רחיצה בתשעת הימים

[י.ק]

ידוע מחלוקת הראשונים אם יש איסור רחיצה בתשעת הימים או רק בשבוע שחל בו תשעה באב ויש אומרים שאף מיז' בתמוז אסור. ועוד יש מחלוקת ראשונים אם האיסור הוא רק במים חמים אך במים צוננים מותר. או אף בצונן אסור. כמבואר בב"י ס' תקנא ובש"ע וברמ"א שם סעיף טז.
הנה פוסקים זמנינו דנו האם בארצנו שחם מאוד האם יש להקל רחיצה בצונן כיון שאין זה רחיצה לתענוג אלא רק להעביר הזוהמא. וזה החלי בעה"י.
בשו"ת מהר"י מברונא (ס' יב) הביא בתחילה שיש מקילים לרחוץ בצונן. וכתב לדייק כן מהרמב"ם שרק בחמין אסור. והסביר ונ"ל ה"ט לפי שמפני רוב החום שבא באב מתמלאים זיעה והוו להו לאינשי כאיסטניס. ואף על גב שרב האי כתב לא כל האומר איסטניס אני שומעין כו' מ"מ מפ' הרמב"ן שאם לא ירחץ יבוא לידי צער הרבה ויש מיחוש וה"ה כהאי גוונא אף על גב דלא דמי ממש. ע"ש. אך אח"כ הביא שיש אוסרים אף בצונן וכך נראה דעתו.
הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (או"ח ס' שיג) פסק, נראה שכל מי שעושה דוקא משום נקיות ולא משום תענוג, נראה דאין בו איסור.
הערוך השלחן (ס' תקנא סעיף לז) אחר שביאר שאשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה בכל השנה הואיל וצורך מצוה היא ואינה עושה זאת לתענוג. הוסיף, וכ"ש מי שאינו נקי בגופו דמותר לו לרחוץ אפילו בחמין כדי שיהיה נקי.
הגר"מ פיינשטיין באגרות משה (אה"ע ח"ד ס' פד אות ד) פסק, ולגבי שאלת בני הישיבה אם ביום חום מותר לרחוץ אחר ר"ח אב עד עת"ב מאחר שמכונים להסיר הזיעה, ולא מחמת תענוג, באמת יש להקל. עכ"ל.
הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ז ס' עז ס"ק ב. וכן בקובץ מבית לוי תשנ"ט בין המצרים עמ' טז) פסק- א. בענין הרחיצה, לפי מנהג שלנו כל תשעת הימים אין לרחוץ רק פניו וידיו ורגליו בצונן, ובלי סבון כמבואר במג"א בשם הלבוש, ובשאר אחרונים.
ב. מכ"מ פה אה"ק שלפעמים החום גובר ומזיעים הרבה מותר לרחוץ גם כל גופו בצונן. ויעשה זה דרך אברים אברים לא בבת אחת, והדבר מסור ללב ירא ה' מתי להקל בזה. ובקובת מבית לוי שם בהערה ב כתב שכן שמע ממרן החזו"א שלעת הצורך יש להתיר לרחוץ אבר אבר בצונן.
ג. הרגילים ללכת למקוה טהרה לפני התפילה יכולים לעשות זה גם בתשעת הימים.
ד. בעש"ק חזון המנהג לרחוץ ראשו פניו ידיו ורגליו בחמין בלי סבון כיון שרגיל בזה בכל ע"ש.
הגרש"ז אויערבך בהליכות שלמה (פרק יד, יח) דעתו היתה שאף מי שההמנעות מרחיצה גורמת לו צער, אין לו להקל משום כך כלל ברחיצה בתשעת הימים. דמה שמצטער אין בו צד קולא, כי זהו תקון חכמים להצטער בימים אלו על חרבן בית המקדש. אכן מי שמצטער ביותר וסבלו רב עקב כך, יש להורות לו היתר לרחוץ בצונן כפי ההכרח (בלא סבון וכד') ודכולי האי לא תקנו. (דבר הלכה ס"ק כז).
ומה שמקילים בערי השפלה וכד', הוא ג"כ רק מפני שהסבל שם הוא קשה מאוד מפני רבוי הזיעה והלחות. ומ"מ רחיצה בסבון אין להתיר, אם לא שאין הזוהמא והזיעה עוברת ללא סבון, או שיש צורך רפואה בדבר דבכה"ג ודאי שרי. ולחלק מן השואלים אמר דמ"מ לא ירחץ כל גופו כאחת.
הגרי"ש אלישיב פסק (אשרי האיש פרק סט, לו, לז) מי שהוא איסטניס ומזיע הרבה ורגיל לרחוץ כל יום את כל גופו, ובפרט למי שרגיל להתרחץ כל יום גם בחורף. יש להקל לרחוץ בתשעת הימים בצונן וללא סבון. אך בלאו הכי יש להחמיר.
ומקום המלוכלך בגופו רוחצו אף בחמין. ועדיף אבר אבר [היינו שלא יעמוד כל גופו תחת המקלחת ויתרחץ. אלא ירחוץ כל אבר בנפרד], לא כל גופו בבת אחת.
ואם הוא מצטער מחמת ריבוי הזיעה שאינה יורדת ברחיצה במים בלבד, יש להקל ולשטוף בסבון במקומות המלוכלכים. אם אפשר, ראוי לנגב אחר כל רחיצה מיד ועל כל פנים לא יותר ממיעוט הגוף בפעם אחת.
הגר"נ קרליץ (חוט שני יו"ט עמ' שמו, שמז) פסק, שגם אם אדם מרגיש שלא בנוח, אין להתיר לו רחיצה בתשעת הימים.
אך מי שמזיע הרבה, אם זה כה"ג שנעשה גופו מלוכלך ממש מהזיעה, מותר לו לשטוף את הזיעה. ואם לאו, מותר לו רק לנגב את גופו במגבת לחה או ממחטות לחות. ואין צריך לסוחטם עד שלא יהיה בהם טופח על מנת להטפיח.
