רחיצה בתשעת הימים

מבקש אמת

משתמש ותיק
אמונת אומן אמר:
מכון קול יוסף אמר:
אמונת אומן אמר:
כי המקוה כפוף להלכה, ולא מצאנו היתר לרחוץ לפני הטבילה.
מש''כ שהרחיצה לפה''ט היא לצורך בריאות הוא רעיון לא רע. לא זוהי הסיבה שמבקשים לרחוץ. רוב האנשים שתשאל יגידו לך שזה מחמת אנינות וניקיון גרידא. כמו''כ בזמנינו שיש בכל מקוה פילטר + כ''א סאה של כלור, הטעם הזה קלוש למדי. זה הרבה יותר נקי מהכינרת למשל.
זה ממש לא נכון, הרבה אנשים סולדים מללכת מקוה בגלל הזוהמא, וכי אתה מוכן לקחת על ראשך אחד שיימנע מלטבול בגלל ההבנה הזאת? כל עוד שזה מקוה ציבורי חובה לרחוץ לפחות בלי סבון כדי להקטין את הזוהמא, ולא לחינם מרבים ללהג ולשחוק על הלכלוך במקוואות, זה חילול השם כפשוטו.
אני טובל במקווה שיש לו מאות רבות של מנויים, ומס' המשתמשים במקלחות הוא מיעוט קטן, בעיקר קלי הדעת. 
ופשוט שמי בא למקוה בא ע"מ לנהוג כדין, המקוואות של דור הקודם המקלחות היו יבשות לגמרי בט' הימים. 
מי שבגלל זה יימנע מלטבול שלא יטבול.
חילול ד' זה כשמוחקים את ההלכה לא כשמקיימים אותה! 

אמנם במקווה ששייכת לציבור ספרדי שאינו נוהג באיסור רחיצה השנה, הנידון יהיה שונה. 

עובדתית במקווה ששמים כלור במים עפ"י התקן, אין כל חשש, שמעתי מרופא מומחה, שטבילה במעיין 'נקי' מסוכנת פי כמה מטבילה במקווה מלוכלך שיש בו כלור. 
אינני יודע מהו הדור הקודם שלך, כנראה שהיה חילוק ברמת ההגיינה בין המקומות בדור הקודם, כמו שיש חילוק עכשיו, ודו"ק.
 
 

איש ווילנא

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
איש ווילנא אמר:
בהלכות אבילות הרמב"ן מביא שאיסטניס שמותר לו לרחוץ לא די באיסטניס שמקפיד על נקיונו אלא דווקא במביאו לידי חולי וכן נפסק להלכה. אף שגם שם לא נאסר רק רחיצה של תענוג ולכן כל הפלפולים לעיל להוכיח להתיר ממה שהותר לרחוץ טינוף הם שכל רחיצה שהיא לא לתענוג מותרת דברי הבל הם. 
 
וראיתי מהגרנ"ק שאם יש כמות גדולה של זיעה כגון אחר עבודה מאומצת הוא בבחינת טינוף שמותר לרחוץ מקום הזיעה

אינו ענין לדברינו כלל, כיון שהיתר דאסטניס הוא ביטול של כל איסור הרחיצה מעיקרו, שלא גזרו על אסטניס משום שאצלו שום רחיצה אינו לתענוג אלא למנוע צער, ועל זה אומר הרמב"ן שלא כל אדם שמרגיש לא בנח כשאינו רוחץ יכול לומר אסטניס אני דא"נ כן הרי בטל כל איסור רחיצה לגמרי מכל אדם, וע"כ שדווקא כשמביאו לידי מיחוש (אגב מיחוש אינו חולי אלא צער גדול, כמבואר בהלכות שבת. חולי הוא דרגה חמורה יותר שמוגדר כחולה שאין בו סכנה ואפילו בשבת מותר לרחוץ). אבל אנחנו לא מדברים על ביטול איסור הרחיצה אלא על היתר במקום שהוא להסיר הזיעה, דלא גרע מטיט (כמבואר במהר"י קשטרו בהלכות אבלות שם). והיתר זה הוא לפי הצורך להסיר הזיעה, ולא ביטול כללי של איסור הרחיצה.

הרמב"ן כותב שמי שאיסטניס שמקפיד על נקיותו אין לו התר לרחוץ והרי כל גופו מלוכלך מעט ואף על פי כן לא התירו לו לרחוץ 
 

שרביה

משתמש ותיק
אמונת אומן אמר:
מכון קול יוסף אמר:
אמונת אומן אמר:
כי המקוה כפוף להלכה, ולא מצאנו היתר לרחוץ לפני הטבילה.
מש''כ שהרחיצה לפה''ט היא לצורך בריאות הוא רעיון לא רע. לא זוהי הסיבה שמבקשים לרחוץ. רוב האנשים שתשאל יגידו לך שזה מחמת אנינות וניקיון גרידא. כמו''כ בזמנינו שיש בכל מקוה פילטר + כ''א סאה של כלור, הטעם הזה קלוש למדי. זה הרבה יותר נקי מהכינרת למשל.
זה ממש לא נכון, הרבה אנשים סולדים מללכת מקוה בגלל הזוהמא, וכי אתה מוכן לקחת על ראשך אחד שיימנע מלטבול בגלל ההבנה הזאת? כל עוד שזה מקוה ציבורי חובה לרחוץ לפחות בלי סבון כדי להקטין את הזוהמא, ולא לחינם מרבים ללהג ולשחוק על הלכלוך במקוואות, זה חילול השם כפשוטו.
אני טובל במקווה שיש לו מאות רבות של מנויים, ומס' המשתמשים במקלחות הוא מיעוט קטן, בעיקר קלי הדעת. 
ופשוט שמי בא למקוה בא ע"מ לנהוג כדין, המקוואות של דור הקודם המקלחות היו יבשות לגמרי בט' הימים. 
מי שבגלל זה יימנע מלטבול שלא יטבול.
חילול ד' זה כשמוחקים את ההלכה לא כשמקיימים אותה! 
כמובן שהאופן המותר להתקלח (יותר נכון להתנקות לא להתקלח) אינו באופן של לעמוד חצי שעה (ואפי' במים קרים) ולהסתבן כל הגוף בשופי וכל זה עוד במקוה בפרהסיא
אלא כמו שאמרו 'אריין ארויס' כמה שצריך כדי שיהיה נקי ולא לתענוג אפי' קל
ובכלל עדיף לא במקווה כמו שהורו כבר בעלי הוראה שלא לעשות זאת בפרהסיא אבל לא שאם זה במקוה זה אסור ולא שאם אתה לא רואה שאנשים מתקלחים במקוה זה אומר שאסור
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
י'שי אמר:
כמובן שהאופן המותר להתקלח (יותר נכון להתנקות לא להתקלח) אינו באופן של לעמוד חצי שעה (ואפי' במים קרים) ולהסתבן כל הגוף בשופי וכל זה עוד במקוה בפרהסיא
אלא כמו שאמרו 'אריין ארויס' כמה שצריך כדי שיהיה נקי ולא לתענוג אפי' קל
ובכלל עדיף לא במקווה כמו שהורו כבר בעלי הוראה שלא לעשות זאת בפרהסיא אבל לא שאם זה במקוה זה אסור ולא שאם אתה לא רואה שאנשים מתקלחים במקוה זה אומר שאסור
וע"כ מה כוונתך לטעון, שכל אלו מתקלחים בבוקר בבית לפני בואם למקווה? הרי ברור שלא, ואם כן דעת הרבים היא כמו שהיה מעולם שבימים אלו אין היתר להתקלח כדי להיכנס למקווה, וכמו בשבת בבוקר שטובלים בלי מקלחת ואין חוששים לא לזוהמת חיידקים ולא לחילול השם מדומה.
 

