי יחזקאל אומר שראה "כעין חשמל", ולא אומר שראה "חשמל" כמו שאומר שראה "אופן".
אגב, גם אם המילה חשמל, פירושה משהו נשגב וקדוש, למה היא קדושה יותר מ'מלאך', 'חיה' ו'אופן', שבהם אפשר להשתמש גם לדברים אחרים?
 

הכהן

משתמש ותיק
ישנן מלים רבות בלשון מקרא, שבלשון חכמים קבלו משמעות שונה לגמרי.
לדוג' מגדל שבלשון המקרא משמעותן בית גבוה (ספרו מגדליה), ובלשון חכמים מקום אחסון (שדה תבה ומגדל).
גם תבה בלשון המקרא משמעותה כלי שיט כלשהו (תבת נח ותבת משה. אין תבה נוספת), ובלשון חז"ל כנ"ל.
לעומת ארון שלא מופיע כלל בלשון חז"ל.
דוג' נוספת: לוקח בלשון מקרא שונה לגמרי מלשון חכמים.
וכהנה רבות
 

אברך כולל

משתמש רגיל
להרביץ בלשה"ק ישיבה על הברכיים של חיה כרע רבץ כארי רובץ תחת משאו
ובעברית להכות
נין פי' בן לי ולניני ולנכדי
ובעברית בן של נכד
נ.ב. צריך לבדוק כל מלה אם אין אחד הראשונים שמפרשו כלשונינו. כגון רש"י בבמדבר יא ה פ' על קישואים קוקומבר"ש בלע"ז שפי' מלפפון אבל הרמב"ם בכלאיים פ"א מ"ב הקישות והמלפפונות פי כלשון המדוברת
 

חמד ילד

משתמש רגיל
פותח הנושא
אלימלך אמר:
במשנה "לרבץ את הבית"
לכאורה זה מאותה משמעות של להרביץ את הבהמה (הכוונה כמדומני 'להשכיב' את האבק שלא יעלה)
 

עפר ואפר

משתמש ותיק
גם לכאן הריני לצרף קצת מספרו של ר' אוריאל צימר, מתוך "יהדות התורה והמדינה" של ר' אוריאל צימר, כדאי לציין שהנ"ל היה מתרגם ובלשן מומחה.