מי שנודף ממנו ריח רע, יש להקל לו לשטוף עצמו בתשעת הימים.
וכן מי שמזיע וסובל מאוד מהזיעה דינו כאיסטניס שמותר לו לרחוץ.
בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב ס' קנה אות ד) כתב ששמע בשם גאון אחד דבע״ש חזון אפשר לרחוץ בחמין בלי סבון, או בצונן עם סבון. אבל ידידי הגרש״ז ברוין [מח"ס שערים מצוינים בהלכה] כתב לי בזה ברחיצה בע״ש חזון הנה בזמנינו שהכל מתנהגים בנקיות קפדנית ובימי השרב גדול הזוהמה אין להחמיר ע״י מקלחת אפילו שאינם צוננים ובסבון.
בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן קכט. וכ"כ בח"ב ס"ס רב) פסק שאדם שמזיע ומצטער בזה רחיצת כל גופו בצונן אין לחשוש. וע"ש בעניין ערב שבת חזון.
בשו"ת ויברך דוד (לג"ר ישראל דוד הארפענעס 'מורה הוראה מובהק בארה״ב בברוקלין' מלשון הסכמת בעל המנחת יצחק. ח"א ס' עד) האריך בזה ולבסוף העלה להלכה, שמותר לרחוץ עצמו להעביר הזוהמא והזיעה הלח שעל גופו, כש״כ אם יש לו ריח זיעה. ומותר בכל אופן לרחוץ אף בבורית להסירו. ובאופן האסור לרחוץ אין נפק״מ בין אמבטי או מקלחת שניהם אסורים. עוד נראה שאף למי שהותר לרחוץ להעביר זיעה ולכלוך לא יעשה כן ברבים (כגון במקוה) אלא בצנעה בתוך ביתו.
שו"ת שבט הקהתי (ח"ה ס' ק) פסק שבמקומות החמים שמזיעים הרבה עד שריח הזיעה נודף מגופו מקילים גדולי ההוראה לרחוץ את עצמו כיון שאינו מכוין לתענוג אלא להעביר הזוהמא.
הגר"י קמינצקי (אמת ליעקב ס"ס תקנ"א הערה 514) פסק, שאיסור רחיצה בתשעת הימים הוא רק באופן של תענוג, אבל אם הוא מלוכלך או מזיע או שנודף ממנו ריח רע מותר. ואם יכול לנקות את עמו בלי סבון, עדיף שלא להשתמש בסבון. ויותר טוב להשתמש במים קרים עם סבון, מלרחוץ במים חמים עם סבון.
שו"ת אור לציון (ח"ג פרק כז הלכה ה)- אין להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב. ואף במים קרים אין לרחוץ, אלא אם כן רוחץ פניו ידיו ורגליו בלבד, שמותר לרוחצם ואף עם סבון. ואפילו מצטער בזיעה אין לו לרחוץ אלא אם כן אינו יכול לסבול את ריח הזיעה שבו, או שריח הזיעה נודף ומורגש בסביבתו, או שיש עליו לכלוך ממש, כגון פועל או הבא מן הדרך וכדומה. וכן מי שיש לו פצעים ברגלים וכדומה. ואף הוא לא ירחץ אלא במים קרים. ורשאי להוסיף מעט מים חמים בכדי להפשיר מעט את קרירות המים. ורשאי לרחוץ אף עם סבון. ומותר לטבול במקוה במים קרים או פושרים לטבילת עזרא או לכתיבת סת"ם אם הוא רגיל בכך כל השנה. וילדים פחותים מגיל בר מצוה, מותרים ברחיצה בשבוע זה אף אם הגיעו לגיל חינוך.
חזון עובדיה (ארבע תעניות עמ' רלח- רמד) פסק שמנהג הספרדים שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב. אך בערב שבת חזון מותר לרחוץ במים חמים ואף בסבון. אך להתרחץ בצונן מותר אך בשבוע שחל בו תשעה באב. שהאריך בסוף להביא את הפוסקים שמתירים לרחוץ מפני הזיעה.
בספר נטעי גבריאל (בין המצרים ח"א פרק מב, ד) פסק- מי שעובד עבודה קשה ומזיע הרבה, מותר לרחוץ ולהדיח מקום הזיעה במים חמין, וכן במקומות שחם מאד ומזיעים הרבה יש להקל לרחוץ מקומות הזיעה. וכן מי שאינו נקי בגופו מותר לו לרחוץ אותו מקום אפילו בחמין כדי שיהיה נקי.
בשו"ת דברי יציב (ס' רלז ס"ק ד) כתב שמה שהתיר המג"א לרחוץ ביום הכיפורים משום שמזיע איירי בזוהמא והיינו שמזוהם מאד ולא בסתם זיעה, ואמנם מי שמזיע כל כך עד שהוא מזוהם או שמזיע בזיעה שאינה חולפת, וכהך דבכתובות ע"ה ע"א גבי מומין עיין שם, אה"נ דמותר לו לרחוץ. ואפשר לפרש כן גם במ"ש במטה אפרים סי' תרי"ג סעיף ב' להתיר במזיע הרבה עיין שם, דהיינו שמזיע הרבה עד שנעשה מזוהם ודו"ק.
בשו"ת קנה בשם (חלק א סימן לב) דן לעניין רחיצת קטן בתשעת הימים ונראה דאוסר, אך הוסיף בסוף- ומ"מ פשוט דאין דברינו אמורים אלא על הכלל בסתם רחיצה שהוא לתענוג או לרביתיה דתינוק. אבל היכא דהרחיצה הוא כדי להעביר הזוהמא או הלכלוך ומכש"כ אם הוא לרפואה ממש, פשוט שאין להחמיר בזה דאפילו בגדולים ובתשעה באב גופיה מותר לרחוץ בכהאי גוונא כמבואר בשו"ע (סימן תקנ"ד ס"ט), ועיי"ש בביאור הלכה (ד"ה סיכה).

