מי אתה ר' יהודה אריה די מודינא?

אברך

משתמש ותיק
שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן יב
בשולי התשובה עם החיתום ראיתי בספר שו"ת זקני יהודה להחכם האיטלקי ר' יהודה אריה ממודינה סימנים ו' וקל"א מ"ש בשבח הזמרה בביהכ"נ ע"פ חכמת המוסיקה, ובהיתר כפילת מילי - התפלה וכו' כיעו"ש. 
הנה הספר שם איננו מדבר כלל מהתרה לנגן גם בניגוני עגבים, וגם לרבות לא מנגינה בכלים. 
ואמנם מתוך שבחו שם /של/ הנגינה לפי חכמת המוסיקה הוא בא לספר בגנותם של המתנגדים לזה (שגדולים וטובים ממנו היו) ומתבטא בדברים בוטים, בכנותו השצי"ם שאינם מתפללים לפי זה בשם נוערים כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם נתנה עלי בקולה, או שצועקים אל אלקי אבותינו ככלב וכעורב. וגם עצם שבחו את הנגינה בביהכ"נ עפ"י חכמת המוסיקה, ואת הש"ץ אשר יוכל להשמיע קולו יחידי כאלו עשרה משוררים יחד, הוא מגוחך ובלתי מקובל, וכפי שכותב שם בעצמו שהמתנגדים לכך היו רובם מתופשי התורה, ולא מתקבל על דעת - תורה גם מה שמתיר שם כפילת המילים, כמפורסם וכידוע מדברי ספרי הפוסקים וגדולי הדורות שצעקו מרה נגד צרעת ממארת זאת, שאוכלה ומכלה את התוך זו הכוונה, ועוד כמה רעות שאין לפרטם כאן. 
אולם אין להתפעל מדברי החכם האטלקי הזה, והדבר לא צריך להיות לפלא אם כותב מה שכותב, כי היו היה האיש אדם הפכפך, המתהפך בדיעותיו כחומר חותם, מנהל מלחמות נגד רבני וגדולי עירו בצורה לא פחותה ממלחמת המשכילים נגד רבני דורם, ולא בעיני אחד היה מוחזק ככופר, והנראה מכפי עדות עצמו הלך בלי כובע על הראש ברחובות קריה (יעוי' זקנ"י שם סי' כ"א. ובתוך המשך דבריו שם כותב כי דברי רז"ל צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם... כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז"ל אסורים שנעשו מותרים בחילוף הזמן והמקום, ויאמר נא ישראל הלשכזה רב - פוסק יקרא) לעג מהאוסרים משחק כדור רגל בשבת (שם סי' כ"ב), וכל ימיו עד זקנה ושיבה היה משחק בקוביא ולא היה יכול בשום פנים להגמל מזה הגם שהיה מפסיד סכומים עצומים והדבר גרם להפרעת חיי המשפחה שלו (יעוין מדברי עצמו בזה בספרו חיי יהודה). חיבר ספרים נגד חכמת הקבלה והזוה"ק ועוד, למד ולימד להתחבר עם הנוצרים וכומריהם, הטיף למיזוג חכמת ישראל וחכמת יון (יעוין בספרו שם ומהמובא והמצוטט במבוא לספר זקני יהודה) זלזל בדיני ומנהגי ישראל תוך כדי הטפתו מידעו על צורך השמירה עליהם [יעוין בספרו חיי יהודה שם שכותב שהגם שצר לו על עשותם כל זה בימי בין המצרים אשר חובה עלינו להיות מצרים ודואגים על חורבן בית קדשנו והעיר אשר נראה בה ה', עם כל זאת הוא מבקש ממנו שיהי לרצון לפניו להודיעו מתי יהיה זאת ולהמציא גם לו מקום שמה שיוכל גם הוא לבוא ולראות. ובמקו"א שם הוא מעיד על עצמו וכותב, שביום י"ז בתמוז שחמשה דברים אירעו בו לישראל רעים וחטאים, נכנסה בו רוח שטות ושחק בקוביא והפסיד וגו' כיעו"ש]. ואם כן לאיש חכם אשר כל אלה דברים גרועים לו, היש להתחשב עם פסקי הלכות שכותב כביכול ככל העולה על רוחו? והאם אין תורתו כתורתו של דואג שהיא מן השפה ולחוץ? 
על כן לא מעלה ולא מוריד כלל ממ"ש בזקני יהודה בתשו' שם אשר למעשה חכמי עירו התנגדו לו, על כך בחריפות, ובראשם הגאונים הבעל גדולי תרומה והבעל דבר שמואל ז"ל. (יעו"ש במבוא הספר). ובמקומות אחרים אין ללמוד מדבריו ומפסקיו, כי אם כאשר נוכחים לדעת באמיתות הדברים כשלעצמם, וכולי האי ואולי. ואין להאריך בכאן יותר. 
 

