מסתפק במועט אמר:
הברקתו של הגר"ח במקומה, אבל בעל השמועה הוא הכ"מ (הל' אבות הטומאות ו' ט"ז).
מצורף מאמר קצר שקיבלתי, על דברי המהרח"ו.
משה - כי מן המים משיתהו :
ענין קריאת שמו של משה ע"י בתיה בת פרעה בשם 'משה' , 'כי מן המים משיתהו' (שמות ב,י) צריך ביאור, היאך נקבע שמו של משה לדורות רק משום אותה פעולה שנמשה מן המים ע"י בת פרעה, ובהכרח דגנוז בשמו עיקר ענינו , ויש לנו לדעת מהו.
הנה ביארו רבותינו (מהרח"ו בשערי קדושה, הובא בהקדמה לאבן שלמה) דד' יסודות הם כנגד ד' מידות, מים כנגד תאווה, ונבאר הדברים לפי ערכינו במה שלמדנו מתורתו של מהר"ל.
תאווה נקראת בכל מקום 'חומר', 'חומריות', ענינם של חומר וצורה הוא אמצעי ותכלית, כל דבר בעולם מורכב מחומר וצורה, החומר הוא האמצעי שעל ידו אפשר להגיע לצורה, עץ הוא חומר שממנו אפשר לעשות כסא או שולחן, אין בעץ עצמו תכלית אם לא במה שעל ידו נוצר דבר אחר גבוה ממנו. החומר הוא אינו אחיד, הצורה היא שמאחדת את החומר לדבר אחד. אבנים רבות שאינם קשורות זו לזו, יוצרות קיר מבנה או בית, יוצרות צורה, שעי"ז יש כאן דבר אחד.
תאווה היא חומר משום שאין בה תכלית לעצמה, התאווה ניתנה לאדם בשביל שישתמש בה לצורכו בחלק המותר בשביל שתהא לו לעזר וסיוע לשיהיה לו נחת רוח וישוב הדעת אל העבודה המוטלת עליו (רמח"ל מס"י פ"א) להרחיב נפשו עד שתהא בהירה וזכה לקבל החכמות (רמב"ם שמונה פרקים פ"ה), ובחלק האסור כדי להתגבר על תאוותו ולקבל שכר ( וכי מה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף, לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם את הבריות, בראשית רבה מד ), אין בתאווה תכלית לעצמה.
מים הם חומר שא"א לעשות ממנו צורה (אם לא כשנהפכים לקרח - ואז אינם מים), מים הם סמל לחומר. ים הוא קיבוץ כ"כ גדול של מים, 'מים שאין להם סוף', שמהווה משל לתאווה שאינה יודעת שובעה ואינה באה על סיפוקה לעולם (עיין בשערי תשובה לרבינו יונה "ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב, על כן יגורהו היצר בחרמיו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו" וכו', עיין ברבינו בחיי בכד הקמח ערך השגחה "וכן בענין איוב בני האלהים והשטן היו מלאכים טובעים בים התאוה הגשמית והתלבשו מדות בני אדם") . הזכרנו לעיל שחומר הוא אוסף של פרטים, הצורה היא שמאחדת את הפרטים לדבר אחד. במים אין לשון יחיד, מים הם תמיד לשון רבים שכן הם רק אוסף של פרטים, הרבה טיפות מים, אך לעולם אינם מתאחדים לדבר אחד.
זהו ענין קריאת שמו של משה ע"ש המאורע של 'כי מן המים משיתהו', מהותו של משה רבינו הוא במה שנתעלה מכל שייכות לחומר, פירש מן האשה ומ' יום לחם לא אכל ומים לא שתה, פשט צורתו החומרית ודבק בשכינה 'פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות' , לכך נקרא שמו משה נמשה מן המים, מן החומר. וזהו היפך גזירתו של פרעה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', פרעה רצה שהחומר יגבר על הצורה, הזכר שמסמל את הצורה- ימחה ע"י המים, ובזה נושעו ישראל מטומאת מצרים ע"י מושיען של ישראל שמשוי הוא מן המים.
על דרך זו נראה לבאר את ענינו של קריעת ים סוף. ים, כמו שנתבאר לעיל, הוא סמל לשיא התאווה, 'ים התאווה', בים א"א לתת צורה, א"א לסמל כיון בים, לתת דרך, הים מיד מטשטש הכל וחוזר לקדמותו. אין בו צורה. יתירה מזאת, הים גם הופך צורה לחומר, חומר הנמצא בים נמחה ומטשטש ומאבד צורתו, ( כשבני האנוש דבקו בים התאווה בדור המבול, נמחו מן האדמה ע"י מי המבול וצורתם אבדה - 'וימח את כל היקום אשר על פני האדמה' ) . את הים א"א לעבור כי אם ע"י אוניה, שהיא מלשון 'אני', היינו כל אחד ואחד צריך לגעור בים התאווה ע"י צורתו הוא, על ידי האני הפרטי שלו. (יעויין בגר"א אבן שלמה פ"א 'כל אחד צריך לגדור עצמו מן העבירות לפי טבע מזגו אף שאין דרכו נכונה בעיני הבריות, וזהו 'הולך בדרכו ירא ה'.)
בקריעת ים סוף הקב"ה נתן צורה בים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. עומק גאולת מצרים, שהיא מצר - ים, מצר שסוגר את האדם בתוך ים התאוה, התגלה בקריעת הים, שבה הראה הקב"ה שמתוך מ"ט שערי טומאה שסגרו עליהם במצרים, אפשר לקרוע את הים כדי להגיע לתכלית של קבלת התורה, שענינה להביא את האדם למקום שהוא שולט על התאווה ולא היא בו. בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין.
קריעת הים נעשתה ע"י מטה משה. נטה את ידך על הים ובקעהו. מטה משה נהפך מנחש למטה, ובלע את נחשי החרטומים. הנחש, הוא נחש הקדמוני, הוא יצר הרע. אצל משה, הנחש, היצר הרע, תאות החומר, לא קיימת. החומר נעלם והוא כולו צורה. ע"י מטהו הוא מצליח לתת צורה במים , שהם החומר הגמור שא"א לתת בו צורה, ולבקוע את הים.
הים נבקע לי"ב שבילים , כיון שכל אחד צריך להבקיע את החומר ע"י דרכו הוא, ואף שכולם צריכים להגיע לאותו מקום, מ"מ כל אחד ע"י צורתו שלו כמו שהזכרנו לעיל.
במאמר המוסגר : להמבואר עד כה, יש לנו אור חדש על ענינה של טבילה במקווה והטהרה הנוצרת מכך. לאדם יש צורה, מצבור מים הוא חומר. כשהאדם נכנס כולו אל תוך המים, אין הוא נותן צורה במים, המים מכסים הכל ופני המים נשארים חלקים כמקודם, כעת צורת האדם בטלה ואינה באה לידי ביטוי. אדרבה, הוא כל כולו שקוע בחומר. כשהאדם יוצא מן המים, שבה צורתו להתגלות ובמעשה זה הוא מבטא את היציאה מן החומר, וכביכול קיבל צורה חדשה. לפיכך דווקא היציאה מן המקווה היא שמטהרת, ולא הכניסה אליו, כנודע.