שרביה

משתמש ותיק
אמונת אומן אמר:
י'שי אמר:
כמובן שהאופן המותר להתקלח (יותר נכון להתנקות לא להתקלח) אינו באופן של לעמוד חצי שעה (ואפי' במים קרים) ולהסתבן כל הגוף בשופי וכל זה עוד במקוה בפרהסיא
אלא כמו שאמרו 'אריין ארויס' כמה שצריך כדי שיהיה נקי ולא לתענוג אפי' קל
ובכלל עדיף לא במקווה כמו שהורו כבר בעלי הוראה שלא לעשות זאת בפרהסיא אבל לא שאם זה במקוה זה אסור ולא שאם אתה לא רואה שאנשים מתקלחים במקוה זה אומר שאסור
וע"כ מה כוונתך לטעון, שכל אלו מתקלחים בבוקר בבית לפני בואם למקווה? הרי ברור שלא, ואם כן דעת הרבים היא כמו שהיה מעולם שבימים אלו אין היתר להתקלח כדי להיכנס למקווה, וכמו בשבת בבוקר שטובלים בלי מקלחת ואין חוששים לא לזוהמת חיידקים ולא לחילול השם מדומה.

כוונתי היתה קודם כל לומר שזה לא הוכחה לכך שאין להכנס כלל למקלחת בתשעת הימים ואכן הם מתקלחים בלילה או בבוקר לפני המקוה
ואכן יש שלפני הכניסה לבור מעבירים זרם מים מהיר על עצמם שזה גם משהו
ויש הבדל בין שבת שהוא יום אחד לבין שמונה ימים ובפרט אלו שלא מתקלחים כלל אין דומה שבת בבוקר לאחר מקלחת של יום שישי לערב תשעה באב לאחר מקלחת אחרונה שלפני שמונה ימים
 
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
אכן אינו דומה, ולא באתי כלל להוכיח שאין מתקלחים כלל בתשעת הימים, אבל ברור שהמנהג הרווח הוא שבימים אלה לא מקפידים על מקלחת קודם הטבילה, ובוודאי שאין חיוב לעשות כן רק בגלל שיש איסטניסים וכו'
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
איש ווילנא אמר:
מבקש אמת אמר:
איש ווילנא אמר:
בהלכות אבילות הרמב"ן מביא שאיסטניס שמותר לו לרחוץ לא די באיסטניס שמקפיד על נקיונו אלא דווקא במביאו לידי חולי וכן נפסק להלכה. אף שגם שם לא נאסר רק רחיצה של תענוג ולכן כל הפלפולים לעיל להוכיח להתיר ממה שהותר לרחוץ טינוף הם שכל רחיצה שהיא לא לתענוג מותרת דברי הבל הם. 
 
וראיתי מהגרנ"ק שאם יש כמות גדולה של זיעה כגון אחר עבודה מאומצת הוא בבחינת טינוף שמותר לרחוץ מקום הזיעה

אינו ענין לדברינו כלל, כיון שהיתר דאסטניס הוא ביטול של כל איסור הרחיצה מעיקרו, שלא גזרו על אסטניס משום שאצלו שום רחיצה אינו לתענוג אלא למנוע צער, ועל זה אומר הרמב"ן שלא כל אדם שמרגיש לא בנח כשאינו רוחץ יכול לומר אסטניס אני דא"נ כן הרי בטל כל איסור רחיצה לגמרי מכל אדם, וע"כ שדווקא כשמביאו לידי מיחוש (אגב מיחוש אינו חולי אלא צער גדול, כמבואר בהלכות שבת. חולי הוא דרגה חמורה יותר שמוגדר כחולה שאין בו סכנה ואפילו בשבת מותר לרחוץ). אבל אנחנו לא מדברים על ביטול איסור הרחיצה אלא על היתר במקום שהוא להסיר הזיעה, דלא גרע מטיט (כמבואר במהר"י קשטרו בהלכות אבלות שם). והיתר זה הוא לפי הצורך להסיר הזיעה, ולא ביטול כללי של איסור הרחיצה.

הרמב"ן כותב שמי שאיסטניס שמקפיד על נקיותו אין לו התר לרחוץ והרי כל גופו מלוכלך מעט ואף על פי כן לא התירו לו לרחוץ 

נכון, ועל לכלוך מועט כזה שאינו מוגדר כלכלוך אצל כל אדם אלא רק הרגשה לא נעימה של חוסר נקיון, לא התירו אלא לאסטניס שיבוא לידי מיחוש. אבל מה שמוגדר כלכלוך או זיעה ממשית מותר גם בלי מיחוש, וכמו שהתירו טיט גם אם לא יגרום לו מיחוש.

(בר מן דין אין לשכוח שהרמב"ן מדבר על אבלות בו איסור רחיצה הוא מדינא, ואנו מדברים על מנהג אשכנז, והסברא שלא קיבלו על עצמם מנהג באופן של צער גדול).
 

מבקש652

משתמש רשום
ברל אמר:
האם יתכן שישתנו הטבעים ואדם שכל היום במזגן כשיוצא מזיע יותר

יש בזה משהו.. 
האוכל שאנחנו אוכלים היום, הוא הרבה פחות בריא, וממילא הזיעה הרבה יותר מלוכלכת ומסיבית, ביחס לזיעה של מי שאוכל רק בריא.. 
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
הנני מעלה כאן מאמר מעניין שכתב מאן דהוא בנושא זה:

בס"ד
רחיצה בימינו בתשעת הימים

א. אחת השאלות המציקות והנפוצות בימינו בימי תשעת הימים לבני אשכנז או בשבוע שחל בו ת"ב לבני ספרד, הוא אופני ההיתר לרחיצה בימים לוהטים אלו בעיצומו של הקיץ, ועבור בני אדם רבים נראה הדבר כבלתי אפשרי. יש התולים עצמם בספרי האחרונים שהתירו לרחוץ רחיצה רגילה שהגדירוה "כאינה של תענוג" להעברת הזיעה, ויש הנוהגים כדברי ההלכה הפשוטה בשו"ע ואינם מתירים לעצמם כל היתר בדבר.
להלן נבאר כי יתכן ואין כלל צורך להתיר זאת כהיום הזה, הואיל ויתכן וכלל לא נתקנה תקנה זו עבורינו כפשוטה, ויתכן ואין אפילו ענין להחמיר בכך.

ב. אם נעיין בהלכות האבלות הנוהגות בימים אלו ומופיעות בשו"ע (או"ח סי' תקנ"א) נמצאם כדלהלן, א', איסור נישואין. ב', מיעוט משא ומתן. ג'. המנעות מבנית בניני שמחה ציור וכיור. ד', תספורת. ה', כיבוס. ו. רחיצה. חמשת הדברים הראשונים הנזכרים הם דברים שלמעט במקרים חריגים אינם גורמים לצער כלל אלא להעדר שמחה. המתנה מנישואין וסגירת עסקאות רציניות, וכן המנעות מבניני וציורי מותרות, ואף התארגנות מוקדמת לאיסור התספורת והכיבוס גורמים לכך שלא יהיה כל צער במניעתם אלא לכל היותר אי נוחות, כל אלו מוכיחים על כך שמטרת כל דיני האבלות הללו אינם גרימת צער אלא המנעות בדברי שמחה ונעימות.

ושנינו במשנה בברכות (פ"ב מ"ז) על רבן גמליאל "רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו לא לימדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני". ובפירוש המילה "איסטניס" נחלקו הראשונים, יש שפירשו מצונן וקר הגוף, ויש שפירשו מפונק ומעונג. ויש נפ"מ בדבר, שכן הר"ח כתב דכל היתר זה איננו אלא במקום חשש סכנה, וכפי הנראה פירש הר"ח שרחיצה זו היתה בחמין כדי לרפא או למנוע צינון שעלול היה להביא את רבן גמליאל לידי סכנה, וכן כתב המאירי שם (טז, ב). אכן הרבינו יונה בברכות (ט, ב מדה"ר) כתב "אין זה נכון, דאפילו בלא סכנה כיון שיש צער מותר, וכיון שביום הכפורים שהוא מן התורה התירו לסוך למי שיש חטטין בראשו כ"ש באבלות שאינה מן התורה שרוחץ אע"פ שאין סכנה אלא צער". כדבריו כתב הרמב"ן בתורת האדם אחרי שהביא את דברי רב האי גאון שכתב "ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ", וכתב הרמב"ן "ולא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחילה, דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר". אם ננסה להבין את לשון הרמב"ן כל מי שלפי מה שהורגל בתחילה כלומר מעודו להגדיר כ"זוהמא" את חוסר נקיות בשרו הוא נכלל בהגדרה של "להעביר את הזוהמא" שלא נגזר כלל על רחיצתה. וכדבריו כתב הלבוש (יו"ד סי' שפ"א).