אברך

משתמש ותיק
פותח הנושא
שוב מצאתי שכבר העליתי הדברים הנ"ל לפני כמה שנים כאן, והוספתי שמחמת הפקפוקים הנ"ל קשה לי לומר את הפיוט 'יוֹם זֶה יְהִי מִשְׁקַל כָּל חַטֹּאתַי' וכו', הנאמר בתחילת תפילת יום כיפור קטן, שמחברו הוא ר"י די מודינא הנ"ל.

ושם השיבני הרב @בן ישיבה וז"ל:
לגבי ר' י'הודה ארי' די מודינא, כמדומני שיש על זה אשכול ארוך באוצר החכמה, (אך אין לי גישה מאחר שזה חסום בנטפרי),
בכל מקרה הדבר אינו פשוט כ"כ כפי מה שהנך מביא מהציץ אליעזר, החיד"א בשם הגדולים מביאו,
וז"ל החיד"א בשם הגדולים
מהר"ר יהודה אריה ממודינא - אחד מרבני וויניציא מדקדק ומשורר ודרשן, חיבר בית לחם יהודה תוס' על עין יעקב ויתר חבורים מדרשות ומפתחות.

אף הוא דרש דרך צחות ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם [משלי א, כה] וכתיב [שם ח, לג] שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו, הוא היה אומר כי כשאדם קונה חפץ אחד במעותיו הוא רשאי לזלזל בחפץ ההוא ולהשליכו ולאבדו ואין מי יאמר לו מה תעשה כי כספו הוא ולא חייש במעי"ה. אך אם אדם חשוב נותן לחברו חפץ במתנה אין המקבל רשאי לזלזל בחפץ כחפצו כי הדברים מגיעים לכבוד הנותן, ומשום כבוד הנותן צריך להשתמש בחפץ ההוא כהלכת גוברין כפי מהות החפץ השלם שבפנים. ואנכי הרואה אשר הן בפי תוכחות יום יום ואתה מבזים תוכחתי ואין איש שם על לב, ונראין הדברים כי כיון שאתם קובעים לי שכר על הדרשות א"כ נראה בעיניכם שאתם קונים התוכחות שאני דורש באשר כספכם בא אלי, והנה כי כן הו"ל כאלו קניתם חפץ ורשאים אתם לשברו ולאבדו, וז"ש ותפרעו כל עצתי ניתנה פריע"ה על עצתי שהם הדרשות והתוכחות ובכסף מלא קניתם אותם, ועל כן תוכחתי לא אביתם כי אתם רשאים בחפץ שקניתם לעשות רצונכם. לכן אני אומר מכאן ולהבא לא תתנו מאומה ונמצא שאני נותן לכם מתנה אלו התוכחות, וצריך לקבלם בסבר פנים יפות ולא לבזותם מאחר שהם מתנה, וז"ש שמעו מוסר וחכמו שתקבלוהו ותתחכמו לקיימו ואל תפרע"ו לא תפרעו הדרשות והיו לכם נתונים נתונים המה. אלו דבריו דרך צחות.

