לימוד תורה - ענוה

[בן עמינדב]

לשלימות העניין מצו"ב העתקת כמה קטעים מקונטרס הנ"ל
וְהִנֵּה הַבֶּן תּוֹרָה שֶׁהוּא לוֹמֵד תּוֹרָה בְּעִיּוּן גָּדוֹל, לָדַעַת אֶת דְּבַר הַהֲלָכָה שֶׁהוּא לוֹמֵד בְּכָל פְּרָטֵי דִינֶיהָ דָּבָר דָּבָר עַל אוֹפַנּוֹ בְּטוּב טַעַם וָדַעַת בְּכַמָּה שִׁיטּוֹת הָרִאשׁוֹנִים וּמְחַדֵּשׁ חִידּוּשִׁים בִּסְבָרוֹת יְשָׁרוֹת, וְגַם הָעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב בַּאֲרִיכוּת הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּעֵת הַתְּפִלָּה בְּהָעִנְיָנִים דִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר לָמַד, וְהַיְינוּ שֶׁהָעִנְיָן נִרְגָּשׁ בִּפְנִימִיּוּתוֹ וּמוּנָּח אֶצְלוֹ בְּהַנָּחָה טוֹבָה, דֶער עִנְיָן ווֶערְט בַּיי אִיהם דֶערְהֶערְט אוּן לֵייגְט זִיךְ בַּיי אִיהם גוּט אָפּ, דִּבְהֶרְגֵּשׁ זֶה וּבְהַנָּחָה זוֹ נַעֲשָׂה דְּבֵקוּת הָעִנְיָן בְּמוֹחוֹ וְהוּא נִדְבָּק בְּהָעִנְיָן.

דְּהִנֵּה אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי אוֹפַנִּים בְּעִיּוּן הַמּוּשְׂכָּלוֹת, דְּיֵשׁ מִי שֶׁלּוֹמֵד אֵיזֶה סוּגְיָא, בֵּין בְּגַלְיָא שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין בִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה, וְלִימּוּדוֹ הוּא בְּעִיּוּן רַב, וְטֶבַע הָעִיּוּן הוּא טֶבַע הַדְּבֵקוּת, שֶׁבְּעֵת עִיּוּנוֹ הֲרֵי הוּא מִתְיַיחֵד וְדָבוּק עִם אוֹתָהּ הַהַשְׂכָּלָה שֶׁהוּא מְעַיֵּין בָּהּ, אֲבָל כָּל זֶה הוּא רַק בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְעַיֵּין בְּהָעִנְיָן, אֲבָל לְאַחַר שֶׁלָּמַד אֶת הָעִנְיָן וֶהֱבִינוֹ הֵיטֵב וּמְפַנֶּה דַעְתּוֹ לִלְמוֹד סוּגְיָא אַחֶרֶת, הִנֵּה נִשְׁכְּחָה מֵאִתּוֹ אוֹתָהּ הָעַמְקוּת שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּשַׁעַת עִיּוּנוֹ,

אֲבָל כַּאֲשֶׁר עִנְיַן הַשָּׂגָתוֹ הוּא בְּאוֹפֶן כָּזֶה שֶׁעוֹמֶק הָעִנְיָן הוּא אֶצְלוֹ בְּהַנָּחָה טוֹבָה, הִנֵּה הַדְּבֵקוּת הִיא בְּאוֹפֶן מוּשְׂכָּל רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא תָּמִיד בְּאוֹפֶן בְּהִירִי, דְּזוֹהִי עֲבוֹדָה גְדוֹלָה בַּעֲבוֹדַת הַלֵּב בַּאֲרִיכוּת הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּתְפִלָּה,

הִנֵּה כַּאֲשֶׁר מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ בְּזֶה שֶׁבָּחַר לוֹ הָעֲבוֹדָה בִּשְׁקִידַת לִימּוּד הַתּוֹרָה וַאֲשֶׁר עוֹסֵק בַּעֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמִּתְיַיהֵר, הֲרֵי הוּא כּוֹרֶה שׁוּחָה לְעַצְמוֹ וְנוֹפֵל בָּהּ, וּכְמוֹ הַנּוֹפֵל בְּבוֹר שַׁחַת שֶׁנִּשְׁפָּל גּוּפוֹ מִשְּׁאָר הָאָדָם שֶׁעוֹמֵד אוֹ הוֹלֵךְ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, כֵּן הַנּוֹפֵל בְּגַאֲוָה הֲרֵי הוּא נוֹפֵל בִּנְפִילָה עֲצוּמָה גְּרוּעָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאָדָם פָּשׁוּט, שֶׁהוּא רַחֲמָנָא לִצְּלָן חֲסַר דֵּיעָה, וְלֹא זוֹ בִּלְבָד שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁגַּם תְּפִלָּתוֹ בַּאֲרִיכוּת הַהִתְבּוֹנְנוּת אֵינָהּ בְּעֶרֶךְ מַעֲלַת אִישׁ הַפָּשׁוּט הַמִּתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר מִזְמוֹרֵי תְהִלִּים בְּדֶרֶךְ קַבָּלַת עוֹל.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (מִשְׁלֵי כט. כג) גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּלֶנּוּ דְּהַגַּאֲוָה עוֹשֶׂה אֶת הָאָדָם לְשָׁפָל, וְחֵטְא הַגַּאֲוָה פּוֹגֵם בְּב' אוֹתִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת דְּשֵׁם הוי' י"ה, כִּי גַּאֲוָה עוֹלֶה מִסְפָּרוֹ ט"ו כְּמִסְפַּר י"ה, שֶׁהַפְּגַם מַגִּיעַ לִבְחִינַת י"ה, אֲשֶׁר מִזֶּה יוּבַן עִנְיַן נְפִילָתוֹ שֶׁלֹּא בְּעֶרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ כְּלָל, שֶׁהֲרֵי עֲבוֹדָתוֹ הִיא עַל יְדֵי בְּחִינַת חָכְמָה וּבִינָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ שֶׁהֵם גַּם כֵּן נֶגֶד י"ה, אָמְנָם זֶהוּ בְּחִינַת י"ה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, וְהַפְּגַם שֶׁפּוֹגֵם עַל יְדֵי גַאֲוָה הֲרֵי הוּא פּוֹגֵם בִּבְחִינַת י"ה שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁאֵינוֹ בְּעֶרֶךְ כְּלָל לְגַבֵּי מוֹחִין שֶׁבָּאָדָם, שֶׁהֲרֵי כְּלָלוּת הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת לֹא נִבְרָא אֶלָּא מִבְּחִינַת ה' אַחֲרוֹנָה, וּבְיוּ"ד נִבְרָא עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא תַּשְׁלוּם שָׂכָר עַל עֲבוֹדָה נְקִיָּה, וְהוּא בִּשְׁאָט נַפְשׁוֹ שֶׁמִּתְיַיהֵר הֲרֵי הוּא פּוֹגֵם בְּי"ה כו'.

וְהִנֵּה גַּם אִם לֹא הִגִּיעַ לְמַדְרֵיגָה שְׁפֵילָה כָּזוֹ לִהְיוֹת מִתְיַיהֵר בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה גַּם כֵּן גָּרוּעַ מְאֹד וּפָחוּת יוֹתֵר מֵהָאִישׁ הַפָּשׁוּט הַנַ"ל, שֶׁמִּלְּבַד זֹאת דְּאִישׁ הַפָּשׁוּט הִנֵּה זֶה מַה שֶּׁמִּתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר מִזְמוֹרֵי תְהִלִּים, הִנֵּה זֶהוּ כָּל כֹּחוֹ, דְּמֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מֵבִין הִנֵּה מַה יָּכוֹל לַעֲשׂוֹת עוֹד. הִנֵּה לְבַד זֹאת הֲרֵי גוּף וְעֶצֶם עֲבוֹדָתוֹ הוּא בְּדֶרֶךְ קַבָּלַת עוֹל, וְנוֹדָע כִּי הָעֲבוֹדָה דְקַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם הִיא עֲבוֹדָה נַעֲלֵית וּגְבוֹהָה בְּיוֹתֵר, דְּלָכֵן קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ בִּכְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה שֶׁזֶּהוּ יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה, וּכְמוֹ שֶׁעַל הַיְסוֹד עוֹמֵד כָּל הַבִּנְיָן, כֵּן קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּא יְסוֹד לְכָל הָעֲבוֹדָה,

וְזֶה שֶׁמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ הִנֵּה מַרְאֶה שֶׁכָּל עֲבוֹדָתוֹ הוּא שֶׁעוֹבֵד אֶת עַצְמוֹ, וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים וְהַתַּאֲווֹת שֶׁעוֹשֶׂה גִּין עַצְמוֹ, כְּמוֹ בְּתַאֲווֹת אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשֵׁינָה שֶׁמֵּאַחַר שֶׁמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ הֲרֵי מְהַפֵּךְ כָּל הָעֲבוֹדָה לְהַנָּאָתוֹ וּלְאַהֲבַת עַצְמוֹ, וּמִלְּבַד שֶׁלְּפִי זֶה הָעֲבוֹדָה אֵינָהּ עֲבוֹדָה כְּלָל, הֲרֵי הוּא פּוֹגֵם נַפְשׁוֹ וּמְלַכְלֵךְ אֶת עַצְמוֹ מְאֹד, וְהָרְבָב שֶׁעַל בֶּגֶד חָשׁוּב הֲרֵי הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵעַל גַּבֵּי בֶּגֶד פָּשׁוּט, וְכֵן יוּבַן בַּנִּמְשָׁל שֶׁמַּה שֶּׁאֵצֶל הָאָדָם הַפָּשׁוּט אֵינוֹ נֶחְשָׁב כְּלָל לְחֵטְא וְעָוֹן, הִנֵּה לְגַבֵּי הַתַּלְמִיד חָכָם שֶׁלּוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת נֶחְשָׁב לְעָוֹן פְּלִילִי, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת קכט. ב) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו כְּחוּט הַשְּׂעָרָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים נ. ג) וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד,

וְגַם עַל פִּי הַשֵּׂכֶל הַפָּשׁוּט יוּבַן, שֶׁהֲרֵי אִישׁ הֲמוֹנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כַּמָּה דְבָרִים מֵחֲמַת הֶעְדֵּר יְדִיעָתוֹ וַהֲבָנָתוֹ, אֲבָל הַתַּלְמִיד חָכָם יוֹדֵעַ הֵיטֵב אֵיךְ לְהִזָּהֵר, וְעוֹנֶשׁ הַיּוֹדֵעַ לְגַבֵּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מוּבָן לַכֹּל שֶׁגָּדוֹל יוֹתֵר הַרְבֵּה מְאֹד, וְגַם יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁלְּגַבֵּי הַפָּשׁוּט אִם עָשָׂה כֵן אֵינוֹ מִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם עַל יָדוֹ מַה שֶׁאֵין כֵּן הַתַּלְמִיד חָכָם, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא פו, א) כְּגוֹן אֲנָא אִי שָׁקִילְנָא בִּשְׂרָא מִטַּבְּחָא כו' וְכֵן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וְעַל זֶה כִּוְּונוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו כו'.

