היסח הדעת בטלית.

תיובתא

משתמש ותיק
מעשה ביהודי שלאחר קריאת התורה דר"ח בא לחלוץ תפיליו, ע"ד להישאר עם הטלית  למוסף כמובן, אלא דאחר 2 דקות מצא עצמו שגם טליתו נתקפלה בידו  (י"מ שריחף הנ"ל באתה שעה, ונראים דבריהם).

השאלה היא האם חשיב הדבר כהיסח הדעת, לעניין שיצטרך לברך שוב על הטלית, או שלא.

צדדי הספק: אזלינן בתר דעתו הכללית, שוודאי לא התכוון להוריד הטלית, או דאזלינן בתר דעתו הפרטית, היינו באותו רגע שב"אוטומט" קיפל הטלית. 
(ועוד יש להסתפק האם עצם זה שלא שם לב למעשיו באותה שעה, הוי היסח הדעת, או לאו) 
 
 

ששמואל

משתמש ותיק
כמדומה לי שההבדל בין היסח הדעת להפסק זה בדעתו או במעשה.
וא"כ הכא אין דעתו להפסיק.
 

כי הם חיינו

משתמש ותיק
ששמואל אמר:
כמדומה לי שההבדל בין היסח הדעת להפסק זה בדעתו או במעשה.
וא"כ הכא אין דעתו להפסיק.

בנפל הטלית חייב לברך שוב
ואם הוריד על דעת ללבוש שוב, אינו מברך
והספק האם כאן דומה לנפל או להוריד ע"ד לחזור וללבוש
 
 

אברהם משה

משתמש ותיק
כי הם חיינו אמר:
בנפל הטלית חייב לברך שוב
הטעם שצריך לברך מבואר בפוסקים שחשוב כהיסח הדעת.
זה שקיפל טליתו מחמת ריחוף, לא חשוב כהיסח הדעת?
לכאורה פשיטא שיברך מאחר שאזדא לה מצוותה.
 

זוטרא

משתמש ותיק
לו יצויר שהיה מברך ברכה אחרונה על מים בלא שימת לב בודאי היו מסכימים כולם שנחשב לסילוק וצריך לברך שוב שהכל, ולכאורה הוא הדין בנידון דידן.
 

תיובתא

משתמש ותיק
פותח הנושא
אברהם משה אמר:
כי הם חיינו אמר:
בנפל הטלית חייב לברך שוב
הטעם שצריך לברך מבואר בפוסקים שחשוב כהיסח הדעת.
זה שקיפל טליתו מחמת ריחוף, לא חשוב כהיסח הדעת?
לכאורה פשיטא שיברך מאחר שאזדא לה מצוותה.
אכן נראה דדומה לכה"פ לנפלה הטלית.
אומנם נראה לי שאין די ב"ריחוף" גרידא, כדי להיחשב להפסק, שא"כ אדם שבשמו"ע "טייל ברחבי העולם", יצטרך בנחיתתו לאחר "עושה שלום" לברך שוב על הטלית וזה לא שמענו.
 
 

בלדד השוחי

משתמש ותיק
תיובתא אמר:
אברהם משה אמר:
כי הם חיינו אמר:
בנפל הטלית חייב לברך שוב
הטעם שצריך לברך מבואר בפוסקים שחשוב כהיסח הדעת.
זה שקיפל טליתו מחמת ריחוף, לא חשוב כהיסח הדעת?
לכאורה פשיטא שיברך מאחר שאזדא לה מצוותה.
אכן נראה דדומה לכה"פ לנפלה הטלית.
אומנם נראה לי שאין די ב"ריחוף" גרידא, כדי להיחשב להפסק, שא"כ אדם שבשמו"ע "טייל ברחבי העולם", יצטרך בנחיתתו לאחר "עושה שלום" לברך שוב על הטלית וזה לא שמענו.
 
כמובן שאנו מדברים רק בזה שטליתו סולק מעליו, שבזה בעקרון הפסיק המצוה, רק שאכתי אם לא הסיח דעתו לא חשיב הפסק. אבל ודאי שבהיסח הדעת גרידא אין המצוה מופסקת (וכי על האדם לזכור כל היום שהוא לובש ציצית?).
עצם הדין שבנפל חשיב היסח הדעת אכן צ"ב למה הוא כן, בסברא זה נשמע מחודש.
 