ראיתי ספר חיי יהודה בכ"י להרב הנזכר יודיע דרכיו שכותב שם על העבר עליו בימי חייו הן למוטב. וראיתי לכתוב דבר פרטי, כתב הרב הנזכר שהוא בתחלה לא היה מאמין בגלגול. ויקר מקרה ששכנתו ילדה בן וכמעט בתוך חדש ללידתו חלה הילד בחלאים קשים שונים ולסוף ששה חדשים ללידתו הגיע קצו והיה גוסס, ושכנתו קראה להרב הנזכר שיאמר פסוקים ודברי תורה בצאת נפשו כמנהג המורים באיטליא, והוא הלך וראה הילד מצטמק ורע הוא גוסס וקרא איזה מזמורים, והילד פתח עיניו ואמר שמע ישראל ה"א ה' אחד ויצאה נשמתו באחד והוא פלא. ומהיום ההוא והלאה האמין בגלגול כי עין בעין ראה ילד בן ששה חדשים חולה תדיר מצטמק ורע והוא אומר כגדול בבטוי שפתים פ' שמע כלו בקול רם. ע"כ דבריו שראיתי בכ"י בספר הנזכר.

וכן מובא בעוד ספרים לא זכור לי כרגע אבל מובא בפורום אוצר החכמה שחזר בו מדבריו והודה על האמת,

גם זכור לי שיש הטוענים כי הרבה מן הכתוב בספרו ארי נוהם הוסיפו המשכילים אשר הדפיסו את ספרו, ולא יצא מתחת ידי המחבר 
 

כפשוטו

משתמש ותיק
אברך אמר:
שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן יב
אולם אין להתפעל מדברי החכם האטלקי הזה, והדבר לא צריך להיות לפלא אם כותב מה שכותב, כי היו היה האיש אדם הפכפך, המתהפך בדיעותיו כחומר חותם, מנהל מלחמות נגד רבני וגדולי עירו בצורה לא פחותה ממלחמת המשכילים נגד רבני דורם, ולא בעיני אחד היה מוחזק ככופר, והנראה מכפי עדות עצמו הלך בלי כובע על הראש ברחובות קריה (יעוי' זקנ"י שם סי' כ"א. ובתוך המשך דבריו שם כותב כי דברי רז"ל צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם... כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז"ל אסורים שנעשו מותרים בחילוף הזמן והמקום, ויאמר נא ישראל הלשכזה רב - פוסק יקרא)
מציור תמונתו הנמצא בידינו אכן הוא נראה בגילוי הראש.
 

אברך

משתמש ותיק
פותח הנושא
כפשוטו אמר:
https://www.hamichlol.org.il/רבי_יהודה_אריה_ממודינא קישור לערך בהמכלול שם נמצאת תמונתו.
גם שם מופיעים כמה דברים מביכים מאד.
רוב חייו עברו עליו בסבל רב - הוא התמכר להימורים והפסיד את כל כספו
מלבד עיסוקיו של מודינא בתחומי היהדות, עסק גם במקצועות חופשיים, והיה מנהל תיאטרון ואקדמיה למוזיקה בגטו של ונציה
הפולמוס סביב דמותו
בנוסף להתנגדותו לספר הזוהר, עורר הריא"ם פולמוסים נוספים סביב דמותו ושלל עיסוקיו, עיסוקו בהימורים במשך שנים רבות אשר הוא עצמו העלה על הכתב, וסביב דברים נוספים שכתב. יש הטוענים כי את הספר "קול שחל" כתב הוא בעצמו, וכנגדו כתב את הספר שאגת אריה. בעקבות הטענות הכבדות שהועלו נגדו, יש שנמנעו מלומר את הפיוט "יום זה יהי משקל" שחיבר לתפילת יום כיפור קטן[4].
 

