כלל לא התכוונתי לחידודי,
והא לך לשון המסילת ישרים בפרק י"א ויש עוד פחות מזה והוא שקשה לכעוס וכעסו לא להשחית ולא לכלה אלא כעס מעט. וכמה זעמו? רגע ולא יותר, דהיינו, משעה שהכעס מתעורר בו בטבע עד שגם התבונה תתעורר כנגדו, והוא מה שאמרו חכמים ז"ל (שם): קשה לכעוס ונוח לרצות, הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה ומתגבר עליו, שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא, ואמרו ז"ל (חולין פט): תולה ארץ על בלימה, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה, והיינו, שכבר נתעורר טבעו בכעס והוא בהתגברותו בולם פיו. אמנם, מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, [highlight=yellow]שכבר לא היה מקפיד על שום דבר ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו[/highlight] (שבת לא). זה הוא ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל. עכ"ל.
וכמובן שה"ה לגבי בזיון, והמסילת ישרים לא מביא כאן הסטוריה אלא רוצה לעודד אותנו להגיע לדרגה זו, כי זה אפשרי.
ומה עם הרמב"ם בפרקי אבות [ד,ד] וז"ל-
וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים, ונאמר לו: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי בה השפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, [highlight=yellow]וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו.[/highlight] ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאוה.
ומעתה השאלה למי שמגיע לדרגה זו אך יתלל אל תביאני לידי בזיון.
וכבר מילתי אמורה, שוודאי אצלי שלא יפסיד אדם זה כלום בגלל מדרגתו, ותהיה לו כפרה ע"י הבזיון כאילו התבזה.