גחלי אש

משתמש ותיק
באמת סברא מחודשת אגב ראיתי שמביאים בשם ספר שולחן גבוה ומאסף לכל המחנות שלא לברך בנפלה טליתו וכתב שכן פשט המנהג
 

גחלי אש

משתמש ותיק
האם נכון שיש החולקים על כך שאדם הלובש כמה ציציות מקיים מצוה בכל אחת ואחת {כך הובא כבתבה על הרב שיינברג זצ"ל}
 

אבי חי

משתמש ותיק
בלדד השוחי אמר:
עצם הדין שבנפל חשיב היסח הדעת אכן צ"ב למה הוא כן, בסברא זה נשמע מחודש.
אני שמעתי מת"ח א' שבאמת לא נאמר הדין אלא כשלא שם לב שנפל, שאז נחשב מחוסר שימת לב ולבישה חדשה, אבל במרגיש שנפל לית לן בה.
 

חימקו

משתמש ותיק
נשאלתי היום ע"י מי שבטעות לאחר שהוריד את התפילין - הוריד גם את הטלית והחל לקפלה עד שנזכר שתפילת מוסף לפניו..
השאלה האם יש בזה משום היסח הדעת וצריך לברך שוב?

מצד אחד אפשר לומר שיש היסח הדעת מפני שהוריד את הטלית וכבר חשב שלא ילבשנה, 
מצד שני הוא ידע שהוא יתפלל מוסף עם טלית, רק הרגילות שלו גרמה לו להוריד את הטלית וא"כ אין כאן היסח הדעת.
 

עם הארץ חסיד

משתמש ותיק
לכאו' כיון שעשה מעשה של היסח הדעת על אף שזה נבע מהרגילות אין זה מועיל
למשל הטועה בתפילת שבת
אם הטעות היא כבר במעשה כגון שאמר 'אתה' במקום 'ישמח' למג"א צריך להמשיך ברכת אתה חונן, ואף שהמשנ"ב חולק זה רק משום שאתה יכול גם לחול על ברכת 'אתה קדשת'
(וכמובן כשהייתה דעתו על תפילת שבת)
 

ישיב לרבות

משתמש ותיק
עם הארץ חסיד אמר:
למשל הטועה בתפילת שבת
אם הטעות היא כבר במעשה כגון שאמר 'אתה' במקום 'ישמח' למג"א צריך להמשיך ברכת אתה חונן, ואף שהמשנ"ב חולק זה רק משום שאתה יכול גם לחול על ברכת 'אתה קדשת'
(וכמובן כשהייתה דעתו על תפילת שבת)
האם זה מחמת היסח הדעת?
 

פנחסי

משתמש ותיק
יעיין בשוע סימן ח ובאחרונים.
ולענד נראה פשוט כיון שהוא בסבל לא יחזור ללובשו ואכמל
 

תיבת גמא

משתמש ותיק
עם הארץ חסיד אמר:
ישיב לרבות אמר:
האם זה מחמת היסח הדעת?
נכון לא חייב להיות שזה קשור,
הראיה שהבאתי היא רק בחלק שעשיית מעשה גוברת על המחשבה.
כמדומה יש כאן הבדל דק, דבברכות, יש ,סדר, ונוסח  וכשיוצא מסדר זה הוי שינוי לשוני ואפי' יצעק שאינו מכוון לזה, זה לא משנה שהרי הנוסח אינו טוב וכמו שיאמר א' ויתכון לב'
ולאפוקי מקיפול טלית שאינו בעיה בעצם, אלא רק סימן להיסח הדעת ,ובכה"ג אם צועק שאינו מסיח דעתו ,ודאי אין כאן היסח דעת והכל תלוי בדעתו בלבד..
והנה חזר לנו הספק למקומו ..
 