יראתי בפצותי

משתמש ותיק
יש ספר בשם "ירים משה", אגרות הרמח"ל למהר"י בסאן, ספר מומלץ מאוד. שם הרמח"ל חוזר ומתאונן, שאותו רודפים, ואת ר' יהודה אריה די מודינא, שלועג מהקבלה, אין מי שיצא נגדו. ועד ששמענו דעת הרמח"ל נגדו, שמענו דעת כל האחרים, שלא רצו לצאת נגדו, ואף רבו המהר"י בסאן בכללם.
ונעבור לטענות נגדו:
הלך בלא כיסוי ראש - למיטב ידיעתי לא היה יחיד בין חכמי איטליה.
הסתובב בין הנוצרים, תיאטראות וכו' - ולוואי מישהו יפרש לי חידה זו, איך מצאנו בין גדולי איטליה, כעי"ז וגרוע מזו, וגם בין חכמי ספרד בתור הזהב, ביניהם כאלה המקובלים על כל ישראל ממש, וה' יאיר עיני.
היה מכור לקלפים - אמת שזה חיסרון וחרפה, אך אינו חטא, מדובר במשחק קלפים מול גויים ואין בו איסור כלל, רק אם זה עיקר עיסוקו, זה חטא שהרי יש אומרים שנפסל בזה לעדות. ובכל מקרה אם זה כל חטאו, היו גם גדולים עם חסרונות גדולים יותר, ואכ"מ.
לעגו לקבלה - זה החטא, אותו מציין וחוזר וזועק הרמח"ל, זה הסיבה של אלאה שנמנעו מלומר פיוטיו, ולענ"ד אין זה חטא גדול כלל, וגדולים וטובים ממנו היו באותה דעה.
ואגב, חבל שהמציאו את הסיפור המוזר, על הגלגול, ושחזר בו ר' יהודה אריה די מודינא מדעתו, והטעו אף את החיד"א אחרי סיפור הבל זה, והובא בעוד ספרים אחריו. וחבל מאוד, ואין זה מוסיף כבוד לתומכי הקבלה, שלא מתמודדים עם ההתנגדות, בלי סיפורים מעין זה. ובכל מקרה הסיפור הזה מוכיח את גדלותו, שהיה חשוב מאוד בעיני חכמים אלו ואחרים, שלא יחשב ר' יהודה אריה די מודינא, מכלל המתנגדים לקבלה שנשארו בהתנגדותם. ודוק'
 

פיילוט 0.4

משתמש ותיק
עוד ספרים בפולמוס הנ''ל:
קדמות הזוהר, וויכוח על חכמת הקבלה.
יש תח''י גם אמונת השם נגד הדרדעים אלא שהוא גדול מידי. המעוניין יפנה בפרטי.

הצג קובץ מצורף קדמות ספר הזהר.pdf
 

קבצים מצורפים

  • ויכוח על חכמת הקבלה קדמות ספר הזוהר_שד''ל.pdf
    3.3 MB · צפיות: 43

עפר ואפר

משתמש ותיק
יראתי בפצותי אמר:
יש ספר בשם "ירים משה", אגרות הרמח"ל למהר"י בסאן, ספר מומלץ מאוד. שם הרמח"ל חוזר ומתאונן, שאותו רודפים, ואת ר' יהודה אריה די מודינא, שלועג מהקבלה, אין מי שיצא נגדו. ועד ששמענו דעת הרמח"ל נגדו, שמענו דעת כל האחרים, שלא רצו לצאת נגדו, ואף רבו המהר"י בסאן בכללם.
ונעבור לטענות נגדו:
הלך בלא כיסוי ראש - למיטב ידיעתי לא היה יחיד בין חכמי איטליה.
הסתובב בין הנוצרים, תיאטראות וכו' - ולוואי מישהו יפרש לי חידה זו, איך מצאנו בין גדולי איטליה, כעי"ז וגרוע מזו, וגם בין חכמי ספרד בתור הזהב, ביניהם כאלה המקובלים על כל ישראל ממש, וה' יאיר עיני.
היה מכור לקלפים - אמת שזה חיסרון וחרפה, אך אינו חטא, מדובר במשחק קלפים מול גויים ואין בו איסור כלל, רק אם זה עיקר עיסוקו, זה חטא שהרי יש אומרים שנפסל בזה לעדות. ובכל מקרה אם זה כל חטאו, היו גם גדולים עם חסרונות גדולים יותר, ואכ"מ.
לעגו לקבלה - זה החטא, אותו מציין וחוזר וזועק הרמח"ל, זה הסיבה של אלאה שנמנעו מלומר פיוטיו, ולענ"ד אין זה חטא גדול כלל, וגדולים וטובים ממנו היו באותה דעה.
ואגב, חבל שהמציאו את הסיפור המוזר, על הגלגול, ושחזר בו ר' יהודה אריה די מודינא מדעתו, והטעו אף את החיד"א אחרי סיפור הבל זה, והובא בעוד ספרים אחריו. וחבל מאוד, ואין זה מוסיף כבוד לתומכי הקבלה, שלא מתמודדים עם ההתנגדות, בלי סיפורים מעין זה. ובכל מקרה הסיפור הזה מוכיח את גדלותו, שהיה חשוב מאוד בעיני חכמים אלו ואחרים, שלא יחשב ר' יהודה אריה די מודינא, מכלל המתנגדים לקבלה שנשארו בהתנגדותם. ודוק'

כשאתה כותב שיש בו חסרונות שגם לגדולים אחרים היו, זה יתכן, אבל צריך לזכור שתמיד יש הבדל, כמו שאומרים, אם הקושיה יותר חזקה מהיסוד או להיפך.