ט. עברית ולשון הקודש
בתוך תהליך "שינוי הדמות" וה"נורמאליזציה" של ישראל, אי אפשר היה כמובן להעלים עין מעניין הלשון, "לשון הקודש" אשר כמבואר לעיל, היא מהווה גורם כה יסודי בתורה - מקבלת גם היא את מקומה בתוך המבנה הלאומני החדש. כשם שישראל הפך ל"עם" כמובנו הגויי: כשם שארץ הקודש הפכה ל"מולדת לאומית" ואח"כ "מדינת ישראל"; כשם שהתורה הפכה ל"דת" - כך הפכה לשון הקודש "לשון לאומית".
לאמיתו של דבר אין הלשון מהווה יסוד בלתי נמנע ב"עם" לפי המושגים הבלתי יהודיים. כל עמי דרום אמריקה, למשל (פרט לברזיל) דוברים ספרדית. אנגליה וארצות הברית- אשר היחסים ביניהן אינם תמיד מצוינים והמהווה לכל הדעות שתי אומות נפרדות - שתיהן דוברות אנגלית. השפה הערבית מדוברת בכל המרחב העצום שבין מרוקו ועיראק, בין סוריה ותימן, ע"י תריסר עמים הרבים אלה עם אלה תדיר. לאידך גיסא. קיימות בקרב העם ההודי חמש "שפות לאומיות" השונות זו מזו תכלית שינוי עד כדי כך שהפרלמנט בניו דלהי נאלץ לנהל את ישיבותיו באנגלית, שהיא השפה היחידה המובנת לכל הצירים. כן יש שלוש שפות גם לעם השוויצרי וכו'.
אף על פי כן מהווה טיפוח "הלשון הלאומית" גורם תעמולתי חשוב בקרב הלאומנות בכלל. במשך יובל השנים האחרונות לערך ניסו עמים רבים להחיות את לשונותיהם העתיקות שהיו מדוברות עד אז רק באיזורי הרים או בישובים נידחים, כחלק מתעמולתם הלאומנית. עדים אנו לתהליכים אלה בכל חלקי תבל, משני עבר מסך הברזל, קזכסטאן, אוזבקיסטן, וכו' מכאן - אינדונסיה, וויטנאם, הארצות השונות באפריקה השואפות או שכבר השיגו עצמאות מדינית - כולם עמלים להתאים את לשונותיהם העתיקות לשימוש מודרני ו"תרבותי". תהליך זה החל לערך באותה התקופה שבה נוצרה הציונות. רק מעטים הם היודעים כי השפה הרומנית עוד לפני יובל שנים לא היה לה אפילו כתיב קבוע, ורק זמן קצר לפני כן הנהיגה את הכתב הלטיני.
באותו כיוון באה גם "החייאת השפה העברית". אולם אותה לא היה צריך לגלות - כמו למשל את השפה האירית, הליטאית וכד' - בין יושבי כפרים ושוכני הרים רחוקים. מעולם לא חדלו להשתמש בלשון הקודש לכתיבה וקריאה. אם כי בתפוצה האשכנזית היתה אידיש השפה המדוברת (ובתפוצה הספרדית - לאדינו, ערבית, בוכרית, וכדומה). הרי נחשב הדבר ל"עם ארצות" להשתמש באידיש אפילו לשם כתיבת מכתבים מסחריים או מכתבים פרטיים, וכל איש ישראל שלא רצה להחשב לעם הארץ השתדל בכל כוחו לכתוב את מכתביו בעצמו, או ע"י אחרים בלשון הקודש, ולו אפילו בסגנון משובש.
"תחית השפה", או ליתר דיוק, הפיכתה מלשון הקודש ל"לשון לאומית" הפכה כמעט עניין של ספורט בין הציונים הראשונים. בראשית ימיה של הציונות היה זה החלק הקל ביותר שבה, שכן באותם הימים היה לכל יהודי ויהודי מושג ממנה ע"י הסידור והחומש. רק לאחר ההתרחקות מיהדות התורה - שהיתה שוב, תוצאת אותה הציונות עצמה, הפכה ידיעת העברית כפי הנראה החלק הקשה ביותר מן הציונות לגבי ציוני אמריקה, למשל...
אם כי בעניין זה דובר אולי פחות מאשר ביתר העניינים, הרי לאמתו של דבר מהווה שינוי מהותה של לשון הקודש ל"שפה לאומית" פגיעה לא פחות חמורה מנקודת מבטה של התורה מכל יתר "שינויי הדמות" של ישראל עצמו, התורה, וארץ ישראל.
מדוע דובר פחות על שאלת שפה? הסיבה לכך נעוצה אולי בזה שאין הלשון דבר הניתן למישוש בידים, ונוסף לכך דרושה מידה מסוימת של בקיאות בלשנית כדי לעמוד על "שינויי דמות" אלה בכלל.
אין מטרתנו כאן להכנס לפרטים אלה, אך לאידך גיסא לא יהא זה מיותר להקדיש לפחות כמה דברים קצרים לנושא זה.
לכל שפה יש מה שאפשר לכנות בשם גוף ונשמה. אין זו רק הנחה פיוטית או מסתורית, אלא עקרון המוכר על ידי המדע הלשוני בכללו. גוף הלשון הוא אוצר מלותיה, מבניה הדקדוקיים וכו'. נשמת הלשון - בדומה לנשמת האדם - הריהי אותו ענין שאינו נתפס בידים, המחיה את הלשון, המשווה לה את אפיה המיוחד ושאפשר לגלותה רק פה ושם ברמזים דקים. נשמת הלשון היא המשקפת את רוח העם הדובר בה. ברוב המקרים הולכים גוף הלשון ונשמתה בד בבד. אולם יקרה כי לשון אשר גופה שייך לאומה אחת הופכת להיות לשונו של עם אחר - לרוב, מפני סיבות היסטוריות או מדיניות. התוצאה במקרים אלה היא, כי השפה מאבדת את כל "נשמתה" המקורית ומחליפה ל"נשמתו" של העם הדובר בה, אם כי הגוף כלומר המבנה החיצוני וחלק גדול מאוצר המילים - נשאר עומד על עומדו*.