קִיצּוּר.

הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּעִיּוּן גָּדוֹל וְהָעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב בַּאֲרִיכוּת הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּתְפִלָּה בְּהַשָּׂגָה אֱלֹקִית, עַד שֶׁהָעִנְיָן הוּנַּח אֶצְלוֹ בִּדְבֵקוּת בְּמוּשְׂכָּל רִאשׁוֹן, אִם מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ גָּרוּעַ מֵחֲסַר דֵּעָה, הַמִּתְגָּאֶה פּוֹגֵם בְּי"ה, קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם יְסוֹד הָעֲבוֹדָה.
וְהִנֵּה הַגּוֹרֵם אֶת הַיְרִידָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַבֶּן תּוֹרָה וְהָעוֹסֵק בַּעֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב בְּזֶה שֶׁמִּתְגָּאֶה אוֹ אַף גַּם שֶׁמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ הוּא הַשְּׁטוּת, כִּי כָּל עִנְיַן הַגֵּאוּת הוּא שְׁטוּת נִפְלָא וּכְמַאֲמָר כָּל גֵּיא שׁוֹטֶה, כִּי עַל מֶה וְלָמָּה יִתְגָּאֶה, אִם מִפְּנֵי הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל הֲרֵי אֵין זֶה מִשֶּׁלּוֹ כְּלָל, וְזֶה נִכְלָל בִּכְלַל מַאֲמַר הַמִּשְׁנָה בְּמִילֵּי דְאָבוֹת (פֶּרֶק ג) תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, שֶׁזֶּה נִיתָּן מִלְמַעְלָה, וְאִם מִפְּנֵי הַתְמָדַת לִמּוּדוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁטִּבְעוֹ כַּךְ מִפְּנֵי טֶבַע הַמָּרָה שְׁחוֹרָה, וַאֲפִילוּ אִם זֶהוּ עַל יְדֵי עֲבוֹדָה הֲרֵי הוּא יִתְבָּרֵךְ הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, וְכֵן בַּעֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב בְּאַהֲבָה וּדְבֵקוּת הֲרֵי נוֹתְנִים לוֹ הַכֹּחַ עַל זֶה מִלְמַעְלָה, וְלָמָה הָאָדָם הַשְּׁפַל אִישִׁים יִתְגָּאֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ כְּלָל,

מאמר ט"ז
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ב) אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה אַל תַּחֲזֵק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, וַהֲגַם שֶׁשָּׁם אָמְרוּ כִּי לְכַךְ נוֹצָרְתָּ זֶהוּ טַעַם שֵׁנִי, וְהַיְינוּ כִּי טַעַם הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַסְפִּיק כָּל כַּךְ, כִּי הָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה וְעִם הֱיוֹת שֶׁנִּיתַּן לוֹ הַכֹּחַ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל וְלַעֲבוֹד אֶת ה' מִכָּל מָקוֹם יָכוֹל לִבְחוֹר שֶׁלֹּא יִלְמוֹד וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּכַוָּונַת הַלֵּב, וְלָזֶה אָמַר כִּי לְכַךְ נוֹצָרְתָּ שֶׁתְּחִלַּת יְצִירַת הָאָדָם הוּא בִּשְׁבִיל זֶה,

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרֵאשִׁית בָּרָא וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת רֵאשִׁית וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ רֵאשִׁית, וְהַיְינוּ שֶׁיִּתְעַלּוּ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ,

וְכִדְאִיתָא בְּזֹהַר תְּלַת קִשְׁרִין מִתְקַשְּׁרָאִין דָּא בְּדָא יִשְׂרָאֵל מִתְקַשְּׁרָאִין בְּאוֹרַיְיתָא וְאוֹרַיְיתָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שֶׁעַל יְדֵי אֶמְצָעִיּוּת הַתּוֹרָה מִתְקַשְּׁרִין נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לֵאלֹקוּת, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זֹהַר חֵלֶק ג יא. ב) עַל פָּסוּק עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת מְכֻוָּונִים נֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת

וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פח. א) שֶׁתְּנַאי הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית אִם יְקַיְּימוּ יִשְׂרָאֵל אֶת תּוֹרָתִי מוּטָב וּבְאִם לַאו יַחֲזוֹר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שְׁמוֹת רַבָּה פַּרְשָׁה מ"ח) עַל פָּסוּק אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם אֵלֶּה בִּזְכוּת מִי נִבְרְאוּ וּבִזְכוּת מִי עוֹמְדִין, בִּזְכוּת אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵלֶּה בִּזְכוּת מִי הֵם עוֹמְדִין בִּזְכוּת אֵלֶּה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים,

וְלָכֵן אָמְרוּ כִּי לְכַךְ נוֹצָרְתָּ, כִּי עִיקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם הוּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת יב. יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, וְאִם כֵּן כְּשֶׁעוֹשֶׂה הַדָּבָר שֶׁבִּשְׁבִיל כַּךְ נִבְרָא אֵין לוֹ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, וּכְמוֹ כֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּשֶׁבָּא לִידֵי אַהֲבָה וּדְבֵקוּת אֵין לוֹ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אַחֲרֵי שֶׁזֶּה תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ בָּעוֹלָם, שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִיתוֹ שֶׁיִּתְעַלֶּה עַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה כַּנַ"ל וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (מַאֲמָר א פֶּרֶק ג-ד) בְּעִנְיַן תַּכְלִית כָּל בְּרִיאָה,

וְאַדְרַבָּא מִזֶּה שֶׁמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ שֶׁנִּיכָּר מִזֶּה שֶׁלֹּא פָעַל בַּעֲבוֹדָתוֹ לִהְיוֹת בִּבְחִינַת בִּיטּוּל, הֲרֵי לֹא הִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית הַנִּרְצָה, צָרִיךְ לְהִתְמַרְמֵר בְּנַפְשׁוֹ עַל זֶה מֵאַחַר שֶׁלֹּא בָא לְתַכְלִית כַּוָּונַת בְּרִיאָתוֹ אִם כֵּן בִּשְׁבִיל מָה נִבְרָא בָּעוֹלָם וּמַה מַּעֲשֵׂהוּ,

וּבִפְרָט אִם אֵינוֹ נִזְהָר בְּאֵיזֶה דְבָרִים, אֲפִילוּ דְּבָרִים קַלִּים שֶׁלְּפִי מַעֲלָתוֹ גְּדוֹלִים הֵמָּה כַּנַ"ל (מַאֲמָר טו פֶּרֶק ה), וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ בָּהֶם חִלּוּל הַשֵּׁם חַס וְשָׁלוֹם הֲרֵי טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא, וְאִם לֹא הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה הָיָה יוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹּא הָיָה חִילּוּל הַשֵּׁם עַל כָּל פָּנִים, וְכָל זֶה הוּא מִפְּנֵי עֲבוֹדָתוֹ שֶׁאֵינָהּ אֲמִיתִּית, שֶׁאִם הָיְתָה אֲמִיתִּית אָז הָיָה פּוֹעֵל הַבִּיטּוּל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ כְּלָל וּכְלָל, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה זָהִיר בְּכָל הַפְּרָטִים בְּתַכְלִית.

וְהִנֵּה זֶהוּ כְּשֶׁהָרוּחַ שְׁטוּת מְסִיתוֹ שֶׁיִּתְגָּאֶה מִלִּימּוּדוֹ אוֹ יַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ.

קִיצּוּר.

הַגֵּיאוּת הִיא שְׁטוּת, דְּהַהַשְׂכָּלָה וְהַהֲבָנָה בְּלִימּוּד הַתּוֹרָה וְהַכֹּחַ בַּעֲבוֹדַת ה' הוּא מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ וּבִשְׁבִיל זֶה הָיְתָה בְּרִיאָתוֹ, וּבָזֶה שֶׁמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ נִיכָּר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִיתִּי, וְהַמִּתְגָּאֶה מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם.

פֶּרֶק ב
וְהִנֵּה זֶהוּ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין שְׁטוּתֵי הַגַּאֲוָה שְׁטוּתֵי הַחֲזָקַת טוֹבָה לְעַצְמוֹ שְׁטוּתֵי הַהִצְטַדְּקוּת לִשְׁטוּתֵי עֲבֵירָה, דְּעִם הֱיוֹת אֲשֶׁר שְׁטוּתֵי הַגַּאֲוָה וְהַחֲזָקַת טוֹבָה וְהַהִצְטַדְּקוּת אֵינָם בָּעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּעִנְיְנֵי עֲבֵירָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן שֶׁהֵם בְּכַמָּה אִיסּוּרִים חֲמוּרִים, בְּכָל זֶה הִנֵּה שְׁטוּתֵי הַהִצְטַדְּקוּת הַחֲזָקַת הַטּוֹבָה וְהַגַּאֲוָה חֲמוּרִים הַרְבֵּה יוֹתֵר בָּזֶה שֶׁהֵם גּוֹרְמִים הֶזֵּיקוֹת יוֹתֵר גְּדוֹלִים מִשְּׁטוּתֵי הָעֲבֵירָה,

דְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוֹטָה ג. א) אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, דִּשְׁטוּת הַלֵּזּוּ הִיא בְּכַמָּה אוֹפַנִּים שׁוֹנִים וּמְשׁוּנִּים לְפִי טִבְעֵי בְּנֵי אָדָם, אֲבָל יוֹדֵעַ הוּא שֶׁעָבַר עֲבֵירָה וְדָבָר זֶה נוֹגֵעַ לוֹ, עֶר ווֵייסְט אַז עֶר הָאט גֶעטָאן דָאס ווָאס מֶען טָאר נִיט אוּן דָאס פַארְדְרִיסְט אִיהם, דִּנְגִיעָה זוֹ מַה שֶּׁהַדָּבָר נוֹגֵעַ לוֹ הָוֵי תְּנוּעָה דִתְשׁוּבָה, וְעִם הֱיוֹת שֶׁעֲדַיִין אֵינָהּ תְּשׁוּבָה אֲמִיתִּית אֲבָל בְּכָל זֶה הֲרֵי הוּא מִתְחָרֵט עַל הֶעָבָר, וּבְהִתְעוֹרְרוּת רוּחַ מִמָּרוֹם, אוֹ בְּעֵת רָצוֹן כְּמוֹ בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל יְמֵי הַסְּלִיחוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְשׁוּבָה מִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה,

