לא הייתי ליד מחשב כמה שעות, וכשחזרתי ראיתי שבע התראות והודעה פרטית אחת וכולן בנושא זה, והמחשב כמו מביט בי במבט מאשים...
אשתף אולי במה שהיה אתי עצמי, ואז אבאר. למדתי בת''ת לבני עדות המזרח וחפצתי ללכת לישיבה (מעולה) של יוצאי ליטא, הסיכויים היו קלושים בואכה אפסיים, ועצם קבלתי לישיבה הייתה מופת גדול שאיני יכול לפרט כאן, אך מעל הטבע ממש. עכ''פ הייתי היחיד בשיעור שהיה בן עדות המזרח, ומשכך, איש לא רצה ללמוד עמי. כמובן בתוספת שלל העלבות ופגיעות על מוצאי (אגב אינני חבאני או סעודי. פשוט כמה שאלו בפרטי...)
אין אפשרות לתאר את עגמת הנפש ההשפלה וכל מילה שתבחרו, כאשר יש לזכור שהשיעור מנה מספר זוגי של תלמידים, הוי אומר בכל סדר וסדר היה אחד שביכר ללמוד לבדו ולא ללמוד עמי.
מעתה, היו לי שתי אפשרויות. האחת להאשים את כל העולם, להתבכיין ולנשור מהישיבה ואולי בכלל. השנייה היא לבכות כמובן לתוך הכרית או סתם באמצע הסדר כשאתה מתפוצץ שככולם לומדים עם חברותא ואתה בודד נלעג ומוזנח. בחרתי באפשרות השנייה.
אולי טיפשי שאני בכלל מנסה לתאר, אבל גם מקום ישיבה לא היה לי כי הרי לא לעניין לשבת ליד מי שאינו מעוניין ללמוד עמי, והייתי אנוס לגרור כיסא מחדר השיעורים וללמוד. יופ יום שבוע שבוע ושנה שנה. בשיעור ג' הגיע בחור חדש ללא סטיגמות אבל הוא היה כל כך סתום שלמען האמת העדפתי לאחר כמה שבועות לשוב וללמוד לבד.
לכן הטענה המעודדת חוסר בשאיפות או בעמל ויזע קוממה ומקוממת אותי. אינני חושב שהיו לי כוחות מיוחדים, וגם אם היו - לא חושב שזה ממני אלא מהקב''ה - כי אמר לי מישהו ששמע את סיפורי שהוא לא מתפלא איך למדתי אלא איך נשארתי שפוי, וכך גם כתבו לי חברים אחרי שנים בהזמנות כשנזכרו בי לפתע בבוא יום חתונתם.
והנה אם הייתי שומע שיחה מהזן הנ''ל באותו זמן - היו אומרים לי למה אתה מתעקש מדוע אתה נלחם? תעבור לישיבה פחות טובה ושם תלמד וכולם יעריכו אותך! אבל ידיד זה לא נכון. שאיפה השקעה ויזע הם תנאי בל יעבור כדי להצליח. וכבר אז אמרתי לעצמי כי אם אעבור ישיבה אז אולי אלמד בהנאה אבל הישיבה תהיה פחותה ברמתה אז אלמד פחות טוב, אז פחות אצליח. אז אולי עכשיו אני מוצא את עצמי נושך שפתיים ומדי פעם נאלץ לרוץ לחדר בלא מזוזה כדי לפרוק את דמעותי, אבל לאחר שנים תעמוד לי העקשנות וכוח הרצון כי אשיג הרבה יותר.
המאמץ היה על אנושי. אבל אני גורס שלא רק אני יכול, כולם יכולים! ולכן כל כך כואב לי על הניסיון לומר לבחור 'אל תתאמץ' או 'אל תתמקד בשאיפות', כי זה לא נכון! כמובן תעודד אותו, תחזק אותו, תתמוך בו, אבל אל 'תרגיע' אותו בכך שהוא לא ייצא הרב אלישיב. וכי מה אתם חושבים שהרב אלישיב היה מלאך? אני ראיתיו נושם... (לאכול או אפילו לשתות מים לא עשה ליד אנשים זרים כידוע). הוא היה בן אדם כמוני וכמוכם, כידוע לא למד ב'חדר' כי הציקו לו, אבל הוא 'לא שמע שיחות שלא להתמקד בשאיפות' אלא פשוט שאף יגע עמל והשקיע. ואם מישהו ירצה ויילחם ויתעקש וילמד כפי שהרב אלישיב למד, הוא ייצא הרב אלישיב. אה אנחנו לא רוצים? זה משהו אחר.
צר לי על כי הארכתי אלא שכבר כתבתי שהנושא חשוב מאוד בעיני אבל אני מבין בהחלט את החושב אחרת.