ועדיין אלינו לברר האם שייך מצב שבו נגדיר את כל הציבור כאיסטניס מאחר והוא נוהג להגדיר כזוהמא את חוסר נקיון בשרו, או שמא רק יחיד יכול לומר כן אבל לא ציבור שלם בדור שלם. כתב בשו"ת מהר"י ברונא (סי' י"ב) "ולענין רחיצת כל גופו בצונן, רבים מקילין ליכנס לנהרות, ונ"ל דדייקי מן המיימוני פ"ה דתעניות ונהגו שלא ליכנס במרחץ עכ"ל, משמע דוקא בבית המרחץ זהו בחמין. ונ"ל האי טעמא לפי שמפני רוב החום שבא באב מתמלאים זיעה והוו להו לאינשי כאיסטניס". כלומר גם כל האנשים יכולים להגדיר את זיעתם שבימי חודש אב כאיסטניסות ולרחוץ בצונן.


ג. ולהלן יבואר הנראה לענ"ד כי אין צורך כיום לכל אחד "להגדיר את עצמו" כאיסטניס לענין זה, כי כיום המצב הפשוט הוא שכולנו איסטניסים וזיעתינו מוגדרת עבורינו כזוהמא, ומי שאינו חש כן אינו צריך לפרוש מרחצה בגלל ההלכה, כי מסתבר שגם בלי גדרי ההלכה הוא לא מתרחץ עקב חוסר רגישותו.

אך כאן שואלים כולם כיצד יתכן לחלק כך את הדורות באופן גורף בין דורות הראשונים לדורינו, ואם הם לא כתבו כך בספרי הפוסקים כיצד נוכל לומר כן בצורה חד משמעית, הרי גם פעם היה קיץ ואנשים הזיעו? על כן עלינו לסקור את צורת החיים שהייתה נהוגה עד מאה או מאתיים השנים האחרונות בצורת חיי האדם בסביבתו מגוריו בגדיו והרגלי נקיונו, ומתוך כך יקל עלינו להבין מדוע בעבר צריך היה להיות מוגדר כ"איסטניס" כדי לרחוץ, וכיום אין צורך להגדיר כך את האדם כדי להתיר לו זאת, וכיום דבר זה מוגדר כצער הרבה כשבעבר הוא היה מוגדר כתוספת שמחה המקבילה לציור וכיור. 


ד. נתחיל בצורת סביבת חיי האדם ונתקדם כדרך דיני הצרעת מן הבתים אל הבגדים ומן הבגדים אל הגוף עצמו.
באיזה בית חיו אנשים פעם? שנינו במשנה בברכות (פ"ח מ"ד) "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית". מה המחלוקת? כותב הרע"ב "מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואח"כ נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחילה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים". הלומד את המשנה וביאורה מבין כי חזון נפרץ היה בזמנם שבעל הבית יושב ואוכל כשלמרגלותיו מתגוללים פירורים שהם "יותר מכזית" והוא נוטל מים אחרונים "על הריצפה" ואותם גושי פת גדולים המפוזרים על הארץ נרטבים ומתקלקלים מן המים שנשפכים עליהם. מישהו מעיז היום לאכול כך וליטול את ידיו כך?! וכך היו נראים כל הבתים, וכך שנינו (מו"ק כז, א) "מכבדין ומרביצין בבית האבל", מה זה מרביצין? הריצפה היתה ערימות של חול והיו נוצרים הרים וגבעות וקשה ללכת, היו שופכים מים והמים היו מישרים את הקרקע ונהיה בוץ ישר כסרגל. אנשים חיו על בוץ...

ה. במשנה במסכת פסחים (פ"א מ"ב) "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן אין לדבר סוף". אם היינו שואלים כיום אדם מדוע הוא אינו חושש שמא מיד אחרי בדיקת חמץ כשהבית מצוחצח לחג הפסח נכנסה חולדה לביתו ונטלה חתיכה גדולה מכזית למקום אחר, מה היתה תשובתו? מי מעלה על דעתו כדבר הזה? ומתי נתקלנו לאחרונה בחולדה בביתינו? אבל בעבר כנראה חיו אנשים עם חולדות ועכברים באופן חופשי. וכן מצינו חובה לשמור את המת במסכת ברכות (יח, א) מפני העכברים, ודעה פשוטה שם בגמרא שעל היבשה אסור לשומר המת להתפלל שמונה עשרה כי באותם כמה דקות יֵאָכֵל המת על ידי העכברים, רק בספינה נחלקו האם קימים בה עכברים או לא. וכי מישהו יעלה על דעתו כיום שאם יסובב ראשו מן המת לכמה דקות כבר יכורסם מתו על ידי עכברים?! והחיים בין העכברים לא היו רק לפני אלפי שנים, גם לפני ארבע מאות וחמישים שנה גרו הגבירים יחד עם העכברים, כמו שמספר ר' יעקב קיצינגן תלמיד המהרש"ל בספרו שירת פסח (דף כ"א) "בהיותי יוצק מים על ידי מורי הגדול ר' שלמה לוריא (המהרש"ל) אירע מעשה בבית השר הנדיב ר' דוד דרוקער שאכלו העכברים את האפיקומן תחת הכרים בעת שהיו עסוקים בהסדר", רק להבין בכמה ובאיזה עכברים מדובר אם הם חיסלו "בבית הגביר" בפרק זמן זה את כל האפיקומן...

ומקום המגורים לא היה רק מקום לשרצים אלא גם בית עלמין לגוויות. שנינו במסכת פסחים (ט, א) "מדורות הנכרים טמאים", מגורי הגויים טמאים ויש נידון לגבי הכותים. מדוע כי הם קוברים בבתיהם את נפליהם. היינו לא היו טורחים ללכת לקבור נפל בבית הקברות אם אפשר לחפור בסלון שבו עפר תיחוח ובוצי כנ"ל ולקבור שם את התינוק. אכן היהודים הכשרים לא עשו כן, אבל לא משיקולי הגיינה ומיאוס אלא משיקולי טומאה וטהרה. ולא היתה כל הרגשת גועל ומיאוס מגופות, כי כל אחד היה איש זק"א, כי כן שנינו בירושלמי (מו"ק) בראשונה היו קוברים במהמורות, נתעכל הבשר אחר י"ב חודש מלקטן וקוברן במקומן, והוא יום ליקוט עצמות", כל מת היו משליכים בבור, אחרי שנה היו הבנים (לא חברא קדישא) פותחים את הקבר ומלקטים את העצמות (בתקוה שהם יבשות וללא צחנה ותולעים...) והם היו סוחבים את העצמות בשק לקברי אבותיהם. 


ו. בתוספתא (נדה פ"ז ה"ה) "אין לך אשה שאינה טהורה אין לך מטה שאין עליה מאכולת", בזמנם היתה כל מטה מוחזקת בכך שהיא מלאה פשפשים, ולא היתה מיטה שלא היה עליה פשפשים הנמעכים על ידי השוכב וממלאים את המיטה בכתמי דם עד כדי כך שהיא תולה בזה כל דם שנראה על בגדיה וסדינה. וכתב במעיל צדקה לתמוה איך אפשר לתלות כיום כתמים במאכולת כשאינה מצויה עד כדי כך, ויישב שהורגלו כל הדורות להזהר בדם נדה הגדול מגריס ולכן אפשר להחמיר עליה, אבל על שיעור הקטן לא הורגלה להזהר כי ידעה כל הדורות שזה בודאי מהפשפשים ולכן לא נוכל להחמיר עליה אחרי שנים של הרגל, ולכן השארנו את תקנת חז"ל כצורתה. מישהו ראה כיום מיטה עם מאכולת?!
אמרו חז"ל (חולין פו, א) "סתם תינוקות מטפחים בשרצים", ובאיזה שרצים מדובר, בחולד והעכבר והצב והכח והתנשמת, בעלי חיים גדולים ומבחילים היו מוחזקים התינוקות לטפח בהם. ומדוע שיטפחו בהם ומוחזקים בכך? התשובה שזה היה ארון הצעצועים שלהם, כמו שלמדנו (שבת פ"ט מ"ז) "רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו". כלומר כל ג'וק שהיו מוצאים היו שומרים אותו לארון הצעצועים של הילד לשחק בו.