[שמחה מנתניה]

לא הי' סיפק בידי לעבור על הכל
אבל אגיב מלמעלה
'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'
ובהיות שכך
ובוודאי לא זהו המנהג הקדמוני בזמנם שהיו מתקלחים פעם בשבוע, והי' נקרא כתענוג
משא"כ בימינו הוא צורך ממש
ואי אפשר בכלל להמשיך בלי זה
ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ
וכדברי הלל הידועים

[ב. זעירא]

ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ

ומי יבא אחריך...

[בן ראם]

משא"כ בימינו הוא צורך ממש
ואי אפשר בכלל להמשיך בלי זה
ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ
וכדברי הלל הידועים

יכול להיות שמותר, אבל מי אמר שאי אפשר בלי זה? ובפרט שכולם עם מסכות בימים אלו? ומה שייכות הלל לכאן, אם כוונתך לחסד עם הגוף- אין לזה שום קשר במחילה.

[דרומאי]

לא הי' סיפק בידי לעבור על הכל
אבל אגיב מלמעלה
'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'
ובהיות שכך
ובוודאי לא זהו המנהג הקדמוני בזמנם שהיו מתקלחים פעם בשבוע, והי' נקרא כתענוג
משא"כ בימינו הוא צורך ממש
ואי אפשר בכלל להמשיך בלי זה
ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ
וכדברי הלל הידועים

חלילה וחס, ודאי המונע עצמו מרחיצה מר"ח ועד התענית כדין הוא עושה, וכן נהגו ונוהגין גדולי עולם, ומי יבא להוציא לעז אחריהם כאילו לא ידעו מההיא דהלל.
אמנם יש מקילים בזמננו מפני החום הגדול וחולשת הדור, אך משנה לא זזה ממקומה, ופשיטא דראוי להחמיר.
 

[דרומאי]

בשו"ת קנה בשם (חלק א סימן לב) דן לעניין רחיצת קטן בתשעת הימים ונראה דאוסר, אך הוסיף בסוף- ומ"מ פשוט דאין דברינו אמורים אלא על הכלל בסתם רחיצה שהוא לתענוג או לרביתיה דתינוק. אבל היכא דהרחיצה הוא כדי להעביר הזוהמא או הלכלוך ומכש"כ אם הוא לרפואה ממש, פשוט שאין להחמיר בזה דאפילו בגדולים ובתשעה באב גופיה מותר לרחוץ בכהאי גוונא כמבואר בשו"ע (סימן תקנ"ד ס"ט), ועיי"ש בביאור הלכה (ד"ה סיכה).

לאסור לקטן שייך דוקא אם כבר הגיע לחינוך אבלות על ירושלים, אבל קטן שלא מבין ענין אבלות על ירושלים לא שייך לחנכו בזה, וכמו שמצינו לענין שתיית יין.
ואומרים בשם ר' ניסים שהשיעור הוא קטן שכבר התחיל ללמוד גמרא.

[בחור צעיר]

ואומרים בשם ר' ניסים שהשיעור הוא קטן שכבר התחיל ללמוד גמרא.

ולפ"ז הוא תלוי במנהג המקומות, שבתשב"ר ובנותיה הוא מכתה ג', ובתתי"ם הוותיקים בירושלים והגלילות הוא מכיתה ד' או ה', וצ"ע למעשה.

[בר בי רב דחד יומא]

לא הי' סיפק בידי לעבור על הכל
אבל אגיב מלמעלה
'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'
ובהיות שכך
ובוודאי לא זהו המנהג הקדמוני בזמנם שהיו מתקלחים פעם בשבוע, והי' נקרא כתענוג
משא"כ בימינו הוא צורך ממש
ואי אפשר בכלל להמשיך בלי זה
ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ
וכדברי הלל הידועים

חס ושלום מלומר כן. וכי מפני דרכי שלום אבל שמת אביו יהיה מותר ברחיצה כל השאלה הנ"ל היא מפני שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השבר ושמעתי שפעם אחד שאל את הרב אם מותר להתקלח בתשעת הימים כי לא מסוגל וענה לו הרב שיכול אבל שיעשה את זה גם בתשעה באב
 

[נבשר]

לאסור לקטן שייך דוקא אם כבר הגיע לחינוך אבלות על ירושלים, אבל קטן שלא מבין ענין אבלות על ירושלים לא שייך לחנכו בזה, וכמו שמצינו לענין שתיית יין.
ואומרים בשם ר' ניסים שהשיעור הוא קטן שכבר התחיל ללמוד גמרא.

ראיתי בקונטרס מרשימותיו של הרב יוסף שוב הלכות והליכות מר' שריה דבילצקי שם הוא כותב שלא להאכיל קטנים בשר אפי' לא הגיעו לחינוך. וצ"ב.

[אליהו52]

חס ושלום מלומר כן. וכי מפני דרכי שלום אבל שמת אביו יהיה מותר ברחיצה כל השאלה הנ"ל היא מפני שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השבר ושמעתי שפעם אחד שאל את הרב אם מותר להתקלח בתשעת הימים כי לא מסוגל וענה לו הרב שיכול אבל שיעשה את זה גם בתשעה באב

תשובה מוזרה מאד!!
רחיצה בתשעה באב היא אסורה מעיקר הדין ואסור להושיט אצבעו במים ואילו תשעת הימים הוא מנהג ולפי מה שנהגו, והיום פסקו הרבה פוסקים שמותר להתרחץ באופנים מסוימים.
אה"נ ייתכן שאדם שמלוכלך בתשעה באב כולו בזיעה ומסריח כולו ייתכן ויהיה מותר לו לרחוץ עכ"פ בצונן אם עושה זאת מחמת טינוף ולא מחמת תענוג!

[בר בי רב דחד יומא]

חס ושלום מלומר כן. וכי מפני דרכי שלום אבל שמת אביו יהיה מותר ברחיצה כל השאלה הנ"ל היא מפני שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השבר ושמעתי שפעם אחד שאל את הרב אם מותר להתקלח בתשעת הימים כי לא מסוגל וענה לו הרב שיכול אבל שיעשה את זה גם בתשעה באב

תשובה מוזרה מאד!!
רחיצה בתשעה באב היא אסורה מעיקר הדין ואסור להושיט אצבעו במים ואילו תשעת הימים הוא מנהג ולפי מה שנהגו, והיום פסקו הרבה פוסקים שמותר להתרחץ באופנים מסוימים.
אה"נ ייתכן שאדם שמלוכלך בתשעה באב כולו בזיעה ומסריח כולו ייתכן ויהיה מותר לו לרחוץ עכ"פ בצונן אם עושה זאת מחמת טינוף ולא מחמת תענוג!