*
מה כ"כ מופקע לומר שהחליט להאמין בגלגול?
 

יראתי בפצותי

משתמש ותיק
זה סיפור מוזר מאין כמוהו, לא הגיוני, ולא ידוע לאף אחד מאלה שהושפעו ממנו. אין ולו ראיה קלה שחזר בו. אגב: גם על הרמב"ם סיפרו סיפור שלם, על זקן שלימדו קבלה, והתחרט שכתב את המורה, משום מה תלמידיו ומקורביו של הרמב"ם לא שמעו מחזרתו.
לגבי החסרונות, ראה מי תלמידיו, ומי תמכו בו או לפחות סרבו להתנגד אליו.
 

יצחק פון ישיבה

משתמש ותיק
היום ראיתי את הספר בינה לעתים שחיברו כידוע א' מגדולי רבני איטלייא, בעל מחבר הספר גידולי תרומה, ושם בהקדמה כותב המהדיר דברים כדרבנות נגד מהדירי ספר התרומה, שהביאו מדברי המשכילים נגד רבי יהודה אריה די מודינא,
ואולם, בספר שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סימן יב, שכתב עליו דברים כדרבנות,  הצג קובץ מצורף ציץ אליעזר.PDF .
וגם באגרות הרמח"ל הביאו שם לשונות קדשו של הרמח"ל בדברים קשים נגדו, ונגד השלכות ספרו.
וסוף כל דבר מתמקדים התנגדויות המתנגדים לא רק בספרו חיי יהודה, אלא גם ברבים מהנהגותיו.
ושמעתי שהיו מהחסידים שהקפידו שלא לומר את פיוטו יום זה יהיה משקל בגלל התנגדותו לקבלה וכו'.
ומהצד השני, נראה כי הוא היה מקובל אצל רבים מהפוסקים ובפרט בין רבני איטלייא.
והיודע ליישר המסילה ולברר בין מהותם של שמועות לבין אמת מוכחת, אשמח שילבן את הנושא עד תומו.
 

עמנואל

משתמש ותיק
נודע לגאון עצום כבר מילדותו, היה ת"ח שחיבר ספרים רבים מלאי חכמה ויראה

התנגד לזוהר ולקבלה בספרו "ארי נוהם" וכנגד דבריו יצאו רבנים רבים, ביניהם מהגאון המשכיל, מה"ר רבי אליהו בן אמוזג בספרו "אימת מפגיע". .
 

אור זרוע

משתמש ותיק
יצחק פון ישיבה אמר:
ושמעתי שהיו מהחסידים שהקפידו שלא לומר את פיוטו יום זה יהיה משקל בגלל התנגדותו לקבלה וכו'.

ראיתי פעם לרבי שריה דבילצקי זצ"ל בהוצאה מסוימת של "יום כיפור קטן", שכתב שכך נהג הרב חרל"פ זצ"ל שלא לומר פיוט זה, אם אני זוכר נכון.
הוא גם העיר שם על לשון הפיוט "דיני אני אדע באש קלוי" (לא זוכר בדיוק) ע"פ גמ' שאסור לאדם להתבטא כך. ושוב אני כותב מזיכרון ישן.

ובאותו עניין יש לציין לספר "מגן וצינה" מאת רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל שחובר כולו כנגד ספר "ארי נוהם". ספר מעניין מאוד.
 

עמנואל

משתמש ותיק
אור זרוע אמר:
יצחק פון ישיבה אמר:
ושמעתי שהיו מהחסידים שהקפידו שלא לומר את פיוטו יום זה יהיה משקל בגלל התנגדותו לקבלה וכו'.

ראיתי פעם לרבי שריה דבילצקי זצ"ל בהוצאה מסוימת של "יום כיפור קטן", שכתב שכך נהג הרב חרל"פ זצ"ל שלא לומר פיוט זה, אם אני זוכר נכון.
הוא גם העיר שם על לשון הפיוט "דיני אני אדע באש קלוי" (לא זוכר בדיוק) ע"פ גמ' שאסור לאדם להתבטא כך. ושוב אני כותב מזיכרון ישן.