ואיך היה נראה השירותים? בגמרא (שבת פא, א) מתואר שהיו מכניסים לבית הכסא אבנים מקורזלות, וביאר רש"י שהם אבנים מחודדות עם חוד הראוי לקינוח. ושנינו שם עשרה דברים המביאים את האדם לידי תחתוניות (טחורים בלשוננו) אחד מהם הוא "והמקנח בסיד ובחרסית ובצרור שקינח בו חברו", ומבארת הגמרא "ואיבעית אימא כאן מצד אחד וכאן משני צדדין, ואיבעית אימא הא דידיה הא דחבריה". וכתב רש"י "באותו צד שקינח בו חבירו לא ראוי לקינוח אבל בצד שני חזי"... אין צורך לבאר את שנות האור שבין ימינו לימיהם ברמת רגשי הגועל והמיאוס שיש לנו והיה להם!
ז. עיסוק נפוץ בעידן ההוא היה "הפלָיַת הבגדים", וכן שנינו במשנה (שבת פ"א ה"ג) "ולא יפלה את כליו", וכן אסור חז"ל (שם יב, א) להפלות כליו לאור הנר בשבת. מה זה להפלות כלים? זה היה נוהג נפוץ לנקות את הבגדים מהכינים שדבקו בהם. מישהו ראה כיום אדם מפלה את כליו?! אין עיסוק כזה היום! 

וכשכבסו את הבגדים איך היו מכבסים אותם? למדנו במשנה במסכת בבא בתרא (יט, א) לגבי הרחקת נזיקין הגורמים לחות מכותל חבירו "ולא נברכת הכובסין וכו', אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות". מה זה מחמצן? כותב רש"י "נברכת ששורין בו את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין". מסתבר שזה היה שיטה להפיק את האנזימים שבמיצי הקיבה של הכלב כדי להמיס את השומן מהבגדים, אבל אין פלא שהיו על הבגדים כינים אחרי שהם שרו והסריחו בצואת כלבים וזה עוד היה נקרא כביסה. 

לאור נקיון הבגדים ניתן גם להבין את הגמרא בברכות (כד, ב) "נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו", ורוק זה לפי המבואר בגמרא בעירובין (צח, א) המדובר בכיח ליחתי המתעגל והמתהפך לו בפה ולא ברוק הבטל לגופו של האדם, רק איסטניס המתואר שם בגמרא רשאי להשליך את הרוק לפניו או לאחריו.

לאור השימושים הללו בגללים גם ניתן להבין את המשנה במסכת בבא קמא (ל', ב) "ההופך את הגלל ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו", ומקשה הגמ' מדוע לא נכתב לגבי הגלל "וכל הקודם בהן זכה בהן כמו שנכתב לגבי תבן וקש ברישא? מתרצת הגמ' "תנא לרישא וה"ה לסיפא", כלומר היתה מריבה מי יזכה בגלל הזה בעליו או מי שמצא אותו, וההכרעה היא שכל הקודם לזכות בו זכה בו. אַה, איזה זכות!... 

ויש עוד סיבה למה היו צריכים גללים. בהלכות טומאה וטהרה שנינו (אהלות פ"ה מ"ה) "היו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הכל טהור". מה זה כלי גללים? כתב הרע"ב "של צפיעי בקר", כלומר עשו כלים מגללי בקר ואכלו ושתו בהם! וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש כלים פ"י) "יש אומרין כי כלי גללים כלי השיש ממה שנאמר אבן גלל. וזה בטל, כי כלי אבנים נכלל בהן כלי השיש והמרמר והלשם והפטדה והשהם ושאר כל האבנים. אבל כלי גללים הם כלים העשוים מגללי הבקר ועפר, והרבה עושין אותן אצלינו בכפרים". כלומר עוד לפני אלף שנה היו בכפרים אוכלים בכלים האלו...


ח. ואין צורך להרחיב על המאכלים שהיו אוכלים בעבר וצורת אכילתם. לדוגמא אנשי בבל היו אוכלים "כותח הבבלי" שהוא מתואר ברע"ב (פסחים פ"ג מ"א) "מפת מעופשת בחלב"... גם במסכת פסחים (ז', א) יש נידון לגבי פת מעופשת שאיננו יודע לזהות אם היא חמץ או מצה אם עליו לבער אותה, ואין צד שיבער אותה לא מן הסיבה ההלכתית... אפשר להאמין שבתוך כלי הגללים הטעם של הכותח היה משובח אולי אפילו יותר... 

את רמת הנקיון במאכלים נוכל להבין ממאמר חז"ל (שבת י', ב) "הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. מאי עביד ליה? אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא. והאידנא דחיישינן לכשפים מאי? אמר רב פפא שאיף ליה מאותו המין". ופירש רש"י "ישפשפנו בין עיניו, דבר הנראה, שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה, וגם פת נתן לי". נקל להבין שאם יבוא היום ילד לאמו כשפרצופו מרוח במאכל כלשהוא, ולתדהמתה הוא יאמר לה שפלוני השכן מרח אותו כך, זה לא ירבה אהבה ושלום בין אותם שכנים, אלא פעם בלאו הכי היה הפרצוף משוח מכל מיני מאכלים כך שזיהוי צבע נוסף על גבי הפנים כבר לא הוסיף לכלוך רק הוסיף אהבה ושלום בין הנותנים והמקבלים... 

ומהיכן אנו יודעים להחליט שפעם הפרצוף היה מרוח במאכלים? מהסיפור שבשלו נתקנו מים אחרונים כמבואר במדרש תנחומא (בלק כ"ד) "מים אחרונים הרגו את הנפש. מעשה באדם אחד שאכל קיטנית ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית, ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו, אמר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קיטנית, שגרי לו אותו טבעת, לאחר שעה בא בעלה, אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו פלוני בא בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא חימה עמד והרגה". עד שתקנו מים אחרונים התהלכו כך כל האנשים כשהם מרוחים בקיטנית. וזאת מדוע? כי היו אוכלים כולם בידים ולא היו כלי אכילה, כמו שכותב רבינו חננאל (ב"מ כה, ב) לבאר המילה "המניק", שהוא כלי שיש לו ג' שינים ודרך בני יון לאכול בו הבשר ואין ידיו נוגעות בבשר מפני הזוהמא. בזמנו רק ביון אכלו במזלג מפני הזוהמא, כולם אכלו בידים. התנהגות זו היתה נפוצה עוד לפני מאתיים שנה בארצות האיסלם, כמו שמתאר החיד"א (מעגל טוב עמ' 54) "ושם (בתוניס) התחלתי להתבסם ממאכלי הרוח מערבית צפונית, יהיה סרוח סרח העודף בלי נקיון כף ומגריפה אפילו בחלום, ואפילו המלך פשט לו רגלו לאכול, וכל המרבה מלא קומצו בשר שמן לכלוכית שמו, והייתי קץ לאכול, ולכבודי סובבים בכל העיר למצוא כף אחת"... 

רגישות מסוימת התגלתה אצל בעל ספר חסידים (סי' תתכ"ט) "אל יניח אדם לילד לקחת בידו מן הקערה שאוכלים כולם בהם, כי הילדים אינם יודעים לרחוץ ידיהם בטוב ושמא יאכל בקערה עם הגדולים וימאסו ויקוצו לאכול. ואם יש לאדם שָכוּר ישראל או מלמד לבנו או אורח או אורחים, יעיין עליו שלא יהיו בניו מלוכלכים סביב חוטמיהן או בשאר לכלוך כי שמא יהיה להם מאוס והם בושים לומר לו". 