התשובה היא לא תשובה הלכתית. הרב פשוט הציב לו מראה שיראה שהעניין הוא לא הקושי שלא להתקלח אלא חוסר חיבור לחורבן ובתשעה באב שכולם יותר מחוברים לא על דעתו של אף אדם להתקלח אחרי הקינות אז כך אם ישכיל אדם קצת להתחבר לחורבן לא יפריע לו כל ההלכות הללו
 

[ששמואל]

כשמושק'ה הגיע לבית אדונו הפריץ הלה היה שקוע בארוחת הצהריים שלו, מנת בשר 'דבר אחר' מדיף ריח מגרה שכמעט הטריף את דעתו של מושקה שכבר מזמן לא אכל ארוחה הראויה לשמה.
הפריץ מסתובב אליו ואמר לו "שב תאכל, יותר קל לחשבן את הכסף כששבעים"
אמר לו מושק'ה "תודה אבל אני לא רוצה"
כעס הפריץ "מה זאת אומרת לא רוצה? שב תאכל!"
ענה לו "התורה אוסרת עלינו לאכול בשר חזיר"
הפריץ זעם "אה, בשביל להתפרנס מהבית מרזח שלי אני טוב, ובשביל לאכול איתי ארוחת צהרים אני לא טוב? אם אתה לא אוכל אני לוקח ממך את הבית מרזח"
ענה מושק'ה "אעפ"כ אסור לנו לאכול"
-ואני ינשל אותך מכל רכושך!
-ועדיין יהיה אסור לי לאכול.
-וכמובן אתן לך מכות ואשליך אותך לבית האסורים!
-התורה אוסרת עליונו גם במצב שכזה.
הפריץ כבר הגיע לנקודת רתיחה, הוציא את נשקו, כוונו לעבר מושק'ה וקרא "או שאתה מתחיל לאכול ברגע זה, או שאני יורה בך"
צהל מושק'ה ואמר "במקרה של פיקוח נפש מותר" והתיישב לאכול ולבלוס בהנאה, לאחר שגמר את מנתו הרים את עיניו ואמר לפריץ: דבר אחד איני מבין, למה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא את האקדח???????

אף אנו נשים אל לבנו לבל נהיה כמושק'ה זה, אף אם אנו במצב שאפי' לשמור על איסור רחיצה למשך תשעה ימים (או בשבוע שחל בו ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה) קשה לנו ואע"פ שהרבה בפוסקי זמנינו התירו לרחוץ עקב החום הקשה, לא ננופף בגאון ובשמחה כל הדרך למקלחת עם ההיתר...

[י.ק]

במאמר מרדכי (תקנג, ב) דן בעניין לימוד תורה בערב ט' באב שאין לחוש לדברי הרמ"א, וכתב בתוך דבריו, שכל מה שאסרו הוא כדי שיהיו יושבים בענייני צער ואבלות ומתוך כך זוכרים ודואגים על חורבן הבית. ואנו מטיילים ומשיחים שיחת חולין ומסיחים דעתם מן האבלות ומתוך כך באים לידי שחוק והיתול. אלא דמאחר שאיסור ברור הוא בש"ס ופוסקים (לימוד תורה בט' באב) פשיטא דאין לנו כח להקל. אמנם בערב ט' באב יש להקל כיון שלא הוזכר בש"ס ופוסקים וכן אני נוהג. ע"ש. כלומר כל מטרת המנהגים הללו הוא להזכיר לנו את החורבן שיפתח לבבנו ונבכה על החורבן וגלות השכינה וישראל. וכן שנחזור בתשובה ונמנע מעבירות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. ואם מנהג מסויים גורם לתקלה במקום אחר כמו בלימוד התורה, אין מצוה לדחוק עצמינו כדי לקיימו אם יש פתח להקל.
וגם כאן ראו חכמי הדור שלפעמים יש בזה תקלה של גדול כבוד הבריות לכן כתבו צדדים להקל, מר כדאית ליה ומר וכו'. ואפשר להוסיף שלפעמים כשאדם מזיע וחם לו הוא אינו ביישוב הדעת ויכול לבוא לכעס ומחלוקת וכד'. וכל ערום יעשה בדעת.

[אברהם העברי]