ובאותו עניין יש לציין לספר "מגן וצינה" מאת רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל שחובר כולו כנגד ספר "ארי נוהם". ספר מעניין מאוד.
אגב, הוא התקין את "תיקון" יום כיפור קטן?
 

יצחק פון ישיבה

משתמש ותיק
יראתי בפצותי אמר:
יש ספר בשם "ירים משה", אגרות הרמח"ל למהר"י בסאן, ספר מומלץ מאוד. שם הרמח"ל חוזר ומתאונן, שאותו רודפים, ואת ר' יהודה אריה די מודינא, שלועג מהקבלה, אין מי שיצא נגדו. ועד ששמענו דעת הרמח"ל נגדו, שמענו דעת כל האחרים, שלא רצו לצאת נגדו, ואף רבו המהר"י בסאן בכללם.
ונעבור לטענות נגדו:
הלך בלא כיסוי ראש - למיטב ידיעתי לא היה יחיד בין חכמי איטליה.
הסתובב בין הנוצרים, תיאטראות וכו' - ולוואי מישהו יפרש לי חידה זו, איך מצאנו בין גדולי איטליה, כעי"ז וגרוע מזו, וגם בין חכמי ספרד בתור הזהב, ביניהם כאלה המקובלים על כל ישראל ממש, וה' יאיר עיני.
היה מכור לקלפים - אמת שזה חיסרון וחרפה, אך אינו חטא, מדובר במשחק קלפים מול גויים ואין בו איסור כלל, רק אם זה עיקר עיסוקו, זה חטא שהרי יש אומרים שנפסל בזה לעדות. ובכל מקרה אם זה כל חטאו, היו גם גדולים עם חסרונות גדולים יותר, ואכ"מ.
לעגו לקבלה - זה החטא, אותו מציין וחוזר וזועק הרמח"ל, זה הסיבה של אלאה שנמנעו מלומר פיוטיו, ולענ"ד אין זה חטא גדול כלל, וגדולים וטובים ממנו היו באותה דעה.
ואגב, חבל שהמציאו את הסיפור המוזר, על הגלגול, ושחזר בו ר' יהודה אריה די מודינא מדעתו, והטעו אף את החיד"א אחרי סיפור הבל זה, והובא בעוד ספרים אחריו. וחבל מאוד, ואין זה מוסיף כבוד לתומכי הקבלה, שלא מתמודדים עם ההתנגדות, בלי סיפורים מעין זה. ובכל מקרה הסיפור הזה מוכיח את גדלותו, שהיה חשוב מאוד בעיני חכמים אלו ואחרים, שלא יחשב ר' יהודה אריה די מודינא, מכלל המתנגדים לקבלה שנשארו בהתנגדותם. ודוק'

א. בעניין עיסוקו משחקי קלפים, בפחד יצחק הובאה תשובה שלו להתיר, וכותב שם בחריפות נגד המחרימים לילך לשם.
ב. לא ידועים על 'גדולים וטובים' ממנו רבים שחלקו על הקבלה, היו שחלקו על חלק מהעניין, אבל הם היו יחידים ממש, ורובם לא בצורה ובתקיפות הזאת. [מלבד הרמב"ם שמחמתו כתב רי"א די מודינא את הספר]
ג. הרמח"ל כותב על השלכות גרועות שיצאו ממחלוקתו זו, ולא רק על עצם המחלוקת.
ד. לא הטעו את החיד"א [!], הוא כותב שראה זאת בכתב יד של הספר חיי יהודה, שהוא ספר שכתבו ר' יהודה אריה די מודינא עצמו... לכתוב ככה על החיד"א זה לא כ"כ מכובד.
ה. אמנם בספר חיי יהודה הנדפס זה לא מופיע, אבל כידוע רבים מכתבי הידות שהחיד"א ראה, אף הם אינם בדפוס, ואף את חיי יהודה הנדפס לא הדפיסו יראים ושלמים, ויתכן שלקה בחסרות ויתירות.
ו. ככלל, בספר חיי יהודה הנ"ל יש דברים רבים שלא מכובדים כלל, ויתכן שהם איסורים דאורייתא ודרבנן חמורים ביותר, שההסתברות אומרת שהחיד"א לא היה כ"כ מעריך אותו אם היה קורא זאת, אא"כ נימא שהוא מזוייף מתוכו, וכפי שמסתבר.
 