גם בזמן הראשונים נראה שלא היתה נקיות הגוף מן המשופרות, מההלכה שמקורה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קצ"ג) ומובאת בשו"ע (או"ח סי' ד' סכ"א) לפיה אדם הנוגע במקומות המכוסים שבגופו צריך לרחוץ ידיו או לנקותם בכל מידי דמינקי. והנה אנו בימינו למעט אחר חיכוך בבית השחי והדומים לו לא ימצא על ידינו כל רושם שנבין מה עלינו לנקות מן היד לאחר הנגיעה במקום מכוסה בגוף והיכן מלמולי הזיעה שדבקו באצבעותינו טופח על מנת להטפיח, וכל שינוי לא נראה בנקיות היד לפני הרחיצה ואחריה. וראיתי שכבר הרגיש בזאת כבדרך אגב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' ו' אות ג') וכתב בפשיטות שאין צורך לרחוץ ידיו לאחר נגיעה בגוף נקי רחוץ ושטוף. אבל זאת ראינו כי באותם הימים היה ניכרים היו על יד שנגעה בגופו של אדם סימני לכלוך וזוהמה שדבקו בה ויש להסירם בכל מידי דמינקי... 

ט. עד כאן מובן איך שהוא מדוע אנשים לא הרגישו צורך להתרחץ, אבל גם אם חשקה נפשו של אדם להסיר הזוהמא מעל בשרו, היה עליו להתחיל במסע מפרך ומסוכן שמסתבר שעד מהרה הוא חזר בו מכונתו והעדיף להשאר מזוהם עוד כמה ימים או שבועות.

שנינו בברכות (ס', א) "הנכנס למרחץ מברך שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ואל ירע בי דבר קלקלה, ואם חס ושלום אירע בי דבר קלקלה תהי מיתתי כפרה על כל עונותי, ותצילני מזו ומכיוצא בה לעתיד לבא. יצא בשלום אומר מודה אני לפניך שהוצאתני לשלום והצלתני מן האור, כן יהי רצון מלפניך שתגיעני לביתי לשלום". מה היה כל כך מפחיד במרחץ? כותב רש"י "בי בני, חפירה שהמים נופלים לתוכה, ובני אדם רוחצים על גבי תקרה שעל גבה". המרחץ היה בעצם שתי קומות, בקומה העליונה מים ובתחתונה אש בוערת ובאמצע קרשים. חזון נפרץ היה שאנשים היו מקפחים את חייהם כשהתבשלו במי המרחץ, או שהתמוטטה ריצפת העץ והם צנחו אל מותם לתוך האש הבוערת. במצב כזה מי כבר חושב להתרחץ?!... ובאיזה תמרוקים וסבונים נהגו להתרחץ? כתוב בתוספתא (ב"מ פי"א הל"ב) "הנכנס למרחץ מחים לו את הצונן ומצנן לו את החמין חופף את ראשו בנתר ובמימי רגלים". זה היה השמפו בזמנם. פלא שאף אחד לא התרחץ?... 

גם העושר והכבוד בזמנם התבטא ביכולת קלה להתרחץ בנחת, וכן שנינו במסכת שבת (קנא, א) "אם יש בה אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת"... זה ביטא אדם חשוב... 

גם בתקופת בעלי התוספות הרחצה נחשבה לתענוג של מותרות לעומת עשיית "סאונה" למשל, כן מצינו בדברי התוספות (שבת לט, ב ד"ה אלא) "ותימה דמ"ש הבערה דרחיצה מהבערה דזיעה דשרי מדאורייתא? ואומר ר"י בשם ריב"א דרחיצה אינה אלא לתענוג ואסורה כמו מוגמר דאסור משום דאין שוה לכל נפש, וכן משמע בירושלמי דהיינו טעמא דרחיצה. אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות". כלומר היו עושים סאונה ומזיעים מאוד, אבל רחצת הזיעה נחשבה כבר לתענוג שאינו שוה לכל נפש... 


י. מסקנת הדברים המתבקשת היא שבזמנם גם אם הרחיצה היתה תענוג נדיר ומסוכן היא לא היתה לחם חוקו של העם שחוסר נקיון לא הטריד אותו במיוחד. אכן כפי המתבאר בדורינו אנו שהורגלנו לרמות נקיון גבוהות לאין שיעור, וצורת החיים דאז מעוררת בנו צער וגועל נפש, לא צריך להיות איסטניס מאוד כדי להבין שלא התכונו חז"ל כלל לגזור על עינוי שכזה. ומן הסתם ודאי מותרת רחיצה בסיסית להסרת הזיעה בשופי ואין צורך להתיר אותה אלא כלל לא גזרו עליה.
אמנם ידעתי כי שמועה בשם החזו"א מופיעה (הקדמת הגר"ח קנייבסקי לספר נחלת אליהו לר"א דושניצר) שלא הסכים להתיר זאת אף בימי הקיץ הלוהטים. וצ"ע. שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"! ובכן, איכשר דרא, ושוחחתי עם כמה אנשים שעברו אבל כזה, וכולם הודו ענו ואמרו כי בתקופת אבלותם חיזרו אחר ההיתרים הללו ואכן נהגו על פיהם... ולהאמור לעיל אין זה היתר האיסור, אלא מעולם לא היה על כך איסור.

ולמותר לומר שאין כונה כלל וכלל למעט בעוצם האבל היגון והצער שצריך כל איש ישראל לחוש על חורבן בית מקדשנו, ולעורר בקרבו הגעגועים והצפיה לבנין אריאל, אכן יש להפריד בין רגשות הלב לצער הגוף, שלא מצאנו מקור לכך שיש לנהוג בו בימים אלו כנ"ל.
 

פרלמן משה

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"!
על אף נכונות הטענה, שיש בה פירכא לכל מבקשי ההתירים, מ"מ יש להעיר דלכאו' ימי אבלות חמיר טפי.
 

נבשר

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"!
שמעתי גם שמעתי על אנשים שגם בזמן אבילות על אביהם ואמם חיפשו היתרים, ועוד החילוק פשוט שבאבילות יושבים על כסא בבית 24/7 ולא יוצאים מהבית ולא טורחים כלום, עושים הכל בשביל המתאבל, משא"כ בימים אלו שהוא יום רגיל לגמרי ויוצאים לחום הרבה פעמים, ופשוט.
 

ב. זעירא

משתמש ותיק
נבשר אמר:
שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"!
מימרא זו מובאת ב'הליכות שלמה' משמיה דהגרשז"א.
 

שניאור

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"!
כבר שמעתי את הטענה הזאת עשרות פעמים ואף פעם לא ממורה הוראה, והאמת היא שמימי לא הבנתי את הטענה הזאת, זו טענה רגשית שאין לה לכאורה שום מקום בהלכה, היא מתאימה לדרשת מוסר להגיד תראו איך התרחקנו מהאבל האמיתי על החורבן, אבל לעצם הדיון האם יש כאן איזושהי ראיה לאיסור מזה שאנשים באבל על קרוביהם מחמירים יותר מן הדין מטעמים רגשיים?
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
שניאור אמר:
מבקש אמת אמר:
שמועה נוספת שמעתי משמו של הגרא"מ שך זצ"ל שאמר לאחד שחיפש היתר בדבר "מעודי לא שמעתי שהמתאבל על אביו ואמו מחפש התירים כאלו"!
כבר שמעתי את הטענה הזאת עשרות פעמים ואף פעם לא ממורה הוראה, והאמת היא שמימי לא הבנתי את הטענה הזאת, זו טענה רגשית שאין לה לכאורה שום מקום בהלכה, היא מתאימה לדרשת מוסר להגיד תראו איך התרחקנו מהאבל האמיתי על החורבן, אבל לעצם הדיון האם יש כאן איזושהי ראיה לאיסור מזה שאנשים באבל על קרוביהם מחמירים יותר מן הדין מטעמים רגשיים?

נכון, הטענה היא באמת מבחינה מוסרית/רגשית ולא מבחינה הלכתית.
 

שניאור

משתמש ותיק
מבקש אמת אמר:
נכון, הטענה היא באמת מבחינה מוסרית/רגשית ולא מבחינה הלכתית.
זה לשון החזו"א אמונה ובטחון ריש פרק ג':
חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר.
ע"כ אין שייך כאן לכאורה נושא מוסרי רק נושא רגשי גרידא.
 