כאן נעוץ ההבדל בין לשון הקודש והעברית-הציונית, העברית המודרנית חדורה כלה ברוח "נהיה ככל הגויים", אם כי נשארה בה הצורה החיצונית של לשון הקודש. איבעית אימא (אם תימצי לומר) - יפה גם כאן כוחו של משל "האתרוג שלאחר סוכות" שהובא לעיל אשר בלי מצוות ד', כלומר כשמשתמשים בו בצורה ובזמן אחר מאשר נצטווינו בתורה, הופך הוא פרי פשוט ללא קדושה.
אם כי אין לנו צורך להרחיק לכת כדי למצוא ראיות לכך, מכל מקום יהא זה מעניין למסור כאן, אם כי לא בתור ראי או אסמכתא, אלא בתור דבר אפייני גרידא - כי עובדה זו בולטת עד כדי כך שהוכרה אפילו ע"י בלשנים מקצועיים גרידא שלא מבני ברית. המומחה הנודע לשפות השמיות ברגשטראסר (מינכן 1928), הדן בספרו בשפה העברית כאחת השפות השמיות בצד האשורית, הערבית, הסורית, החבשית וכד'. את דיונו על השפה העברית הוא מחלק לשלושה חלקים: עברית עתיקה (לשון המקרא), "עברית ביניים" (לשון חכמים) ו"עברית חדישה". בדברו על זו האחרונה הוא אומר כי הנסיון "להחיות" את השפה העברית תוך העדר "הרגשת לשון עברית בטוחה" הביא בהכרח לידי "פתרון מדומה" - עברית אשר לאמתו של דבר היא שפה אירופית עם הסוואה עברית שקופה"
לא קל להכנס אל הפרטים הלשוניים על מנת להוכיח במה מתבטא "שינוי דמות" זה. תחת זאת מוטב שנביא כמה דוגמאות ממשיות מן העברית החדישה הנראות תמימות למדי, אך המוכיחות על כמה מגמות הנובעות בדרך ממילא מ"הלאמת" השפה העברית.
"חשמל" היא המילה העברית הרגילה לציון הכח האלקטרי. מילה זו מקורה בספר יחזקאל (א, ד) בפרק המגלה את חזיון הנביא. פרק זה- המכונה כרגיל בשם "מעשה מרכבה" - הריהו אחד הפרקים המקודשים ביותר בכתבי הקודש. רק יחידי סגולה, ואף אלה רק בתנאים ובאופנים מסוימים, רשאים בכלל לעסוק בסודות אלה של מראה הנבואה. בנבואתו ראה יחזקאל אש גדולה "ומתוכה כעין החשמל". מהו הפירוש הפשוט של המילה "חשמל"? - דבר זה הוא על כל פנים ענין למחקר המפרשים. תרגום השבעים מתרגם את המילה "חשמל" ב"אלקטרון" שהוא השם היווני לחומר שרגילים לקרותו היום בשם ענבר - חומר שע"י שפשופו נוצר זרם חשמלי (ומכאן הכינוי "אלקטריה" לזרם זה ברוב הלשונות האירופיות). מובן שאין כוונתנו כאן להכנס לנבכי הפרשנות המקראית או הלשונית. אולם למעשה התוצאה היא זו:
המילה "חשמל" היתה מעוררת חרדת קודש בלבו של כל יהודי זקן ונער. "חשמל" היה מושג שהמחשבה קשרה אותו ממילא במעשה מרכבה, בסודות הבריאה, בספירות הסוד.
אולם הילד או המבוגר הדובר עברית חדישה יודע כי "חשמל" פירושו הזרם או הכח האלקטרי - דבר שהוא משתמש בו ורואה אותו מאות פעמים ביום - דבר שאינו מעורר אצלו כל הרגשת קדושה או רטט, דבר הקשור רק עם חדר המגורים, הרדיו או האמבטיה.
כשהילד הזה נתקל במילה "חשמל" בספר יחזקאל, הרי שבתת הכרתו הופכת כל הנבואה מגוחכת. מתחת לסף הכרתו משתקפים מעשי מרכבה כ"משחק תאורה" חשמלי - כל היחס משתנה ממילא ליחס של חולין גמור, על הצד היותר טוב, אך זוהי בדיוק הכוונה שאותה רוצה "תחית השפה" להשיג.
דוגמא שניה - הפעם מאוצר המילים של לשון חז"ל: המילה "אגדה". במוחו של היהודי הטרום-ציוני, בין תלמיד חכם בין איש פשוט, היתה "אגדה" מציינת את דברי המוסר של חז"ל - את אותו חלק מהתורה המכונה בפי החסידות בשם "פנימיות התורה". המילה "אגדה" היתה מעוררת בלב כל יהודי אור ותום, עידוד מוסרי, אהבה עזה וקשר פנימי אל חכמיו מימי קדם.
בשפה העברית החדישה מציינת "אגדה" סיפור בדים. בתת הכרתו של הילד שגדל על השפה העברית המודרנית הופכים, איפוא, גם אגדות חז"ל ל"סיפורים" השייכים לאותו סוג שאליו שייכת "האגדה הסינית" או סיפור ה"שלגיה" - איבעית אימא - המיתולוגיה הלאומית היהודית - ושוב: זוהי בעצם מטרתה של הציונות.