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁטוּתֵי הַהִצְטַדְּקוּת, הִנֵּה לֹא זוֹ בִּלְבָד שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּחֶטְאוֹ וּפִשְׁעוֹ, הִנֵּה עוֹד זֹאת שֶׁהוּא תּוֹלֶה בַּאֲחֵרִים כְּמוֹ בְּהַסְּבִיבָה אוֹ בְּזוּלָתוֹ, הֲרֵי לֹא זוֹ בִּלְבָד מַה שֶּׁאֵינוֹ גַם מְהַרְהֵר בְּעִנְיַן הַתְּשׁוּבָה, אֶלָּא עוֹד חוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ בְּהַאֲשִׁימוֹ אֶת זוּלָתוֹ וְהַסְּבִיבָה, דַּהֲרֵי גַּם בְּזֶה שֶׁהוּא בָחַר בִּסְבִיבָה כָּזוֹ וַחֲבֵרִים כָּאֵלּוּ הֲרֵי אַשְׁמָתוֹ וּפִשְׁעוֹ הִיא, וְאִם כֵּן חֲמוּרָה שְׁטוּת הַהִצְטַדְּקוּת מִשְּׁטוּת הָעֲבֵירָה,

וּלְמַעְלָה מִשְּׁטוּת הַהִצְטַדְּקוּת הִיא שְׁטוּת הַחֲזָקַת טוֹבָה לְעַצְמוֹ, שֶׁהִיא עוֹד גְּרוּעָה מִשְּׁטוּת הַהִצְטַדְּקוּת בָּזֶה שֶׁעִנְיַן הַהִצְטַדְּקוּת הוּא רַק עַל סִיבַּת הַדָּבָר אֲבָל עֶצֶם הַדָּבָר הוּא גַם כֵּן יוֹדֵעַ דְּאֵינוֹ טוֹב וְצָרִיךְ תִּקּוּן, וְרַק מַצְדִּיק עַצְמוֹ דְּזֶה מַה שֶּׁהוּא לֹא טוֹב אֵינוֹ מִצַּד עַצְמוֹ כְּמוֹ בְּעוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא שֶׁזֶּה בְּסִבַּת הַזּוּלַת, אֲבָל בְּעֶצֶם הָעִנְיָן הוּא מוֹדֶה שֶׁהוּא לֹא טוֹב וְצָרִיךְ תִּקּוּן, אֲבָל בְּהַחֲזָקַת טוֹבָה לְעַצְמוֹ הֲרֵי הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא טוֹב בְּכָל עִנְיָנָיו, וְלֹא זוֹ בִּלְבָד שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ תִּקּוּן אֶלָּא עוֹד מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ,

וּלְמַעְלָה מִזֶּה הַמִּתְגָּאֶה בְּתוֹרָתוֹ וּבַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁהוּא גָרוּעַ מִן הַמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, דְּהַמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ הוּא מַה שֶּׁלֹּא הִגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִיתִּי הַיְינוּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ בָּעוֹלָם וְלֹא לְתַכְלִית כַּוָּונַת הָעֲבוֹדָה שֶׁהוּא עִנְיַן הַבִּיטּוּל, אֲבָל גַּאֲוָה הִיא עֲבֵירָה וּפוֹגֶמֶת בְּב' אוֹתִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת י"ה דְּשֵׁם הוי' וְגוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ לְאַבֵּד כִּשְׁרוֹנוֹתָיו וְחוּשֵׁי נַפְשׁוֹ.

דְּהִנֵּה כַּאֲשֶׁר כְּלֵי שִׂכְלוֹ רְחָבִים לְהָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר, הָרוּחַ שְׁטוּת מְסִיתוֹ לָמָּה לְּךָ לְיַיגֵּעַ עַצְמְךָ וּלְהַטְרִיחַ כָּל כַּךְ אֶת שִׂכְלְךָ בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה, הֲלֹא כְּלֵי שִׂכְלְךָ רְחָבִים וְכַמָּה שֶׁתַּעֲסוֹק מַסְפִּיק לְךָ, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵן, שֶׁהֲרֵי לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי אַל תַּאֲמִין (מְגִילָּה ו. ב), וּבִלְתִּי עֲבוֹדָה וִיגִיעָה אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אוֹפֶן בָּעוֹלָם שֶׁיַּשִּׂיג, וַאֲפִילוּ כְּלִי שִׂכְלוֹ רְחָבִים וְקַלִּים לְהָבִין מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ עֵסֶק וִיגִיעָה וְאֵינוֹ נַעֲשֶׂה חָכָם מֵאֵלָיו וּמִמֵּילָא, וְאִם כְּלֵי שִׂכְלוֹ בֶּאֱמֶת רְחָבִים וְקַלִּים אִם הָיָה עוֹסֵק הַרְבֵּה הָיָה בָא לְמַדְרֵיגָה הַיּוֹתֵר נַעֲלָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק אֶלָּא מִיעוּט זְמַן אֵינוֹ מַגִּיעַ גַּם כַּמָּה שֶׁשִּׂכְלוֹ מַגִּיעַ, וְכָל זֶה הוּא מֵחֲמַת הָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁמְּכַסֶּה עַל הָאֱמֶת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ שֶׁבִּמְעַט זְמַן וּבִמְעַט יְגִיעָה יַגִּיעַ מַה שֶּׁחֲבֵרוֹ יַגִּיעַ כְּשֶׁיַּעֲסוֹק זְמַן הַרְבֵּה, וְאִם כִּי לוּ יְהִי כִדְבָרָיו, לָמָּה יִשְׁכַּח שֶׁהוּא בִּזְמַן הַרְבֵּה הָיָה מַגִּיעַ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּבֶאֱמֶת גַּם זֶה טָעוּת אֶצְלוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי אַל תַּאֲמִין,

וְכֵן יֵשׁ שְׁטוּתִים כָּאֵלּוּ שֶׁנִּדְמֶה שֶׁכָּבֵד לְפָנָיו מִפְּנֵי בְּרִיאוּת גּוּפוֹ וְכַדּוֹמֶה בִּפְרָטֵי הַחוּשִׁים שֶׁקָּשֶׁה עָלָיו לְיַיגֵּעַ הַמּוֹחַ אוֹ מֵחֲמַת הַבָּטַת הָעֵינַיִם, שֶׁכָּל זֶה הוּא שֶׁקֶר מוּחְלָט, שֶׁהֲרֵי חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה כו' חָשׁ בְּכָל גּוּפוֹ יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה (עֵירוּבִין נד. א) שֶׁנֶּאֱמַר וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא (מִשְׁלֵי ד. כב), אִם כֵּן אֵין זֹאת כִּי אִם שֶׁהָרוּחַ שְׁטוּת מַנְהִיגוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, עַד שֶׁעוֹשֶׂה הִיפּוּךְ הַשֵּׂכֶל לְגַמְרֵי, מִלְּבַד שֶׁזֶּהוּ הֵיפֶךְ רְצוֹן הַבּוֹרֵא שֶׁלְּכַךְ נוֹצָרְתָּ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וּלְהַגִּיעַ בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִיתִּית.

קִיצּוּר.

הַחוֹטֵא יוֹדֵעַ כִּי הוּא הָאָשֵׁם, בְּצַעֲרוֹ נִיכָּר חֲרָטָתוֹ וּמְהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה. הַמִּצְטַדֵּק אֵינוֹ מְהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה אֲבָל יוֹדֵעַ שֶׁצָּרִיךְ תִּיקּוּן. הַמַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַכִּיר בְּחֶסְרוֹנוֹ וַאֲשֶׁר צָרִיךְ תִּקּוּן. הַמִּתְגָּאֶה פּוֹגֵם בְּי"ה וּמְאַבֵּד כִּשְׁרוֹנוֹתָיו.

[נדיב לב]

על לימוד התורה נאמר זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, כל עניין לימוד התורה הוא לגרום לדביקות בקב"ה (עין בארוכה ב"ח או"ח סימן מ"ז) ועל גסות הרוח ארז"ל אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת היינו שהוא תכלית הפירוד מאלוקות.
כדי שלימוד התורה יפעול את הביטול והענווה צריך בימינו לטעום מעץ החיים ע"י לימוד פנימיות התורה ועבודת התפילה.
כדאי לעיין בספר התניא פרק ל' ובקונטרס ומעין מבית ה' (לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש נ"ע) מאמר ט"ו ואילך.

אשאלך בכנות, מה עצה היא זו דווקא? ולפני שנגלו דברי התניא או בכלל פנימיות התורה כיצד התנהלו? בהכרח שהדרך להלחם בגאווה עוברת ועובדת בכל המישורים - הפנימי והנגלה כאחת, אז מה השתנה בימינו שבחרת במישור אחד דווקא?

[matang]

על לימוד התורה נאמר זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, כל עניין לימוד התורה הוא לגרום לדביקות בקב"ה (עין בארוכה ב"ח או"ח סימן מ"ז) ועל גסות הרוח ארז"ל אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת היינו שהוא תכלית הפירוד מאלוקות.
כדי שלימוד התורה יפעול את הביטול והענווה צריך בימינו לטעום מעץ החיים ע"י לימוד פנימיות התורה ועבודת התפילה.
כדאי לעיין בספר התניא פרק ל' ובקונטרס ומעין מבית ה' (לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש נ"ע) מאמר ט"ו ואילך.

 

אשאלך בכנות, מה עצה היא זו? ולפני שנגלו דברי התניא או בכלל פנימיות התורה כיצד התנהלו? בהכרח שהדרך להלחם בגאווה עוברת ועובדת בכל המישורים - הפנימי והנגלה כאחת, אז מה השתנה בימינו שבחרת במישור אחד דווקא?

נדיב לב - שים לב הוא לא כתב שיש רק דרך אחת..
מצד שני צריך לקבל את זה שיש דברים ששינו את כל עניין עבודת ה' כמו העניין של פנימיות התורה והחסידות.
להבדיל אין מי שירים את ידו לפסוק הלכה בלי לעיין קודם בשולחן ערוך.. וגם אם נקשה אז איך פעם פסקו הלכה לפני השולחן ערוך?! הקושיה לא תהיה במקומה.. 
ישנה ירידת הדורות..  ודו"ק.
 

[נדיב לב]

על לימוד התורה נאמר זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, כל עניין לימוד התורה הוא לגרום לדביקות בקב"ה (עין בארוכה ב"ח או"ח סימן מ"ז) ועל גסות הרוח ארז"ל אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת היינו שהוא תכלית הפירוד מאלוקות.
כדי שלימוד התורה יפעול את הביטול והענווה צריך בימינו לטעום מעץ החיים ע"י לימוד פנימיות התורה ועבודת התפילה.
כדאי לעיין בספר התניא פרק ל' ובקונטרס ומעין מבית ה' (לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש נ"ע) מאמר ט"ו ואילך.

 

אשאלך בכנות, מה עצה היא זו דווקא? ולפני שנגלו דברי התניא או בכלל פנימיות התורה כיצד התנהלו? בהכרח שהדרך להלחם בגאווה עוברת ועובדת בכל המישורים - הפנימי והנגלה כאחת, אז מה השתנה בימינו שבחרת במישור אחד דווקא?