מבקש אמת

משתמש ותיק
שניאור אמר:
מבקש אמת אמר:
נכון, הטענה היא באמת מבחינה מוסרית/רגשית ולא מבחינה הלכתית.
זה לשון החזו"א אמונה ובטחון ריש פרק ג':
חובות המוסריות המה לפעמים גוף אחד עם פסקי ההלכה, וההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר.
ע"כ אין שייך כאן לכאורה נושא מוסרי רק נושא רגשי גרידא.

זה נכון רק "לפעמים" כלשונו, מאחר ויש מקרים בהם ההלכה אינה מכריעה שאסור, ומ"מ יש מקום להמנע מצד המוסר. 
 

אמונת אומן

משתמש ותיק
דיברו על רגש,
ואני מרגיש צורך לכתוב את זה כאן.
כל בוקר אני רואה את עשרות המקלחות במקווה שוממות כמעט לגמרי, תחת הזמזום הרגיל של המים הזורמים שורר שקט כמעט מוחלט, בין הבאים לטבול יש הרבה מאד אנשים פשוטים ממש, ואני חושב לעצמי מי כעמך ישראל!
 

י.ק

משתמש ותיק
ידוע מחלוקת הראשונים אם יש איסור רחיצה בתשעת הימים או רק בשבוע שחל בו תשעה באב ויש אומרים שאף מיז' בתמוז אסור. ועוד יש מחלוקת ראשונים אם האיסור הוא רק במים חמים אך במים צוננים מותר. או אף בצונן אסור. כמבואר בב"י ס' תקנא ובש"ע וברמ"א שם סעיף טז.
הנה פוסקים זמנינו דנו האם בארצנו שחם מאוד האם יש להקל רחיצה בצונן כיון שאין זה רחיצה לתענוג אלא רק להעביר הזוהמא. וזה החלי בעה"י.
בשו"ת מהר"י מברונא (ס' יב) הביא בתחילה שיש מקילים לרחוץ בצונן. וכתב לדייק כן מהרמב"ם שרק בחמין אסור. והסביר ונ"ל ה"ט לפי שמפני רוב החום שבא באב מתמלאים זיעה והוו להו לאינשי כאיסטניס. ואף על גב שרב האי כתב לא כל האומר איסטניס אני שומעין כו' מ"מ מפ' הרמב"ן שאם לא ירחץ יבוא לידי צער הרבה ויש מיחוש וה"ה כהאי גוונא אף על גב דלא דמי ממש. ע"ש. אך אח"כ הביא שיש אוסרים אף בצונן וכך נראה דעתו.
הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (או"ח ס' שיג) פסק, נראה שכל מי שעושה דוקא משום נקיות ולא משום תענוג, נראה דאין בו איסור.
הערוך השלחן (ס' תקנא סעיף לז) אחר שביאר שאשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה בכל השנה הואיל וצורך מצוה היא ואינה עושה זאת לתענוג. הוסיף, וכ"ש מי שאינו נקי בגופו דמותר לו לרחוץ אפילו בחמין כדי שיהיה נקי.
הגר"מ פיינשטיין באגרות משה (אה"ע ח"ד ס' פד אות ד) פסק, ולגבי שאלת בני הישיבה אם ביום חום מותר לרחוץ אחר ר"ח אב עד עת"ב מאחר שמכונים להסיר הזיעה, ולא מחמת תענוג, באמת יש להקל. עכ"ל.
הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ז ס' עז ס"ק ב. וכן בקובץ מבית לוי תשנ"ט בין המצרים עמ' טז) פסק- א. בענין הרחיצה, לפי מנהג שלנו כל תשעת הימים אין לרחוץ רק פניו וידיו ורגליו בצונן, ובלי סבון כמבואר במג"א בשם הלבוש, ובשאר אחרונים.
ב. מכ"מ פה אה"ק שלפעמים החום גובר ומזיעים הרבה מותר לרחוץ גם כל גופו בצונן. ויעשה זה דרך אברים אברים לא בבת אחת, והדבר מסור ללב ירא ה' מתי להקל בזה. ובקובת מבית לוי שם בהערה ב כתב שכן שמע ממרן החזו"א שלעת הצורך יש להתיר לרחוץ אבר אבר בצונן.
ג. הרגילים ללכת למקוה טהרה לפני התפילה יכולים לעשות זה גם בתשעת הימים.
ד. בעש"ק חזון המנהג לרחוץ ראשו פניו ידיו ורגליו בחמין בלי סבון כיון שרגיל בזה בכל ע"ש.
הגרש"ז אויערבך בהליכות שלמה (פרק יד, יח) דעתו היתה שאף מי שההמנעות מרחיצה גורמת לו צער, אין לו להקל משום כך כלל ברחיצה בתשעת הימים. דמה שמצטער אין בו צד קולא, כי זהו תקון חכמים להצטער בימים אלו על חרבן בית המקדש. אכן מי שמצטער ביותר וסבלו רב עקב כך, יש להורות לו היתר לרחוץ בצונן כפי ההכרח (בלא סבון וכד') ודכולי האי לא תקנו. (דבר הלכה ס"ק כז).
ומה שמקילים בערי השפלה וכד', הוא ג"כ רק מפני שהסבל שם הוא קשה מאוד מפני רבוי הזיעה והלחות. ומ"מ רחיצה בסבון אין להתיר, אם לא שאין הזוהמא והזיעה עוברת ללא סבון, או שיש צורך רפואה בדבר דבכה"ג ודאי שרי. ולחלק מן השואלים אמר דמ"מ לא ירחץ כל גופו כאחת.
הגרי"ש אלישיב פסק (אשרי האיש פרק סט, לו, לז) מי שהוא איסטניס ומזיע הרבה ורגיל לרחוץ כל יום את כל גופו, ובפרט למי שרגיל להתרחץ כל יום גם בחורף. יש להקל לרחוץ בתשעת הימים בצונן וללא סבון. אך בלאו הכי יש להחמיר.
ומקום המלוכלך בגופו רוחצו אף בחמין. ועדיף אבר אבר [היינו שלא יעמוד כל גופו תחת המקלחת ויתרחץ. אלא ירחוץ כל אבר בנפרד], לא כל גופו בבת אחת.
ואם הוא מצטער מחמת ריבוי הזיעה שאינה יורדת ברחיצה במים בלבד, יש להקל ולשטוף בסבון במקומות המלוכלכים. אם אפשר, ראוי לנגב אחר כל רחיצה מיד ועל כל פנים לא יותר ממיעוט הגוף בפעם אחת.
הגר"נ קרליץ (חוט שני יו"ט עמ' שמו, שמז) פסק, שגם אם אדם מרגיש שלא בנוח, אין להתיר לו רחיצה בתשעת הימים.
אך מי שמזיע הרבה, אם זה כה"ג שנעשה גופו מלוכלך ממש מהזיעה, מותר לו לשטוף את הזיעה. ואם לאו, מותר לו רק לנגב את גופו במגבת לחה או ממחטות לחות. ואין צריך לסוחטם עד שלא יהיה בהם טופח על מנת להטפיח.
מי שנודף ממנו ריח רע, יש להקל לו לשטוף עצמו בתשעת הימים.
וכן מי שמזיע וסובל מאוד מהזיעה דינו כאיסטניס שמותר לו לרחוץ.
בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב ס' קנה אות ד) כתב ששמע בשם גאון אחד דבע״ש חזון אפשר לרחוץ בחמין בלי סבון, או בצונן עם סבון. אבל ידידי הגרש״ז ברוין [מח"ס שערים מצוינים בהלכה] כתב לי בזה ברחיצה בע״ש חזון הנה בזמנינו שהכל מתנהגים בנקיות קפדנית ובימי השרב גדול הזוהמה אין להחמיר ע״י מקלחת אפילו שאינם צוננים ובסבון.
בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן קכט. וכ"כ בח"ב ס"ס רב) פסק שאדם שמזיע ומצטער בזה רחיצת כל גופו בצונן אין לחשוש. וע"ש בעניין ערב שבת חזון.
בשו"ת ויברך דוד (לג"ר ישראל דוד הארפענעס 'מורה הוראה מובהק בארה״ב בברוקלין' מלשון הסכמת בעל המנחת יצחק. ח"א ס' עד) האריך בזה ולבסוף העלה להלכה, שמותר לרחוץ עצמו להעביר הזוהמא והזיעה הלח שעל גופו, כש״כ אם יש לו ריח זיעה. ומותר בכל אופן לרחוץ אף בבורית להסירו. ובאופן האסור לרחוץ אין נפק״מ בין אמבטי או מקלחת שניהם אסורים. עוד נראה שאף למי שהותר לרחוץ להעביר זיעה ולכלוך לא יעשה כן ברבים (כגון במקוה) אלא בצנעה בתוך ביתו.
שו"ת שבט הקהתי (ח"ה ס' ק) פסק שבמקומות החמים שמזיעים הרבה עד שריח הזיעה נודף מגופו מקילים גדולי ההוראה לרחוץ את עצמו כיון שאינו מכוין לתענוג אלא להעביר הזוהמא.
הגר"י קמינצקי (אמת ליעקב ס"ס תקנ"א הערה 514) פסק, שאיסור רחיצה בתשעת הימים הוא רק באופן של תענוג, אבל אם הוא מלוכלך או מזיע או שנודף ממנו ריח רע מותר. ואם יכול לנקות את עמו בלי סבון, עדיף שלא להשתמש בסבון. ויותר טוב להשתמש במים קרים עם סבון, מלרחוץ במים חמים עם סבון.
שו"ת אור לציון (ח"ג פרק כז הלכה ה)- אין להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב. ואף במים קרים אין לרחוץ, אלא אם כן רוחץ פניו ידיו ורגליו בלבד, שמותר לרוחצם ואף עם סבון. ואפילו מצטער בזיעה אין לו לרחוץ אלא אם כן אינו יכול לסבול את ריח הזיעה שבו, או שריח הזיעה נודף ומורגש בסביבתו, או שיש עליו לכלוך ממש, כגון פועל או הבא מן הדרך וכדומה. וכן מי שיש לו פצעים ברגלים וכדומה. ואף הוא לא ירחץ אלא במים קרים. ורשאי להוסיף מעט מים חמים בכדי להפשיר מעט את קרירות המים. ורשאי לרחוץ אף עם סבון. ומותר לטבול במקוה במים קרים או פושרים לטבילת עזרא או לכתיבת סת"ם אם הוא רגיל בכך כל השנה. וילדים פחותים מגיל בר מצוה, מותרים ברחיצה בשבוע זה אף אם הגיעו לגיל חינוך.
חזון עובדיה (ארבע תעניות עמ' רלח- רמד) פסק שמנהג הספרדים שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב. אך בערב שבת חזון מותר לרחוץ במים חמים ואף בסבון. אך להתרחץ בצונן מותר אך בשבוע שחל בו תשעה באב. שהאריך בסוף להביא את הפוסקים שמתירים לרחוץ מפני הזיעה.
בספר נטעי גבריאל (בין המצרים ח"א פרק מב, ד) פסק- מי שעובד עבודה קשה ומזיע הרבה, מותר לרחוץ ולהדיח מקום הזיעה במים חמין, וכן במקומות שחם מאד ומזיעים הרבה יש להקל לרחוץ מקומות הזיעה. וכן מי שאינו נקי בגופו מותר לו לרחוץ אותו מקום אפילו בחמין כדי שיהיה נקי.
בשו"ת דברי יציב (ס' רלז ס"ק ד) כתב שמה שהתיר המג"א לרחוץ ביום הכיפורים משום שמזיע איירי בזוהמא והיינו שמזוהם מאד ולא בסתם זיעה, ואמנם מי שמזיע כל כך עד שהוא מזוהם או שמזיע בזיעה שאינה חולפת, וכהך דבכתובות ע"ה ע"א גבי מומין עיין שם, אה"נ דמותר לו לרחוץ. ואפשר לפרש כן גם במ"ש במטה אפרים סי' תרי"ג סעיף ב' להתיר במזיע הרבה עיין שם, דהיינו שמזיע הרבה עד שנעשה מזוהם ודו"ק.
בשו"ת קנה בשם (חלק א סימן לב) דן לעניין רחיצת קטן בתשעת הימים ונראה דאוסר, אך הוסיף בסוף- ומ"מ פשוט דאין דברינו אמורים אלא על הכלל בסתם רחיצה שהוא לתענוג או לרביתיה דתינוק. אבל היכא דהרחיצה הוא כדי להעביר הזוהמא או הלכלוך ומכש"כ אם הוא לרפואה ממש, פשוט שאין להחמיר בזה דאפילו בגדולים ובתשעה באב גופיה מותר לרחוץ בכהאי גוונא כמבואר בשו"ע (סימן תקנ"ד ס"ט), ועיי"ש בביאור הלכה (ד"ה סיכה).
 