יורשה לכותב הדברים האלה לסיים פרק זה במקרה שיש בו קצת מן המבדח אבל הרבה מן האפייני, ששמעתי מפי אחד מידידי בירושלים. ידידי זה - נכדיו חיים במושבה ליד תל אביב. שפת אמם היא, כמובן, עברית, אולם יודעים הם לדבר גם אידיש בצורה די שוטפת, ביחוד עם הסבא והסבתא. יום אחד שאל ידידי את נכדתו הקטנה: מה עונים כששואלים "מה שלומך"?
- "כששואלים בעברית: "מה שלומך", לא איחרה הקטנה להשיב, "עונים: "טוב מאד", וכששואלים באידיש, עונים "ברוך השם"...
מפי עוללים...
נוסף לכל אלה כלל "שינוי הדמות" של לשון הקודש לעברית המודרנית בתוכו את הסכנה כי לאחר שגם הלשון היא בעצם דבר רוחני מופשט, עלולים, ואמנם כן עושים, להציג אותה כ"תחליף" לתורה לאלה המתגעגעים ל"תוכן רוחני" , כדי למלא את החלל שנתהווה בליבם עם זניחת התורה.
אכן הפך למוד העברית עד מהרה בידור ותחביב לנוער הציוני "המשכיל" בעיירות מזרח אירופה. כדי להגביר את הכח המושך מצד אחד, וכדי ולהדגיש, לאידך גיסא את ההבדל בין "העברית" לבין לשון הקודש של בית המדרש - נפל מישהו על המצאה נפלאה: הנהגת ההברה "הספרדית" (אשר, כפי שנראה מיד, אינה ספרדית כלל). זה הוסיף כוח משיכה ללימוד העברית בתתו לה צליל אקזוטי שהלהיב את דמיונם של אותם הנערים והנערות בעיירות הקטנות. הנימוק שניתן לבחירה זו היה כי הברה זו היא כאילו העתיקה יותר והנכונה יותר.
מבחינה מדעית, הרי כל אותה הנמקה היא, אם להתבטא במתינות רבה, אמאטורית במקצת. ראשית כל, הרי קדמותה של החברה הספרדית (אף הספרדית ממש) לגבי "האשכנזית" היא - שוב: כדי להתבטא במתינות רבה - דבר הטעון עדיין הוכחה. אולם גם אם יוכח הדבר, עדין אפשר להקשות אף מבחינה לאומנית גרידא - ואף מבלי להתחשב כלל בעקרון היהודי המסורתי "אל תטוש תורת אמך" - אם אמנם משמשת קדמותו של המבטא הוכחה שצריך להשתמש בו גם היום. אם אמנם "ככל הגויים" - הרי ברוב לשונות אירופה המבטא לפני שמונה מאות שנה שונה בהחלט ממה שהוא היום.
נוסף לכל אלה, הרי גם מבחינה היסטורית גרידא אין כל הוכחה שלמעלה מכל ספק כי ההברה "הספרדית" היא אמנם הקדומה יותר. הדעה הרווחת במדע - והכוונה אינה כאן ליהודים חרדים דווקא, אלא לבלשנים מקצועיים - נוטה יותר להניח ששתי ההברות הן קדומות, אלא שבאחת השתמשו ביהודה ובשניה - בגליל ובצפון. הבדלים במבטא בחלקי הארץ השונים במבטא השי"ן למשל נזכרים, כידוע, כבר בשופטים ("שיבולת-סיבולת"). על כל פנים עובדה היא שמבטאם של התימנים דומה הרבה יותר לזה של האשכנזים ודווקא לזה של... יהודי ליטא (ביטוי החולם בדומה לצירי) - ואיש לא טען עדיין כי יהודי תימן היו פעם תחת השפעה אשכנזית וכל שכן ליטאית. לפי המסורת שבידם, יושבים יהודי תימן עוד מימי בית ראשון*.
נוסף לכל אלה- ושוב, אנו מדברים עתה מבחינה לשונית גרידא, ללא התחשבות בגורמים אחרים - השיגה הציונות בקבלת ההברה הספרדית מצב של "קרח מכאן וקרח מכאן". מעלת ההברה האשכנזית על הספרדית היא בהבדלת יתר בין התנועות (קמץ- פתח) ובין בהבדלה בין תי"ו דגושה ורפה. מעלת ההברה הספרדית על האשכנזית היא בביטוי המדויק יותר של האותיות הגרוניות (הבדלה בין א-ע, כ-ח וכו'), אולם במבטא זה נזהרים רק הספרדים שמוצאם מאיזור ההשפעה של הערבית, אשר בה קיימים הבדלים אלה. מובן שאין כל קשר אורגאני בין "ההברה הספרדית" (קמץ שווה לפתח) לבין ההיגוי המדויק של אותיות הגרון. (התימנים, למשל, שמבטאם דומה, כאמור, למבטא "האשכנזי" במה שנוגע לתנועות ולתי"ו הרפה מבטאים את אותיות הגרון- גם ט, ו-ק בכלל- בבירור רב, עוד יותר מן הספרדים, וכן מבדילים הם, בניגוד לספרדים, גם בין ג' וד' רפות ודגושות.).
המבטא העברי המודרני - אף מבחינה לשונית גרידא - מאחד בתוכו איפוא את חסרונן של כל ההברות: אי הבדלה בין פתח וקמץ - כספרדים, אי ביטוי האותיות הגרוניות - כאשכנזים.
מובן שלאיש לא איכפת הדבר. שכן "תחיית השפה" גם היא אינה אלא אמצעי למטרה האחת: שינוי דמותה של לשון הקודש ל"שפה לאומית" כחלק בשינוי דמותו של ישראל להיות "גוי ככל הגויים".
 