נדיב לב - שים לב הוא לא כתב שיש רק דרך אחת..
מצד שני צריך לקבל את זה שיש דברים ששינו את כל עניין עבודת ה' כמו העניין של פנימיות התורה והחסידות.
להבדיל אין מי שירים את ידו לפסוק הלכה בלי לעיין קודם בשולחן ערוך.. וגם אם נקשה אז איך פעם פסקו הלכה לפני השולחן ערוך?! הקושיה לא תהיה במקומה.. 
ישנה ירידת הדורות..  ודו"ק.
 

ללא ספק יש דרכים שונות שהתחדשו או נתפרשו [את הניסוח המדוייק יחליט כ"א לעצמו, חסיד או מתנגד] בעבודת ה' וכולם נפלאים וברורים, אבל הערתי באה על מה שהכריח והצריך לטעום בימינו דווקא מדרך עץ חיים פנימיות התורה שהיא דרך אחת בלבד ["כדי" "צריך"] ומשום מה את הדרכים העתיקות מימים ימימה זנח ללא חפץ - כביכול אין בהם די הצורך, וזה הס מלומר.

[מוחל וסולח]

לפני כמה ימים אירחתי בביתי ליומיים "ברסלבר" שגר על הר בשומרון, והייתי עומד משתומם על שלמותו הנפשית... 
מעולם לא נחשפתי לענווה כ"כ אמיתית, כ"כ פשוטה, כ"כ כנה. 
הרביתי לחשוב למה כמעט לא רואים מחזות כאלו אצל בני התורה.
היו לי הרבה כיוונים אבל למסקנא ברורה לא הגעתי.

משל למה הדבר דומה?

אמש הלכתי לחנות, וקניתי תפוזים, וחברי קנה אבוקדו.
הזמנתי אותו לביתי, וכשפתחנו את השקיות, נדהמתי לראות שלי יש תפוזים, ולחברי יש אבוקדו.

הנמשל (אם לא ברור),
לימוד תורה זהו עניין אחד, ועבודת תיקון המידות זהו עניין שני. ושניהם שייכים בעבודת השם.

נכון שתורה מביאה לידי מידות טובות, אך זה לא בא אוטומטי, אלא, צריך לרכוש אותן, לעבוד עליהן, והתורה מסייעת.

אגב, אני מכיר גם הרבה כאלו שחשים גאווה, ואינם יודעים ענווה מהי, שאינם מאלו שתורתם אומנותם.
מה שמוכיח שחברך פשוט עבד על תיקון המידה הזו. ואין קשר בין לימוד תורה, לחוסר בלימוד תורה.

ברור, אך יש גם המשך לדברים, וכפי שכתב הרב שואל השאלה. והיינו שדווקא לאלה שמתגדלים בבית ה' יש באופן טבעי יותר נטייה לגאוווה, וכדלעיל.

ברור מדברי שאני שולל הנחה שגויה זו.

ואולי ארחיב את שלא הרחבתי קודם.
וזה יהיה כמענה גם לדבריו של @נדיב לב 
גאווה, זו נטיה בסיסית ועמוקה. השייכת לידיעת האדם את עצמו.
לכן כל אדם יתגאה במה שהוא עוסק, בן תורה בתורתו, הנגר בנגרותו, ונהג האוטובוס בנהיגתו. מדען בידענותו, ורופא ברפואתו, וסדרן בסידורו.
זוהי תכונה אנושית והכי בסיסית.
ואם אינו יכול להתגאות על גדולים ממנו, יתגאה על קטנים ממנו.

ולכן ביארתי שתורה לחוד, ועבודת המידות לחוד.
ואותו אדם מהשומרון, במידה ואכן הוא עבד על מידותיו, הרי שהוא הכניע את הגאווה, מה שבן התורה, שהוזכר בשאלתו של פותח הנושא, טרם עשה זאת.

לסיכום: אין נטיה מיוחדת לבן תורה שמקדיש עיתותיו ללימוד, לגאווה, אלא זו נטיה אנושית, שמצויה בכל אדם, בכל מקצוע. ובכל תחום.

אגב, הגאווה היא מקור לשאר המידות רעות, לשנאה, לקנאה, ועוד...

[אליעזר ג]

אמרתי אשיח את אשר על ליבי אולי ירווח לי מהחכמים הגדולים דפה.

לפני כמה ימים אירחתי בביתי ליומיים "ברסלבר" שגר על הר בשומרון, והייתי עומד משתומם על שלמותו הנפשית... 
מעולם לא נחשפתי לענווה כ"כ אמיתית, כ"כ פשוטה, כ"כ כנה. 
(הנ"ל הוא בן אדם מאד מאד מוכשר)
הרביתי לחשוב למה כמעט לא רואים מחזות כאלו אצל בני התורה.
היו לי הרבה כיוונים אבל למסקנא ברורה לא הגעתי.

אתמול אחר כמה דברים שעוררו בליבי תחושות עמוקות של כנות, פשיטות וענווה,
התיישבתי ללמוד, ומיד הרגשתי איך כל כל הענווה והפשטות נעלמות, ובמקום אלו צומחות להם מיד תחושות של גאווה,של יהירות...

והבעיה הגדולה, שזה לכאורה מוכרח, כי עצם זה דצורת הלימוד היא ללמוד איך שאתה מבין, 
ממילא יצא, שאתה תחלוק על כל מיני דעות, ואתה משוכנע שהם טועים, ואתה צודק, 
אז זה מאד ברור שהתוצאה המיידית זה גאווה.

וזה לדעתי עיקר הענין מה שלא מצוי אצל בני התורה המובחרים (כמובן חוץ ממעט מיוחדים) ענווה כנה ואמיתית.
זה כ"כ מוכרח שזה יביא לגאווה, עד שבן תורה שהוא בעל ענווה מיד הוא חשוד כגס השכל.

נזקק מאד מאד לעזרה מהחכמים הגדולים דפה.
אנא למדוני חכמה.
ייש"כ

הנקודה היא לזכור ולהזכיר ולהתבונן מי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל , כלומר שכלך מהותו ויכולתו הם מתנה נפלאה מבורא עולם , אתה נברא וכל אשר לך ניתן לך, ולמה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? כמו שאמר לעצמו אותו נזיר מהדרום.

ובדרך העבודה הכללית זה מגיע מגישה של קבלת מלכות השם ,כלומר עשיית מצוותיו ללא חוכמות ועיוותים שזו קבלת מלכות, שנועדה בדיוק לזאת מניעה מהתפתחות הגאווה והורדה למינמום של מחיצת האני בין השם לבנינו.

[כמעיין המתגבר]

אמרתי אשיח את אשר על ליבי אולי ירווח לי מהחכמים הגדולים דפה.

לפני כמה ימים אירחתי בביתי ליומיים "ברסלבר" שגר על הר בשומרון, והייתי עומד משתומם על שלמותו הנפשית... 
מעולם לא נחשפתי לענווה כ"כ אמיתית, כ"כ פשוטה, כ"כ כנה. 
(הנ"ל הוא בן אדם מאד מאד מוכשר)
הרביתי לחשוב למה כמעט לא רואים מחזות כאלו אצל בני התורה.
היו לי הרבה כיוונים אבל למסקנא ברורה לא הגעתי.

אתמול אחר כמה דברים שעוררו בליבי תחושות עמוקות של כנות, פשיטות וענווה,
התיישבתי ללמוד, ומיד הרגשתי איך כל כל הענווה והפשטות נעלמות, ובמקום אלו צומחות להם מיד תחושות של גאווה,של יהירות...

והבעיה הגדולה, שזה לכאורה מוכרח, כי עצם זה דצורת הלימוד היא ללמוד איך שאתה מבין, 
ממילא יצא, שאתה תחלוק על כל מיני דעות, ואתה משוכנע שהם טועים, ואתה צודק, 
אז זה מאד ברור שהתוצאה המיידית זה גאווה.

וזה לדעתי עיקר הענין מה שלא מצוי אצל בני התורה המובחרים (כמובן חוץ ממעט מיוחדים) ענווה כנה ואמיתית.
זה כ"כ מוכרח שזה יביא לגאווה, עד שבן תורה שהוא בעל ענווה מיד הוא חשוד כגס השכל.

נזקק מאד מאד לעזרה מהחכמים הגדולים דפה.
אנא למדוני חכמה.
ייש"כ

השקפת ברסלב היא להתעלם מהחכמה "זרוק את השכל" ואין הם נותנים חשיבות גדולה למשכל, ובשביל להיות ברסלב לא צריך להיות חכם כלל ואין הבדל אצליהם בין חכם לטיפש כי אין עיקר עיסוקיהם בחכמה (זו השקפתם), ומטבע הדברים אין להם במה להתגאות, וכ''ש שהם משקיעים הרבה בענוה וזה חלק מרכזי בחסידות.
השקפתינו אינה כך אלא החכמה היא הכל, דדא ביה- כולא ביה, דלא דא ביה- מה ביה, ואצלינו עיקר עיסוקינו בחכמה כל הזמן ומטבע הדברים יש לנו במה להתגאות וכמה שהאדם יותר חכם כך יש לו יותר סיבה לגאוה.
הברסלבים בעיקרם לא יותר חזקים בענוה, אלא אצלם הם מדגישים שאין יתרון בחכמה וממילא אין במה להתגאות, אבל לפי דרגת הענוה שלהם אילו היו לוקחים אותם למקום שמעריכים את החכמה ואילו כך הם היו מתנהגים הם היו מתקשים לא להתגאות.
לפי השקפתינו שהדעת היא הכל יש ג' דרגות. א. לא מעריך את הדעת וממילא לא מתגאה. ב.מעריך את הדעת וממילא מתגאה. ג.מעריך את הדעת ואפ''ה לא מתגאה.   הברסלב הוא בדרגה א' ואתה בדרגה ב' ובדרך לדרגה ג'.
 

[הערשלה]

אמרתי אשיח את אשר על ליבי אולי ירווח לי מהחכמים הגדולים דפה.

לפני כמה ימים אירחתי בביתי ליומיים "ברסלבר" שגר על הר בשומרון, והייתי עומד משתומם על שלמותו הנפשית... 