שמחה מנתניה

משתמש ותיק
לא הי' סיפק בידי לעבור על הכל
אבל אגיב מלמעלה
'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'
ובהיות שכך
ובוודאי לא זהו המנהג הקדמוני בזמנם שהיו מתקלחים פעם בשבוע, והי' נקרא כתענוג
משא"כ בימינו הוא צורך ממש
ואי אפשר בכלל להמשיך בלי זה
ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ
וכדברי הלל הידועים
 

בן ראם

משתמש ותיק
שמחה מנתניה אמר:
משא"כ בימינו הוא צורך ממש
ואי אפשר בכלל להמשיך בלי זה
ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ
וכדברי הלל הידועים
יכול להיות שמותר, אבל מי אמר שאי אפשר בלי זה? ובפרט שכולם עם מסכות בימים אלו? ומה שייכות הלל לכאן, אם כוונתך לחסד עם הגוף- אין לזה שום קשר במחילה.
 

דרומאי

משתמש ותיק
שמחה מנתניה אמר:
לא הי' סיפק בידי לעבור על הכל
אבל אגיב מלמעלה
'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'
ובהיות שכך
ובוודאי לא זהו המנהג הקדמוני בזמנם שהיו מתקלחים פעם בשבוע, והי' נקרא כתענוג
משא"כ בימינו הוא צורך ממש
ואי אפשר בכלל להמשיך בלי זה
ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ
וכדברי הלל הידועים
חלילה וחס, ודאי המונע עצמו מרחיצה מר"ח ועד התענית כדין הוא עושה, וכן נהגו ונוהגין גדולי עולם, ומי יבא להוציא לעז אחריהם כאילו לא ידעו מההיא דהלל.
אמנם יש מקילים בזמננו מפני החום הגדול וחולשת הדור, אך משנה לא זזה ממקומה, ופשיטא דראוי להחמיר.
 
 

דרומאי

משתמש ותיק
י.ק אמר:
בשו"ת קנה בשם (חלק א סימן לב) דן לעניין רחיצת קטן בתשעת הימים ונראה דאוסר, אך הוסיף בסוף- ומ"מ פשוט דאין דברינו אמורים אלא על הכלל בסתם רחיצה שהוא לתענוג או לרביתיה דתינוק. אבל היכא דהרחיצה הוא כדי להעביר הזוהמא או הלכלוך ומכש"כ אם הוא לרפואה ממש, פשוט שאין להחמיר בזה דאפילו בגדולים ובתשעה באב גופיה מותר לרחוץ בכהאי גוונא כמבואר בשו"ע (סימן תקנ"ד ס"ט), ועיי"ש בביאור הלכה (ד"ה סיכה).

לאסור לקטן שייך דוקא אם כבר הגיע לחינוך אבלות על ירושלים, אבל קטן שלא מבין ענין אבלות על ירושלים לא שייך לחנכו בזה, וכמו שמצינו לענין שתיית יין.
ואומרים בשם ר' ניסים שהשיעור הוא קטן שכבר התחיל ללמוד גמרא.
 