טרם אפתח פי בדבר אמסור מודעא שכל דברי הם לבירור ההלכה ואין בכוונתי כלל לדון בדברי מרנן הפוסקים בפסקיהם ובאיסוריהם אלא לנסות להבין את ההלכה לשורשה ולטעמה ולראות מה מטעמיה רלוונטי לדורנו
כמו"כ אקדים ואומר שלב יודע מרת נפשו באשר אנו מנותקים רגשית ואין בשר המת מרגיש בגודל חסרוננו בעת הזאת וע"כ עלינו למצוא כל טצדקי להתחבר וזה לבדו טעמא רבה להחמיר מאוד בכל הלכות האבילות
א. במקור כל הלכות האבל בגמ' נזכרו האיסורים כדלהלן א, מר"ח ממעטים בעסקיהם מלישא וליתן מלבנות ולנטוע, ומארסין ואין כונסין. ואין עושין סעודת אירוסין ב, בשבוע שחל בו אסור ג"כ לספר ולכבס (ואילו איסור רחיצה לא נזכר כלל ומדינא דגמ' מותר עד ת"ב) ג, בסעודה מפסקת אסור ג"כ לאכול בשר ויין
ב. איסור רחיצה - כתב אבי העזרי נהגו אבותינו שלא לרחוץ מר"ח, ויש עלינו לקיים משום אל תטוש תורת אמך ואילו הרמב"ם כתב ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו. ואסור לשנות מנהג אבותינו היינו שנחלקו אם אסור לרחוץ מר"ח או דוו' בשבוע שחל בו
ג. פשטות האיסור לרחץ הוא דוו' בחמין (שזהו סתם רחיצה שבכ"מ וביותר מוכח כן ברמ' שכ' שאסור ליכנס למרחץ) אמנם כ' תרוה"ד שבא"ז אפ' להבין שגם בצונן אסור וכיון שפליגי אם אסור מר"ח או משבוע שחל בו אפ"ל שגם בזה פליגי אמנם כ' שנהגו לרחוץ בנהר והמחמיר תע"ב
ד. והנה בדרכ"מ פסק את התרוה"ד וכן כ' בהגהותיו בשו"ע אך לשי' המחבר רבה המבוכה דהן אמנם בב"י הביא לתרוה"ד אך בשו"ע השמיטו והנה בפשטות הא אין למידין מההשמטות ולכאו' יאסר לשי' גם בחמין אמנם נראה דאינו נכון דהא התרוה"ד תלה המח' לגבי שבוע שחל בו במח' לגבי רחיצה בצונן ואם פסק כרמ' לגבי מר"ח לכאו' ה"נ הכא
ה. והנה בכל דברי הפוסקים לא מצאנו היתר למצטער וכדו' (מלבד בתספורת שפם) והנה נראה לבאר בזה ע"פ מנהגם באותם הימים - מנהגם היה לרחוץ כל גופו פעם בשבוע למפונקים ולפשוטי העם היה המנהג לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו בחמין בע"ש משום מצווה - ולפי"ז גדר התקנה ואיסור הרחיצה הוא עולם כמנהגו נוהג אלא שיש שמתענגים גם באמצע השבוע ורוחצים וזה נאסר בשבוע שחל בו לספרדים ומר"ח לאשכנזים (וזהו פשטות ההיתר לחפוף ראשו בחמין למי שנוהג בזה כל שבוע - כיון שעיקר התקנה היה שלא יתפנק בימים אלו יותר מהרגילות)
ו. אמנם זה ברור שאף שכיום נשתנו הטבעים אין להקיל בזה מסברת ליבן דהא אחר שהוקבע המנהג משנה לא זזה ממקומה ואף שכיום רוב העם נוהג לרחץ כל יום בחמין אין להקיל בזה
ז. אלא שצריכים אנו לידע משקל הדין - ז"ב שדינא דגמ' משקלו רב ואין להקיל בו במצטער גרידא אלא במקום צורך גדול אך מנהג קדמונים (ראשונים - מרדכי וא"ז) אין חומרתו כ"כ גדולה ויש מקום לבעלי הוראה להקיל במקום צורך גדול ומצטער טובא
ח. ומזה מצינו להרבה פוסקים שדנו להתיר למצטער לרחוץ בצונן כיון שעיקר החומרא בזה היא חומרא רחוקה מאוד שגם התרוה"ד כ' דאי"ז אלא המחמיר תע"ב ובזה לכאו' יש ליתן הגדר ללב שכאו"א יודע מה רמת המצטער שלו (אינו דומה מפונק הרוחץ פעמיים ביום לבעל בעמיו הרוחץ כל יומיים ואינו דומה בחור בעל רתיחת דמים לזקן ואינו דומה דרי המקומות החמים והלחים ליושבי ההרים הצוננין והיבשים)
ט. ואחר כל הדברים נראה דפשוט הדבר שבמקום צער לאחרים אין מקום להחמיר כלל יותר מדינא דגמ' והעושה כן הרי הוא חסיד שוטה

[דרומאי]

ט. ואחר כל הדברים נראה דפשוט הדבר שבמקום צער לאחרים אין מקום להחמיר כלל יותר מדינא דגמ' והעושה כן הרי הוא חסיד שוטה

רבים וטובים ממך נמנעים מרחיצה גם במקום צער גדול, ואין כאן אלא גסות הרוח.
 

[אברהם העברי]

ט. ואחר כל הדברים נראה דפשוט הדבר שבמקום צער לאחרים אין מקום להחמיר כלל יותר מדינא דגמ' והעושה כן הרי הוא חסיד שוטה

רבים וטובים ממך נמנעים מרחיצה גם במקום צער גדול, ואין כאן אלא גסות הרוח.

אין דרכי להשיב בגסות אך כמדומני שכבודו צריך לחזור לחיידר וללמוד לקרוא
כתבתי במפורש שבמקום צער לאחרים אין להחמיר בזה - ע"ז לא שמעתי שיש גדולים וטובים ממני שנמנעים

[HaimL]

חס ושלום מלומר כן. וכי מפני דרכי שלום אבל שמת אביו יהיה מותר ברחיצה כל השאלה הנ"ל היא מפני שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השבר ושמעתי שפעם אחד שאל את הרב אם מותר להתקלח בתשעת הימים כי לא מסוגל וענה לו הרב שיכול אבל שיעשה את זה גם בתשעה באב

תשובה מוזרה מאד!!
רחיצה בתשעה באב היא אסורה מעיקר הדין ואסור להושיט אצבעו במים ואילו תשעת הימים הוא מנהג ולפי מה שנהגו, והיום פסקו הרבה פוסקים שמותר להתרחץ באופנים מסוימים.
אה"נ ייתכן שאדם שמלוכלך בתשעה באב כולו בזיעה ומסריח כולו ייתכן ויהיה מותר לו לרחוץ עכ"פ בצונן אם עושה זאת מחמת טינוף ולא מחמת תענוג!

כלומר, למרות מה שמבואר בשו"ע, בנוגע להיתר לרחוץ אתה עדיין מסתפק באדם שהוא מלוכלך ומטונף בזיעה

(ציטוטים)
אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.
 

[HaimL]

כשמושק'ה הגיע לבית אדונו הפריץ הלה היה שקוע בארוחת הצהריים שלו, מנת בשר 'דבר אחר' מדיף ריח מגרה שכמעט הטריף את דעתו של מושקה שכבר מזמן לא אכל ארוחה הראויה לשמה.
הפריץ מסתובב אליו ואמר לו "שב תאכל, יותר קל לחשבן את הכסף כששבעים"
אמר לו מושק'ה "תודה אבל אני לא רוצה"
כעס הפריץ "מה זאת אומרת לא רוצה? שב תאכל!"
ענה לו "התורה אוסרת עלינו לאכול בשר חזיר"
הפריץ זעם "אה, בשביל להתפרנס מהבית מרזח שלי אני טוב, ובשביל לאכול איתי ארוחת צהרים אני לא טוב? אם אתה לא אוכל אני לוקח ממך את הבית מרזח"
ענה מושק'ה "אעפ"כ אסור לנו לאכול"
-ואני ינשל אותך מכל רכושך!
-ועדיין יהיה אסור לי לאכול.
-וכמובן אתן לך מכות ואשליך אותך לבית האסורים!
-התורה אוסרת עליונו גם במצב שכזה.
הפריץ כבר הגיע לנקודת רתיחה, הוציא את נשקו, כוונו לעבר מושק'ה וקרא "או שאתה מתחיל לאכול ברגע זה, או שאני יורה בך"
צהל מושק'ה ואמר "במקרה של פיקוח נפש מותר" והתיישב לאכול ולבלוס בהנאה, לאחר שגמר את מנתו הרים את עיניו ואמר לפריץ: דבר אחד איני מבין, למה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא את האקדח???????