השקפת ברסלב היא להתעלם מהחכמה "זרוק את השכל" ואין הם נותנים חשיבות גדולה למשכל, ובשביל להיות ברסלב לא צריך להיות חכם כלל ואין הבדל אצליהם בין חכם לטיפש כי אין עיקר עיסוקיהם בחכמה (זו השקפתם), ומטבע הדברים אין להם במה להתגאות, וכ''ש שהם משקיעים הרבה בענוה וזה חלק מרכזי בחסידות.
השקפתינו אינה כך אלא החכמה היא הכל, דדא ביה- כולא ביה, דלא דא ביה- מה ביה, ואצלינו עיקר עיסוקינו בחכמה כל הזמן ומטבע הדברים יש לנו במה להתגאות וכמה שהאדם יותר חכם כך יש לו יותר סיבה לגאוה.
הברסלבים בעיקרם לא יותר חזקים בענוה, אלא אצלם הם מדגישים שאין יתרון בחכמה וממילא אין במה להתגאות, אבל לפי דרגת הענוה שלהם אילו היו לוקחים אותם למקום שמעריכים את החכמה ואילו כך הם היו מתנהגים הם היו מתקשים לא להתגאות.
לפי השקפתינו שהדעת היא הכל יש ג' דרגות. א. לא מעריך את הדעת וממילא לא מתגאה. ב.מעריך את הדעת וממילא מתגאה. ג.מעריך את הדעת ואפ''ה לא מתגאה.   הברסלב הוא בדרגה א' ואתה בדרגה ב' ובדרך לדרגה ג'.

אתה נשמע בקי בתורת ברסלב, אשמח לקבל כמה מקורות על הדברים שכתבת.

[כמעיין המתגבר]

אתה נשמע בקי בתורת ברסלב, אשמח לקבל כמה מקורות על הדברים שכתבת.

איני בקי כל הצורך, וחס ושלום לא באתי ללעוג על תורת ברסלב.
הן אמנם איני יודע אם זוהי תורת ברסלב מיסודו של רבי נחמן, אבל אני יודע שזו המציאות בכמה קהילות קטנות של ברסלב שביקרתי בהם וכן מכמה ידידים שלי שהם ברסלבים. (תורת ברסלב היא עמוקה ועיקרי החסידות דינמיים כי הם נתונים לכל מיני פרשנויות (אני לא מדבר על דברים בסיסיים כמו התבודדות) ובכל קהילה ובכל דור הרב של אותו מקום מנתב את החסידות אצלם לכיוון שונה). יכול להיות שמה שכתבתי אינו נכון לכלל החסידות אבל אפשר שהוא נכון לאותו חסיד שביקר אצל השואל.
 

[מבקש אמת]

משל למה הדבר דומה?

אמש הלכתי לחנות, וקניתי תפוזים, וחברי קנה אבוקדו.
הזמנתי אותו לביתי, וכשפתחנו את השקיות, נדהמתי לראות שלי יש תפוזים, ולחברי יש אבוקדו.

הנמשל (אם לא ברור),
לימוד תורה זהו עניין אחד, ועבודת תיקון המידות זהו עניין שני. ושניהם שייכים בעבודת השם.

נכון שתורה מביאה לידי מידות טובות, אך זה לא בא אוטומטי, אלא, צריך לרכוש אותן, לעבוד עליהן, והתורה מסייעת.

אגב, אני מכיר גם הרבה כאלו שחשים גאווה, ואינם יודעים ענווה מהי, שאינם מאלו שתורתם אומנותם.
מה שמוכיח שחברך פשוט עבד על תיקון המידה הזו. ואין קשר בין לימוד תורה, לחוסר בלימוד תורה.

ברור, אך יש גם המשך לדברים, וכפי שכתב הרב שואל השאלה. והיינו שדווקא לאלה שמתגדלים בבית ה' יש באופן טבעי יותר נטייה לגאוווה, וכדלעיל.

ברור מדברי שאני שולל הנחה שגויה זו.

ואולי ארחיב את שלא הרחבתי קודם.
וזה יהיה כמענה גם לדבריו של @נדיב לב 
גאווה, זו נטיה בסיסית ועמוקה. השייכת לידיעת האדם את עצמו.
לכן כל אדם יתגאה במה שהוא עוסק, בן תורה בתורתו, הנגר בנגרותו, ונהג האוטובוס בנהיגתו. מדען בידענותו, ורופא ברפואתו, וסדרן בסידורו.
זוהי תכונה אנושית והכי בסיסית.
ואם אינו יכול להתגאות על גדולים ממנו, יתגאה על קטנים ממנו.

ולכן ביארתי שתורה לחוד, ועבודת המידות לחוד.
ואותו אדם מהשומרון, במידה ואכן הוא עבד על מידותיו, הרי שהוא הכניע את הגאווה, מה שבן התורה, משאלתו של פותח הנושא, טרם עשה זאת.

לסיכום: אין נטיה מיוחדת לבן תורה שמקדיש עיתותיו ללימוד, לגאווה, אלא זו נטיה אנושית, שמצויה בכל אדם, בכל מקצוע. ובכל תחום.

אגב, הגאווה היא מקור לשאר המידות רעות, לשנאה, לקנאה, ועוד...

יש אמת בדבריך, ובכל זאת המציאות היא שמידת הגאווה מצויה ברמות משתנות בקרב חברות שונות, והגורם המרכזי לשכיחותה של מידת הגאווה בחברה מסויימת היא רמת החשיבות שיש להשגיות באותה חברה. ככל שהחברה יותר מחשיבה השיגים (כל חברה בתחום שלה) כך תגבר בה התחרותיות ומידת הגאווה לפי רמת ההצלחה בתחרות. זה נכון בחברה שמחשיבה השגיות בכסף, בכח, במדע, ולהבדיל גם בתורה. 

גם אצל בני התורה ניתן לראות שהגאווה מצויה יותר בקרב ציבורים שרמת החשיבות אצלם נמדדת לפי כמות הידיעות והמשרה התורנית, ופחות אצל ציבורים שלימוד התורה אצלם הוא חלק מעבודת ה' וכל אחד מבצע את עבודתו בפני עצמו.
 

[נתן הבבלי]

אמרתי אשיח את אשר על ליבי אולי ירווח לי מהחכמים הגדולים דפה.

לפני כמה ימים אירחתי בביתי ליומיים "ברסלבר" שגר על הר בשומרון, והייתי עומד משתומם על שלמותו הנפשית... 
מעולם לא נחשפתי לענווה כ"כ אמיתית, כ"כ פשוטה, כ"כ כנה. 
(הנ"ל הוא בן אדם מאד מאד מוכשר)
הרביתי לחשוב למה כמעט לא רואים מחזות כאלו אצל בני התורה.
היו לי הרבה כיוונים אבל למסקנא ברורה לא הגעתי.

אתמול אחר כמה דברים שעוררו בליבי תחושות עמוקות של כנות, פשיטות וענווה,
התיישבתי ללמוד, ומיד הרגשתי איך כל כל הענווה והפשטות נעלמות, ובמקום אלו צומחות להם מיד תחושות של גאווה,של יהירות...

והבעיה הגדולה, שזה לכאורה מוכרח, כי עצם זה דצורת הלימוד היא ללמוד איך שאתה מבין, 
ממילא יצא, שאתה תחלוק על כל מיני דעות, ואתה משוכנע שהם טועים, ואתה צודק, 
אז זה מאד ברור שהתוצאה המיידית זה גאווה.

וזה לדעתי עיקר הענין מה שלא מצוי אצל בני התורה המובחרים (כמובן חוץ ממעט מיוחדים) ענווה כנה ואמיתית.
זה כ"כ מוכרח שזה יביא לגאווה, עד שבן תורה שהוא בעל ענווה מיד הוא חשוד כגס השכל.

נזקק מאד מאד לעזרה מהחכמים הגדולים דפה.
אנא למדוני חכמה.
ייש"כ

בראשונים מבואר שיש חמש דרגות
חי
צומח
דומם 
מדבר
ובן תורה
וא"כ פשוט וברור שבן תורה מרגיש את זה שיש הבדל בינו לבין מדבר, וזה כמו ההבדל בין צומח לדומם. וזה בא על ידו כיון שלומד תורה.
אלא מה כעת יש לו גם עבודה של ענוה יותר מכולם, וכל כמה שלומד כך יותר צריך לעבוד וכנ"ל.
 

[סאטמארער]

בס׳ נהרי אש להגרא״ש מזעליחוב יש שם מאמר ארוך [סי׳ א׳] בענין זה.
[כשאני לעצמי הי׳ תועלת גדול מהמאמר הנ״ל - אקוה שיהי׳ לתועלת גם לאחרים ]

[שמש מרפא]

משל למה הדבר דומה?

אמש הלכתי לחנות, וקניתי תפוזים, וחברי קנה אבוקדו.
הזמנתי אותו לביתי, וכשפתחנו את השקיות, נדהמתי לראות שלי יש תפוזים, ולחברי יש אבוקדו.

הנמשל (אם לא ברור),
לימוד תורה זהו עניין אחד, ועבודת תיקון המידות זהו עניין שני. ושניהם שייכים בעבודת השם.

נכון שתורה מביאה לידי מידות טובות, אך זה לא בא אוטומטי, אלא, צריך לרכוש אותן, לעבוד עליהן, והתורה מסייעת.

אגב, אני מכיר גם הרבה כאלו שחשים גאווה, ואינם יודעים ענווה מהי, שאינם מאלו שתורתם אומנותם.
מה שמוכיח שחברך פשוט עבד על תיקון המידה הזו. ואין קשר בין לימוד תורה, לחוסר בלימוד תורה.

ברור, אך יש גם המשך לדברים, וכפי שכתב הרב שואל השאלה. והיינו שדווקא לאלה שמתגדלים בבית ה' יש באופן טבעי יותר נטייה לגאוווה, וכדלעיל.

ברור מדברי שאני שולל הנחה שגויה זו.

ואולי ארחיב את שלא הרחבתי קודם.
וזה יהיה כמענה גם לדבריו של @נדיב לב 
גאווה, זו נטיה בסיסית ועמוקה. השייכת לידיעת האדם את עצמו.
לכן כל אדם יתגאה במה שהוא עוסק, בן תורה בתורתו, הנגר בנגרותו, ונהג האוטובוס בנהיגתו. מדען בידענותו, ורופא ברפואתו, וסדרן בסידורו.

נגר יתגאה בנגרותו, אבל זה שהוא נגר טוב לא יגרום לו להתגאות כמו שזה יגרום לבן התורה להתגאות בתורתו, מכיוון שדרכה של תורה שכל אחד בונה וסותר מה שהעמיד רעהו, וניתן מקום גדול לכח הסברא. כך שהמחודד והלמדן עלול לחשוב שחכמתו עמדה לו, ובדעתו הרחבה יתמה מאד על מי שלומד אחרת, עד כדי ביטול דעתו של החולק. (והדברים מצויים במיוחד לפי דרך וצורת הלימוד המקובלת בישיבות, ואכמ"ל).

אני לא מתליח למצוא לזה את המקבילה הנגרית.

[בלדד השוחי]

לי, ומסתמא לעוד כמה לומדי תורה, הלימוד דוקא גורם לי יותר לענוה מאשר לגאוה, כאשר אני לומד שטיקל רע"א, שטיקל חזו"א, או חי' הגר"ח, ואני רואה את אפסותי וקטנות השגתי, איך בדיוק זה יגרום לי לגאוה? אם כבר, אני מרגיש חלישות הדעת אל מול עומק דבריהם והשגתם של אלו.

[יעקב שלם]

זקק מאד מאד לעזרה מהחכמים הגדולים דפה.
אנא למדוני חכמה.