בחור צעיר

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
ואומרים בשם ר' ניסים שהשיעור הוא קטן שכבר התחיל ללמוד גמרא.
ולפ"ז הוא תלוי במנהג המקומות, שבתשב"ר ובנותיה הוא מכתה ג', ובתתי"ם הוותיקים בירושלים והגלילות הוא מכיתה ד' או ה', וצ"ע למעשה.
 
שמחה מנתניה אמר:
לא הי' סיפק בידי לעבור על הכל
אבל אגיב מלמעלה
'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'
ובהיות שכך
ובוודאי לא זהו המנהג הקדמוני בזמנם שהיו מתקלחים פעם בשבוע, והי' נקרא כתענוג
משא"כ בימינו הוא צורך ממש
ואי אפשר בכלל להמשיך בלי זה
ברור ואין ספק בעולם שמצווה להתרחץ
וכדברי הלל הידועים
חס ושלום מלומר כן. וכי מפני דרכי שלום אבל שמת אביו יהיה מותר ברחיצה כל השאלה הנ"ל היא מפני שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השבר ושמעתי שפעם אחד שאל את הרב אם מותר להתקלח בתשעת הימים כי לא מסוגל וענה לו הרב שיכול אבל שיעשה את זה גם בתשעה באב
 
 

נבשר

משתמש ותיק
דרומאי אמר:
לאסור לקטן שייך דוקא אם כבר הגיע לחינוך אבלות על ירושלים, אבל קטן שלא מבין ענין אבלות על ירושלים לא שייך לחנכו בזה, וכמו שמצינו לענין שתיית יין.
ואומרים בשם ר' ניסים שהשיעור הוא קטן שכבר התחיל ללמוד גמרא.
ראיתי בקונטרס מרשימותיו של הרב יוסף שוב הלכות והליכות מר' שריה דבילצקי שם הוא כותב שלא להאכיל קטנים בשר אפי' לא הגיעו לחינוך. וצ"ב.
 

אליהו52

משתמש ותיק
בר בי רב דחד יומא אמר:
חס ושלום מלומר כן. וכי מפני דרכי שלום אבל שמת אביו יהיה מותר ברחיצה כל השאלה הנ"ל היא מפני שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השבר ושמעתי שפעם אחד שאל את הרב אם מותר להתקלח בתשעת הימים כי לא מסוגל וענה לו הרב שיכול אבל שיעשה את זה גם בתשעה באב

תשובה מוזרה מאד!!
רחיצה בתשעה באב היא אסורה מעיקר הדין ואסור להושיט אצבעו במים ואילו תשעת הימים הוא מנהג ולפי מה שנהגו, והיום פסקו הרבה פוסקים שמותר להתרחץ באופנים מסוימים.
אה"נ ייתכן שאדם שמלוכלך בתשעה באב כולו בזיעה ומסריח כולו ייתכן ויהיה מותר לו לרחוץ עכ"פ בצונן אם עושה זאת מחמת טינוף ולא מחמת תענוג!
 
אליהו52 אמר:
בר בי רב דחד יומא אמר:
חס ושלום מלומר כן. וכי מפני דרכי שלום אבל שמת אביו יהיה מותר ברחיצה כל השאלה הנ"ל היא מפני שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השבר ושמעתי שפעם אחד שאל את הרב אם מותר להתקלח בתשעת הימים כי לא מסוגל וענה לו הרב שיכול אבל שיעשה את זה גם בתשעה באב

תשובה מוזרה מאד!!
רחיצה בתשעה באב היא אסורה מעיקר הדין ואסור להושיט אצבעו במים ואילו תשעת הימים הוא מנהג ולפי מה שנהגו, והיום פסקו הרבה פוסקים שמותר להתרחץ באופנים מסוימים.
אה"נ ייתכן שאדם שמלוכלך בתשעה באב כולו בזיעה ומסריח כולו ייתכן ויהיה מותר לו לרחוץ עכ"פ בצונן אם עושה זאת מחמת טינוף ולא מחמת תענוג!
התשובה היא לא תשובה הלכתית. הרב פשוט הציב לו מראה שיראה שהעניין הוא לא הקושי שלא להתקלח אלא חוסר חיבור לחורבן ובתשעה באב שכולם יותר מחוברים לא על דעתו של אף אדם להתקלח אחרי הקינות אז כך אם ישכיל אדם קצת להתחבר לחורבן לא יפריע לו כל ההלכות הללו
 
 

ששמואל

משתמש ותיק
כשמושק'ה הגיע לבית אדונו הפריץ הלה היה שקוע בארוחת הצהריים שלו, מנת בשר 'דבר אחר' מדיף ריח מגרה שכמעט הטריף את דעתו של מושקה שכבר מזמן לא אכל ארוחה הראויה לשמה.
הפריץ מסתובב אליו ואמר לו "שב תאכל, יותר קל לחשבן את הכסף כששבעים"
אמר לו מושק'ה "תודה אבל אני לא רוצה"
כעס הפריץ "מה זאת אומרת לא רוצה? שב תאכל!"
ענה לו "התורה אוסרת עלינו לאכול בשר חזיר"
הפריץ זעם "אה, בשביל להתפרנס מהבית מרזח שלי אני טוב, ובשביל לאכול איתי ארוחת צהרים אני לא טוב? אם אתה לא אוכל אני לוקח ממך את הבית מרזח"
ענה מושק'ה "אעפ"כ אסור לנו לאכול"
-ואני ינשל אותך מכל רכושך!
-ועדיין יהיה אסור לי לאכול.
-וכמובן אתן לך מכות ואשליך אותך לבית האסורים!
-התורה אוסרת עליונו גם במצב שכזה.
הפריץ כבר הגיע לנקודת רתיחה, הוציא את נשקו, כוונו לעבר מושק'ה וקרא "או שאתה מתחיל לאכול ברגע זה, או שאני יורה בך"
צהל מושק'ה ואמר "במקרה של פיקוח נפש מותר" והתיישב לאכול ולבלוס בהנאה, לאחר שגמר את מנתו הרים את עיניו ואמר לפריץ: דבר אחד איני מבין, למה לקח לך כל כך הרבה זמן להוציא את האקדח???????

אף אנו נשים אל לבנו לבל נהיה כמושק'ה זה, אף אם אנו במצב שאפי' לשמור על איסור רחיצה למשך תשעה ימים (או בשבוע שחל בו ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה) קשה לנו ואע"פ שהרבה בפוסקי זמנינו התירו לרחוץ עקב החום הקשה, לא ננופף בגאון ובשמחה כל הדרך למקלחת עם ההיתר...
 

י.ק

משתמש ותיק
במאמר מרדכי (תקנג, ב) דן בעניין לימוד תורה בערב ט' באב שאין לחוש לדברי הרמ"א, וכתב בתוך דבריו, שכל מה שאסרו הוא כדי שיהיו יושבים בענייני צער ואבלות ומתוך כך זוכרים ודואגים על חורבן הבית. ואנו מטיילים ומשיחים שיחת חולין ומסיחים דעתם מן האבלות ומתוך כך באים לידי שחוק והיתול. אלא דמאחר שאיסור ברור הוא בש"ס ופוסקים (לימוד תורה בט' באב) פשיטא דאין לנו כח להקל. אמנם בערב ט' באב יש להקל כיון שלא הוזכר בש"ס ופוסקים וכן אני נוהג. ע"ש. כלומר כל מטרת המנהגים הללו הוא להזכיר לנו את החורבן שיפתח לבבנו ונבכה על החורבן וגלות השכינה וישראל. וכן שנחזור בתשובה ונמנע מעבירות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. ואם מנהג מסויים גורם לתקלה במקום אחר כמו בלימוד התורה, אין מצוה לדחוק עצמינו כדי לקיימו אם יש פתח להקל.
וגם כאן ראו חכמי הדור שלפעמים יש בזה תקלה של גדול כבוד הבריות לכן כתבו צדדים להקל, מר כדאית ליה ומר וכו'. ואפשר להוסיף שלפעמים כשאדם מזיע וחם לו הוא אינו ביישוב הדעת ויכול לבוא לכעס ומחלוקת וכד'. וכל ערום יעשה בדעת.
 
חלק עליון תַחתִית