אף אנו נשים אל לבנו לבל נהיה כמושק'ה זה, אף אם אנו במצב שאפי' לשמור על איסור רחיצה למשך תשעה ימים (או בשבוע שחל בו ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה) קשה לנו ואע"פ שהרבה בפוסקי זמנינו התירו לרחוץ עקב החום הקשה, לא ננופף בגאון ובשמחה כל הדרך למקלחת עם ההיתר...

יש כל כך הרבה סיפורים ובדיחות שקשורים לזה, אבל כדי שלא לקלקל את הדיון, אזכיר דווקא סיפור הקשור לשואה, וממילא קשור לימים אלה.

מספרים שכאשר ניצלו תלמידי ישיבת במיר ברכבת, עם המשגיח או הר"י, היו בדיחא דעתייהו, שזכו להינצל. פנה אליהם המשגיח, ואמר להם, שאין בכלל על מה לשמוח. נוסעים כדי להינצל, כי התורה ציוותה על פיקוח נפש, אך לשמחה מה זו עושה.
 

[אליהו52]

חס ושלום מלומר כן. וכי מפני דרכי שלום אבל שמת אביו יהיה מותר ברחיצה כל השאלה הנ"ל היא מפני שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השבר ושמעתי שפעם אחד שאל את הרב אם מותר להתקלח בתשעת הימים כי לא מסוגל וענה לו הרב שיכול אבל שיעשה את זה גם בתשעה באב

תשובה מוזרה מאד!!
רחיצה בתשעה באב היא אסורה מעיקר הדין ואסור להושיט אצבעו במים ואילו תשעת הימים הוא מנהג ולפי מה שנהגו, והיום פסקו הרבה פוסקים שמותר להתרחץ באופנים מסוימים.
אה"נ ייתכן שאדם שמלוכלך בתשעה באב כולו בזיעה ומסריח כולו ייתכן ויהיה מותר לו לרחוץ עכ"פ בצונן אם עושה זאת מחמת טינוף ולא מחמת תענוג!

כלומר, למרות מה שמבואר בשו"ע, בנוגע להיתר לרחוץ אתה עדיין מסתפק באדם שהוא מלוכלך ומטונף בזיעה

(ציטוטים)
אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.

קשה לי להבין אם אתה מדבר בציניות ולכן לא אענה כך
אבל כן! יש הבדל בין מטונף לטיט וצואה לאדם שהזיע הרבה. ולכן כתבתי בלשון יתכן
מי שהזיע הרבה מותר לו להתפלל ומי שמלוכלך בצואה אסור.
אדם לא יניח לעולם את ידיו כשיש צואה או בוץ עליהם אלא ימצא איך לנקותם בכל מידי דמנקי, אבל מי שמזיע יכול בדר"כ לחכות כמה שעות...
אבל אני שומע שני צדדים

[מבקש אמת]

תשובה מוזרה מאד!!
רחיצה בתשעה באב היא אסורה מעיקר הדין ואסור להושיט אצבעו במים ואילו תשעת הימים הוא מנהג ולפי מה שנהגו, והיום פסקו הרבה פוסקים שמותר להתרחץ באופנים מסוימים.
אה"נ ייתכן שאדם שמלוכלך בתשעה באב כולו בזיעה ומסריח כולו ייתכן ויהיה מותר לו לרחוץ עכ"פ בצונן אם עושה זאת מחמת טינוף ולא מחמת תענוג!

כלומר, למרות מה שמבואר בשו"ע, בנוגע להיתר לרחוץ אתה עדיין מסתפק באדם שהוא מלוכלך ומטונף בזיעה

(ציטוטים)
אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.

קשה לי להבין אם אתה מדבר בציניות ולכן לא אענה כך
אבל כן! יש הבדל בין מטונף לטיט וצואה לאדם שהזיע הרבה. ולכן כתבתי בלשון יתכן
מי שהזיע הרבה מותר לו להתפלל ומי שמלוכלך בצואה אסור.
אדם לא יניח לעולם את ידיו כשיש צואה או בוץ עליהם אלא ימצא איך לנקותם בכל מידי דמנקי, אבל מי שמזיע יכול בדר"כ לחכות כמה שעות...
אבל אני שומע שני צדדים

בהלכות יוה"כ תריג,ב מבואר במשנ"ב שמותר לרחוץ מפני הזיעה אפילו ביום כפור. אלא שמסיק שיש להחמיר בזה משום שיש מחמירין ביוה"כ, דהא סיכה להעביר את הזוהמא אסור, ולדעתם הוא הדין רחיצה. ולפי זה נמצא שבתשעה באב שהותרה סיכה להעביר את הזוהמא, גם רחיצה הותרת לכולי עלמא. ואם בתשעה באב שאיסור רחיצה הוא מן הדין, כל שכן בתשעת הימים שאינו אלא מנהג. 

וראיתי שהביאו בשם הגרח"ק שהמשנ"ב בסי' תריג מיירי דווקא בזיעה הבאה מחמת חולי ולא בזיעה רגילה. אך זה ביאור תמוה, משום שהמשנ"ב אינו משנה או גמרא שצריך להעמיד אוקימתות בדבריו, אלא הוא ספר שאמור להיות מובן לכל בעל הבית שמנסה לדעת מה ההלכה. וכבר דובר בזה באשכול אחר בענין סתירת המשנ"ב בסי' שיח. כפי הנראה בבני ברק עשו למשנ"ב מה שבריסק עשו לרמב"ם...