לא קראתי את האשכול
רק אציג את דעתי

אנוכי הקטן זוכה לשבת לפעמים באחד מבתי המדרש של ישיבת מיר
מימיני ומשמאלי אברכים שאפשר לשאול אותם בכל הש"ס!!! בדוק!
המנצלים את זמנם בקיאים בש"ס בהלכה במחשבה במנהגים וכו

והם ענווים נעימים לסביבה נורמלים שלווים ושלמים בנפשם

[להשיג]

אולי שייך לדברי הגר"א שהתורה מצמיחה את מידות האדם ,גם הרעות?? (אגב יש ע"ז אשכול)

אפשר קישור?

יש"כ

[רחים רבנן]

אמרתי אשיח את אשר על ליבי אולי ירווח לי מהחכמים הגדולים דפה.

לפני כמה ימים אירחתי בביתי ליומיים "ברסלבר" שגר על הר בשומרון, והייתי עומד משתומם על שלמותו הנפשית... 
מעולם לא נחשפתי לענווה כ"כ אמיתית, כ"כ פשוטה, כ"כ כנה. 
(הנ"ל הוא בן אדם מאד מאד מוכשר)
הרביתי לחשוב למה כמעט לא רואים מחזות כאלו אצל בני התורה.
היו לי הרבה כיוונים אבל למסקנא ברורה לא הגעתי.

אתמול אחר כמה דברים שעוררו בליבי תחושות עמוקות של כנות, פשיטות וענווה,
התיישבתי ללמוד, ומיד הרגשתי איך כל כל הענווה והפשטות נעלמות, ובמקום אלו צומחות להם מיד תחושות של גאווה,של יהירות...

והבעיה הגדולה, שזה לכאורה מוכרח, כי עצם זה דצורת הלימוד היא ללמוד איך שאתה מבין, 
ממילא יצא, שאתה תחלוק על כל מיני דעות, ואתה משוכנע שהם טועים, ואתה צודק, 
אז זה מאד ברור שהתוצאה המיידית זה גאווה.

וזה לדעתי עיקר הענין מה שלא מצוי אצל בני התורה המובחרים (כמובן חוץ ממעט מיוחדים) ענווה כנה ואמיתית.
זה כ"כ מוכרח שזה יביא לגאווה, עד שבן תורה שהוא בעל ענווה מיד הוא חשוד כגס השכל.

נזקק מאד מאד לעזרה מהחכמים הגדולים דפה.
אנא למדוני חכמה.
ייש"כ

א. איתא בחז"ל "חגור על מתנך תלמיד חכם ואפילו נוקם ונוטר כנחש ואל תגור בשכנותו של עם הארץ". 

ב. עדיין לא ענית להרב @הערשלה על בקשתו לדוגמא כיצד נוכחת כי הברסלבר דנן זכה לענוה "אמיתית כנה ופשוטה" כפי שכתבת, בכדי להבינך יותר על מה מדובר. ואף אני מצטרף להתעניינות זו.

ג. במושגים שלי בענוה "פשוטה כנה ואמיתית" אני רואה אותה "המון" אצל בני תורה עדינים ויראים המסולאים בפז. (ואל לנו להוציא שם רע על בני התורה חלילה) ובוודאי ובוודאי שמצוי הוא מאוד אצל "בני התורה המובחרים" שהזכרת. ואנו לא חולקים במציאות לדעתי, אלא זה קשור להבנה מהו לימוד תורה וממילא מהו בן תורה מובחר, וכן להבנה מהי ענוה. וכפי שאפרט.

ד. לענ"ד שורש שאלתך כרוך הוא במה שכתבת כי הלימוד הוא לעסוק במחברים וספרים ולומר מי צודק ומי טועה. שזו לדעתי הגדרה הרחוקה מאוד מהמושג "לימוד תורה", שהוא עמל להבין ולהזדהות ולהתחבר ולדעת את דברי הבורא יתברך בתושב"כ ועמל נשגב להבין איך שנתפס ומתאחד ומתבטא בלב חכמי ישראל בלימוד תושבע"פ.  ובהגדרה זו כל הלימוד הוא "א-שטיק ענווה" שעניין הענווה כפי שביארו בארוכה באשכול שכמדומני אתה פתחת לגבי בטחון עצמי בדורינו (נכון?) הוא בהכרה בבורא, ואין לך מתבטל ומכיר ומחובר יותר מההוגה בתורה ועמל להבין דעת חכמי התורה מתוך כבוד וידיעה ברורה כי מה שאמרו אמת והוא מנסה "לרומם את השגתו" ולהבין את דבריהם, ורחוק הוא מ"לחלק ציונים" מי צודק ומי טועה. (ויודע אני שהתכוונת ביחס לחביריו שעליהם אומר צודק וטועה, אך אי"ז עיקר הלימוד, כי עם חבירו הוא מנסה יחד "לשבור את הראש" ולהבין דברי אלוקים חיים).

ה. עמידה על דעתי, או הרגשה טובה לאחר חידוש בהיר, אינה קשורה לגאווה.

ו. צדקו מאוד דברי אחד החכמים שהזכיר דברי הגר"א לגבי מה שהתורה מצמיחה את האדם, ואם במהותו רע הרי שהיא מוציאה אל הפועל זאת ואם במהותו טוב היא מוציאה אל הפועל הטוב שבו.
 

[רחים רבנן]

אמרתי אשיח את אשר על ליבי אולי ירווח לי מהחכמים הגדולים דפה.

לפני כמה ימים אירחתי בביתי ליומיים "ברסלבר" שגר על הר בשומרון, והייתי עומד משתומם על שלמותו הנפשית... 
מעולם לא נחשפתי לענווה כ"כ אמיתית, כ"כ פשוטה, כ"כ כנה. 
(הנ"ל הוא בן אדם מאד מאד מוכשר)
הרביתי לחשוב למה כמעט לא רואים מחזות כאלו אצל בני התורה.
היו לי הרבה כיוונים אבל למסקנא ברורה לא הגעתי.

אתמול אחר כמה דברים שעוררו בליבי תחושות עמוקות של כנות, פשיטות וענווה,
התיישבתי ללמוד, ומיד הרגשתי איך כל כל הענווה והפשטות נעלמות, ובמקום אלו צומחות להם מיד תחושות של גאווה,של יהירות...

והבעיה הגדולה, שזה לכאורה מוכרח, כי עצם זה דצורת הלימוד היא ללמוד איך שאתה מבין, 
ממילא יצא, שאתה תחלוק על כל מיני דעות, ואתה משוכנע שהם טועים, ואתה צודק, 
אז זה מאד ברור שהתוצאה המיידית זה גאווה.

וזה לדעתי עיקר הענין מה שלא מצוי אצל בני התורה המובחרים (כמובן חוץ ממעט מיוחדים) ענווה כנה ואמיתית.
זה כ"כ מוכרח שזה יביא לגאווה, עד שבן תורה שהוא בעל ענווה מיד הוא חשוד כגס השכל.

נזקק מאד מאד לעזרה מהחכמים הגדולים דפה.
אנא למדוני חכמה.
ייש"כ

השקפת ברסלב היא להתעלם מהחכמה "זרוק את השכל" ואין הם נותנים חשיבות גדולה למשכל, ובשביל להיות ברסלב לא צריך להיות חכם כלל ואין הבדל אצליהם בין חכם לטיפש כי אין עיקר עיסוקיהם בחכמה (זו השקפתם), ומטבע הדברים אין להם במה להתגאות, וכ''ש שהם משקיעים הרבה בענוה וזה חלק מרכזי בחסידות.
השקפתינו אינה כך אלא החכמה היא הכל, דדא ביה- כולא ביה, דלא דא ביה- מה ביה, ואצלינו עיקר עיסוקינו בחכמה כל הזמן ומטבע הדברים יש לנו במה להתגאות וכמה שהאדם יותר חכם כך יש לו יותר סיבה לגאוה.
הברסלבים בעיקרם לא יותר חזקים בענוה, אלא אצלם הם מדגישים שאין יתרון בחכמה וממילא אין במה להתגאות, אבל לפי דרגת הענוה שלהם אילו היו לוקחים אותם למקום שמעריכים את החכמה ואילו כך הם היו מתנהגים הם היו מתקשים לא להתגאות.
לפי השקפתינו שהדעת היא הכל יש ג' דרגות. א. לא מעריך את הדעת וממילא לא מתגאה. ב.מעריך את הדעת וממילא מתגאה. ג.מעריך את הדעת ואפ''ה לא מתגאה.   הברסלב הוא בדרגה א' ואתה בדרגה ב' ובדרך לדרגה ג'.

אילו היית רואה מעט מתורת ברסלב היית יודע כי רבם הקדוש והנערץ מגדיר 3 דרגות הדומות למה שהזכרת,
והם א. "תמימות" ב. "ידיעה" ג. "תמימות שאחר הידיעה", או פשיטות -דעת- פשיטות, או למביני העומק "תקיעה- שברים תרועה- תקיעה",
ובאמת זה מסלול של האדם בעולם ונמצא בכל עניין מעבודת ה' ובכל דבר בעולם שנה ונפש.
ועסקו הוא בתמימות שאחר הידיעה, הקשור ב"תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" דהרמב"ן כמדומה,
ומה שאתה מכיר מהטנדרים המנגנים, זה לא לגמרי מה שמופיע בליקוטי מוהר"ן.

[רחים רבנן]

דבר הקשור מעט לעניין, שמעתי מקדוש אחד מדוע ככל שנכנסים אל הקודש פנימה אצל בני התורה מגלים מחלוקות ושיטות ותתי שיטות ואילו אצל הרחוקים יותר הכל "זורם" ו"הכל טוב" ומקבלים יותר את השנה ופחות מחלקים חילוקים ותתי חילוקים בין בנ"א ובין דיבור לדיבור וכדומה. ואמר כי הלא "כשם שפרצופיהם אינם שוים כך דעותיהם אינן שוות" א"כ הביטוי ל"אינו שווה" שבין אדם לאדם, הוא בדעת, ולכן היכן שהעיסוק יותר בדעת יש יותר יחלוקים ומחלוקות ד"אינו שווה".
ומינה גם לעניין הענוה, כנודע מאחד הגדולים (איני זוכר) שכשם שאי אפשר לומר על הפרצוף של השני "הפרצוף שלך אינו נכון" וכ"ש "הפרצוף שלך אינו קיים ואין לו כל יסוד וכו'" כך הוא לגבי דעתו של השני (כאשר הוא בתוך המסגרת של התורה והמסורה, כי מה שחוץ לתורה הוא חוץ לעולם).

דבר נוסף, לגבי הודעתי הקודמת נוכחתי כי לא קראתי חלק מהתגובות ושמחתי לראות כי כיוונתי בעיקר הדברים לדברי הרבנים @יעקב שלם ו @בלדד השוחי.