 

יעקב שלם

משתמש ותיק
לגבי טלית שנפלה מבואר בהלכה שזה היסח דעת
אך למעשה
הגרשז"א מביא שמנהג העולם לא לברך כיון שדעתו של אדם על כל התפילה

ולפ"ז ה"ה כאן
מאידך כאן גרע שעשה מעשה סילוק בידים
 

שינובה

משתמש ותיק
לכ' היה נראה דיברך דלא גרע מנפל טליתו דמברך שוב אע"פ דיש לומר דהסחת דעתו אונס הוא.
ומעניין מי שיעיר ממשנ"ב יד סוף לח 

וכעת ראיתי שהרב יעקב שלם הקדימני ולפי הנראה גם לדעת רש"ז צ"ל דחייב לברך
 

שפרינגר

משתמש ותיק
יש לדייק בשו"ע הרב, דגבי טלית נקט (ס"ח סכ"ג) "הפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד א''צ לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד . . אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות אזי אפילו אם אח''כ נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך עליו".
משמע שרק אם היה דעתו בפירוש לחזור וללבוש א''צ לברך, אבל בסתם (שלא היה בדעתו לחזור וללבוש וגם לא היה בדעתו שלא לחזור וללבוש) – צריך לברך.
משא"כ גבי סוכה נקט (סתרל"ט סי"ג) "במה דברים אמורים כשיצא מן הסוכה בין גמר אכילה ראשונה להתחלת אכילה אחרונה ושהה שם חוץ לסוכה ולא חזר לאלתר אלא לאחר שעה ושתים או אפילו אם חזר לאלתר אלא שבשעה שיצא מן הסוכה היה דעתו לשהות הרבה חוץ לסוכה ושלא לחזור לסוכה לאלתר שאז אין הברכה שבירך על אכילה הראשונה פוטרת אכילה אחרונה כיון שהפסיק ביניהן ביציאה גמורה על דעת שלא לחזור לאלתר אבל אם לא הפסיק ביניהם ביציאה גמורה שלא לחזור לאלתר אינו צריך לברך על אכילה אחרונה. ואפילו הוא כל ז' ימים בתוך הסוכה אם לא יצא ממנה יציאה גמורה שלא לחזור לאלתר אין צריך לברך לישב בסוכה רק בפעם הראשון שנכנס לסוכה".
משמע שאם היה דעתו בפירוש לא לחזור לסוכה לאלתר אזי צריך לחזור ולברך, אבל בסתם א"צ לברך.
ואולי יש לבאר, דדוקא גבי סוכה שנאמר "בסוכות תשבו שבעת ימים" היינו שהוא מקום מגוריו בז' ימי החג, הרי שמן הסתם מקומו בכל השבעת ימים הוא בסוכה. ואף שלמעשה אינו מחוייב להיות בסוכה בכל רגע ורגע, ויתכן שבפועל יהיה זמן רב מחוץ לסוכה (אם אינו אוכל או ישן וכו' בכל משך זמן זה) – הרי הימצאות זו מחוץ לסוכה היא כביכול המחודשת [כאילו נאמר שצריך להחיל עליה שם "יציאה"], ולכן דוקא אם התכוון בפירוש שלא לחזור הרי זה "מנתק" אותו מהסוכה ומצריך ברכה כשיחזור, אבל כל עוד לא היה לו כוונה כזו הרי לא התנתק ממצבו הפשוט, שמקומו בסוכה. מה שלא שייך כל זה בטלית כאשר אינו לבוש בה.
 

זיקה

משתמש ותיק
מוישה הירש אמר:
יעקב שלם אמר:
הגרשז"א מביא שמנהג העולם לא לברך כיון שדעתו של אדם על כל התפילה
אפשר מקור?
ראיתי לפני כמה שנים בפסקי הגרי"א דינר שליט"א 
שהביא את ההלכה שבנפל צריך לחזור
והביא ששאל את הגרשז"א ואמר שלא יברך כי דעתו על כל התפילה והביא לזה ראיה כמדומה מתפילין ואיני זוכר
ודומני שמנהג העולם חלוקים בזה, ואני הייתי מברך שכך שמעתי מת"ח לברך ואחר שראיתי את דברי הגריא"ד הפסקתי לברך
 
 