[HaimL]

תשובה מוזרה מאד!!
רחיצה בתשעה באב היא אסורה מעיקר הדין ואסור להושיט אצבעו במים ואילו תשעת הימים הוא מנהג ולפי מה שנהגו, והיום פסקו הרבה פוסקים שמותר להתרחץ באופנים מסוימים.
אה"נ ייתכן שאדם שמלוכלך בתשעה באב כולו בזיעה ומסריח כולו ייתכן ויהיה מותר לו לרחוץ עכ"פ בצונן אם עושה זאת מחמת טינוף ולא מחמת תענוג!

כלומר, למרות מה שמבואר בשו"ע, בנוגע להיתר לרחוץ אתה עדיין מסתפק באדם שהוא מלוכלך ומטונף בזיעה

(ציטוטים)
אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.

קשה לי להבין אם אתה מדבר בציניות ולכן לא אענה כך
אבל כן! יש הבדל בין מטונף לטיט וצואה לאדם שהזיע הרבה. ולכן כתבתי בלשון יתכן
מי שהזיע הרבה מותר לו להתפלל ומי שמלוכלך בצואה אסור.
אדם לא יניח לעולם את ידיו כשיש צואה או בוץ עליהם אלא ימצא איך לנקותם בכל מידי דמנקי, אבל מי שמזיע יכול בדר"כ לחכות כמה שעות...
אבל אני שומע שני צדדים

הפעם זאת לא הייתה ציניות. בהתחלה חשבתי לצטט ותו לא, אבל אז חשבתי שזה ביעתא בכותחא, וממילא המגיב התכוון לחלק, ולכן שאלתי מהו החילוק, במקומנו ובזמננו. 

וכמדומני שאדם יסבול שיש עליו טיט, שאין ריחו קשה, ולא זיעה (ומכ"ש זיעת חברו), שריחה קשה.

 רבי יהודה אומר: הכל לפי הנודר. טען והזיע והיה ריחו קשהו, אמר: "קונם צמר ופשתים עולים עלי", מותר להתכסות, ואסור להפשיל לאחוריוז.
 

[אליהו52]

כלומר, למרות מה שמבואר בשו"ע, בנוגע להיתר לרחוץ אתה עדיין מסתפק באדם שהוא מלוכלך ומטונף בזיעה

(ציטוטים)
אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.

קשה לי להבין אם אתה מדבר בציניות ולכן לא אענה כך
אבל כן! יש הבדל בין מטונף לטיט וצואה לאדם שהזיע הרבה. ולכן כתבתי בלשון יתכן
מי שהזיע הרבה מותר לו להתפלל ומי שמלוכלך בצואה אסור.
אדם לא יניח לעולם את ידיו כשיש צואה או בוץ עליהם אלא ימצא איך לנקותם בכל מידי דמנקי, אבל מי שמזיע יכול בדר"כ לחכות כמה שעות...
אבל אני שומע שני צדדים

הפעם זאת לא הייתה ציניות. בהתחלה חשבתי לצטט ותו לא, אבל אז חשבתי שזה ביעתא בכותחא, וממילא המגיב התכוון לחלק, ולכן שאלתי מהו החילוק, במקומנו ובזמננו. 

וכמדומני שאדם יסבול שיש עליו טיט, שאין ריחו קשה, ולא זיעה (ומכ"ש זיעת חברו), שריחה קשה.

 רבי יהודה אומר: הכל לפי הנודר. טען והזיע והיה ריחו קשהו, אמר: "קונם צמר ופשתים עולים עלי", מותר להתכסות, ואסור להפשיל לאחוריוז.

מסכים איתך אבל הכל תלוי בזיעה ובטיט, אני עדיין חושב שמי שיש עליו טיט מנסה יותר להוריד מאשר אדם עם זיעה שלא רץ לחפש מקלחת אמנם באמת תלוי כמה הזיה חמורה וכמה הטיט הוא טיט היון...
 

[אליהו52]

כלומר, למרות מה שמבואר בשו"ע, בנוגע להיתר לרחוץ אתה עדיין מסתפק באדם שהוא מלוכלך ומטונף בזיעה

(ציטוטים)
אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.

הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.

קשה לי להבין אם אתה מדבר בציניות ולכן לא אענה כך
אבל כן! יש הבדל בין מטונף לטיט וצואה לאדם שהזיע הרבה. ולכן כתבתי בלשון יתכן
מי שהזיע הרבה מותר לו להתפלל ומי שמלוכלך בצואה אסור.
אדם לא יניח לעולם את ידיו כשיש צואה או בוץ עליהם אלא ימצא איך לנקותם בכל מידי דמנקי, אבל מי שמזיע יכול בדר"כ לחכות כמה שעות...
אבל אני שומע שני צדדים

בהלכות יוה"כ תריג,ב מבואר במשנ"ב שמותר לרחוץ מפני הזיעה אפילו ביום כפור. אלא שמסיק שיש להחמיר בזה משום שיש מחמירין ביוה"כ, דהא סיכה להעביר את הזוהמא אסור, ולדעתם הוא הדין רחיצה. ולפי זה נמצא שבתשעה באב שהותרה סיכה להעביר את הזוהמא, גם רחיצה הותרת לכולי עלמא. ואם בתשעה באב שאיסור רחיצה הוא מן הדין, כל שכן בתשעת הימים שאינו אלא מנהג. 

צודק
אני חוזר בי

ועדיין קשה לי לראות מישהו מתקלח כי הוא הזיע הרבה בת"ב...
 