ועוד דבר נוסף, הייתי שמח לשמוע מהרב @יצחק ב , ואתנצל כי זו לא שאלה ממין העניין, אך התעוררה סקרנותי מדוע קראת האשכול בשם "עזרה דחופה" וכן בנוסח השאלה ניכר בלשונך על גודל ההזדקקות והדחיפות בשאלה זו, מדוע היא כ"כ דחופה???

[מוחל וסולח]

ברור, אך יש גם המשך לדברים, וכפי שכתב הרב שואל השאלה. והיינו שדווקא לאלה שמתגדלים בבית ה' יש באופן טבעי יותר נטייה לגאוווה, וכדלעיל.

לסיכום: אין נטיה מיוחדת לבן תורה שמקדיש עיתותיו ללימוד, לגאווה, אלא זו נטיה אנושית, שמצויה בכל אדם, בכל מקצוע. ובכל תחום.

יש אמת בדבריך, ובכל זאת המציאות היא שמידת הגאווה מצויה ברמות משתנות בקרב חברות שונות, והגורם המרכזי לשכיחותה של מידת הגאווה בחברה מסויימת היא רמת החשיבות שיש להשגיות באותה חברה. ככל שהחברה יותר מחשיבה השיגים (כל חברה בתחום שלה) כך תגבר בה התחרותיות ומידת הגאווה לפי רמת ההצלחה בתחרות. זה נכון בחברה שמחשיבה השגיות בכסף, בכח, במדע, ולהבדיל גם בתורה. 

גם אצל בני התורה ניתן לראות שהגאווה מצויה יותר בקרב ציבורים שרמת החשיבות אצלם נמדדת לפי כמות הידיעות והמשרה התורנית, ופחות אצל ציבורים שלימוד התורה אצלם הוא חלק מעבודת ה' וכל אחד מבצע את עבודתו בפני עצמו.

אתה צודק ביותר, ולכן איני מבין. האם אתה בא להוסיף על דברי, למסגר אותם, או לחלוק.   ????

לפי דבריך וגם לפי הבנתי, כל חברה בוחנת השגים.
ההבדל בין החברות, שההישגים שאני בוחן, אינם ההשגים שהקבוצה השניה בוחנת, ומשום כך, כלל לא מעניין אותי ההשגים שלהם, ולא מכניס אותי לתחרות איתם.
ולכן איני רואה כל חילוק, או יותר נוכחות של גאווה בחברה זו או אחרת.

[יש קבוצות בהם להשיג רכב האצב'ק עם חלונות כהים ואורות מסביב, ובלי צינור מפלט, זהו הישג. ומי שמשיג הוא בעל גאווה בדיוק כמו מי שקיבל 'שטאעלה' (או איך שלא כותבים את זה) בישיבת 'לומדי לצים'.
(ראיתי ממש השבוע, אדם שפתח ישיבה לנוער מסויים. ולרגל התפקיד, החל ללבוש פראק).]

ובסיפא של דבריך, אתה מדבר על שתי ישויות חברתיות, חברה אחת שמחשיבה את האדם. וחברה שניה שמחשיבה את התורה. וזהו תורף דברי ג"כ.

[מוחל וסולח]

ברור, אך יש גם המשך לדברים, וכפי שכתב הרב שואל השאלה. והיינו שדווקא לאלה שמתגדלים בבית ה' יש באופן טבעי יותר נטייה לגאוווה, וכדלעיל.

ברור מדברי שאני שולל הנחה שגויה זו.

ואולי ארחיב את שלא הרחבתי קודם.
וזה יהיה כמענה גם לדבריו של @נדיב לב 
גאווה, זו נטיה בסיסית ועמוקה. השייכת לידיעת האדם את עצמו.
לכן כל אדם יתגאה במה שהוא עוסק, בן תורה בתורתו, הנגר בנגרותו, ונהג האוטובוס בנהיגתו. מדען בידענותו, ורופא ברפואתו, וסדרן בסידורו.

נגר יתגאה בנגרותו, אבל זה שהוא נגר טוב לא יגרום לו להתגאות כמו שזה יגרום לבן התורה להתגאות בתורתו, מכיוון שדרכה של תורה שכל אחד בונה וסותר מה שהעמיד רעהו, וניתן מקום גדול לכח הסברא. כך שהמחודד והלמדן עלול לחשוב שחכמתו עמדה לו, ובדעתו הרחבה יתמה מאד על מי שלומד אחרת, עד כדי ביטול דעתו של החולק. (והדברים מצויים במיוחד לפי דרך וצורת הלימוד המקובלת בישיבות, ואכמ"ל).

אני לא מתליח למצוא לזה את המקבילה הנגרית.

אתה צודק.
ולכן אבאר את דברי.

גאווה היא רגש, היא מתרחשת בחדרי ליבו של אדם, ובהבזקי חשמל במוחו.
אכן, יש לה גם ביטוי חיצוני/התנהגותי.

לכן כל אדם, גם נגר, גם 'ערס'. וגם בן ישיבה, נולד עם רגש גאווה, זהו רגש יסודי/פנימי/עמוק מאוד, ששייך לתפיסת האדם את עצמו כמשהו קיים. (אני מקווה שהמשפט הזה מובן).

אני כיוונתי בדברי, על הרגש הבסיסי, שבכדי להמלט מהגאווה, על הרגש הזה צריך לעבוד.

אך אתה מדבר, על הביטוי לתחושת הגאווה, ואתה צודק, ככל שיש יותר חיכוך, ומפגשים, (כדוגמת בן ישיבה) ואתה מוסיף את צורת הלימוד בישיבות, הרי הגאווה באה לידי ביטוי הרבה יותר.
משא"כ אדם עם עצמו, (כדוגמת הנגר) נוצרות פחות אינטרקציות, ולכן זה פחות בא לידי ביטוי חיצוני, התנהגותי.

(ורק כדי שאבין, משתמע מדבריך, שלומדים ועוסקים בביטול דעה אחרת, זה קצת נשמע לי מוזר,
הרי לומדים בכדי להבין, ובשביל כך אני מעלה דעה וסותר אותה וכו', זה תהליך שקורה גם מול עצמי.
מדוע כאשר זה קורה מול חברי, זה אמור לגרום גאווה? הרי אם חברי צודק אני אמור להצדיק את דעתו ג"כ.
אני מקשיב לדעה של חברי, כדי להבין אותה, לא כדי לסתור אותה.
אלא אם כן אני מוצא לאחר שהבנתי את דבריו וגם את כוונת דבריו, הפרכה לדבריו.

מזכיר לי ששמעתי בעבר אמירה בדחנית על 'שפיץ' הישיבה כהיום.

חותן לעתיד, בא לראות האם שווה הסחורה המוצעת,
ושאל אותו, "נו, מה למדת בישיבה"? הסחורה שותקת.
שואל אותו שוב, "נו, מה למדתם היום בסוגיה"? שתיקה.
שואל אותו "נו שון, אפשער למדת הספק דף היומי"? שתיקה.
"אולי פרשת שבוע"? שתיקה.
"אולי קצת משנ"ב"? שתיקה.
"אז מה יש לך כן להציע לי"? שאל האב הנבוך.
"כל סברה שתאמר לי, אהיה מסוגל לפרוך אותה" אמרה הסחורה בחשיבות מופגנת.
ע"כ)

[מוחל וסולח]

 

השקפת ברסלב היא להתעלם מהחכמה "זרוק את השכל" ואין הם נותנים חשיבות גדולה למשכל, ובשביל להיות ברסלב לא צריך להיות חכם כלל ואין הבדל אצליהם בין חכם לטיפש כי אין עיקר עיסוקיהם בחכמה (זו השקפתם), ומטבע הדברים אין להם במה להתגאות, וכ''ש שהם משקיעים הרבה בענוה וזה חלק מרכזי בחסידות.
השקפתינו אינה כך אלא החכמה היא הכל, דדא ביה- כולא ביה, דלא דא ביה- מה ביה, ואצלינו עיקר עיסוקינו בחכמה כל הזמן ומטבע הדברים יש לנו במה להתגאות וכמה שהאדם יותר חכם כך יש לו יותר סיבה לגאוה.
הברסלבים בעיקרם לא יותר חזקים בענוה, אלא אצלם הם מדגישים שאין יתרון בחכמה וממילא אין במה להתגאות, אבל לפי דרגת הענוה שלהם אילו היו לוקחים אותם למקום שמעריכים את החכמה ואילו כך הם היו מתנהגים הם היו מתקשים לא להתגאות.
לפי השקפתינו שהדעת היא הכל יש ג' דרגות. א. לא מעריך את הדעת וממילא לא מתגאה. ב.מעריך את הדעת וממילא מתגאה. ג.מעריך את הדעת ואפ''ה לא מתגאה.   הברסלב הוא בדרגה א' ואתה בדרגה ב' ובדרך לדרגה ג'.

קשה לי קצת עם דבריך, שאומרים שאין חשיבות לחכמה, ולכן אין גאווה.
האם ברסלבער לא אמור לבוא לידי גאווה, אם הוא היה כל שנה באומן ממי שהלך רק כמה פעמים בודדות?
האם מי שיותר ברסלבער, לא ירגיש באופן טבעי מעלה על מי שפחות ברסלבער ממנו?
האם דומה מי שמתבודד מדי יום, למי שמתבודד פעם בשבוע?

בכל חברה יש השגים, השאלה היא רק מה הם.

[מוחל וסולח]

 

בראשונים מבואר שיש חמש דרגות
חי
צומח
דומם 
מדבר
ובן תורה
וא"כ פשוט וברור שבן תורה מרגיש את זה שיש הבדל בינו לבין מדבר, וזה כמו ההבדל בין צומח לדומם. וזה בא על ידו כיון שלומד תורה.
אלא מה כעת יש לו גם עבודה של ענוה יותר מכולם, וכל כמה שלומד כך יותר צריך לעבוד וכנ"ל.

מקור דחוף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
(אלא אם כן, אתה מתכוון בציניות, גם הפכת את סדר הדרגות.)

אני זוכר שהדרגה החמישית היא ישראל, שיש בו נשמה גבוהה יותר.
מעודי לא שמעתי על דרגת בן תורה.

[בבלי]

ובן תורה

אני זוכר שהדרגה החמישית היא ישראל, שיש בו נשמה גבוהה יותר.
מעודי לא שמעתי על דרגת בן תורה.

כנראה התבלבל המושג במקלדתו...

[מוחל וסולח]

ובן תורה

אני זוכר שהדרגה החמישית היא ישראל, שיש בו נשמה גבוהה יותר.
מעודי לא שמעתי על דרגת בן תורה.

כנראה התבלבל המושג במקלדתו...

יתכן, רק אשמח אם תאמר לי מה התבלבל, כדי שאוכל להבין ישר.
אתה כתבת דרגה של בן תורה, אך גם לכך התייחסת בהמשך דבריך.
והרי דבריך לא יתקיימו אם מדובר בדרגה הישראלית.