חמד ילד

משתמש רגיל
פותח הנושא
המילה 'רשרוש' אין מילה כזו (אמנם זה דומה ל'רעש') וכך כותב ח.נ. ביאליק שר"י
הנה הפועל "רשרש" למשל שאני הפושע חידשתי, פשוט בדיתיו מן הלב. הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי, ומה תמהתי בראותי מקץ שבועיים לצאת המחברת והנה פשט שימושה של מילה זו כמעט בכל כתבי הסופרים של הזמן ההוא: ברנר, שופמן עצמו ואפילו סוקולוב במאמר ראשי ב"הצפירה" – בשורה הראשונה ממש. כולם החלו פתאום ברשרוש מרשרשים. על דעת אחד מהם לא עלתה לבדוק אחר מוצאה של מילה זו והכול סוברים שהיא מילה עתיקה. הגיע הדבר לידי כך שקלוזנר התערב עמי כי ראה מילה זו במדרש או בתלמוד... עוד מעט אתחיל גם אני להאמין כי אכן נמצאת היא באחד המדרשים, גדול כוחה של השפעה. אולם אודה כי אני עצמי נמנעתי מלהשתמש במילה זו שנים רבות אחרי שחידשתיה.

גם אני עד לרגע זה לא חשבתי על כך.
 

בעל מחלוקת

משתמש רשום
המילה 'עגבניה' זו המצאה של דוד ילין, ואין כאן המקום בפורום נקי וצח זה להביא את מקורה של מילה זו. (אפילו בן יהודה שר"י לא הסכים להשתמש במילה זו ורצה שיקראו לפרי זה 'בנדורא' או 'בנדורית') עד היום אני מכיר אנשים שלא מוציאים את המילה הזו מהפה
 
חלק עליון תַחתִית