[מבקש אמת]

קשה לי להבין אם אתה מדבר בציניות ולכן לא אענה כך
אבל כן! יש הבדל בין מטונף לטיט וצואה לאדם שהזיע הרבה. ולכן כתבתי בלשון יתכן
מי שהזיע הרבה מותר לו להתפלל ומי שמלוכלך בצואה אסור.
אדם לא יניח לעולם את ידיו כשיש צואה או בוץ עליהם אלא ימצא איך לנקותם בכל מידי דמנקי, אבל מי שמזיע יכול בדר"כ לחכות כמה שעות...
אבל אני שומע שני צדדים

בהלכות יוה"כ תריג,ב מבואר במשנ"ב שמותר לרחוץ מפני הזיעה אפילו ביום כפור. אלא שמסיק שיש להחמיר בזה משום שיש מחמירין ביוה"כ, דהא סיכה להעביר את הזוהמא אסור, ולדעתם הוא הדין רחיצה. ולפי זה נמצא שבתשעה באב שהותרה סיכה להעביר את הזוהמא, גם רחיצה הותרת לכולי עלמא. ואם בתשעה באב שאיסור רחיצה הוא מן הדין, כל שכן בתשעת הימים שאינו אלא מנהג. 

צודק
אני חוזר בי

ועדיין קשה לי לראות מישהו מתקלח כי הוא הזיע הרבה בת"ב...

זה בגלל שלוש סיבות:

א) תשעה באב יותר חמור שאיסורה מן הדין ולא מחמת מנהג, וכן משום שנאסרה רחיצה כל דהו אלא במקום צער, ואילו בתשעת הימים אינו אלא מנהג (שנתפשט רק בשנים מאוחרות יותר, כמו שמעיד תרומת הדשן שבזמנו הרבה נהגו לרחוץ בנהרות) וגם לא נהגו אלא רחיצה גמורה.

ב) יום אחד אפשר איכשהו לסחוב, אבל לא תשעה ימים...

ג) בת"ב בדרך כלל יושבים בבית או בביהכנ"ס הממוזג כל היום, ואילו בתשעת הימים רצים מהכא להתם וממשיכים סדר יום כרגיל.

כמובן יש גם את הסיבה שבת"ב יותר מרגישים את האבלות מאשר בתשעת הימים, אבל זה באמת אמור להיות כך, כל אחד לפום דרגתו.
 

[דרומאי]

ט. ואחר כל הדברים נראה דפשוט הדבר שבמקום צער לאחרים אין מקום להחמיר כלל יותר מדינא דגמ' והעושה כן הרי הוא חסיד שוטה

רבים וטובים ממך נמנעים מרחיצה גם במקום צער גדול, ואין כאן אלא גסות הרוח.

אין דרכי להשיב בגסות אך כמדומני שכבודו צריך לחזור לחיידר וללמוד לקרוא
כתבתי במפורש שבמקום צער לאחרים אין להחמיר בזה - ע"ז לא שמעתי שיש גדולים וטובים ממני שנמנעים

אין דרכך להשיב בגסות, אך בהחלט כתבת בגסות.
יש גדולים וטובים ממך שנמנעים מרחיצה גם במקום צער לאחרים, ואין רוחצין אלא מקום הטינופת ממש.
 

[ברל]

מתוך התשובה של הרב וואזנר לעיל
"בעש"ק חזון המנהג לרחוץ ראשו פניו ידיו ורגליו בחמין בלי סבון כיון שרגיל בזה בכל ע"ש."
מה התוספת כיון שרגיל בזה, ואם אנן שרגילים בזה כל יום?

[אברהם העברי]

רבים וטובים ממך נמנעים מרחיצה גם במקום צער גדול, ואין כאן אלא גסות הרוח.

אין דרכי להשיב בגסות אך כמדומני שכבודו צריך לחזור לחיידר וללמוד לקרוא
כתבתי במפורש שבמקום צער לאחרים אין להחמיר בזה - ע"ז לא שמעתי שיש גדולים וטובים ממני שנמנעים

אין דרכך להשיב בגסות, אך בהחלט כתבת בגסות.
יש גדולים וטובים ממך שנמנעים מרחיצה גם במקום צער לאחרים, ואין רוחצין אלא מקום הטינופת ממש.

אכן כתבתי בגסות כיון שדבריך לא ניתנו לאמרם
אם אכן נמנעים במקום צער אינם גדולים וטובים ממני - בתחילה דנתיך שלא הבנת כוונתי וע"ז הגבתי שעליך לחזור לחיידר אבל אם מלכתחי' לזה נתכוונת הרי שאינם גדולים ואני ממליץ להתרחק מהם (ולא רק בניין טעג)

[אברהם העברי]

רק אבהיר
אינני נוהג לרחוץ כלל בתשעת הימים (מלבד ע"ש שמנהגי ע"פ הגר"א לרחוץ כל גופי וכן כל השבוע פניו"ר) וכל מה שכתבתי הוא במקום שיש צער לאחרים

[דרומאי]

רק אבהיר
אינני נוהג לרחוץ כלל בתשעת הימים (מלבד ע"ש שמנהגי ע"פ הגר"א לרחוץ כל גופי וכן כל השבוע פניו"ר) וכל מה שכתבתי הוא במקום שיש צער לאחרים

היכן כתב זאת הגר"א?
 

[בחור צעיר]

ברצוני להציע בפני הציבור את תחושתי:
בעולם מקביל, או באבלות על ז' קרובים, הדיון על רחיצה היה מתנהל אחרת,
כדרכה של תורה, עם ראיות, וסברות, ודימוי מילתא למילתא, והכרעות כדרכה של תורה,
מה גם שהלכה כדברי המקל באבל.
אבל בדיון על אבלות משנכנס אב ושבוע שחל בו, מתערבים הרבה מאד אמוציות
ודברים שאין אנו מורגלים בהם בדיון הלכתי נקי.

וכמדומה, ששורש העניין הוא, שאנו מתאמצים להחזיק בציפורניים את אבלות החורבן,
ונצמדים לכל בדל מעשה אבלות שנותר לנו, כי אבלות בלב פנימה כמעט ואין, (לבי יודע מרת נפשו)
ולכן כאן הרגישות הרבה יותר גבוהה, לכל שינוי בהלכות האבלות. מה גם שכמעט ולא נותר דבר אחר
שהאבלות תהיה ניכרת בו, כי איסור אכילת בשר ויין היום אינו משמעותי כמעט, ע"ע פרסומות חברות הדגים בער"ח אב,
ולכן נותר לנו לפליטה איסור רחיצה ואנו משמרים אותו בכל כוחנו, כעין שלא תשתכח תורת אבלות.

הביעו את דעתכם רבותי.