[מוחל וסולח]

ועוד דבר נוסף, הייתי שמח לשמוע מהרב @יצחק ב , ואתנצל כי זו לא שאלה ממין העניין, אך התעוררה סקרנותי מדוע קראת האשכול בשם "עזרה דחופה" וכן בנוסח השאלה ניכר בלשונך על גודל ההזדקקות והדחיפות בשאלה זו, מדוע היא כ"כ דחופה???

עזרה דחופה, נצרכת במקרה חירום, כאשר יש דחיפות בדבר, שאם לא תוגש העזרה כעת, אין טעם בעזרה הזו מאוחר יותר. כמו הצלת חיים, וכמו שאלה לשעתה.

ויש עזרה דחופה אחרת, והיא כאשר אדם עומד חסר אונים, כאשר שאלה מציקה את מנוחתו, כאשר גילוי מרעיש התגלה לו, או כאשר שמע שמועה רעה מאוד.
או אז המצוקה הפנימית דורשת עזרה כמה שיותר מהר כדי להרגיע את המצוקה,
לנו הסובבים אין כל דחיפות בדבר, כי אם זה לא יסתדר היום זה יסתדר מחר, אך האדם עצמו, רוצה את העזרה מהר ככל הניתן.

אני מדמיין לעצמי ליטאי פונוביזער, שפתאום צנח לביתו נזיר מהשומרון, והוא מופתע לראות שגם הם יהודים. זה יכול להיות משבר עצום.

כמובן שאני כותב את כל זה בחיוך.
ואני מקווה שימחל לי,  @יצחק ב אם הרחקתי לכת בדמיוני הפרוע. 
 

[יצחק ב]

בן אדם שעסוקו זה לחקור אחר חיבורים של אנשים, האם הם נכונים, או מוטעים,
והוא מכריע כל הזמן, פלוני דיבר לענין, פלוני טעה פה טעות חמורה, יכול לעשות כן בדרך הנכונה, ויכול לעשות כן בדרך הלא נכונה, אם הוא עושה את זה בדרך של "התנצחויות אישיות",  שמי ש"אני" חושב שהוא צודק, ומי ש"אני" אוחז ממנו אז "אני" אצדיק את דבריו, ומי ש"אני" חושב שהוא לא צודק, ו"אני" לא אוחז ממנו, אז "אני" אדחה את דבריו, ואני אזלזל בו, ואני אוכיח לכולם שהוא מדבר שטויות והבלים, ורק לי יש שכל הישר, וכו' וכו', אז זה לא נקרא לומד תורה בכלל, אלא זה נקרא "מקנטר", וכל לימודו הוא עבירה ולא מצוה.
אבל אם הוא אכן "בן תורה", ולימודו הוא בדרך "לבקש את אמיתה של תורה", ולדעת אותה, וללמדה לאחרים, ואין בו "נגיעה אישית" בעבודתו, אז לא יבא לידי גאוה, ואדרבה רצונו לדעת יותר ויותר תורה, והבנתו שהתורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים יביא אותו לשמוח באמיתת התורה ולא בניצחונו האישי, ויודה לה' על מה שחוננו דעה בינה והשכל להשיג אמיתה של תורה, ויהיה עניו ולא יחזיק טיבותא לנפשיה.
ואכן מי שאינו עוסק בתורה אינו עומד בפני הניסיון הנ"ל, אבל זה שוב לא אומר שמי שכן נמצא בזה אז תורתו הוא סתירה למידת הענוה, ושאוטומטית יכנסו בלבו רגשות גאוה ויהירות.

אני מאד מודה לך על הדברים.

אגדיר את דברי מעכ"ת כפי איך שהבנתי אותם.

גאווה צומחת רק כשהאדם לוקח את הדיון בשביל להתמלאות בתחושות של ערך וניצחון.

כמו שנאמר במשלי י"ח ב' לא יחפוץ כסיל בתבונה אלא בהתגלות ליבו.
 
אבל אדם שאינו כסיל ובאמת חפץ בתבונה,ומבקש להשיג אמיתו של עניין, ומכח זה הוא מכריע שפלוני טעה, או צדק, אי"ז מביא לגאווה.

ע"כ ביאור מעכ"ת.

אני אצטרך לחשוב על הדברים.

מה שכן אני מתקשה בתחילת העיון בדברי מר.

הרי בסופו של יום, הוא עומד ומכריע שהשני טועה, אפילו שזה מכח חפצו האמתי בתבונה, 
אבל מ"מ הוא מכריע שאלמוני טעה טעות חמורה,
אי"ז מביא לגאווה?  

אתיישב בדבריך וייש"כ

שורש העניין נעוץ במילים אלו.
הייתי ממליץ למעכ"ת לחשוב על ניסוח כזה "שאינו יורד לסוף דעתו של השני וכעת נראה שהשני טעות".

שלום לר' הערשל וייש"כ גדול על הדברים.
א. לגבי הדוגמא שרצית,
לא זכור כעת דוגמא מסוימת, אבל כל היפגשות שלך עם בן אדם, אפילו קצרה,
אתה מיד תבחין (אולי לא בצורה מודעת) כמה גאווה וכמה ענווה יש לו.
אם תנסה להסביר למישהו, כמה ענווה יש לפלוני, ותוכיח לו מכל מיני אמירות שלו וכו', תמיד הוא יוכל להתווכח, אולי הוא רק עושה עצמו עניו וכו' וכו'
אבל אתה תישאר בטוח שהוא כך ולא אחרת.

ב. לגבי המשפט החכם הנ"ל
מה קורה אם אני משוכנע שירדתי לסוף דעתו של השני???
ייש"כ גדול   
 

[יצחק ב]

אֲבָל כַּאֲשֶׁר עִנְיַן הַשָּׂגָתוֹ הוּא בְּאוֹפֶן כָּזֶה שֶׁעוֹמֶק הָעִנְיָן הוּא אֶצְלוֹ בְּהַנָּחָה טוֹבָה, הִנֵּה הַדְּבֵקוּת הִיא בְּאוֹפֶן מוּשְׂכָּל רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא תָּמִיד בְּאוֹפֶן בְּהִירִי, דְּזוֹהִי עֲבוֹדָה גְדוֹלָה בַּעֲבוֹדַת הַלֵּב בַּאֲרִיכוּת הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּתְפִלָּה,

תודה, מאד החכמתי מהדברים הנ"ל.
אשמח מאד, אם תבאר מה הכוונה "הנחה טובה".
ושוב, תודה גדולה.

[יצחק ב]

אמרתי אשיח את אשר על ליבי אולי ירווח לי מהחכמים הגדולים דפה.

לפני כמה ימים אירחתי בביתי ליומיים "ברסלבר" שגר על הר בשומרון, והייתי עומד משתומם על שלמותו הנפשית... 
מעולם לא נחשפתי לענווה כ"כ אמיתית, כ"כ פשוטה, כ"כ כנה. 
(הנ"ל הוא בן אדם מאד מאד מוכשר)
הרביתי לחשוב למה כמעט לא רואים מחזות כאלו אצל בני התורה.
היו לי הרבה כיוונים אבל למסקנא ברורה לא הגעתי.

אתמול אחר כמה דברים שעוררו בליבי תחושות עמוקות של כנות, פשיטות וענווה,
התיישבתי ללמוד, ומיד הרגשתי איך כל כל הענווה והפשטות נעלמות, ובמקום אלו צומחות להם מיד תחושות של גאווה,של יהירות...

והבעיה הגדולה, שזה לכאורה מוכרח, כי עצם זה דצורת הלימוד היא ללמוד איך שאתה מבין, 
ממילא יצא, שאתה תחלוק על כל מיני דעות, ואתה משוכנע שהם טועים, ואתה צודק, 
אז זה מאד ברור שהתוצאה המיידית זה גאווה.

וזה לדעתי עיקר הענין מה שלא מצוי אצל בני התורה המובחרים (כמובן חוץ ממעט מיוחדים) ענווה כנה ואמיתית.
זה כ"כ מוכרח שזה יביא לגאווה, עד שבן תורה שהוא בעל ענווה מיד הוא חשוד כגס השכל.

נזקק מאד מאד לעזרה מהחכמים הגדולים דפה.
אנא למדוני חכמה.
ייש"כ

השקפת ברסלב היא להתעלם מהחכמה "זרוק את השכל" ואין הם נותנים חשיבות גדולה למשכל, ובשביל להיות ברסלב לא צריך להיות חכם כלל ואין הבדל אצליהם בין חכם לטיפש כי אין עיקר עיסוקיהם בחכמה (זו השקפתם), ומטבע הדברים אין להם במה להתגאות, וכ''ש שהם משקיעים הרבה בענוה וזה חלק מרכזי בחסידות.
השקפתינו אינה כך אלא החכמה היא הכל, דדא ביה- כולא ביה, דלא דא ביה- מה ביה, ואצלינו עיקר עיסוקינו בחכמה כל הזמן ומטבע הדברים יש לנו במה להתגאות וכמה שהאדם יותר חכם כך יש לו יותר סיבה לגאוה.
הברסלבים בעיקרם לא יותר חזקים בענוה, אלא אצלם הם מדגישים שאין יתרון בחכמה וממילא אין במה להתגאות, אבל לפי דרגת הענוה שלהם אילו היו לוקחים אותם למקום שמעריכים את החכמה ואילו כך הם היו מתנהגים הם היו מתקשים לא להתגאות.
לפי השקפתינו שהדעת היא הכל יש ג' דרגות. א. לא מעריך את הדעת וממילא לא מתגאה. ב.מעריך את הדעת וממילא מתגאה. ג.מעריך את הדעת ואפ''ה לא מתגאה.   הברסלב הוא בדרגה א' ואתה בדרגה ב' ובדרך לדרגה ג'.

ייש"כ
הרשה לי לחלוק עליך, מידת הגאווה יש לה מקום, גם באדם שלא מעריך כלל את החכמה,
אנשים מתגאים בכמעט כל דבר שהוא, אחד מתגאה בגבורתו, אחר בכשרונו,אחר ביופיו וכו'   
אשריך, שהדבר היחיד שאתה מעלה בדעתך, שיכול להביא לגאווה, זה רק קניית החכמה.
גאווה זה מידה נפשית, ורק אחרי שבן אדם נמשך, למידה נפשית זו, הוא מחפש (לא בצורה מודעת) ענינים שהוא יוכל לפרנס את המידה הזאת.
המציאות מוכיחה, שאנשים טפשים (כלומר אנשים שלא מעריכים חכמה) הם הרבה יותר גאים, מאנשים חכמים (כלומר אנשים שכן מעריכים חכמה.)
ייש"כ 
 

[יצחק ב]

בס׳ נהרי אש להגרא״ש מזעליחוב יש שם מאמר ארוך [סי׳ א׳] בענין זה.
[כשאני לעצמי הי׳ תועלת גדול מהמאמר הנ״ל - אקוה שיהי׳ לתועלת גם לאחרים ]

מאד אשמח אם תוכל להעלות את המאמר הנ"ל, או לכתוב בקיצור תמצית המאמר הנ"ל  
ייש"כ