תיבת גמא

משתמש ותיק
יעקב שלם אמר:
לגבי טלית שנפלה מבואר בהלכה שזה היסח דעת
אך למעשה
הגרשז"א מביא שמנהג העולם לא לברך כיון שדעתו של אדם על כל התפילה

ולפ"ז ה"ה כאן
מאידך כאן גרע שעשה מעשה סילוק בידים
י"ל נמי להיפוך שמעשה שנעשה חוץ לרצונו גרע טפי ממה שנעשה ברצונו בטעות
 
 

שינובה

משתמש ותיק
מקור הליכות שלמה פג אות יד
אך יש עוד רבים

הלכה למעשה ,"פסקי תשובות הל' ציצית סעיף כח בדיני נפל טליתו דאם טעה במוסף וחשב שנגמר התפילה וקיפל טליתו חייב לברך שוב"
ובהארות שם מביא את דעת המהרשם כך המפטיר וצעג,
אך מביא דעות שאם ידע שר"ח היום "וזכר שמוסף לפניו" אך מחמת ההרגל .....אין זה בגדר היסח הדעת . באר מש חח סי מד
ומביא שבט הקהתי דאם החליף טליתו עם של חבירו ושוב רוצה ללבוש את שלו אינו מברך דהוי היסח הדעת בטעות
 

חימקו

משתמש ותיק
זוטרא אמר:
לו יצויר שהיה מברך ברכה אחרונה על מים בלא שימת לב בודאי היו מסכימים כולם שנחשב לסילוק וצריך לברך שוב שהכל, ולכאורה הוא הדין בנידון דידן.
באור הלכה סימן קצ סעיף ב
כתב המ"א דאם טעה ובירך אחריו א"צ לברך בתחלה כיון שהיה דעתו לשתות עוד והגר"ז וח"א בהלכות קה"ת העתיקו דבריו ועיין בחידושי רע"א בשם תשובת קרית מלך רב דדוקא כשטעה בדין דחשב דצריך לברך ברכה אחרונה אף על פי שרצונו לשתות עוד אבל בשכח שיש לו לאכול עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך על מה שאכל אח"כ עכ"ל. ועיין בא"ר שמסתפק בדינו של המ"א ובגדי ישע ומאמר מרדכי חולקים על המ"א ודעתם דברכה אחרונה הוא סילוק גמור בכל גווני וכן מצדד בנהר שלום וע"כ למעשה צ"ע:
 

פפפפ

משתמש ותיק
תיובתא אמר:
מעשה ביהודי שלאחר קריאת התורה דר"ח בא לחלוץ תפיליו, ע"ד להישאר עם הטלית  למוסף כמובן, אלא דאחר 2 דקות מצא עצמו שגם טליתו נתקפלה בידו  (י"מ שריחף הנ"ל באתה שעה, ונראים דבריהם).

השאלה היא האם חשיב הדבר כהיסח הדעת, לעניין שיצטרך לברך שוב על הטלית, או שלא.

צדדי הספק: אזלינן בתר דעתו הכללית, שוודאי לא התכוון להוריד הטלית, או דאזלינן בתר דעתו הפרטית, היינו באותו רגע שב"אוטומט" קיפל הטלית. 
(ועוד יש להסתפק האם עצם זה שלא שם לב למעשיו באותה שעה, הוי היסח הדעת, או לאו) 

לכאו' הורדת הטלית קובעת והמחשבה יכולה לבאר את המעשה שעשה אם היה בדעתו להחזירה אז לא מיקרי הורדה, וכאן דלית מחשבה תפיסא ביה ממילא נשאר המעשה כמות שהוא שהורידו וחייב לברך שנית
 

חימקו

משתמש ותיק
משה נפתלי אמר:
אברהם משה אמר:
הטעם שצריך לברך מבואר בפוסקים שחשוב כהיסח הדעת.
לא כי, אלא משום דאזדא לה מצותא.
השאלה מאי שנא מהוריד טליתו על דעת לחזור וללובשה שאין אומרים אזלא לה מצוותא
לבין נפלה טליתו שכן אומרים אזלא לה מצוותא?
והתשובה: שבמקרה הראשון - אין היסח הדעת, ובמקרה השני - יש היסח הדעת.
 
 
חלק עליון תַחתִית