גופא דעובדא

משתמש ותיק
גם ספר חוקר ומקובל של הרמח"ל וגם ספר מגן וצינה של רי"א חבר הם נגדו. באוצר החכמה יש הרבה ספרים שלו נראים מעניינים חלקם לא בלה"ק לפי זכרוני
 

תלמיד אחד

משתמש רגיל
לשבת היום ולדון ת"ח מפורסם מלפני קרוב ל-400 שנה ויותר, הוא דבר תמוה מאוד. 
המודד העיקרי הוא הן מבחינה מחקרית והן מבחינה תורנית הוא, מה חשבו עליו וכיצד ראו אותו ת"ח מדורותיו שהכירו אותו אישית.
דברי הצי"א במחכ"ת הרמה הם לפחות בחלקם ציטוט השמצות של אינשי דלא מעלי טובא, וברור שלא ידע את יחס הת"ח בדורותיו אליו, וחשב שהיה איזה דרשן איטלקי, ולכן כתב מה שכתב. 
והשם הטוב יכפר בעד. 
הטענה על הכיפה היא יותר ממוזרה. בתשובה שם הוא כותב שמנהג האשכנזים להקפיד מאוד על כיפה תמיד, ומנהג הקהילה האיטלקית המקורית שלא להקפיד, והוא עצמו מקפיד מלבד כשהחום גדול שאז הוא נוהג כמנהג קהילתו להקל. והוכיח שם שבזמן חז"ל לא נהגו בזה חובה או כיו"ב (כעת אינו תחת ידי). ומה הוא אשם שכיום זה הפך לסמל הדת. וברור שבזמן הגמ' והגאונים רק ת"ח התעטפו בסודר, ובאופן כללי אצל חלק מקהילות המזרח עד סמוך לדורותינו זו לא הייתה קפידא גמורה. 
גדולי חכמי איטליה בדורות שאחריו ראו בו פוסק חשוב, ובהגהות גור אריה, פחד יצחק וכדומה הוא מובא כפוסק קדמון.
כמדומה שהגידולי תרומה היה מתלמידיו, והוא אחרון שהתקבל בכלל ישראל.  
החיד"א חי באיטליה שנים רבות ומנאו בין חכמי ישראל החשובים שהקדיש להם ערך, ואף ערך קצת ארוך, והיודעים יודעים שמכמה וכמה חכמים התעלם לגמרי. 
ההתנגדות לקבלה היא נושא לטענה כיום, בזמן שהדבר התקבל ע"י גדולי ישראל, ואין טעם לדון על מי שכתב בזה לפני שהדבר התקבל. 
(הזכירו את הרמב"ם בעניין ויש עוד ראשונים שחשבו כך. ואנחנו מקבלים את דעת האר"י והגר"א ורוב חכמי ישראל, אבל בתקופתו זה עדיין לא יצא מכלל ויכוח). 
אמת שהוא כותב על עצמו שהייתה לו חולשה להימורים, אבל הוא סבר שאין בזה איסור, וזו כפייתיות שקשה מאוד להשתחרר ממנה. בפרט לבעל ייסורים דכוותיה. והדעת נותנת שבזמנו ומקומו לא ראו בזה דבר גרוע כ"כ, שלולי זה הרי כבודו וכבוד הקהילה כרב חשוב בונציה לא היה מאפשר לו במציאות לעשות זאת. 
סוף דבר לענ"ד אדם שהוחזק כת"ח נכבד בדורו שהיה דור דעה ונתקבל כך בדורות שאחריו, איסור הוא לזלזל בכבודו, אא"כ נתברר במוחלט שהיה בו פגם, ובנידון דידן אינו כן כלל. 
 
 

מאן דכר שמיה

משתמש רגיל
הוזכר בא' מההסכתים 'קורת רוח' דעיתון משפחה (ר' א"ז גלינסקי ור' י"א גרובייס) והרחיבו שם אודותיו
 
חלק עליון תַחתִית